לדלג לתוכן

אליהו רבא יז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

הרי הוא אומר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ישא ברכה מאת ה׳ וצדקה מאלוקי ישעו (תהילים כד ד-ה).

נקי כפים - זה היה משה רבינו עליו השלום אב החכמים ואב הנביאים. שהיו ידיו נקיות מן הגזל, שנאמר: ויחר למשה מאוד ויאמר אל ה׳ וגו׳ לא חמור אחד מהם נשאתי וגו׳ (במדבר טז-טו).

ובר לבב - זה משה שהיה לבו ברור ביראת אלוקים.

אשר לא נשא לשוא נפשי - אמר הקב״ה למשה: נפש רוח ונשמה שנתתי בך, לא טענה דבר שוא שלא כתבתי בתורתי.

ולא נשבע למרמה - שלא רמה בשבועתו שנשבע ליתרו, שנאמר: ויואל משה לשבת את האיש (שמות ב-כא).

אין יואל אלא שבועה, שנאמר: ויואל שאול את העם (ש״א יז-כא). נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה. מה אלה האמור להלן הוא לשון שבועה, אף אלה האמור כאן לשון שבועה הוא.

ומה שכרו של משה?

שקיבל ברכה מפי אלוקיו, שנאמר: ישא ברכה מאת ה׳ וגו׳.

אבי שבשמים יהי שמך הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים, ותהיה לך קורת רוח מישראל. עברתי בכל מקומות מושבותם של ישראל וראיתי כל הדברים המכוערים ודברים שאינם ראויים שעשו ישראל, אעפ״כ לא שמרת להם שום קנאה ונקמה ולא התגאת עליהם, ודברי תורתך לא מנעת מפיהם אלא זכרת להם הטובות שעשו לפניך ולא הרעות שעשו לפניך.

ואמרת להם ע״י ישעיה: ולא תזכרנה הראשנות ולא תעלינה על לב כי אם שישו וגילו עדי עד וגו׳ (ישעיהו סה יז-יח).

וכשעמדו אבותינו על הר סיני לקבל עליהם מלכות שמים בנדבה - אף הוא ירד משמי השמים העליונים ממקום כבודו גדלו ותפארתו וקדושתו, ושיכן שמו הגדול עמהם בנדבה. שנאמר: ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום (שם לב-ח).

אשרי אדם שמעשיו מרובין מחכמתו.

למה הוא דומה?

לרגל זו שמונחת במנעל, ומוצלת מכל צער ויגון. שנאמר: מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב חמוקי ירכיך וגו׳ (שה״ש ז-ב). מה ירך בסתר, אף כל דבר טוב שיעשה אדם יעשה בסתר. צדקה בסתר, ענוה עם אשתו בסתר. ואם עושה כן, יהיה חביב לפני המקום.

וכך אמר להם הקב״ה לישראל כמה וכמה פעמים. כמו כן עתיד אני לקרוא עליכם אלף אלפים לטובה, מפני שסלסלתם את התורה וחיבקתם אותה על זרועכם ועל ידכם, שנאמר: סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה וגו׳ (משלי ד-ח). ואומר: בני תורתי אל תשכח וגו׳ אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך (משלי ג א-ב).

וכן הוא אומר בענין המשכן שנאמר: ואלה פקודי המשכן משכן העדות וגו׳ (שמות לח-כא). ומאהבה שקב״ה אוהב אותם את ישראל, ומשמחה שהוא שמח עמהם - הוא בעצמו משבח אותם, שנאמר: צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו (שה״ש ג-יא).

במלך שלמה - במלך מלכי המלכים הקב״ה שהשלום שלו.

דבר אחר: במלך שלמה - במלך מלכי המלכים הקב״ה שמתכוון ועושה שלום בארבע מאות ותשעים ושישה אלפים רבבות של מלאכי השרת שעומדים לפניו, ומקדישין שמו הגדול בכל יום תמיד - מיציאת החמה ועד שקיעת החמה, אומרים: קדוש קדוש קדוש. ומשקיעת החמה ועד יציאת החמה, אומרים: ברוך כבוד ה׳ ממקומו, שנאמר: עושה שלום במרומיו (איוב כה-ב).

