אמונת חכמים/פרק עשרים ואחד
אמנם אם יש לנו לעזוב איזו חכמה בשביל המחלוקת שנתהוו בהם ובשביל הסכנה לעסוקים בה כמו שאמר בעל האפוד, בודאי הגמור נעזוב הפילוסופיאה. ונתחיל מן המחלוקות, הרי הפילוסופים אשר לפנינו חברו כמה ספרים הן בלשון הקדש הן בלשון ערב על אותו מלאך שבדו מלבם וקראוהו שכל הפועל, וכמו שתראה בפרט בספר מלחמות ה' ובספר המורה ובספר חי בן יקטן הנזכר, ודימו בעיניהם שהשיגו האמת על בוריו ובדמיונם הכוזב דימו בעצמם שכמעט נדבק שכלם בשכל הפועל, ומי שיגיע למדרגה זו אמרו כי אי-אפשר שיטעה עוד בשום דבר מסברותיו, ונחלקו אם אפשר לאדם בעה"ז לידבק בו לגמרי, ויש מי שכתב שמרגיש בעצמו שקרוב הוא למדה זו, אבל עדיין לא הגיע לשלמותה, וכמו שמכל זה כתב באורך הנרבוני בפירושו לחיבור חי בן יקטן הנזכר, וכן עשו בחומר וצורה שכל ספריהם מלאים מזה, ולא עוד אלא שפירשו כמה פסוקים וכמה מאמרי רז"ל על זה ובפרט רלב"ג פירש ספר משלי על-פי הקדמותיו ושתו בשמים פיהם לומר שממנו פי' מן שכל הפועל נבואת הנביאים וכמה דברים כאלו. ואמנם הסכימו עתה הפילוסופים שאין עוד שכל הפועל וכפי רוב החכמים אין חומר וצורה, ולכן כל הפילוסופים הנזכרים לריק יגעו, לתהו והבל כוחם כלו, והנה הנם סכלים גמורים שלא ידעו כלום בטבעי הדברים וכל דבריהם תהו ובהו וחשך וכל השומע ילעג על ר' שם טוב מפרש המורה שהחזיק עצמו לחכם גדול בבארו פרשת בראשית על דרך אריסטו ובחלק ב' פרק ל' כתב הדברים הללו, ראיתי לקבץ סודות נדחים בזה הספר במעשה בראשית על צד ההערה מבלתי שאגלה אשר אין ראוי לגלותו, וסוף דבריו האל יכפר בעבור מה שכתבנו, כי ההכרח יביאנו ההגלות אל המשכילים קצת הגלות, ואם ההעלמה ראויה כדי שלא יקרב אליו זר עכ"ל. ובחלק א' פ' ע"ב כתב ז"ל זה הפרק יקר ונכבד מאד ונקרא שיעור קומה, וכבר אמרו חז"ל אמר רבי ישמעאל היודע שיעורו של הקב"ה מובטח לו שהוא בן עה"ב, ואני ועקיבא ערבים בדבר, ולכן אאריך בזה הפ' קצת עכ"ל. וקרה להם כאיש אשר יצא מדעתו והוא דל והלך ודמה בעיניו להיות מלך גדול מושל על מדינות רבות. ונתאמת על הפילוסופים הללו מה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' ט' ז"ל ולמה נסמוך על חקירת חכם ההוא, ואולי חקירתו כוזבת מצד מיעוט ידיעתו בענין ההוא, ואולי אם יעמוד חכם ממנו ויגלה סתירת דבריו וקיום מה שכתב וכו' עכ"ל. ולמען תבין ותשכיל הלא תראה שכל מה שהקשו המפרשים נגד הרמב"ם והעלו לגמרי שאינם אמת ושהם נגד התורה, נפש הבלתי יפה תאכלנה הוא הבדרשי בבחינת עולם שלו, כגון מה שכיחש הרמב"ם פשט הפסוק שאמר יהי מאורות ברקיע השמים להאיר על הארץ, וכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ, ואמר שר"ל גם להאיר על הארץ, רצוני לומר שבראם לסבה אחרת ואגב גררא הם מאירים על הארץ, וכמו שכתב במורה חלק ב' פרק י"ג, וכבר סתר דבריו הר"י עראמה בשער החמשי בראיות גמורות, הבדרשי קבלו