באר היטב על אבן העזר קסט

►| באר היטב • על שולחן ערוך אבן העזר קסט |◄

סעיף א

(א) חליצה:    היא אחת ממצות התורה ואין מברכין עליה. רשב"א סי' י"ח.

(ב) הדיוטות:    ואפילו שאין רב המומחה עומד עליהם. מהר"ם מינץ.

סעיף ב

(ג) פסול:    משום דחליצה נקרא דין. ואפילו אם קבלו עליהם לא מהני כאן. רב שפסול להיות דיין מחמת קורבא. לבי מגמגם אם יוכל לעמוד ע"ג שלשה הדיינין לסדר החליצה. מהר"ם מינץ סי' כ'. וכנה"ג כתב ול"נ שאין להקפיד בזה.

(ד) גר:    ולא מהני בחליצה הורתו ולידתו בקדושה ואפילו לחליצת גרים נמי פסול. רש"ל סימן נ'.

(ה) מישראל:    ובני אנוסים עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף י"א. שתוקי שאמרה אמו לכשר נבעלתי אי איכא רובא להתירה לכ"ע מותר להיות דיין לחליצה אבל אם רוב פסולים אצלה דעת הרמ"א בתשובה סימן כ"ד דפסול להיות דיין לחליצה לכתחלה ע"ש: הרב והתלמיד נמנין שנים לחליצה אעפ"י שהתלמיד אינו יודע דיני חליצה מהריב"ל ח"א כלל נ' משפטי שמואל סי' ק' והסכימו עמו ז' רבנים ע"ש.

סעיף ג

(ו) הג':    לפרסומי מילתא. ובפרק ר"א דמילה מפורש כל חליצה בעשרה. הר"ם מינץ סימן ס"א. וכתב הד"מ באלו שנים אין קפידא אם נוטלין שכר הרבה.

(ז) ופסולים:    ויהיו רחוקים משאר דיינין קצת. ואף הבאים למיחזי יהיו רחוקים קצת מן הדיינים. הר"מ מינץ סי' ס"א וכ"כ הכנה"ג.

סעיף ד

(ח) מקום:    עיין בפירוש סדר חליצה. בבוקר ביום חליצה יאמרו נלך לחלוץ במקום אשר קבענו אתמול בערב ס"ח למהר"י מינץ. אף במקום שיש ב"ד קבוע בכל יום צריכים למקבע דוכתי' כנה"ג. אין קובעין בשבת וקביעות מקום הוא משום פרסום לכן צריך להיות בגובה שבעיר. ואם יש פרסום בלא זה עיין בתשובת ר"י לבית הלוי סי' יו"ד.

סעיף ה

(ט) שלפניו:    בין מנחה למעריב רש"ל סימן נ'. בח"ה סי' רכ"א כתב שיכולין לקבוע מקום בערב שנים או שלשה ימים קודם החליצה. ומהר"י מברונא כתב אם אירע עיכוב שלא יוכלו לחלוץ באותו יום בטל קביעות הלילה וצריך לקבוע פעם שנית וכן שלישית ורביעית לכאורה נראה דלא פליגי. די"ל דלא הצריך מהר"י מברונא קביעות מקום פעם אחרת אלא דוקא כשקבע מקום לחלוץ למחרתו ואירע עיכוב אבל אם מעיקרא לא קבעי מקום לחלוץ אלא לאחר כמה ימים יודה מהר"י מברונא. אבל מסתימת אחרונים נראה דאין חילוק וצריך לקבוע דוקא ביום שלפניו וכן פסק בכה"ג ב"י סעיף י"ג י"ד ע"ש. ועיין בפירוש ס"ח וסעיף ט"ו.

סעיף ח

(י) המת:    מאביו.

(יא) או אשה:    דוקא שלא בשעת מעשה אבל בשעת מעשה אין אשה וקרוב נאמן מהריב"ל ח"ב סי' מ"ט. בתשובת מהרשד"ם חא"ה סי' רנ"ט כתב דאפילו מפי כתב אפשר מהני להכיר אותה ע"ש.

סעיף י

(יב) השערות:    אבל על השנים צריך לבדוק. ודוקא בדדין כגון בוחל וצמל שאינן גדולים ממש אבל אם הם גדולים כ"כ כמו שדרך להיות באשה גדולה שבאת לכלל הקומה א"צ לשאול על השנים אעפ"י שעדיין לא גדלה בקומה מ"ב סי' יו"ד. ובדיקת דדין צריך להיות ע"י אנשים אא"כ הוחזקה גדולה בשנים אז בודקים ע"י נשים עיין ב"ש. וכנה"ג.

