אמונת חכמים (כ"י)/פרק עשירי
השאלה הג' אם הסתרים והטעמי' הללו הם אותם שהזכיר הרמב"ם במורה ח"ג, או אם בהכרח נמצאו טעמי' נסתרי' יותר ?
ואומר שכל מה שכתב הרמב"ם בזה לא קבל כלום מאבותיו או מרבותיו אלא הכל הוא ממה שנראה לו מסברתו כדי לתת טעם למה שלא היה מבין, ואלו אדם אחר יתן טעם אחר מתישב יותר נקבלהו, וכמו שכתבנו למעלה בהתחלת הפילוסופיאה, ואמור עוד שכאשר נתבונן בטעמי המצות שכתב הרמב"ם ז"ל נמצאם בלתי מספיקים, ובאמת שלא יוכל לעולם בטעמיו לתת טעם לדם טוהר דם נדה ודם זיבה הלכות שחיטה והדברי' הפוסלים אותה, וכמה דברים אחרים הגלויים לכל, ולברר הדברים יפה נחקור על קצת מהטעמי' הללו, ונתחיל מטעם הקרבנות שבהם כתב בפ' ל"ב מאותו החלק, "שהטעם הוא לפי שהיו האנשים מורגלים לזבוח לע"ז ולא גזרה חכמתו ותחבולתו המבוארת בכל בריאותיו שיצונו להניח מיני העבודות ההם כלם ולבטלם, כי אז הי' ממה שלא יעלה בלב לקבלו כפי טבע האדם שהוא נוטה תמיד למורגל, ומפני זה השאיר ה' מיני העבודות ההם והעתיקם מהיותם לנבראים ולענייני' דמיוניים שאין אמתות להם לשמו ית', וצונו לעשותם לו ולבנות היכל לה', והגיע התחבולה בזאת הערמה האלקית שנמחה זכר הע"ז" עכ"ד בקוצר. והקשה עליו הרמב"ן בפ' ויקרא, איך יעשה שלחן אל מגואל, ונח בצאתו מן התיבה לא היה בעולם לא כשדי ולא מצרי, הקריב קרבן ואמר הכתוב וירח ה' את ריח הניחוח. וממנו אמר אל לבו לא אוסיף לקלל, והבל הביא גם הוא ולא היה שמץ ע"ז בעולם, ובלעם הקריב קרבנות. ובעל העקידה הקשה למה לו לשלמה המלך להעלות אלף עולות בפעם אחת, וליתר המלכים אשר כן עשו לא צוו עליהם ודי להם מהאיסור מה שהתירה התורה, ומה יעשה אל קרבנות האבות. והקושיות הללו קראם בעל העקידה מכות גדולות ונאמנות לא זורו ולא חובשו, קושיות חזקות אשר לא יוכלו להרפא ולעז על שבושי הנרבוני שהשיב בעד הרמב"ם וקרא אותו מטמא הטהרות מפגל הקדשים מגלה מומים מתקן בתעתועי' ודברי הבאי. וסוף דבריו מי יתן החרש יחריש ולא יטיל מומי' במקום שאינם. ור' שם טוב בפי' השתדל להליץ בעד הרמב"ם בתשו' שאין בהם ממה, ואמר "שאדם ובניו שחשבו שה' יעבד באלו הקרבנות, ובלעם ושמואל הקריבו קרבנות לפי שהמנהג בימים ההם להקריב קרבנות כדי להתבודד ולהדבק נפשם בה'. וסוף דבריו אבל לא בעבור זה דעת הרב הוא דעתי בקרבנות, אבל יש לנו דעת אחרת יותר מסכים לאמת ממה שאמר הרב" עכ"ל. והנה עוד אני שואל למה המשכן נעשה באותו האופן ובאותם הכלים מדות גוונים ומאותם הדברים שפי' הכתוב, רצוני לומר זהב נחשת וכו'. ובקרבנות מדוע הללו נאכלים לשני ימים והללו ליום א', הללו טעונים מתן ארבע והללו מתנה א', הללו נתנים למעלה והללו למטה וכל שאר הדברים והדיוקי' אלו טעם הקרבנות הוא מ"ש הרמב"ם כל הדברים האלו בלי טעם ולמה יצום ה', הלא טוב היה שכל הקרבנות יזרקו דמם במקום א' ובמה חטא המחשב לאכול חוץ לזמנו שפגל וחייב כרת האוכל ממנו. ומבואר הוא שאין בטעם הזה לקרר דעת האנשים כלל.