וכך כתב לא שלכך נוצרו לעבוד יצורים אובדים שהמה נכבדים מהם וגבוהים עליהם, חלילה ליוצרם להכניע היקר לזולל והעומד לאובד, ולא יחשב פועל חכם שיכין כלים משקלם עשרת אלפים ככר כסף לעשות מחט ברזל אחד, אבל בראם בתבונה בתכונה לא ידעה בלתו, אשר דרך סבובם ולכתם לעשות מלאכתם, הוחן להם מן הטוב שיעור רחב ידים כיד אלקיהם הטובה, אשר כן יסד וישבעו ויותירו בדבר ה' יוקח להם מיטב השפע ראשונה לתתם ליושבים ראשונה במלכות וכל המלאכה נמבזה ונמס השליכו ארצה ותבל ובניה תחיה בנותר עכ"ל. ובענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה שכתבנו למעלה קבל עליו מה שכל חכמי ישראל מאסוהו ואמרו שהאומרו צריך כפרה ואמר שא"ה בקיאים במעשה מרכבה ובעניין ארבעה שנכנסו לפרדס פירש שעיינו בפילוסופיאה אלקית של אריסטו המפורשת במורה, שכן כתב להרשב"א על שהחרים הוא וכל בית דינו על הפילוסופיאה הדברים הללו ממש ומתועלותיה (של הפילוסופיאה של אריסטו( עוד היותר מבוארים וגלויים הם הבנת נקבי משכיות רבים, בספרי הנבואה הם הנקראים סתרי תורה שהם בודאי בעניני סודות המציאות או המשתתף עמה וחלקי האמונות ובפרט במעשה בראשית אשר בו התחילה התורה האמתית ומעשה מרכבה הנמסר לישעיה בקצור ואל יחזקאל בהרחבה יותר עם היותו בתכלית הקיצור וההסתר גם כן, ואיזה ענין יקר יחשב בהם שנצטוינו בכל דור להעלימם ליקר למודם, אלא בסודות המציאות אינם ראויים, בודאי שיגלו כי אם לשרידים מעטים הנקראים בני עליה מועטים, והוא הפרדס העליון שנכנסו בו חכמי ישראל בשלום ויצאו בשלום, ופירוש שלום ההכנסה, השגת הדעות העיוניות האמתיות על אמתתם עם הסכמתם למה שראוי שיאמן לחק התורה, וזהו עם זריקת הקליפות, ופירוש שלום היציאה, הוא תיקון המדות והמעשים שהוא כשיפרד השלם מהתבודדותו להתעסק בצרכי העולם, וגם כן אינו נמנע שיעמדו על פתחו קצת מיחידי האומות המוציאים כל זמנם בלימוד ובידיעה אמיתית, כבר זכרו החכמים ז"ל שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ובמה כי אם בידיעת אמיתות בבורא הכל, וכבר כתבו ז"ל, א"ל רבן-גמליאל באו ונקביל פני אריסטובלוס חברנו שהיה מפילוסופי דורם והיו אוהבים חברתו, ואם לא נמצא בו דבר טוב איך היו גדולי ישראל מקבלים פניו, ואם מפני דרכי שלום איך היו קוראים אותו חבר שלא בפניו, אלא בודאי לאהבת חכמתו ופילוסופותו מפני חכמתם גם הם עכ"ל. הגם שנטה מאד מדרכי האמונה העתקתי לשונו למען תראה כי האיש הזה דמה בנפשו שהשיג בהתפלספותו סודות התורה, מעשה בראשית ומעשה מרכבה, סוף דבר שהשיג האמת בעצמו, ואולי שגם הוא סבר שנדבק בשכל הפועל, הן אמת שבענין הנפש נראה שלא נטה מדברי רבותינו, שכך כתב אתה עשית לנו את הנפש הזאת גנובת היכלי מלך, שכונ' באהלים וכו' זאת כבודה בת מלך תזכור יקר משפחתה ובית אביה, ולא ידעה מי הביאה הלום וכו' ובתתה על לב כי שולחה ממנוחה לאף וחמה לעבוד את האדמה וכי גורשה