בא"ח שנה שנייה בראשית
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
הלכות שנה שניה – פרשת בראשית – הלכות קידוש וסידור השולחן
פתיחה
[עריכה](בראשית ג, ו): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל ותיקח מפריו ותאכל". הנה רבותינו זכרונם לברכה אמרו (ברכות דף מ.): עץ שאכל אדם הראשון, חטה היה. עוד אמרו (שם): גפן היה. עוד אמרו (שם): תאנה היה. ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים דכלהו איתנהו, כי עץ הדעת היה בו פרי טעם חטה, ופרי טעם תאנה, ופרי טעם גפן. ואל תתמה על הדבר – הלוא במן מצינו דאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ספרי בהעלתך יא, ה): שהיה מתהפך לכל טעמים שבעולם. ונראה דהיה בעץ הדעת פירות משלשה מינים אלו שהם ראשי תבות חג"ת, מכונים לשלשה קווין שהם: ח'סד ג'בורה ת'פארת, אשר גם כן ראשי תבות שלהם חג"ת; והאדם שנקרא (דברים כ, יט): "עץ השדה", הנה גם בו יש שלשה קווין שהם חג"ת; ולכן זכר הכתוב שלשה חלוקות: "טוב העץ למאכל" – כנגד פירות שהיה בהם טעם חטה; ונרמזה החטה במילת "טוב" במלואם: טי"ת וא"ו בי"ת, אותיות האמצעיות עם הכולל עולים מספר חטה שהוא כ"ב. "וכי תאווה הוא לעיניים" – כנגד פירות שהיה בהם טעם תאנה, ונרמזה התאנה בתיבת "תאוה" הם אותיות "תאנה". וכיצד יתחלף? הנה הוא"ו באותיות א"ט ב"ח ג"ז ד"ו יתחלף בדל"ת, ואות דל"ת באותיות דטלנ"ת יתחלף בנו"ן; וסדר חילוף כזה נמצא בסוד ארבעה נהרות; ועוד מצינו לרבינו האר"י ז"ל שנשתמש בחילוף כיוצא בזה. "ונחמד העץ להשכיל" – כנגד פירות שהיה בהם טעם גפן, כי הגפן יוצא ממנו יין שהוא מפקח, כמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (יומא דף עו:): חמרא וריחני פקחין. ונרמזו הענבים בתיבת "העץ להשכיל", כי אותיות "עץ" עם כולל שתי אותיות עולים מספר "מענב", רוצה לומר, שיש בעץ טעם מענב.
ולכן בעת שאנחנו נכנסים לשבת נעשה קדושת השבת בשלשה דברים: לתקן קלקול עץ הדעת שנעשה סמוך לכניסת שבת, שהיה בסוף יום ששי (סנהדרין דף לח:), שכבר התחילה תוספת שבת להיכנס, והיינו שנעשה קידוש של שבת בכניסתו ביין ולחם ונר; והיינו לחם – תיקון של "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל"; ונר – תיקון של "וכי תאוה הוא לעיניים", כי הנאת הנר היא למראה עיניים, וצריך גם כן להסתכל בנרות; והיין של הקידוש – תיקון של "ונחמד העץ להשכיל", כי חמרא וריחני פקחין, ולכן נביא גם כן הדס להריח.
ובמקום אחר כתבתי, בסיעתא דשמיא: כמו שחטא אדם הראשון וחוה היה על ידי אכילה, כן עיקר התיקון שצריכין אנחנו לתקן יהיה על ידי אכילה, כמו שמצינו בהכשר כלים של איסור דקיימא לן: כבולעו כך פולטו (פסחים דף ל:). וכן הדבר הזה, כמו שבלעו הנשמות זוהמה על ידי אכילה, כן יפלטו הזוהמה על ידי תיקון האכילה. וכן היצר הרע שהוא השטן (בבא בתרא דף טז.) והוא הנחש, מאחר שרואה שהתגבורת שהיה לו עם האדם הוא על ידי אכילה, לכך הוא יתגרה וילחם בענייני האכילה יותר, ולכך צריך האדם לקדש עצמו בענייני האכילה ביותר, הן מצד הברכות שיהיו בכוונה שלימה, והן מצד גוף המאכל שיהיה נקי מכל תערובת איסור של תולעים ושל דם ושל תערובת איסור בבעלי-חיים ונבלות וטריפות וכל דברים אסורים, וגם שיהיה נקי מגזל וכיוצא, ושיזהר בלימוד התורה על השלחן, ויתרחק מכל דבר אסור על השלחן, וכל מיני כעס והקפדה, כי בענייני האכילה יהיה יסוד לכל תיקוני עבודת הקודש שיעבוד האדם את בוראו.
ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (פסחים דף קא.): אין קידוש אלא במקום סעודה. רמזו לפי דרכם שלא יתקדש האדם בקדושה יתירה לפלוט הסיגים הבלועים בו אלא במקום סעודה, כלומר כאשר יהיה נזהר באכילתו בכל הפרטים הנזכרים לעיל. ועוד רמזו חכמינו זיכרונם לברכה לפי דרכם, על דרך שאמרו (גיטין ע.): סעודה שהנאתך מרובה בה משוך ידך ממנה. כי על ידי מיעוט אכילה מקנה האדם קדושה יתירה לנפשו ונחה עליו רוח ה'; ולכן, סימן של הצדיק עובד אלוקים הוא ניכר על ידי אכילתו, וכמו אותה המעשה שכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"שמחת-הרגל" דף י עמוד ב, ברמזי 'קדש ורחץ' וכו' – מעשה שהיה בזמן הרב הגאון מהר"י קובו ז"ל יע"ש.