סעיף יא

(יג) קרובים:    אין עד מפי עד כשר לעדות השנים. רשד"ם חא"ה סי' פ"ד מהרש"ך ח"א סי' צ"ג וצ"ד. עדות שבשטר לא מהני לעדות השנים מ"ץ ח"א סי' ס"ה. עדים שהעידו שמצאו כתוב בספר שלהם שנולד בת א' מהם באיזה זמן ובזמן זה נולדה זאת הנערה או הנער ולפי זה הוא גדול. אינו עדות מהריב"ל ח"ד סימן ט' ועד המעיד שאמר לו אבי הנערה כמדבר איש אל רעהו שבתו נולדה בשבת פלוני. הוי עדות ולא הוי עד מפי עד מהרש"ך ח"א סי' כ"ג וכ"ד. הרשד"ם חא"ה סי' ט' ס"ל דהוי עד מפי עד. עדים שהעידו שהיה נראה להם כשראה אותם שהיו מוטלים בעריסה שהיו כבן שנה וחצי לאו עדות גמור הוא ועבידי אינשי דטעו בחצי שנה. מהרש"ל ועיין כנה"ג.

סעיף יב

(יד) הדיינים:    אופן ישיבתם נתבאר בס"ח בקצרה.

(טו) מעומד:    משום דדמי לדין. ואם יבם חלש או זקן נותנים לו מקל בידו לסמוך עליו. ולהרמב"ם ונ"י אפי' לכתחלה חליצת המנעל מותר בישיבה עיין ב"ש.

סעיף יד

(טז) במתנה:    ואם המנעל הוא של אדם אחר מקנהו לראש בית דין וראש ב"ד מקנהו ליבם רש"ל סי' צ'. אבל בס"ח בקצרה סעי' ל"ט כתב יתן בעל המנעל ליבם וכו'. משמע דלא צריך להקנות לראש ב"ד.

סעיף טו

(יז) מעור:    אלא של שער שבא מעור אבל של שאר מינים פסול. ב"ח ב"ש.

(יח) נוהגין:    ואם המנעל הוא שיוכל להלוך בו בלא קשירה אז נראה לכ"ע כשר אפי' אם הרצועות הם של שאר מינין. ב"ש.

סעיף טז

(יט) לרככו:    ומהרש"ל סי' ו' כתב אם נתייבש קצת יכולין לעשות אותו כדי שיהא רך ויהא ראוי להלוך ע"ש ועיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף ס"א.

סעיף יח

(כ) לקשרו:    ואם המנעל היא שיוכל להלוך בלא קשירה אז כשר החליצה אפי' שאין בו רצועות וקשרים הרא"ש ב"ש.

סעיף יט

(כא) מבחוץ:    דהיינו הקרסים לצד שמאל והלולאות לצד ימין במנעל של ימין ואם הדרך באותו מקום שהרצענים משנים יעשה כמנהגם רש"ל שם. וכנה"ג סעי' ס"ו.

סעיף כ

(כב) דמעל:    וזהו חומרא בעלמא. ובדיעבד אין חשש. פוסקים.

סעיף כא

(כג) ימנית:    דהיינו שהרגל של ימין אצבע גדול עד הקטן הוא באלכסון לצד ימין. ובצד שמאל הוא באלכסון מאצבע גדול עד הקטן לצד שמאל וזהו מ"ש הפוסקים כצורת רגל הימנית ובצורת רגל השמאלית לחתוך אותם כן. אע"ג שבמנעלים שאנו לובשין בכל יום אין עושין כן לפי שדרכן להפכן לפעמים מרגל ימין לשמאל משא"כ בחליצה שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"ט ע"ש. וכ"כ בנחלת שבעה מהדורא בתרא דף כ"ה.

(כד) רגלו:    מנעל גדול שמרוב גדלו וכפל ע"ג הרגל אין חולצין בו לכתחלה אפי' יוכל להלוך בו ובדיעבד שפיר דמי. ואם אינו יוכל להלך בו אפילו בדיעבד פסול מהר"י ווייל סי' פ"ו.

סעיף כב

(כה) עקב:    שצריך שלא יוציא הרגל חוץ למנעל.

סעיף כה

(כו) בשתיהן:    ותחלוץ בשני רגליו בפעם אחת. תחלוץ ביד א' מרגל א' ובידה שניה מרגל שני דאם תחלוץ זה אחר זה הוי חליצה פסולה. כ"כ בפירוש ס"ח סעיף מ' ע"ש. וב"ח כתב דמנהג הוא לחלוץ זה אחר זה ויכוונו היבם והיבמה לחלוץ בזה שע"פ הדין הוא לחלוץ. ואם הוא שולט בב' רגליו חולץ בימין כל אדם עיין בס"ח בקצרה ס"ק כ"ז מש"ש. וסעי' מ' בפי' ס"ח. וכנה"ג סעיף מ"ה. ובתשובת שבות יעקב ח"ב שאלה קכ"ט.