מחצר המלכות וכו', וכל דבריו שבפסקא ההיא מורים כך, והוא דעת הרבה מחכמי א"ה הובאו בפי' ד' שם-טוב למורה ובפירוש הנרבוני לס' חי בן יקטן הנזכר ובמקומות אחרים, אלא שבסוף דבריו הזהיר להאמין בכל מה שכתוב במורה, א"כ לא ידעתי מה אדון ביה, כי ידוע לכל שבמורה כתוב שאין לאדם שום נפש אלא הכנה לבד, ועכ"ז כתכ הבדרשי הדברים הללו, סוף דבר תשמאיל לבי או תימין תאמין בכל מה שהאמין בו אחרון הגאונים בזמן ראשם בחשיבות הרב המורה הגדול רבנו משה בן הרב הגדול רבינו מימון זצ"ל, אשר אין ערוך אליו בכל חכמי ישראל וכו' וכן מדפיסו הנזכר למעלה ציין על זה עקידה שער ששי והוא הלך אחד עקבות אלכסנדר אפרוריסי, ומה שמורה זה ג"כ הוא מה שאמר שמתועלות הפילוסופיאה היא שאין הנפש הולכת מגוף לגוף, אמנם עזב בכל זה דעת המופלאים בחכמה מן א"ה המסכימים עם דברי רז"ל והלך אחרי החולקים עליהם בלי שום ראיה מכרחת, שהרי פלאטון וכל תלמידיו הוכיחו ולמדו שהנפש נבראת קודם הגוף ושהנפש היא עצם שלם עומד בעצמו נבדל לגמרי מן הגוף, וכאשר האדם נוצר במעי אמו מן הזרע ומן הדם, יש בו נפש המרגשת לבד ובצאתו מרחם אמו נכנסה בו נפש המשכלת והיא נבדלת לגמרי מנפש המרגשת, ועוד אמר שמי שאינו אומר כן, רשע גמור הוא ואי אפשר לו לעבוד הבורא, ושהנפש הוא בגוף כספן בתוך הספינה והולכת היא מגוף לגוף, וכמו כן כמה וכמה גדולים מאד בחכמה ובמנין מתלמידי אריסטו ומפרשי ספריו הוכיחו בראיות גמורות שדעתו היא לגמרי כדעת פלאטון האמור למעלה, וכמו שכתבתי בהקדמה, ולזה בודאי נוטה דעת רז"ל שאמרו בנדה נר דלוק על ראשו וצופה ומביט מראש העולם ועד סופו, והנר הזה היא נפש המשכלת העומדת חוץ לגוף, וכן נראה מן הכתוב שאמר כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם, ועוד אמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ובודאי שנפש המשכלת אינה בדם אלא נפש המרגשת, וכפי הפשט יאמר שהנפש המרגשת היא המתאוה לעבירה ונפש המשכלת מסכמת לעשותה ולכן חייבת כרת, והקב״ה נתן דם הבהמה שבה נפש המרגשת לכפר על העבירה שהתאותה לה נפש המרגשת שבאדם, ויש בזה שיטות עמוקות לבקיאים בסודות התורה, לא ראיתי לכתבם כאן ומ"ש בפרק חלק נשמה מאימתי נתנה באדם לא דברו על המדרגה העליונה שבנפש המשכלת שעליה אמר הכתוב ונשמת שדי תבינם, אלא על הנפש המרגשת שגם היא לפעמים נקראת נשמה מלשון נשימה, כמו שכתב הרח"ו בשער הנשמה, וכן הוא פשט הכתוב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, ואמרו רז"ל ולא דגים שבים, אם-כן על נפש הבהמית דבר, ועוד דבר מוכרע בעצמו, שהרי הקשו שם אפשר לחתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת, ובנפש המרגשת בלתי נפש המשכלת אין הבשר מסריח, וכן נראה בברור ממה שכתב הרח"ו בספר אוצרות חיים ששם הביא זה המאמר ע"ש, ועל זה הי' מפרש הרמ"ו זצ"ל מ"ש הכתוב נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, ופירושו