ואחשוב בזה על דרך המוסר: דלכן נתן הקדוש-ברוך-הוא מלאכת אוכל נפש הקדושה, שהם התורה שנקראת לחם ויין (ב"ר פ' מ"ג ו) ומים (ב"ק יז.), שבה הנפש מתקדשת וניזונת במקום אכילה של הגוף, שנתן הלשון שבו עסק התורה בתוך הפה שבו אכילה ומזון של הגוף, כדי שהאדם ייקח מוסר לעצמו להשוות לפחות מלאכת הקודש שהיא במקום הזה כמו מלאכת החול, דכמו שהוא עושה במקום זה מלאכת הגוף ברצון לב ובשמחה וזריזות וחשק נמרץ מצד כל איבריו וגידיו, כן יעשה מלאכת הקדושה היא עסק התורה אשר היא גם כן בפה. וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (עירובין דף נד.): (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם" – למוציאיהם בפה. ואם לא ישווה שתי המלכות אלה, אין לו פה להשיב בעמדו בדין במשפט האלקים. ואמשול משל בזה: למלמד אחד תלמיד חכם שהיה לו תלמידים בחורים שלומד עמהם בכל יום גמרא. ויהי היום והנה הוא יום שבעה עשר בתמוז שהוא יום תענית ציבור, והתלמידים בעל כרחם באו לפניו ללמוד גמרא כשאר הימים, אך ראה פניהם זועפים, והרגיש כי מחמת מוראו באו, ורוצים ללמוד בהתרשלות ועצבות ועצלות באומרם דתש כוחם מחמת התענית. מה עשה המלמד? אחר שישבו לפניו קודם שהתחיל בלימוד אמר להם: אני היום תש כוחי ואיני יכול ללמוד, ורוצה אני לשחק במין שחוק שקורין בערבי "קמאר" (קלפים), היש בכם מי שיודע לשחק בזה השחוק? ויענו כולם בשמחת לב ויאמרו: יש ויש, הנה כולנו חכמים, כולנו נבונים בזה; והביא להם הניירות של השחוק והתחילו לשחק בהם משך רבע שעה בחשק נמרץ וכח גדול ובזעקות גדולות כמנהגם. ואחר שעבר רבע שעה אמר להם: בני אני חשבתי מחמת כי יום זה הוא תענית אין בכם כח ללמוד ולדבר, ועתה אני רואה שיש לכם כח גדול גם ביום זה, אם כן תביאו הגמרות ונלמד, והם ניצודו בדבר זה שהוכרחו ללמוד אותו היום בכח וחשק, כי לא נשאר להם התנצלות לומר "יום תענית הוא", שכבר הראו כוחם חזק במלאכה של חול. וכן בנמשל: עשה הקדוש-ברוך-הוא מלאכה של מזון הנפש וקדושתה בפה, ששם הוא מקום מלאכה של מזון הגוף וחיזוקו, כדי שלא יוכל האדם לעשות התנצלות של יצר הרע בהתרשלותו בעסק התורה, והנה הוא נתפס מיניה וביה. לכן האם יקדש עצמו בעסק התורה לעשותו בפה בהתלהבות וחשק ושמחה, מכוח עסק הגשמי המצוי שם, דלפחות תהיה כהנת כפונדקית, ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "אין קידוש", שהאדם יקדש עצמו בעסק התורה כראוי, "אלא במקום סעודה" – הוא הפה, שמשם ייקח מוסר השכל לדבר זה.
הלכות
[עריכה]אות א
[עריכה]הקידוש בין ביום בין בלילה אינו אלא במקום סעודה ממש, שנאמר: "וקראת לשבת ענג", ודרשו רז"ל: במקום עונג סעודת שבת, שם תהיה קריאת הקידוש. ועל כן - לא מבעיא שאם קידש ולא סעד אחריו, שלא יצא י"ח קידוש, אלא גם אם קידש בבית זה ואכל בבית אחר, בין שהיה דעתו תחילה לאכול בבית האחר, בין שהיה דעתו לאכול בבית שקידש בו ואח"כ נמלך לאכול בבית האחר - לא יצא י"ח, וצריך לחזור ולקדש קודם שיאכל בבית האחר. ויש אומרים, שאם בשעת אכילתו בבית האחר יכול לראות משם מקום שקידש בו אפילו דרך חלון ואפילו מקצתו בלבד - חשיבי שתי מקומות אלו כמקום אחד לעניין קידוש ואין צריך לחזור ולקדש; ואין לסמוך לכתחילה על סברה זו, לכן יזהר שלא יביא עצמו לידי כך. ובשעת הדחק שהוצרך לכך בהכרח ואינו יכול לקדש בבית האחר, יש לסמוך על סברת המקלים ברואה את מקומו אפילו מבית לבית.
אות ב
[עריכה]שני חדרים בבית אחד, וקידש בחדר זה ואוכל בחדר השני, או שקידש בארעא ואוכל באגרא - אם לא היה דעתו לכך ואינו רואה את מקומו, לא יצא י"ח קידוש. ואם היה דעתו לכך, אע"פ שאינו רואה את מקומו אין צריך לחזור ולקדש כיון שהיה בבית אחד; מיהו, עם כל זה, לכתחילה לא יעשה כן. ואם מוכרח לאכול במקום השני, יזהר לאכול במקום שקידש בו כזית, ואח"כ יאכל במקום השני. ופה עירנו בגדאד שכיח דבר זה אצל הנשים, שאין דרכם לאכול על השולחן עם האנשים אע"פ שאין שם אורחים זרים, אלא דרכם לשמוע קדוש בחדר השולחן מן בעה"ב, ואח"כ הולכים לחדר אחר ואוכלין. ואם היו רואים בחדר את מקום הקידוש, ואפילו מקצתו – החרשנו; אך דא עקא, שאינו נראה מקום הקידוש כלל. וזה ימצא על הרוב בבתים הגדולים של העשירים; על כן יזהרו לאכול כזית במקום הקידוש וילכו לחדר אחר לאכול שם.
אות ג
[עריכה]אפילו בחדר אחד, אם קידש בזוית זו על דעת לאכול שם, ונמלך לאכול בזוית שניה, לא יעשה כן לכתחילה, אע"ג דמר"ן ז"ל פסק כהרמב"ם והרא"ש ז"ל דשרי, עכ"ז הרי"ף ז"ל ודעמיה חולקין. וכתבו האחרונים ז"ל דגם מר"ן ז"ל יודה דלכתחילה לא אריך למעבד הכי; לכן, גם בזה יעשה כך, לאכול כזית תחילה בזוית שקידש בה ואח"כ יפנה לזוית אחרת.
