אמונת חכמים (כ"י)/פרק ששה עשר
ומעתה כשבא הרמב"ם לבאר מהו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ביאר נושאם והדברים שיעיינו בהם במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, וביאר שהדברים שבעולם השפל שזכרנו למעלה הם נושא מעשה בראשית, והי"ת ומלאכיו הם נושא מעשה מרכבה, ובין בדברים השפלים ובין בדברים העליונים ביאר הרמב"ם איזה דברים הנודעים מצד העיון הראשון ומצד החקירה כדי שנבין מהו מעשה בראשית ומהו מעשה מרכבה, אבל לא כיחש שנמצא בהם דברים יותר נעלמים ועמוקים אשר נגלו לנביאים, ועליהם אמרו בכתובות פי"ג, שש שבועות הללו למה, תלתא הא דאמרן, אינך שלא יגלו הקץ, ולא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לא"ה. ופי' רש"י אמרי לה סוד העיבור ואמרי לה סוד טעמי (סתרי) תורה. ומבואר הוא שסודות התורה שהזכיר הרמב"ם הם דברים לקוחים מדברי פילוסופיאה של א"ה. וא"כ נודעי' להם, וכן רחוק הוא שיפרש הרמב"ם את הסוד בזה על סדו העיבור, שהרי בהלכות קדוש החדש פי"א, אחרי שכתב שרצונו לבאר דרך החשבון המצטרך לראיית הלבנה, כתב ואל יהיו דרכים אלו קלים בעיניך מפני שאין אנו צריכים להם בזמן הזה, שאלו הדרכים דרכים רחוקים ועמוקים הם והם סוד העיבור שהיו החכמים הגדולים יודעים אותו ואין מוסרים אותו לכל אדם אלא לסמוכים נבונים עכ"ל. ואחר זה כתב שמא יתבונן חכם מחכמי אומות או מחכמי ישראל שלמדו חכמת יון בדרכים אלו שאני מחשב וכו' עכ"ל. הרי לך שכפי דעת הרמב"ם סוד העיבור הם דרכי האיצטגנינים שלמד הרמב"ם אחר כך מחכמי יון, וא"כ היו נודעים להם ומה היא השבועה הזאת מעתה, אלא ברור הוא שדברים אחרים ועמוקים נמצאו במעשה בראשית ובמעשה מרכבה, ואינו נמנע לגמרי שעל זה כתב הרמב"ם בפתיחת המורה, ולא תחשוב שהסודות העצומות ההם ידועים עד תכליתם ואחריתם לא' ממנו לא כן, אבל פעם וכו' יע"ש. זהו מה שנראה לי לומר לזכות הרמב"ם בזה.
ומה שכתב הרמב"ם בפירוש מרכבת יחזקאל, לא היה לשלול ממנה פירושים יותר נאים ועמוקים, שהרי גלוי הוא לכל מעיין בפירושו כמה הוא רחוק, ולא עוד אלא שהוא נסתפק אם פירושו אמיתי אם לא, שכן כתב בהקדמתו לחלק השלישי, מחובר אל היותו ג"כ בעל סברא במה שנודע לי ממנו, ולא באתנו בו נבואה אלקית להודיעני שכן נתכוון בענין, ולא קבלתי מה שאאמינהו בו ממלמד, אבל הוריני הכתוב בספרי הנבואה ודברי החכמי' עם מה שאצלי מן ההקדמות העיוניות, שהעניין כן בלא ספק, ואפשר שיהי' הענין חילופו ותהי הכוונה דבר אחר עכ"ל. אלא הגם שכוונת יחזקאל היתה אל כוונה יותר נפלא, ביאר הרמב"ם איזה דבר המתיישב אל הדעת ומסכים אל האמת בעצמו, ואולי עשה כן מן הטעם שכתב ריב"ש בתשובותיו סי' מ"ה, שהרמב"ם נתכוון לישב דעת הרבה מישראל נבוכים בעיקרי התורה, ומפני מה שלמדו מן החכמה הפילוסופית, וכבר ראיתי למפרשים שהשתדלו בפרט