שכיון שלמדנו התורה קודם ביאתנו לעולם, לא הי' לנו לעמול בלימוד התורה, אבל מה שאנו עמלים הוא בשביל שהמלאך בא וסטר על פי האדם, והוא מ"ש נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו, ואל יקשה לזה מ"ש שם והב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראית העין ושמיעת האוזן ודיבור פה והילוך רגלים ודעה ובינה והשכל, וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם, לפי ששם דברו בין בנפש המרגשת בין בנפש המשכלת, ואפשר שלזה אמרו רוח ונשמה ושתיהן באות מן הקב"ה, ושאלתי אחד מבעלי הפשט פירוש הכתוב שאמר (איוב ל"ג, כ"ה) רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר, שהרי החולה אשר נטה לשחת נפשו וחיתו לממתים, כשירפא בשרו אינו לח ויפה כאילו היה נער, אדרבא הוא הפך זה, עד שבשביל זה דרשו רז"ל שמוחלין לו כל עונותיו ונתבלבל בתשובתו. עוד הברדשי הודה בפירוש שהשיג האמת בעצמו בפילוסופיאה עד שגמרה דעתו ודעת כל ההולכים אחר עצתו וההולכים אחר הפילוסופיאה של אריסטו למסור עליה נפשם בניהם וממונם, אבל על תורת מרע"׳ה ועל קידוש שמו ית' ויתעלה לא עשו כך, שהרי בעל אור החיים בפרק ב' הביא לשונו הר"ם לונזנו בשתי ידות שלו בחלק דרך חיים כתב וז"ל ממגורשי ספרד אני וראיתי הנשים ועם הארץ מסרו נפשם וממונם על קדושת השם ורוב המתפארים בחכמה וכמעט כלם המירו את כבודם ביום מר והתקצפו וקללו וכו' ופנו למעלה ואמרו מה שדי כי נעבדנו עכ"ל. שמע נא דברי הבדרשי בכתבו אל הרשב"א על שהחרים על העוסקים בפילוסופיאה. כי לא יסוב דבר העם מאחרי אהבת החכמה (פי' הפילוסופיאה של אריסטו) וספריה כל עוד יסוד בפניהם ונשמה בגופותיהם ואחר שהם עם זה שלמים בתורתם ובמעשיהם, ואילו אמרה יהושע בן נון מפומיה זאת לעולם לא יאבו שמוע, כי על כבוד הרב הגדול (רמב"ם) וספריו הם חושבים להילחם ועל קדושת תורתו ימסרו ממונם תולדותם וגופם ונפשותם, עוד נשמת רוח חיים באפם וכן יצוו את בניהם אחריהם לדורותם עכ"ל. הנה לך בברור שהאמין שהגיע אל קו האמת ואל נקודת הפילוסופיאה האמתית, ואמנם להראות לך שכל חכמתו הבל הבלים היא הכל הבל, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, הוא הפילוסוף אשר שמו הוא פלאי אשר הדפיס וביאר ספר בחינת עולם כאמור למעלה, והנה על דברי הבדרשי הכתובים בסוף ספרו ללכת אחרי הרב המורה (כבר ידעת שרוצה לומר במה שכתב במורה כי בספר בחינת עולם לא דבר אלא בפילוסופיאה) כתב ז"ל, ואף כי אמר המחבר שנאמין כל מה שכתב הרמב"ם, אין למדין מן הכללות, כי הנה בדברי דת ודין הפליא עצה הגדיל תושיה, וכמעט כל משפטיו צדק ואמת, גם אנו לא נסור ימין ושמאל מכל אשר כתב בחבוריו (אבל בזה לא דבר הבדרשי בכל ספרו ולא באגרתו המועתקת למעלה) אמנם בדבר החכמות איש הישר בעיניו יאמין, ואת אשר יבחר יקריב אליו, ובפרט באמונת שכל הפועל שהגדיל המחבר