אות ד
[עריכה]צריך לאכול במקום הקידוש לאלתר; ואם לא אכל עד לאחר זמן, לא יצא י"ח; אבל אם בדעתו היה לאכול מיד, ורק אירע לו אונס ונתעכב לאחר זמן, הרי זה יצא י"ח. מיהו, יש חולקים גם על זה וסבירא להו - אפילו אם היה בדעתו תחילה לאכול אחר זמן, אפילו אחר שעה ושתים, ואפילו אחר שיעור עיכול, נמי יצא בדיעבד; וכיון דקי"ל סב"ל, לכן בכל גוונא לא יחזור ויקדש; מיהו, אם אירע זה בקידוש הלילה, אז קודם שיברך "המוציא" יהרהר ברכת הקידוש, או יאמר אותה בפיו בלא שם ומלכות; ואם הוא ביום, יכוון בברכת "המוציא" למצות קידוש כאדם שמקדש על הפת, ויאמר פסוקים של קידוש היום קודם נט"י.
אות ה
[עריכה]יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עימהם, ואין בזה חשש משום "קידוש שלא במקום סעודה", כיון דלהשומעים היוצאים י"ח הוא מקום סעודה; ומיהו, כל היכא שהמקדש אינו אוכל, דהוא עצמו אינו יוצא י"ח קידוש, או שכבר קידש לעצמו במקום סעודתו ואינו מקדש פה אלא לצורך אחרים דווקא, ה"ז לא יקדש לאחרים לכתחילה, אא"כ הם אינם יודעים לקדש בעצמם.
ואם אלו האחרים שמקדש להם אינם יודעים לברך ברכת הקידוש, אך ברכת "בורא פרי הגפן" יודעים לברך נסתפק הרב "חסד לאלפים" ז"ל אם יכול לברך להם גם "בפה"ג"; וכתב דמסתברא אחד אומר כל הקידוש, לכן יותר טוב שישתה שם רביעית; יע"ש. וכתבתי בס"ד בסה"ק "מקבצאל": אם כבר קידש בביתו ואכל ובא לקדש לאלו - די לו שיטעם מן היין; ואם לא קידש עדיין - אסור לו לטעום מזה היין, כיון שאינו אוכל שם וכאשר נכתוב לקמן. ואם ישתה רביעית כמ"ש הרב "חס"ל", ה"ז שנוי במחלוקת כאשר נכתוב לקמן; מיהו, לקמן נבאר שיש לסמוך על סברת המתירין לשתות רביעית לעת הצורך; ולפי זה בנידון דידן נמי חשיב צורך, ושפיר הורה הרב ז"ל לברך "בפה"ג" ג"כ ולשתות רביעית. וכל זה הוא, אם כשהולך לביתו לקדש ולאכול, שם נמצאים בניו ובני ביתו שהוא מוציא אותם י"ח קידוש עמו, אך אם בביתו לא יש אדם אחר שיוציאו י"ח קידוש, אלא שם מקדש לעצמו בלבד, הנה בזה חוזר ונתקל בסלע המחלוקת, כיון דיש סוברים אם קידש במקום אחר ושתה רביעית יין, יצא י"ח "קידוש במקום סעודה", ועל כן, אדם כזה שהוא מקדש אח"כ בביתו לעצמו בלבד לא יכניס עצמו בדבר זה לקדש לאחרים תחילה על סמך שישתה רביעית שם; וכל זה הוא בקידוש הלילה דאיכא ברכת קידוש, אבל ביום דליכא ברכת קידוש, לית לן בה, ויוכל לקדש לאחרים תחילה, ויברך "בפה"ג" וישתה רביעית, ואח"כ ילך לביתו ויקדש אפילו לעצמו בלבד, כיון דאינו מברך אלא רק "בפה"ג".
אות ו
[עריכה]אם מקדש לאחרים ואינו אוכל עימהם והוא עדיין לא קידש בביתו, הרי זה לא יטעם כלום מן הכוס, כי אסור לטעום קודם קידוש שהוא אינו יוצא י"ח בקידוש זה, דאין קידוש אלא במקום סעודה.
אות ז
[עריכה]אע"פ שאמרנו: אין קידוש אלא במקום סעודה, מ"מ, אם אכל כזית פת או כזית מיני מזונות, או שתה רביעית יין מלבד כוס הקידוש, יצא י"ח קידוש כאן, ויכול לאכול אח"כ במקום אחר בלא קידוש; מיהו, שאר פירות ומשקין לא מהני. ואע"ג די"א דסגי בשתיית כוס הקידוש בעצמו אם ישתה ממנו רביעית, מ"מ אין לסמוך על סברא זו אלא לעת הצורך, כגון כוס של מילה ואין שם קטן להשקותו; ופה עירנו בגדאד יע"א המנהג פשוט שהמוהל מברך על כוס המילה ושותה ממנו רביעית, ואע"פ שעומדים שם כמה קטנים, ואין נותנים לקטן לשתות; על כן צריך שהמוהל יתכוון לצאת בזה י"ח קידוש וישתה רביעית שלמה.
אות ח
[עריכה]אם שמע קידוש משכנו, יצא י"ח, כיוון דהשומע הוא שומע במקום סעודתו, ורק צריך שיתכוון המקדש להוציאו י"ח.
אות ט
[עריכה]יש אומרים דאין מקדשין אלא במקום נר; ויש אומרים שאין הקידוש תלוי בנר, וצריך להיזהר כסברה הראשונה לקדש במקום נר, כי כן ראוי להיות ע"פ הסוד, ורק בשביל צורך והכרח גדול יש לסמוך על סברה השניה.
אות י
[עריכה]מ"ע מן התורה לקדש בדברים, שנאמר: "זכור את יום השבת לקדשו" - זכרהו זכירות שבת וקידוש. וצריך לזכרו בכניסתו בקידוש וביציאתו בהבדלה; וי"א שהבדלה מדברי סופרים, ואין צריך מן התורה אלא בכניסתו, ולכן מן התורה יוצא אדם ידי חובה בתפלת ערבית של שבת, ורק חז"ל תקנו לקדש על היין; מיהו, יש אומרים: כל שיש לו יין, אינו יוצא מן התורה י"ח קידוש בתפילה; גם יש אומרים: כל שאינו מכוון בתפילה לצאת י"ח קידוש, אינו יוצא מן התורה.