סעיף כו

(כז) דמעל:    ובדיעבד הוי חליצה פסולה. ב"ש.

(כח) רגלו:    זהו חומרא בעלמא לכתחלה. ב"ש.

סעיף כח

(כט) ערום:    וז"ל הלבוש ויכרוך הרצועות סביב הרגל ג"כ מן הארכובה ולמטה היינו במקום שמנעל פתוח מאחורי הרגל שתי חורים ובין החורים הוא שלם יכרוך הארוכות בין הלולאות עד שיגיע באחורי הרגל בחור העליון ויניחם ג"כ שם מכוונות זה אצל זה ואח"כ יכרוך הרצועות פעם ג' סביב הרגל ועד שיגיע למעלה מן הלולאות על גב הרגל שקורין בל"א שינביי"ן דעל שינביי"ן נמי מעל רגלו נקרא. ועיין פרישה הטעם משום דבמקום שפוגעים בו שני הרצועות הארוכות מלפניו ולאחריו כופלין אותו זה על זה מחשב כקשר מש"ה צריך שיהיה אותו הכפילה במקום בשר שוקו אבל מה שמשם והלאה מונח הרצועה על עור המנעל אין קפידא דאין דומה לקשר כלל. ב"ש.

סעיף כט

(ל) בנשימה א':    וא"צ ליתן ריוח בין האלפי"ן שבלא אבא ב"ח. אם היבם נלעג לשון וערל שפתים ולא יוכל לדבר מבטא האותיות כתקנם וכחתוכם אין בכך כלום מאחר שכך מנהגו לבטא אותם אותיות בשבוש זו היא אמירתו מהרי"ט. ח"ב חא"ה סימן י"ו.

סעיף ל

(לא) בו:    ומ"מ אומרים לו שלא ישען כ"כ שאם יוטל משענתו יפול דא"כ לא הוי מעומד ס"ח למהר"י מינץ וכ"כ לקמן בס"ח בקצרה סעיף מ"ה.

(לב) לארץ:    בכח. רש"ל בס"ח.

סעיף לב

(לג) בקרקע:    מי שמתחייב לחלץ וטוען שרגליו נפוחות אם יוכל לעמוד על כפות רגליו חייב לחלוץ דשפיר מצי דחיק ואף אם לא יוכל להלך עם המנעל אין חשש הר"ם פדוואה סימן כ"ג. יבם שרגלו עקום ומהלך בצד רגלו ולפעמים דוחק קצת עקבו בארץ חליצתו כשרה רשד"ם חא"ה סימן צ"ו והר"א ששון סי' קמ"ג. יבמה זקוקה ליבם מומר פסח בשתי רגליו עקומות והפוכות לפנים עיין מהר"ם לובלין סימן ל"ו וע"ל סי' קנ"ו ס"ק ג' מש"ש.

סעיף לה

(לד) ולמעלה:    היינו מה שבין השוק לקוליות ולא מה שבין הארכובה הנמכר עם הראש והשוק וכל השוק נקרא מעל רגלו.

(לה) מיירי:    עיין ב"ש. וכתב הרשב"א כשנקטעה ליבם רגלו צריך לדחוק בשוקו בקרקע.

סעיף לו

(לו) רגלו:    וכ"ש היכא שנקרע המנעל שלא בכונת היבמה. רש"ך ח"ב סימן (כ"א) [נ"ב].

(לז) פסולה:    דכתיב וחלצה. ואם קרעה מצד העקב שיעור שלשה או ד' אצבעות אעפ"י שיוכל להלך בו וחלצה אח"כ המנעל לא מהני. הרש"ך שם.

סעיף לז

(לח) העליון:    ואם קרעה העליון ומ"מ קם. ומחמת הקריעה יכולה לשלוף התחתון הוי נמי חליצה פסולה אפילו קרעה לעליון רוב עקב או רוב המנעל שא"י להלך בו מ"מ כיון דקם הוי חליצה פסולה. מיהו אם קרעה לעליון לגמרי וחלצה התחתון הוי חליצה מעליותא עיין ב"ש והרש"ך ח"ב סימן נ"ב.

(לט) שניהם:    דוקא בפעם א'. ב"ש.

סעיף לח

(מ) יבם:    ובתוס' אין מצוה מן המובחר עד שיגיע לארץ. וכן הוא לקמן בס"ח בקצרה. יזהירוה הדיינים שלא תרוק עד שיאמרו לה שתרוק ואם צריכה לרוק תרוק באפרקסותה שלא כנגד היבם ס"ח למהר"י מינץ. ונהגו לכסות פיה בצעיף כדי שלא תרוק. רש"ל בס"ח.