מעלתו כדעת הראב"ע והרלב"ג אשר נשאו כסאו מעל כל שרי השמים ויחסרוהו מעט מאלקים, וכן בטבעיות ובאלקיות הרמב"ם עצמו נטה אחרי אריסטו וסיעתו, והדור האחרון אשר קם אחריהם לא כן יחשוב כי החומר הראשון לפי דעתם לא היה ולא נברא, והצורות החומריות מעולם לא נוצרו, והמקרים בשמם קדמון עוד לא נקראו, וארבעה היסודות עד הנה לא נראו ולא נודעו ויסודותם לא הטבעו וכמו כן בחוקות השמים וכסיליהם לאפס נחשבו כל גלגליהם ורוח אחד לכל, בו יתנועעו הכוכבים ממסילותם, ירוצו ולא ייגעו עכ"ל. ולמה א״כ נבלה ימינו בחכמה שקרנית ובדויה שאינה חכמה אלא לפי שיתוף השם בלבד, ואין לה שום יסוד רק ההתחלות שבדו הפילוסופים מדעתם, ואיך נפרש דברי תורתנו ומאמרי חכמינו בהתחלות בדויות ומזוייפות, ואם-תאמר נלמוד הפילוסופיאה של הימים הללו, תשובתך וכי תעלה בדעתך שזו אמתית, והלא בימים הללו כמה וכמה מחכמי א"ה אשר נשבעו שבועה חמורה שלא להודות בפילוסופיאה של הדור הזה החדשה, הם מודים ובאים שהיא מזוייפת, והנה מה שכתב אותו המפרש והמקרים בשמם קדמון לא נקראו, רוצה לומר שהדיו אינו שחור והשלג אינו לבן, וכן שהדבש אינו מתוק והלענה אינה מרה, ואיני רוצה עתה לבאר עקריהם בענין האור המראה הגוונים, ובדברים אחרים לפי שלא באתי ללמד פילוסופיאה לבני ישראל, ואם למדתי בעת חרפי פילוסופי' של אריסטו ופילוסופיאה של הדור הזה היה כדי להתוכח עם א"ה לעת הצורך ודי בזה למבין, אבל חי האמת שכשלמדתיה לא היה שכלי מאמין לדברים ההם כלל, וסובר אני שהדור שיבא אחרינו יבדה מלבו פילוסופיאה אחרת, וכבר אדבר בזה לפנינו: ואל תתמה אם הבאתי כמה מדברי הרמב"ם ולא חשתי לפרשם לפי שמסופק אני מאד אם הרמב"ם סובר אותם הדברים שכתב במורה, וכמו שהבאתי למעלה הן אמת שמצאתי להרמב"ם בפירוש המשניות דבר שנתקשיתי עליו זמן הרבה, איך קדוש יאמר דבר כזה, והוא דבפרק תפילת השחר אמרינן בגמרא דאמרה ליה דביתהו דר' אלעזר בן עזריה לר' אב"ע לית לך חוורתא ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, אתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא, היינו דקאמר ר' אלעזר בן עזרי' הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה, והרמב"ם בפרק-קמא דברכות כתב הדברים הללו, ואולם מה שאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא אמר בן שבעים שנה, כי לא היה בן שבעים אלא צעיר לימים היה והיה מרבה לשנות וללמוד ולקרות יום ולילה עד שתשש כחו ונזרקה בו שיבה וחזר כזקן בן שבעים שנה, והיה התחלת השיבה ברצונו כמו שנתבאר בתלמוד, ואמר בענין תמיהה הרי אני אע"פ שהשתדלתי והתחברתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז הנרמז בכתוב בחיוב פרשת ציצית בלילה עד שדרשה בן זומא עכ"ל. והיותר מתמיה הוא אמרו כמו שנתבאר בתלמוד, ולכן כתב עליו הרב בעל תי"ט רצה לקרב הענין אל הטבע ושלא היה זה הנס שהזכירו חז"ל בדבר יוצא