ד״א במלך שלמה - במלך מלכי המלכים הקב״ה שהוא מתכוון ועושה שלום בכל באי העולם, בכל מעשה ידיו שברא בעולמו.

דבר אחר: במלך שלמה ודוד, שהיו יושבים על הכיסא והיו עבדיהם ובני ביתם ובני מדינתם מביאים לפניהם אכילה ושתייה ומזונות וכל סיפוקי מאכלים.

אבל הקב״ה יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אינו כן, אלא הוא יושב על כיסא הכבוד שלו - שליש היום הוא קורא ושונה, ושליש היום דן את הדין, ושליש היום הוא עושה צדקה זן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שברא בעולמו, שנאמר: נותן לחם לכל בשר (תהילים קלו-כה).

דבר אחר: במלך שלמה - במלך מלכי המלכים הקב״ה שהוא אינו דומה ונמשל למלך בשר ודם שהוא יושב על כסאו וזקני מדינתו יושבים לפניו, והמלך לומד מהם דבר חכמה בינה דעה והשכל. אבל הקב״ה מלך מלכי המלכים יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אינו כן, אלא יושב בכיסא כבוד שלו - שליש היום הוא קורא ושונה, ושליש היום הוא דן את הדין, ושליש היום הוא זן ומפרנס את הצדיקים ותלמידי חכמים בחכמה ובבינה בדעה והשכל, שנאמר: נותן ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה (ישעיהו מ;כט).

ואומר: ענה דניאל ואמר להוא שמה די אלקא מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא די לה היא. והוא מהשנא עדניא וזמניא מהעדה מלכין ומהקים מלכין יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה (דניאל ב; כ-כא).

והוא מהשנא עדניא - זו עידנא של סדום.

וזמניא - זו זמניא של ירושלים.

מהעדא מלכין ומהקים מלכין - זה נבוכדנצר.

יהב חכמתא לחכימין - זה משה רבינו אבי החכמים אבי הנביאים.

ומנדעא לידעי בינה - זה יהושע בן נון.

דבר אחר: יהב חכמתא לחכימין - זה יוסף הצדיק, שנאמר: ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך(בראשית מא;לט).

ומנדעא לידעי בינה - זה דניאל וחביריו, שנאמר: אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזה גלי (דניאל שם;יט).

הוא גלי עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עימיה שרא (שם;כב).

הוא גלי עמיקתא - זה עומק המרכבה.

ומסתרתא - זה מעשה בראשית.

ידע מה בחשוכא - זה פורענותם של רשעים בגיהנום.

ונהורא עימיה שרא - זו מתן שכרם של צדיקים בגן עדן. וכן הוא אומר: כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב;ו), לכך נאמר: במלך שלמה.

מהו בעטרה שעטרה לו אמו?

כשהיו ישראל במצרים ויצאו ממצרים, והיו במדבר ולא שינו שמם ולשונם. והיו מלאכי השרת מרננים אחריהם ואומרים: בודאי יש בהם באלו כמעשה אברהם יצחק ויעקב לפי שלא שינו שמם ולשונם, לכך נאמר: בעטרה, בעטרה שעטרה לו אמו.

דבר אחר: מהו בעטרה שעטרה לו אמו?

כשיצאו ממצרים למדבר על חררה אחת יצאו ולא הירהרו אחר דרכיו של הקב״ה ולא אמרו שום דבר, אלא היו תמימי דרך בדבר. ואם רוצה אתה ללמוד וחפץ אתה בדברי תורה - צא למד מירמיה מה שאמר בהם ביוצאי מצרים: הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור וגו׳ (ירמיהו ב;ב) לפיכך עשה הקב״ה את ישראל קודש בעולם - מה הקודש הזה כל האוכל ממנו מתחייב מיתה לשמים, כך הם ישראל. שנאמר: קודש ישראל לה׳ וגו׳ (שם;ג).

ומהו ביום חתונתו וביום שמחת לבו?

כשעמדו ישראל על הר סיני לקבל את התורה, היה הקב״ה צופה ובא ואמר בלבבו: שמא לא יקבלו ישראל את תורתי עליהם, כדרך שלא קיבלו עליהם העכו״ם ויתחתם גזר דין עליהם ויאבדו מן העולם הזה והעולם הבא חס ושלום.