אות יא
[עריכה]הקידוש ביו"ט מדברי סופרים, ואעפ"כ יש לו דין קידוש שבת לכל דבר. וגם הנשים חייבין בקידוש שבת מן התורה וקידוש יו"ט מדברי סופרים, דכתיב: "זכור" ו"שמור" - כל שישנו בשמירה, ישנו בזכירה (ברכות כ:).
אות יב
[עריכה]קטן, אפילו הוא בן י"ג שנה ויום אחד, כל שיש להסתפק בו שמא לא הביא שתי שערות, אינו מוציא לא את האיש ולא את האישה: ואף על גב דהתפללו האיש או האשה תפילת ערבית, אינו מוציאם י"ח, וכמ"ש בס"ד בסה"ק "מקבצאל"; ועיין "תוספת שבת", סי' רעא, סק"ג; ו"אשל אברהם", ריש סי' רעא ו"משבצות זהב" שם; ו"אליה רבה", סי' רעג, ס"ק יב; ע"ש.
אות יג
[עריכה]אף על גב דקימא לן: קידוש שבת דאורייתא - מותר לכתחילה להתפלל ולקדש מבעוד יום, דסמכינן להלכה כמאן דאמר תוספת שבת דאורייתא; ואע"ג דאיכא הרמב"ם ודעמיה דפליגי - כבר הביא "מג"א" ז"ל, סי' רס"ז, סק"ג בשם ה"מרדכי" ז"ל, דגם למאן דאמר תוספת שבת דרבנן, יוצא בקידוש זה, כיון דבשעה דמקדש יבוא אח"כ לידי חיוב דאורייתא; ע"ש. ואע"ג דהמג"א ז"ל הצריך עיון בזה, ועוד, דהגאון רע"א ז"ל כתב, דמדברי מר"ן "כסף משנה" ז"ל מבואר דלא כה"מרדכי" ז"ל; ע"ש. ועיין עוד מ"ש בס"ד בסה"ק "רב-ברכות", דף ל"ד, ועוד מ"ש בס"ד שם במערכת הפ' בדין הפדיון; יע"ש; מ"מ הא איכא בזה ספק-ספיקא, והוא מתהפך גם כן; ועל כן נהגו העולם בזה בכמה מקומות לקדש מבעוד יום, והמחמיר לקדש בודאי לילה תבוא עליו ברכה, אך המחמיר לקדש בודאי לילה, לא יתפלל מבעוד יום וימתין הרבה עד לילה ודאי לקדש, דלכתחילה צריך לקדש מיד אחר התפילה וכנז"ל, אלא יעשה כמנהג רבינו האר"י ז"ל, לקבל שבת כשחמה בראש אילנות, דאז, עד שיתפלל ערבית ויבוא מבית-הכנסת ויאמר הפסוקים והפיוט והזוהר שנוהגים לומר קודם, יהיה זמן חשיכה ויקדש.
אות יד
[עריכה]קטן שהגדיל ונעשה בן י"ג שנה ויום אחד בליל שבת קודש - העליתי בס"ד בסה"ק "רב ברכות", דף לד, דימתין בקידוש עד לילה ודאי; יע"ש; וכן ראוי להורות בדין זה לכתחילה, דאין בזה לא טרחא ולא הפסד, דמה יפסיד אם ימתין עד הלילה? והנה ודאי דסמכינן אחזקה לחומרא, לומר שהביא שתי שערות, דדווקא להקל לא סמכינן אחזקה במידי דאורייתא.
אות טו
[עריכה]צריך שבני הבית השומעין קידוש מן בעה"ב ישימו לבם היטב לשמוע ברכת הקידוש מתחילה ועד סוף. ומי שאוזניו כבדות ואינו יכול לשמוע, או שבעל-הבית זקן ומגמגם בלשונו וא"א להם לקדש בפ"ע מכמה סיבות הכרחיות, העליתי בסה"ק "מקבצאל" שזה האדם שאינו יכול לשמוע הברכה מן בעה"ב, יתן עיניו בכוס שביד בעה"ב שמקדש עליו, ויאמר בלחש ברכת הקידוש כולה בשעה שבעה"ב מקדש; ושם הבאתי דברי הגאון רע"א ז"ל בתשובה, סי' ז', שעשה תיקון, לומר ברכת הקידוש בלי פתיחה וחתימה, ופקפקתי בזה; יע"ש. וסמכתי בדבר זה שכתבתי על מ"ש הרב "ברכ"י" ז"ל, סי' רצ"ה, אות ד', בשם מהר"י זיי"ן ז"ל. ובנידון דידן חשיב דיעבד, כיון דא"א לו לקדש על הכוס בפ"ע ולאחזו בידו.
אות טז
[עריכה]סומא יוכל לקדש ולהוציא אשתו ובני ביתו ידי חובת קידוש, דכל הפוסקים חלקו על רבינו ירוחם בדין הסומא; מיהו, אם יש פקחים עומדים על השולחן, והסומא בעל-הבית לא אנינא דעתה אם יקדש אחד מבני ביתו, טוב שיקדש זה הפיקח, לצאת ידי חובה לכולי עלמא, כיון דאפשר בהכי.
אות יז
[עריכה]אסור לטעום אפילו מים קודם קידוש, משהגיע זמן הקידוש דהיינו בין השמשות, אפילו שלא התפללו ערבית עדיין; מיהו, אם הוא בתענית, מותר להדיח פיו קודם קידוש. והעלתי בסה"ק "מקבצאל": כל שלא נראה עדיין שמש אפילו על כותל גבוה, נחשב לספק, ואסור לטעום אפילו מים. ופה עירנו בגדד יע"א מתחיל בין-השמשות שבעה דקים קודם קריאת ה"מוגרב" שקורא בסוף שעת י"ב, ולכן פה עירנו, כיון דנשאר שבעה דקים לקריאת ה"מוגרב" לא ישתה אפילו מים, דחל עליו חובת קידוש, וכמ"ש בסה"ק "רב פעלים" בתשובה, בס"ד.