חוץ להיקש עכ"ל. ואמנם תלמיד אחד שמו ר' משה מנחם צורף אמר לי דבר אחד בענין זה והנאני מאד, הנני מזכירו כאן בשמו והוא שהוכרח הרמב"ם לפרש כאן כך, לפי שאי אפשר לפרש המשנה באופן אחר, תדע שהרי רש"י והרב ברטנורא לא כתבו כלום בפירוש משנה זו, רק הרע"ב כתב כבן שבעים שנה, הייתי נראה זקן ולא זקן ממש אלא שהלבינו שערותיו יום שמינו אותו נשיא כדי שיראה זקן וראוי לנשיאות, והוסיף עליו הרב בעל תי"ט בזה הלשון, וצריך לומר דרבותא קאמר ולא זכיתי עד וכו' כלומר דאעפ"י שהיה חכם מופלג וראוי לנשיאות מצד חכמתו שהרי זכה לנס מפני כן, אפילו הכי בזה לא זכיתי עכ"ל. והפירוש הזה אינו נראה להרמב"ם לפי שהוא מוקצה מן הדעת ואיך אפשר שראב"ע שיבח עצמו שהוא חכם מופלג וראוי לנסים ונשיאות כדרך גסי הרוח וגאי', והיכן מצינו דבר כזה, לכן פירש הרמב"ם שראב"ע כך אמר אעפ"י שמרוב טרחי בלימוד שבתי כבן שבעים שנה, עכ"ז לא נהייתי חכם ולא זכיתי וכו' והוא ענוה גדולה ראויה לראב"ע, ואמת הוא שנעשה לו נס אבל ראב"ע לא אמר שהוא נס מגודל ענותנותו, וג"כ אמת היה, שהיה מרבה לקרות ולשנות יום ולילה עד שתשש כחו, הלא תראה שלכך נקראת תושיה: אמנם על זה ודאי ראוי לקרוע, כי כאשר פילוסופי עמנו ראו שא"ה אומרים שיש שכל הפועל ויש חומר וצורה וכמה דברים אחרים שנזכרו במלחמות ה' לרלב"ג ובמורה, גם הם אמרו כך ונטו מדרך האמונה ואעפ"י שמן הכתובים ומן הגמרא נראה הפך כל מה שאמרו הם, לא איכפת להם לכלום ממה שאמרו רז"ל עד שאמרו לא יקובלו הדברים במקום שיש מכחישים להם מן השכל, וכיחשו כל מה שבא בפרק ערבי פסחים וכיוצא, ובענין הכתובים הוציאום מפשטם ורחקו אותם באופן שכל השומע יראה שלא היתה זאת כונת הפסוק, וכל זה כדי להעמיד סברות ן' רשד ון' סינה ואריסטו ושאר א"ה, ואמרו שצריך ללכת אחר דעות הרמב"ם במורה, ואפילו יהושע בן נון יאמר להפך אין לשמוע לו, וכשאחר כן בדור אחר חכמי א"ה אמרו שאין שכל הפועל בעולם והנפש היא צורה בגוף ואינה מתגלגלת, גם הם אמרו כך, וכאשר בדור אחר פילוסופי א"ה אמרו שאין חומר וצורה ושאין גוונים ומקרים, ושכל חכמת אריסטו היא שקר וכזב גם הם אמרו כך, ושאין ללכת עוד אחר הרמב"ם לפי שנטה אחרי אריסטו, הרי לך שדברי חכמי ישראל ובפרט חכמי הגמרא ופשטי הכתובים לא היה בידם כח להטות הברדשי לעזוב דברי שכל הפועל ודברים אחרים, וכ"ש שלא היה בידם כח להטות פילוסופי עמנו אשר הוזכרו בדברי הר"י עראמה והר"י אברבניל ואחרים אל תורת משה רבינו ע"ה ולעזוב אריסטו ומפרשיו וחכמי א"ה שבדור אחר היה בידם כח בזה, ומה לנו ולחכמת א"ה המזוייפת, היום אומרים כך ולמחר אומרים כך, וקרא קא צווח מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו, אלה הם פרי קוטן אמנה וחסרון ידיעה באמתת דברי רז"ל והשקידה בקריאת ספרי א"ה, המקום ברחמיו הרבים יעקור המינות והאפיקורוסות מלב עמו ישראל ויטע אהבתו ויראתו בלבנו, אכי"ר.