בפ' בראשית לבאר הכל דרך רמז וחידה, אמנם לא הכחישו בזה פשטי הכתובים ולא פירשום אחרים, הלא תראה הרב בעל העקידה בשער ז', אחר שהקדים מדרש הנעלם המתחיל, ארשב"י ווי לההוא בר נש דאמר דהאי אורייתא אתי לאחזאה סיפורי' בעלמא וכו', כתב זה לשונו, לכן אנשי לבב עם תורת ה' בלבם, בראותם או בשמעם פי' איזה פסוק או פרשה ע"ד חיקוי וצורה בו יוציא המפרש ממנה תועלת מושכל מאיזה עיון שהי' בה נסתר ונעלם, ישמרו להם פן יעלה על לבם דבר בליעל, לשום שום ספק בשום דבר ממה שיעידו עליו פשוטי הכתובים חלילה וכו'. ומהראוי היה שלא יסופק ולא ידובר באלו העניינים, רק מה שנמצא מקובל באומה מפי ספרים או מה שיקבל אדם מרבו פה אל פה, כמו שהיה מנהג החכמים הראשונים שלא היו נזקקים לומר דבר שלא שמעו מפי רבם, אבל בעונותינו ועוונות אבותינו, אנחנו בעומק גלותנו חשכו עינינו אבדה חכמתינו, וזה כמה נסתמו מעייני קבלתנו, ואם האדם לא ידבר ולא יחבר רק מה ששמע מפי רבו בכמו אלו העניינים, כמעט שכנה דומה נפשו, ולא ישאר רק מה שנכתב מפשטי הכתובים וגלמי המאמרים, ולזה משום עת לעשות לה', ראו כל החכמים מהמחברים והמפרשים האחרונים אשר הגיעונו דבריהם, שכלם השתדלו בפרישות כפי מה שעלה ברעיוניהם ועשו ספרים הרבה מפי עיוניהם, עכ"ל. וכן תמצא שהרשב"א ז"ל בהגדת הלויתן שבפ' הספינה, פי' לויתן מלשון לוית חן, ואמר שזכר לויתן הוא השכל והנקבה היא הנפש, ובבהמות בהררי אלף פי' שהזכר הוא הצורה והנקבה היא החומר. ומה שכתוב שם בענין הירדן פי' בו הרשב"א ז"ל, והענין כאלו תאמר בדרך משל שאצילות הנפש מן השכל הראשון, והוא ומימיו משתלשלות משכל לשכל עד השכל הפועל דרך משל, ושהשכל הפועל יקרא ים הגדול לפי שהים הגדול כל הנהרות נמשכים אליו, כינה לשכל הפועל כדרך משל ים השכל, שכל נהרי השכל נמשכים אליו, ומקום מעמד הנפשות יקרא ים הגדול שהוא ים החכמה ומשם הווים לנפש, והוא מה שאמרו יוצא מן המערה ומתגלגל לימה של טבריה ומשם לפיו של לויתן, ירצה כי הווה באדם לנפש חייה, שהוא מתהוה לגוף ולשכל עכ"ל. ומבואר הוא כמה פירושים הללו רחוקי', ואם חכמת הפילוסופיאה הטתה לב הרשב"א ז"ל, ובודאי לא נעלם ממנו שהמאמרי' הללו רומזים לעניינים עליונים ורוחניי', אין להם ערך עם שכל הפועל המזוייף מן רשד, ועם חומר וצורה שבדה אריסטו, (יעויינו דברי מערכת האלקות פ' ד' ה' ח') וקרוב הוא שמה שכתב הרשב"א ז"ל, שאצילות הנפש משכל לשכל עד שכל הפועל, וקרא לשכל הפועל ים הגדול שכל נהרי השכל נמשכים אליו, רמז אל דבר נעלם, ואין כאן מקום להאריך בזה. אבל נכון הוא ג"כ לומר שלפי שהעניינים הרמוזים באגדות הללו לא נגלו לכל, רצה לבאר האגדות באותו האופן כדי שיהיו דברי חכמים קיימים אצל הכל, וכמו שעשה בעל יסוד עולם במאמר לקות המאורות שהבאתי לשונו למעלה, ועשה כן הרמב"ם בפי' המרכבה, ובזה יש מספיק להצלת פירושו.