אמונת חכמים (כ"י)/פרק אחד עשר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · אמונת חכמים (כ"י) · פרק אחד עשר· >>

אמנם הרמב"ם חכם וחסיד גדול היה ורבן של בני גולה וכל ישראל חייבים בכבודו, ולכן צריך לצדד כל האפשר כדי להצילו מן הקושיות הללו, ואומר שהחבר הודה בפי' שטעמי המצות א"א לידע אותם בשקול הדעת אלא בקבלה מאת האלקי', שכן במאמר א' סי' ע"ט אמר זה לשונו, "הדברים אשר יכונו לקבל הרשמים ההם האלקיים, אינם ביכולת אדם, ולא יוכלו לשער כמותם ואיכותם, ואם ידעו עצמם לא ידעו זמניהם, אך הוויתם וחבורם הזמון להם, צריך בזה אל ידיעה שלימה מפורשת, תכלית הביאור מאת האלקי'". ובמאמר ב' סי' ט' כתב על הטומאות "כבר אמרתי לך שאין ערך בין שכלנו ובין ענין האלקי, וראוי שלא נטרח לבקש עילות אלה הגדולות והדומה לזה, אבל אני אומר אחרי בקשת המחילה וכו'". וכאשר נתן החבר במאמר ב' סי' כ"ו טעם לבנין המשכן דרך כלל, חתם דבריו בזה הלשון "ואיני גוזר חלילה שהכונה מהעבודה הזאת הוא הסדר הזה אשר זכרתיו, אבל מה שהוא יותר נפלא ונעלה ושהיא תורה מאת האלקי' ית', ומי שקבלה קבול שלם בלי שיתחכם בה בשכלו, הוא מעולה ממי שיתחכם בה וחקר, אך מי שנטה מן המדרגה העליונה ההיא אל המחקר, טוב שיוציא בהם מוצאי החכמה משיעזבם לסברות רעות ולספקות מביאות אל אבדון" עכ"ל. והטעם הזה בעצמו הוא שהביא הרמב"ם לכתוב הטעמים ההם בספרו, הגם שיודע הוא שיש טעמי' יותר נאותי' אמיתיי' ונסתרי', כי כתב בסוף הל' מקואות זה לשונו: "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן ואינן מהדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן מכלל החקי', וכך הטבילה מן הטמאות מכלל החקי' היא, שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא, והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפי' אמרו חכמי' טבל ולא הוחזק כאלו לא טבל. ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהר וכו'" עכ"ל. הרי לך בבירור שטעמי הרמב"ם אינם אלא מדרך הרמז, ואם לא כן קשה מ"ש במורה בטעם הטומאה עם מ"ש כאן, והרב אלשקר בתשו' סי' קי"ז כתב ז"ל, "כבר כתב רבינו הר' ז"ל והר' אברהם בנו ז"ל, כי לא שלל הרב ז"ל כי אין למצות טעמים אחרים מכוונים בעצמם, וגם לא אמר שאותו הוא הטעם בהכרח, אלא כתב כך על דרך השכל, ושבעים פנים לתורה, ואותו הטעם אחד מהם" עכ"ל.