אות יח
[עריכה]קידוש הלילה אינו תלוי בתפלת ערבית, שאם ירצה לקבל שבת מבעוד יום ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה, רשאי, ורק צריך שיתחיל לאכול חצי שעה קודם זמן קריאת-שמע; אבל קידוש היום תלוי בתפלה, דכל זמן שלא התפלל שחרית, לא חל עליו חובת קידוש; ולכן, ביום שבת בבוקר יוכל לשתות מים קודם תפלה, מפני שכיון שלא התפלל, לא חל עליו חובת קידוש. וכל זה הוא באנשים דחל עליהם חיוב תפלה בבוקר אחר עמוד השחר, אבל הנשים, משעלה עמוד השחר חל עליהם חובת קידוש, ואסורין לשתות מים קודם קידוש; מפני דיש אומרים: הנשים קיימי אדינא דאורייתא, שאין להם נוסח קבוע ולא זמן קבוע לתפילה, ובפעם אחד ביום שיאמרו נוסח תפילה, יצאו ידי חובה, ואם כן לדידהו, אין הקידוש תלוי בתפילה, ולפיכך, משעלה עמוד השחר אסורין לטעום מים קודם קידוש, וכמ"ש הרב "חסד לאברהם" בתשובה, בא"ח, סי' וא"ו; יע"ש.
אות יט
[עריכה]אם שכח ואכל קודם קידוש, אפילו אכל סעודה גמורה צריך לקדש מיד בעת שנזכר, ואסור לו לטעום כלום משנזכר עד שיקדש. ואם נאנס או הזיד ולא קידש בלילה, יש לו תשלומין למחר כל היום, ויאמר כל ברכת הקידוש של לילה חוץ מפרשת "ויכלו" שאינו אומרה ביום. ואם גם ביום שכח או נאנס ולא קידש, ונזכר בין השמשות של היום שהוא ספק קודש ספק חול – הנה, אם התפלל תפלה של שבת, הן בלילה, הן ביום, נמצא יצא ידי חובת קידוש מן התורה, ורק נשאר עליו חיוב קידוש מדרבנן, וכיון דהוא בין השמשות שהוא ספק יום, ספק לילה, העליתי בסה"ק "מקבצאל", שיקדש ויאמר ברכת קידוש של לילה בלי שם ומלכות, אלא יהרהר שם ומלכות בלבו. וכתבתי שם, דאין לומר: לא נחייב אותו לקדש כלל, כיון דהוא ספיקא דרבנן וקימא לן, ספקא דרבנן לקולא זה אינו, דהא איכא דסבירא להו: כל שיש לו יין, אינו יוצא י"ח קידוש מן התורה בתפלה; ועוד, הנה הרב "תוספת-שבת" כתב: כל שלא כיון לצאת י"ח קידוש בתפלה, אינו יוצא י"ח מן התורה, ולכן צריך לקדש על היין, ויברך ברכת הקידוש בלא שם ומלכות. ואם לא התפלל שום תפלה בשבת, נמצא הוא חייב בקידוש מן התורה לכולי עלמא, ועתה בבין השמשות צריך לקדש על היין, ויברך ברכת הקידוש בשם ומלכות, כדין ברכת המזון שהיא מן התורה, דאם נסתפק בה, דחוזר ומברך. ועיין להרב "משבצות-זהב" ז"ל, סי' רע"א, סע"ק י"א; יע"ש.
אות כ
[עריכה]צריך שיהיה על השולחן מפה תחת הפת ומפה למעלה משני טעמים: הא' זכר למן, והב' דתיתי סעודתא דשבתא ביקרא; ועוד יש טעם שלישי במפה העליונה משום בושת הפת.
אות כא
[עריכה]כוס הקידוש, אפילו אם הוא נקי, צריך הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, ומלא על כל גדותיו, ולא יהיה פגום, שאם שתה ממנו – פגמו. ויהיה שלם בשפתו ובבסיס שלו; וסדק, אפילו בלא חסרון, פוסל. וצריך שיתן אותו אדם אחר בשתי ידיו, וזה המקדש יקבלנו ממנו בשתי ידיו בצד שמאלו כנגד החזה, ואחר-כך יאחז בו ביד ימין בלבד, ויגביהנו מעל השולחן טפח לפחות, ויתן עיניו בו שלא יסיח דעתו ממנו.
אות כב
[עריכה]אם אין לו אלא כוס יין אחד, מקדש בו בלילה, ושופך ממנו לכוס אחר ושותה; שאם ישתה מן הכוס עצמו, הרי זה נעשה פגום, ואינו יכול לקדש על הנשאר למחר, לכך שופך ממנו לכוס שני ושותה מכוס השני, והנשאר בכוס ראשון, יוסיף עליו מים למחר ויקדש עליו. ואם לא נשאר אלא מעט, שאם יוסיף עליו מים להשלימו לרביעית לא ישאר בו טעם יין שלא יוכל לברך עליו "בורא פרי הגפן", הרי זה שותהו כולו בלילה. במה דברים אמורים? אם יש לו כוס אחר להבדלה, אבל אם אין לו כוס אחר להבדלה, הרי זה מניח כוס זה להבדלה, ויקדש בלילה וביום על הפת, מפני דקידוש אפשר לקדש על הפת, אבל הבדלה לא אפשר. ועיין "אליה רבא", סע"ק כ"ג, ו"תוספת שבת", סע"ק כ"ט, ושאר אחרונים.
אות כג
[עריכה]לכתחילה צריך שיטעם המקדש מלא לוגמיו; ומצווה מן המובחר לשתות רביעית; ובדיעבד, אם לא טעם המקדש וטעם אחד מן המסובין מלא לוגמיו, יצאו כולם ידי חובה; ומצווה מן המובחר שיטעמו כולם. בזמן הזה אין נמנעים מלשתות מכוס ששתה ממנו חבירו מחשש חולי, מאחר דברור להם כי בעל-הבית שקידש ושתה מן הכוס, הוא נקי ואין בו חולי.
אות כד
[עריכה]קידש וקודם שטעם נשפך הכוס, יביאו לו כוס אחר ויברך "בורא פרי הגפן", אך לא יברך ברכת הקדוש שכבר בירך אותה, וכן הוא הדין אם הפסיק בדיבור שלא מצרכי הסעודה. וגם המסובין יזהרו שלא יפסיקו בדיבור קודם שיטעם המקדש.