(מא) כשרה:    כ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות יבום וחליצה. וכתב המגיד הטעם הואיל ולא אמר רבא אם לא חזו דייני דוקא לאו כלום הוא ע"ש. אע"ג דאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' ביבמות דף ק"ג ע"א. ואפ"ה פסק המחבר בסעי' ל"ב אם לא דחק רגלו חליצתו פסולה אע"ג דאמר נמי צריך עיין ב"י וב"ש ס"ק למ"ד ויונעם לך. וב"ח מדייק מתו' ד"ה והחולצת מן הסומא וכו' יבמות דף ק"ג ע"א אם הדיינים לא ראו הרוק פסול ע"ש והב"ח חולק עליו ע"ש. ועיין עוד בב"ח במ"ש דבריש מצות חליצה כתבו התוס' בד"ה זקני שנים וכו'. דב"ד אם לא ראו הרוק אפילו בדיעבד החליצה פסולה ע"ש ודוק היטב לכאורה דברי תוס' בכאן בריש מצות חליצה ד"ה זקני שנים וכו'. סותרים למ"ש בדף ק"ג ע"א בד"ה והחולצת מן הסומא וכו'. וצ"ע.

סעיף מ

(מב) במוצצת:    ואם רקקה בלא מוצצת. ולא שותת לא מהני. הרשב"א ב"ש.

סעיף מא

(מג) זב:    ל"ד אלא כיון שהרוק בא מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה אפילו לא זב. מיהו במוצצת י"ל דמהני לכ"ע. וכתב בש"ג אם רקקה מחמת דבר אחר לא הוי רקיקה כלל ולא נפסלה על האחין. ב"ש.

(מד) כלום:    טוב שיזהירו היבמה בבוקר וכן בערב שלא תאכל ולא תשתה למחרתו קודם החליצה. ואם למחרתו הוא תענית ציבור א"צ להזהירה מבערב.

סעיף מב

(מה) לאיש:    כ"ף ראשונה דגושה שניה רפויה. ס"ח להר"י אדרבי.

(מו) ג"פ:    חלוץ הנעל כאבל. חלוץ הנעל כמנודה. חלוץ הנעל כמורד במצות סיני.

סעיף מד

(מז) והיבמה:    הראנ"ח לא רצה שתחלוץ אשה אוננת אפילו במקום עיגון וה"ה אם האיש אונן וטעמו כי בהיותם אוננין אינם יכולין לכווין ומהרי"ט ח"ב חא"ה סימן י"ו כתב הטעם משום דהחליצה מצוה מן התורה ואונן פטור מכל המצות בתורה ואם רצה להחמיר על עצמו אינו רשאי וכתב הכנה"ג בי"ד סימן שמ"א ונ"מ בין הטעמים אם יוכל לחלוץ לאבל תוך שבעה או מיד לאחר הקבורה ע"ש. ובתשובת חכם צבי סימן א' הקשה ע"ז אם כדבריו אין לך אשה שכשירה ליבום שהרי הוא והיא נעשים אוננים וקי"ל כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה וכו'. ע"ש לכאורה אישתמיטתי' לי' תוס' זה ואחות אשת וכו'. יבמות דף ב' ע"א אין להקשות דנדה וכו' ע"ש ודו"ק.

סעיף מה

(מח) ב"ד:    דוקא בפני ב"ד המזומנין לכך הרב בצלאל סימן כ"ח. יבם שרוצה ליבם ליבמתו ורקקה בפניו בפני ב"ד כדי שתאסור עליו עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף ק"ח. וב"ש ס"ק מ"ה.

סעיף מח

(מט) לכתחלה:    כ"כ הרמב"ם וצריך ישוב למה פסוק דחליצת מנעל הוא מיושב לכתחלה כדאי' שם בפ"ד ובחליצת סומא דווקא דיעבד הא תרווייהו קא חשוב בחד בריית' ביבמות דף ק"ג ע"א בין יושב בין מוטה והחולצת מן הסומא חליצתו כשרה. ומ"ש הא מהא. ואפשר לומר מדמקש' על אמימר שם והתניא בין עומד בין יושב וכו' ואי אמרינן דיושב דוקא דיעבד הוא א"כ מה מקשה הא בדיעבד כשר נמי אי לא דחק רגלו בארץ להרמב"ם כדאי' במגי"ד שם. ודו"ק.

סעיף נ

(נ) המעות:    ואם מסרה מודעה אינה מחויבת ליתן לו כלום. רש"ל סי' כ"ד ועיין ב"ש.

סעיף נו

(נא) בפניהם:    ואנו אין נוהגין לכתוב גט חליצה מאחר שחולצת ברבים אינה צריכה לשטר ראייה מהר"י מרגלית. ורש"ל בס"ח כתב שמנהג יפה הוא לכותבו.