אבל אח״כ כיון שקיבלו עליהם עול מלכות שמים בשמחה, אף הקב״ה ממקום כבודו ותפארתו משמי השמים העליונים ירד עליהם ואמר להם: התשכח אשה עולה וגו׳ (ישעיהו מט;טו). ואומר: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי וגו׳ (תהילים קלז; ה-ו).

וכיון שקיבלו ישראל עול שמים בשמחה ואמרו: כל אשר דיבר ה׳ נעשה ונשמע, מיד אמר הקב״ה למשה שיאמר לישראל שיעשו לו משכן.

באותה שעה אמר הקב״ה בלבבו: שמא לא יביאו בני ישראל נדבתם לפניי, ושמא יהיו אומרים כלפי מעלה וכי לכסף וזהב הוא צריך והלא כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה שלו הוא. שנאמר: לי הכסף ולי הזהב נאום ה׳ צבאו-ת (חגי ב;ח). ומפני מה אומר לו לבני אדם הביאו לי נדבה ועשו לי מקדש.

אבל מה שביקש הקב״ה מישראל נתנו לו ישראל - והוא עושה לישראל מה שאמר להן. וכשעשו ישראל רצון הקב״ה במדבר, והקב״ה מצא בהם קורת רוח כמה שנאמר בהם: ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו וגו׳ וכל אשר נמצא איתו עצי שיטים וגו׳ הביאו בני ישראל נדבה לה׳ (שמות לה; כא-כט). על אותה שעה הוא אומר: אני ישנה וליבי ער פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל קוצותיי רסיסי לילה (שה״ש ה;ב).

וכן כשערכתי תורת כוהנים וצויתי את אבותיכם על הדינים של אותם הדברים מה שעשיתי בכם זבים וזבות נידות ויולדות, ולא הירהרו עליי ולא אמרו שום דבר כלל אלא היו תמימי דרך בדבר. ועל אותה שעה הוא אומר: והיה כאשר הייתם קללה בגוים בית יהודה ובית ישראל כן אושיע אתכם והייתם ברכה וגו׳ (זכריה ח;יג).

שמעוני אחיי ועמי מי שיש לו עיניים לראות ולב חכם להשכיל וכליות להתייעץ - יבין, שאין בין אדם לבהמה כלום. ואע״פ כשיש וגדולה על האדם שמושיבים אותו מלך בקרון, אעפ״כ יסתכל בלבו ובגופו ובעצמותיו וידע שהרוח והנשמה שברא הקב״ה לישראל בשביל האהבה שהקב״ה אוהב אותם. ובשמחה שהוא שמח בהם ויעמידם מן העפר על רגליהם, ויושיבם בין ברכיו ומגפפם ומחבקם ומנשקם ומביא ם לחיי עולם הבא. שנאמר: כי כאשר השמים החדשים וגו׳ (ישעיהו סו;כב).

וכן כשהיו ישראל במדבר וסרחו במעשיהם - חזרו ועשו תשובה בסתר, שנאמר: וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו וגו׳ (שמות לג;י). מלמד שעשו תשובה בסתר. לפיכך נתגלגלו רחמיו של הקב״ה עליהם ונתן להם יום כיפורים למחילה ולסליחה, להם ולבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות.

וכן בימי יהושע בן נון קיבלו עליהם ישראל עול שמים באהבה, שנאמר: ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזוב את ה׳ לעבוד אלוקים אחרים כי ה׳ אלוקינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים וגו׳ (יהושע כד; טז-יז). שכרן של ישראל שקיבלו עליהם באותה השעה עול מלכות שמים באהבה - לפיכך האריך הקב״ה את פניו להם שלוש מאות שנה בימי שפוט השופטים ועשאם כתינוקות של בית רבן וכבנים על שולחן אביהם. וקבע להם ברכה שהיא מידה טובה לעולם, שנאמר: ויברכם יהושע וישלחם וילכו אל אהליהם (יהושע כב;ו).

ומנין תדע לך שכן הוא?