אות כה
[עריכה]אין מקדשים על יין שריחו רע מחמת שנתנוהו בכלי מאוס, אע"פ דריחו וטעמו יין שמברכים עליו "בורא פרי הגפן", משום "הקריבהו נא לפחתיך וכו'". וכן נמי אין מקדשים על יין שנתגלה, ולכתחילה יזהר אפילו על גילוי שעה מועטת, ורק בדיעבד אין להקפיד, אבל אם עבר לילה אחת בגילוי, נפסל לקידוש אע"פ שלא נמר ריחו וטעמו.
אות כו
[עריכה]יין שטעמו חומץ, אפילו ריחו יין, אין מקדשין עליו ואין מברכין עליו "בורא פרי הגפן"; אבל אם טעמו יין, אפילו ריחו חומץ, מקדשין עליו, דטעמא עיקר.
אות כז
[עריכה]יין שעושין מצימוקין שהם ענבים יבשים, אם היה יוצא מהם לחלוחית על ידי דריכה קודם ששראום במים, מותר לשרותן במים להוציא מהם יין ולקדש עליו; ואם לאו, אסור לקדש על זה, וגם "בורא פרי הגפן" אין לברך עליו.
אות כח
[עריכה]אם אין לו יין כלל, יקדש על הפת. ובלילה כך יעשה: יטול ידיו בשביל ברכת "המוציא", וישב במקומו, ויאמר "ויכולו" בעוד הפת מכוסה, ואח"כ יגלנו ויברך "המוציא" ואינו בוצע, ויאמר אז ברכת הקידוש בעוד שתי ידיו על הפת, ובוצע ואוכל. והטעם שצריך להניח ידיו על הפת בברכת הקידוש הוא: כי כמו שצריך לאחוז כוס הקידוש בידו, כן עתה שהוא מקדש על הפת, צריך לאחוז הפת בידו; והיה די מטעם זה להניח יד אחת בלבד, אך כיון דצריך לברך ברכת "המוציא" ולהניח בה שתי ידיו על הפת, אין נכון לסלק ידו אחת אחר ברכת "המוציא" בשעת ברכת הקידוש, אלא ישארו שתי ידיו עד שגומר ברכת קידוש ובוצע, וכנזכר באחרונים ז"ל. וכל זה הוא בלילה, דיש היכר גדול לקידוש ע"י ברכת הקידוש; אך ביום דאין בו ברכה של קידוש, לא יש היכר לקידוש בברכת "המוציא", על כן, אם יש לו חמר מדינה כגון שכר תמרים או שכר שעורים וכיוצא, יטול ידיו ויקח כוס "רביעית" מחמר מדינה, ויברך "שהכל", וישתה מלא לוגמיו, ואח"כ יברך "המוציא"; שאם יקדים ברכת "המוציא" אינו ניכר שמקדש. ואם אין לו חמר מדינה, או שיש חמר מדינה ואינו יכול לשתות כי יזיק לו ואי אפשר לשתותו כלל מחמת קושי חריפותו, שזה אינו מלומד לשתות מזה כלל יברך "המוציא" בלבד, ויבצע ויאכל, אך יאמר קודם ברכת "המוציא" הפסוקים והפיוט שנוהגים לומר בקידוש היום.
אות כט
[עריכה]זהו סדר הקידוש המיוסד ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל: אחר תפילת ערבית יכנס לביתו, וכשיכנס למקום השולחן יאמר בקול רם ובשמחה יתרה: "שבת שלום"! וינשק ידי אביו וידי אמו אם הם בחיים. אח"כ יסתכל באור הנר אשר ברכו עליו, ויסתכל בשתי נרות ויכוון שהם, א' כנגד "זכור" וא' כנגד "שמור". גם יכוון שהם, אחד בה"א ראשונה ואחד בה"א אחרונה שבשם הוי"ה; ואע"פ שהדליקו ז' נרות לכבוד שבת, עם כל זה הוא לא יסתכל אלא רק בשתים, ויכוון בהסתכלותו שיאירו נרות העליונים ואח"כ יעמוד במקום שיושב בו אצל השולחן ויאמר בקול רם: "דא היא סעודתא דחקל תפוחין". ואח"כ יקיף את השולחן דרך ימין, ויחזור ויעמוד במקום שעמד בו קודם הקפה. ואז בעמדו שם, יקח בידו שתי אגודות הדס, שהם, אחד כנגד "זכור" ואחד כנגד "שמור", ויאחזם ויחברם יחד כדרך גדילתן בין שתי ידיו, ויברך עליהם "עצי בשמים" ויריח בהם. ואחר שיריח, אז תיכף ומיד, בעודם מחוברים יחד בין שתי ידיו, יאמר בפיו: "זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו", וגם יאמר גם כן פסוק זה: "ריח ניחוח אשה לה'", כי בתיבות אלו רמוזים כל הכוונות של ברכת הריח. ואח"כ יחזור להקיף השולחן פעם שנית בשתיקה בעוד ההדס בידו, אך אין מעכב שיהיה בין שתי ידיו גם בעת שמקיף, אלא די לאחוז ביד ימין בלבד; ואם ישאר אחוז בשתי ידיו, הנה מה טוב ומה נעים, דנכון לעשות כן. ואחר שעשה ההקפה השנית בהדס וחזר לעמוד במקומו הראשון, ישאר ההדס ביד ימינו לחבוב מצווה, ויאמר: "שלום עליכם מלאכי השרת וכו'", ויאמר "מלך מלכי המלכים", ולא יאמר "ממלך וכו'", וכנז' בסידור רב יעב"ץ ז"ל; ועיין "כף-החיים". ואח"כ יאמר: "כי מלאכיו יצוה לך וכו'", ויכוון בשם יוה"ך שהוא בס"ת פסוק זה, ובשם כל"ך שהוא רמוז באות כף של תיבת "כי" ובאותיות ל"ך מתיבת "מלאכיו"; ואח"כ "ה' ישמור צאתך ובואך וכו'", ואח"כ בלי הפסק יאמר תכף פסוקים "אשת חיל וכו'", ויכוון שהם כ"ב פסוקים כנגד כ"ב צינורות של מעלה, שבעת הזאת הם פתוחים ומריקים שפע וברכה מהבריכה העליונה מראש כל הכתרים. ואח"כ יאמר "אתקינו סעודתא וכו'", "אהללה שם ה' בשיר וכו'", "ה' עוזי וכו'", ואח"כ פזמון "אזמר בשבחין וכו'", ואח"כ "יהא רעוא וכו'", ואח"כ זוהר, ויקהל: "יומא דא מתעטרא וכו'". ודע, דאע"ג דרבינו האר"י יסד פזמון "אזמר וכו'" הנזכר, לאומרו בתוך הסעודה, עם כל זה פשוט המנהג בכל המקומות לאמרו קודם קידוש, וכ"כ רב יעב"ץ ז"ל; ועיין להגאון חיד"א ז"ל, סי' קס"ו, אות ג'. ומנהגנו לפעמים כשיש סיבה למהר הקידוש, כגון בימי העומר וכיוצא נאמר פזמון הנז' בתוך הסעודה.