אמנם הרב אברבנאל אמר שגם הרמב"ם מודה שיש לקרבנות טעם בעצמם נקרא כונה ראשונה, אבל יש להם עוד כוונה שנייה להרחיק מע"ז. ושם הרמב"ם הכוונה שניה בלבד, לפי שכך מצא בפי' בדברי רז"ל ובפרט בס' אחרי מות, "ר' פינחס בשם רבי לוי אומר משל לבן מלך שלבו היה גס עליו והוא למוד לאכול נבלות וטרפות, אמר המלך יאכל על שלחן זה תדיר, ומעצמו הוא נזור, כך לפי שהיה ישראל להוטים אחר ע"ז והיו מביאים קרבנותיהם לשעירים באיסור ופורענות באה עליהם, אמר הקב"ה יהיו מקריבים קרבנותיהם לפני באהל מועד והם נפרשי' מע"ז" עכ"ל. והכונה הראשונה הזאת כל א' וא' פירשה כפי מה שנראה לו כפי שכלו, ולכן לא הושוו ביניהם החבר בעל העקידה והאברבנאל ולכל א' מהם אין טעמם עולה יפה אל דקדוקי הקרבנות שזכרנו למעלה, ומדרש רז"ל אפשר שהוא לתת טעם למה נאסר לשחוט ולהקריב לה' חוץ לעזרה, ואמר לפי שיתרחקו מזבחי ע"א, לפי שבעזרה אין לחוש ולספק שיעבדו ע"ז והוא ממש המשל, שהרי מן הראוי הוא שבן המלך יאכל אבל אינו מן הראוי, שראוי שיאכל לעולם על שלחן המלך אלא שגזר שיאכל תמיד על שלחנו כדי שיתרחק מן הנבלות והטריפות, שהרי על שלחנו אין לחוש ולספק שיאכל נבלות. (והראתי פירושי זה אל הרב הגדול מ"ו כמהר"ר יהודה בריאל, ואמר לי יפה פירשת). ואמנם מה שיתמיה ויפליא יותר הוא מ"ש הרמב"ם בפ' מ"ה ז"ל, "וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכים בו הבשר ושורפי' ורחצים בו הקרב והכרעים, אין ספק שאלו היו מניחים אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר בו קטורת שתי פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו" עכ"ל. ותמה אני איף תתקרר דעת מי שיש לו דעת בזה, שא"כ למה אמר הכתוב ישימו קטורה באפך ברך ה' חילו. וארז"ל שע"כ לא היו מניחים אדם לשנות בה, לפי שהיה מתעשר המקטיר, ולמה בשעת עשייתו היו פורשי' מבין האולם והמזבח, ולמה נתקן הקטורת לפני לפנים ביה"כ, ומלה אם לא נתן בזה מעלה עשן חייב מיתה, ואמר הכתוב וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות. ומדוע נקרא כ"כ חביב עד שבפ' קרח אמרו שאמר משה לקרח הרי לכם תשמיש חביב מן הכל, הקטורת שהיא חביבה מכל הקרבנות, ומאין לקטורת כח לעצור המגפה אם לא נתקנה אלא להעביר הריח רע. וארז"ל שמלאך המות למד זה למרע"ה, ופשיטא שדעת הרמב"ם לא היתה כדעת אותו המשתבש שאמר שלא היתה קטורת אלא מוגמר כדי לטהר עיפוש האויר, והביא ראיה מהכתוב שאמר קטורת ולא אמר הקטורת, ומזה תקיש לכל שאר טעמי המצות שנלאתי לכתבם, ואם בורא עולם לא יפעול ולא יצוה בלי תכלית וכונה, כמ"ש הרמב"ם בעצמו, לא ידעתי איך תתקרר עצמו בטעמים הללו, וברור הוא למי שיש לו מוח בקדקדו שטעמי' אחרים נמצאו שעליהם צוה המקום באותו האופן וענש מיתה כרת או מלקות, והללו הם סתרי תורה וכמה מתקו לחכי דברי הרב בעל העקידה שכתב בפ' ויקרא על טעמי הרמב"ם ז"ל, "וגם כי הוא הודה שלא הספיק לו כל ספרי הצאב"ה למצא סבה לכל מעשי הקרבנות, כמו שהוא ביין הנסכים ובאיזוב ושתי צפורים ושני התולעת לא במצורע ולא בפרה אדומה, כמו שכתב פ' מ"ו ומ"ז מח"ג, וכן בפ' מ"ח כתב שלא מצא שום טעם לאיסור בשר בחלב ומדהא לא ידע מר מילי אחריני איכא" עכ"ל.