צא למד מגדעון בן יואש ומאבצן ומעבדון בן הלל הפרעתוני שהיו באותה שעה.

בגדעון מהו אומר?

ולגדעון היו שבעים בנים יוצאי ירכו (שופטים ח;ל).

באבצן מהו אומר?

ויהי לו שלשים בנים ושלשים בנות וגו׳ (שם יב;ט).

בעבדון מהו אומר?

ויהי לו ארבעים בנים ושלשים בני בנים רכבים על שבעים עיירים (שם ;יד).

וכן בימי שמואל קיבלו עליהם ישראל עול מלכות שמים באהבה ויראה, שנאמר: ויאמרו בני ישראל אל שמואל אל תחרש ממנו מזעק אל ה׳ אלוקינו וגו׳ (ש״א ז;ח).

וכן אחר ששאלו בני ישראל מן שמואל שימנה להם מלך, וכשהיה ממנה להם מלך, קיבלו ישראל עול מלכות שמים ביראה. שנאמר: ויירא כל העם מאוד את ה׳ (שם יב;יח).

ואף הוא השיב אותם כעניין, שנאמר: גם אנוכי חלילה לי מחטוא לה׳ מחדול להתפלל בעדכם וגו׳ אך ייראו את ה׳ ועבדתם אותו באמת בכל לבבכם וגו׳ ( שם יב; כג-כד).

שכרם של ישראל שקיבלו עליהם עול מלכות שמים ביראה - אף אף הקב״ה ירד משמי השמים העליונים מקום גדלו ותפארתו וקדושתו ושכן עמהם במלחמה, שנאמר: ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה׳ וגו׳ (שם ז;ט). וקבע להם ברכה שהיא מידה טובה בעולם, שנאמר: כי לא יטוש ה׳ את עמו בעבור שמו הגדול וגו׳ (שם יב;כב).

וכן בימי אליהו הנביא היו ישראל יראי שמים לאמיתם. כשהוא היה עומד ובונה מזבח ועשה מקום בית סאתים זרע סביב, שנאמר: ויקח אליהו שתים עשרה אבנים וגו׳ ויבנה את האבנים מזבח בשם ה׳ ויעש תעלה כבית סאתים זרע סביב למזבח וגו׳ (מ״א יח; לא-לב).

ואמר לתלמידים שלו: מלאו ארבעה כדים מים ויצקו על העולה ועל העצים ויאמר שנו וישנו ויאמר שלשו וישלשו וילכו המים סביב למזבח וגם את התעלה מלא מים (שם שם; לה-לו).

וכי תעלה על דעתך שמשנים עשר כדים של מים נתמלא כל המקום מים?

אינו כן, אלא כשאמר להם לתלמידים שלו: מי שיש לו מים יבוא ויצוק על ידי.

אמר לו אלישע תלמידו: יש לי מים בכדי.

אמר לו אליהו: בוא וצק על ידי.

מיד בא אלישע ויצוק על ידיו, ויצאו מהם עשר מעיינות עד שנתמלא כל המקום מים, שנאמר: ויאמר פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו (מ״ב ג;יא).

באותה שעה עמד אליהו להתפלל, שנאמר: ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר וגו׳ ענני ה׳ ענני וידעו העם הזה כי אתה ה׳ האלוקים וגו׳ (מ״א יח; לו-לז).

באותה שעה עזבו ישראל את העבודה זרה שהיתה בידם, והיו יראי שמים לאמיתם - שנאמר: וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו ה׳ הוא האלוקים וגו׳ (שם שם;לט).

בכל דור ודור צופה הקב״ה בשתי ידיו ונותנן כנגד לבו, וחוזר ונותנן כנגד זרועותיו ובוכה עליהם - בין בסתר ובין בגלוי.

ומפני מה הוא בוכה בסתר?

מפני שגנאי הוא לארי שיבכה לפני שועל, וגנאי הוא למלך שיבכה לפני עבדיו. וגנאי הוא לרב שיבכה לפני תלמידיו, וגנאי הוא לבעל הבית שיבכה לפני הפועל ששכרו, שנאמר: מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי (ירמיהו ח;כג).

וכי כנגד ירמיה הכתוב מדבר?