אח"כ יתחיל בסדר הקידוש שהוא הכנת המעשה והכנת הדיבור. וקודם סידור הקידוש יאמר נוסח זה: "ליקבה"ו וכו'", הנה אנחנו באים לקיים מ"ע דאורייתא לקדש את השבת ולקיים מ"ע דרבנן לקדש על היין, כמו שפרשו רז"ל פ': "זכור את יום השבת לקדשו" - זכרהו בדברים הנאמרים על היין, לתקן שורש מצווה זו במקום עליון. והרי אנחנו מוכנים להמשיך אורות עליונים לחקל תפוחין קדישין על ידי הכנה בסוד המעשה והכנה בסוד הדיבור. ויהי רצון מלפניך ה' או"א, שיעלה לפניך כאלו כוונו בכל הכוונות הראויות לכוון בסוד המעשה ובסוד הדיבור אשר יסדו לנו עבדיך חכמי ישראל בסדר הקידוש של שבת, ויעלה לפניך קידוש זה עם קידושי בניך היודעים ומכוונים כהוגן, וימשך שפע וברכה רבה בכל העולמות הקדושים, ומשם ימשך שפע רב לנפשנו רוחנו ונשמתנו לעבדך באמת ולשמור את כל שבתות קדשך כל ימי חיינו, במחשבה ודיבור ומעשה, ביראה ואהבה ושמחה רבה, והרי אנחנו מוכנים לקבל עלינו מצות עשה של התשובה כמו שכתוב: "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו". ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו'.
ויהי רצון מלפניך ה' או"א שיהא עתה עת רצון לפניך, וימשך לנו ולנפשותינו ולבנינו ובנותינו ולכל ישראל שפע שלום, טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים, על ידי שנים ועשרים צינורות עליונים אשר הם פתוחים ומריקים שפע וברכה מבריכה העליונה מראש כל הכתרים. ויהי רצון מלפניך ה' או"א, שבזכות מצוות מזיגת כוס היין של הקידוש במים, מ'לא י'דנו מ'ברכותיך, ומ'עושר מ'תנות י'דיך, ובזכות יעקב תמימך אשר מיתק הגבורות בחסדים ככתוב: "ויבא לו יין וישת" - דארמי לה מיא ביינא, כן ברחמיך וחסדיך יתמתקו כל הגבורות והדינין, וגמלנו חסדים טובים.
ויהי רצון מלפניך ה' או"א, שבזכות מצוות הברכה של קידוש שבת על כוס יין מלא, יתמלאו אותיות "כוס" שהם כ"ף וא"ו סמ"ך, שעולים מספר "הברכה", ויהיו צינורות לקבל לנו שפע הברכה מן הבריכה העליונה ממקור הברכות, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך". ועתה אדני ה', הואל נא וברך את בית עבדיך, ומברכותך יבורך בית עבדיך לעולם. יהיו לרצון וכו'.
אח"כ תתחיל בהכנת המעשה, והוא: כי בעודך עומד במקומך תקבל הכוס בשתי ידיך מאדם אחר, אשר גם הוא יאחזנו בשתי ידיו וימסרהו לך, ואתה תעמיד הכוס בשתי ידיך כנגד החזה שלך, ואח"ז תסיר מיד שמאלך ותאחזנו ביד ימינך בלבד, כדי לכלול השמאל בימין. ובסדר המעשה הזאת יש כוונות עמוקות ורזין עלאין, ולכן לא תחסר אפילו פרט קטן מסדר זה, ותכוון בכל שיש סוד בדבר. ואחר שתאחזנו בימין בלבד, אז תמזוג למתקו במים; וטוב שאותו אדם שמסר לך הכוס בשתי ידיו, הוא יעשה המזיגה ביד ימינו. והמזיגה, יעשנה ג"פ, דהיינו, בשלוש הפסקות בזא"ז, ולא יתן כל מי המזיגה בפעם אחת. ודבר זה של המזיגה שתהיה בג"פ, לא נזכר בדברי רבנו האר"י ז"ל, רק נמצא מפורש בספר "מעבר-יבק", ולא ביאר טעמו של דבר. ובסה"ק "מקבצאל" בארתי בס"ד הטעם: כי מבואר בדברי רבנו האר"י ז"ל - ימזוג היין למתקו במים שהוא שלשה שמות י"ה דההי"ן, שעולין מספר תשעה יודי"ן דע"ב ס"ג מ"ה, וכן כתב בסידור רבנו הרש"ש ז"ל. נמצא סוד המים שמוזג בו היין הוא שלשה פעמים יו"ד ה"ה הנזכר. ונמצא לפי זה – גברא רבא אמר מלתא דמסתבר טעמא, ובוודאי כך הייתה קבלה בידו ממקובלים נאמנים. לכך, כל אדם יזהר בזה, ועליו תבוא ברכת טוב. ואחר המזיגה תתן עיניך בכוס היין ותסתכל בו, ויש סוד עמוק וכוונה גדולה בהסתכלות זו. וכל אדם פשוט, די לו לכוון בהסתכלות עין ימין בחמישה הויו"ת שעולין מספר "עין", ובהסתכלות עין שמאל - ג"כ בחמישה הויו"ת, שעולים מספר "עין", כזה:
ימין שמאל
יהו"ה יהו"ה יהו"ה יהו"ה
יהו"ה יהו"ה יהו"ה יהו"ה
יהו"ה יהו"ה
ומנהגינו לראות את המצח ביין, ולכוון: "מצח", מספר "הצלחה". והנה בזה נשלמה הכנת המעשה, ונעשה התיקון והמשכת האור להיות למלכות חקל תפוחין קדישין, שה"ס ה"א אחרונה שבשם הוי"ה, ע"י הכנה זו של המעשה.