הא אין הכתוב מדבר אלא כנגד הקב״ה, שחילק את עולמו לשתי מידות - אחת של צדיקים, ואחת של רשעים.

אחד של מידת הצדיקים כיצד?

צא ולמד מבן עשר שנים ואילך, כיון שבא אדם למשנה ולמד מהן יראת שמים ומעשים טובים מלוין אותו עד שנכנס לבית עולמו. והקב״ה שמח ובא כנגדו, אומר: מה אם יהיה לו בן או בן בן ממלא מקומו של אביו, שנאמר: ממתים ידך ה׳ ממתים מחלד וגו׳ (תהילים יז;יד).

מידת של רשעים כיצד?

צא למד מבן שלוש עשרה שנה ואילך, כיון שבא אדם למקרא ולמשנה ופורש בדרכים מכוערים ודברים שאינן ראויים, הקב״ה מתאנח ובא כנגדו, ואומר: מה אם יהיה לו בן או בן בן ויזכיר שמו של אביו, שנאמר: ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע וגו׳ (מלאכי ג;יח).

כיוצא בדבר אתה אומר כתיב: כי ראה ה׳ את עני ישראל מורה מאוד וגו׳ ואין עוזר לישראל וגו׳ ויושיעם ביד ירבעם בן יואש (מ״ב יד;כו-כז).

וכי מה נשתנה ירבעם מכל מלכי ישראל שהיו לפניו, והלא ירבעם עובד עבודה זרה היה?

אלא מפני שלא קיבל לשון הרע על עמוס הנביא, שנאמר: וישלח אמציה כהן בית אל אל ירבעם מלך ישראל לאמור קשר עליך עמוס בקרב בית ישראל וגו׳ (עמוס ז;י). מיד גער בו ירבעם והוציא לאמציה בנזיפה. ואמר לו: חס ושלום, לא ניבא הנביא אותה נבואה. ואם נתנבא כך לא מעצמו הוא מתנבא כך אלא מן השמים הוא מתנבא.

באותה שעה אמר הקב״ה: דור וראש הדור עובדי עבודה זרה היו, הארץ אשר אמרתי לאברהם ליצחק וליעקב לזרעך אתננה - הריני נותנה בידו של זה.

מפני מה?

מפני שלא קיבל לשון הרע על עמוס, ועליו הוא אומר: הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה׳ וגו׳ (מ״ב יד;כה).

בא זכריה בן ירבעם בן יואש בן יהוא אחריו, ואם היה עושה תשובה ומעשים טובים - היה צדיק בן רשע, והיה וטוב לו. וכיון שלא עשה תשובה והיה רשע בן רשע, לכן היה רע לו.

וכן במידה הזאת לכל משפחות האדמה בין לישראל בין לעכו״ם.

וכן בימי חזקיהו מלך יהודה היו ישראל עוסקים במקרא במשנה במדרש בהלכות ואגדות. שכרם של ישראל שקיבלו עול מלכות שמים בימי חזקיהו, אותו דבר שעתיד להיות בסוף, שנאמר: וזאת תהיה המגפה אשר יגוף ה׳ את כל העמים אשר צבאו על ירושלים המק בשרו והוא עומד על רגליו ועיניו תמקנה בחוריהן ולשונו תימק בפיהם (זכריה יד;יב) - כך נעשה לחזקיהו מלך יהודה ולדורו.

כיצד?

שנאמר: ויצא מלאך ה׳ ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וגו׳ (מ״ב יט;לה). וקבע להם נחמה שהיא מידה טובה בעולם, שנאמר: נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם וגו׳ (ישעיהו מ;א).

משלו משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שכעס על אשתו, והיה לו ממנה בן כמו בן שנים עשר חודש ובכל יום מכניסים אותו לפניו. והיה מגפפו ומחבקו ומנשקו ואוחזו בשתי ידיו ומושיבו בין ברכיו, ואומר לו: אלמלא רחמיי שרבים עליך, כבר הוצאתי את אמך מתוך ביתי. כך אמר הקב״ה לישראל: מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וגו׳ (הושע ו;ד). ואומר: לא אעשה חרון אפי לא אשוב לשחת אפרים וגו׳ (שם יא;ט).