ונשאר עתה הכנה השנית שהיא הכנת הדיבור. כי המשכת האורות והתיקון הנעשה בסוד הקידוש אל בחינת ה"א אחרונה הנקראת "חקל תפוחין קדישין", הוא נעשה בשתי הכנות שהם: האחת בסוד המעשה, והב' בסוד הדיבור, דרק ע"י שתי הכנות אלו דווקא ישולם המשכת האורות והתיקון שצריכין אנחנו להמשיך עתה בליל שבת בקידוש של סעודה זו הנקראת "סעודתא דחקל תפוחין קדישין".
וזהו עניין הכנה השנית של הדיבור שיהיה על ידי אמירת "ויכלו" וברכת הקידוש, שהוא בחינת הדיבור. ותחילת הכול תאמר: "מזמור לדוד, ה' רועי וכו'" כולו, ואח"כ תאמר: "יום הששי, ויכולו השמים". ויש כמה טעמים ע"פ הסוד, מה שמוסיפים ב' תיבות "יום הששי" עם "ויכולו". ואח"כ תאמר "סברי מרנן", ואע"פ שאתה מקדש לבדך ואין אחר עומד עמך, ג"כ צריך אתה לומר "סברי מרנן", שיש בזה סוד וכוונה. ואח"כ תאמר ברכת "בורא פרי הגפן", ואח"כ נוסח ברכת הקידוש שיש בה ל"ה תיבות דווקא, ואח"כ תשב ותשתה כוס היין מיושב. ודע, כי בלילה, כל סדר הקידוש והברכות צריך להיות מעומד ע"פ הסוד, אך מ"ש על שתיית היין שתהיה מיושב, אע"פ שכן העיד רבנו הרח"ו ז"ל על מנהג רבנו האר"י ז"ל שהיה יושב ושותהו, וכנ"ז בס' "פרי עץ חיים" אין קפידה בזה ע"פ הסוד, אלא זהו מהלכות דרך ארץ של הסעודה. ועיין "אליה רבא", סי' ק"ע, סע"ק כ"ג, מ"ש בשם "הרוקח"; ע"ש. ועיין בגמרא גיטין, דף ע', עמוד א: שלשה דברים מזיקין גופו של אדם, וחד מנייהו - שתה מעומד; אך הרמב"ם ז"ל בה' דעות, פ"ד, לא זכר זה; ואפשר דס"ל, עד דעביד לכלהו בבת אחת. ואפשר, דהעולם שאין מקפידין על שתיה מעומד, הוא מטעם זה; ועכ"ז, מאחר שראינו עדותו של רבינו הרח"ו ז"ל על מנהג רבינו האר"י ז"ל בכך, צריכין אנו להיזהר בזה.
אות ל
[עריכה]בנוסח "אתקינו סעדתא" בסעודה של הלילה, לא יסיים: "ועתיקא קדישא וזעיר אנפין אתיין לסעדא בהדיה". וכן הוא הדין בשל שחרית ומנחה נמי, לא יאמר הסיום הזה, ואע"ג דכתוב כן בכל הסידורים, וכ"כ ב"ספר הכוונות" שסידר מהרש"ו ז"ל; עם כל זה, בסדור רבינו הרש"ש ז"ל וסדור רב יעב"ץ לא נזכר הסיום הנזכר. וכתב לי הרה"ג מהר"א מני נר"ו, דאולי סבירא להו, מה שנזכר ב"ספר הכוונות" הוא מן המעתיק, ולכן הוא אינו אומר הסיום הנזכר; עד כאן לשונו. וגם אנא עבדא כך נוהג וכך מורה לרבים, יען דכלל גדול יש בכל מקום: שב ואל תעשה עדיף.
גם בעניין הקפות של השולחן כתב לי הרב הנזכר נר"ו, דמנהגו הוא - אע"פ שלא נמצא לו הדס, יעשה שני הקפות בלא הדס, והודיתי לו בזה, כי הקפה השנית בלא הדס, אם לא תועיל, לא תזיק, מאחר דמקיף בשתיקה.
אות לא
[עריכה]אם חל יו"ט בשבת לא נתפרש בדברי רבינו האר"י ז"ל איך יעשה בסדר הקידוש והשולחן, ורק בסידור רבינו הרש"ש ז"ל, בפסח שחל בשבת, כתב שיכין על השולחן י"ב לחמים, ושאר דברים לא נזכרו בפרוש. ואנחנו, מנהגינו בביתנו כשחל יו"ט בשבת, להקיף ב"פ ולהריח כשאר שבתות, ואומרים "שלום עליכם" ו"אשת חיל" ו"ויהא רעוא", ומסדרים י"ב לחמים כשאר שבתות. גם נאמר "אתקינו סעודתא" ו"אזמר בשבחין", יען כי מצינו שיש חיוב כפי הסוד בשלוש סעודות; וגם בס"ת במנחה - "ואני תפילתי וכו'"; ורק אם חל ראשון של פסח בשבת, אין מנהגינו לומר פזמון "אזמר בשבחין", אבל נעשה הקפות והדס. ואין לי טעם מספיק בדבר זה לשנות בין ליל-פסח לשאר לילות יו"ט בעניין הפזמון הנזכר. וכן אם חל יו"ט של ראש-השנה בשבת, אין מנהגינו לומר פזמון "אזמר בשבחין", אבל נעשה הקפות והדס, והשם יתברך יאיר עינינו בתורתו, אמן, כן יהי רצון.