אורות ארץ ישראל פרק ו
נוסח מנוקד
[עריכה]פְּעֻלַּת רוּחַ הַקְּדֻשָּׁה הַנִּקְלֶטֶת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל פּוֹעֶלֶת הִיא תָּדִיר, גַּם אִם נִזְדַּמֵּן הַדָּבָר וְיָצָא הָאָדָם חוּצָה לָאָרֶץ, עַל יְדֵי טָעוּת אוֹ עַל יְדֵי אֵיזוֹ סִבָּה מֻכְרַחַת. הֲרֵי גַּם הַנְּבוּאָה כְּשֶׁחָלָה כְּבָר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ פּוֹסֶקֶת גַּם בְּחוּץ לָאָרֶץ (מועד קטן כה.): "הָיֹה הָיָה דְבַר ד' אֶל יְחֶזְקֵאל בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים ... הָיֹה, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה כְּבָר". שִׁפְעַת הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהֻתְחֲלָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מְלַקֶּטֶת הִיא אֶת כָּל בֵּרוּרֵי הַקֹּדֶשׁ הַנִּמְצָאִים בְּחוּץ לָאָרֶץ בְּכֹל הַמַּעֲמַקִּים, וּמְקָרַבְתָּם בְּכֹחָהּ הַמּוֹשֵׁךְ אֵלֶיהָ.
כֹּל מָה שֶׁקָּשָׁה יוֹתֵר לִסְבֹּל אֶת אֲוִיר חוּץ לָאָרֶץ, כֹּל מָה שֶׁמַּרְגִּישִׁים יוֹתֵר אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה שֶׁל אֲדָמָה טְמֵאָה, זֶהוּ סִימָן לִקְלִיטָה יוֹתֵר פְּנִימִית שֶׁל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְחֶסֶד עֶלְיוֹן, אֲשֶׁר לֹא יֵעָזֵב מִמֶּנּוּ מִי שֶׁזָּכָה לְהִסְתּוֹפֵף בְּצֶלְצַח שֶׁל אֶרֶץ חַיִּים, גַּם בְּהִתְרַחֲקוּ וְנוֹדוֹ, גַּם בְּגָלוּתוֹ וְאֶרֶץ נְדִידָתוֹ. הַזָּרוּת שֶׁמַּרְגִּישִׁים בְּחוּץ לָאָרֶץ הֲרֵי הִיא מְקַשֶּׁרֶת יוֹתֵר אֶת כָּל חֵשֶׁק הָרוּחַ הַפְּנִימִי לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּקְדֻשָּׁתָהּ, הַצִּפִּיָּה לִרְאוֹתָהּ מִתְגַּבֶּרֶת וְצִיּוּר חֲקִיקַת תַּבְנִית הַקֹּדֶשׁ שֶׁל אֶרֶץ אֲשֶׁר עֵינֵי ד' בָּהּ תָּמִיד, מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה עַד אַחֲרִית שָׁנָה, מִתְעַמֶּקֶת יוֹתֵר וְיוֹתֵר, וְעֹמֶק תְּשׁוּקַת הַקֹּדֶשׁ שֶׁל חִבַּת צִיּוֹן, שֶׁל זְכִירַת הָאָרֶץ, שֶׁכֹּל חֲמוּדוֹת בָּהּ קְשׁוּרוֹת, כְּשֶׁהִיא מִתְגַּבֶּרֶת בִּנְשַׁמָּהּ, אֲפִלּוּ יְחִידִית, הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה פְּעֻלַּת נְבִיעָה מַעְיָנִית לְכֹל הַכְּלָל, לְרִבְבוֹת נְשָׁמוֹת הַקְּשׁוּרוֹת עִמָּהּ, וְקוֹל שׁוֹפָר שֶׁל קִבּוּץ נִדָּחִים מִתְעוֹרֵר וְרַחֲמִים רַבִּים מִתְגַּבְּרִים, וְתִקְוַת חַיִּים לְיִשְׂרָאֵל מִתְנוֹצֶצֶת, וְצֶמַח ד' הוֹלֵךְ וּפוֹרֵחַ, וְאוֹר יְשׁוּעָה וּגְאֻלָּה מִתְפַּצֵּל וּמִתְפַּשֵּׁט, כְּשַׁחַר פָּרֻשׂ עַל הֶהָרִים.
נוסח לא מנוקד
[עריכה]פעולת רוח הקדושה הנקלטת בארץ ישראל פועלת היא תדיר, גם אם נזדמן הדבר ויצא האדם חוצה לארץ, על ידי טעות או על ידי איזו סבה מוכרחת. הרי גם הנבואה כשחלה כבר בארץ ישראל אינה פוסקת גם בחוץ לארץ. (מועד קטן כה.): "היה היה דבר ד' אל יחזקאל בארץ כשדים ... היה, מפני שהיה כבר". שפעת הקדש, שהותחלה בארץ ישראל, מלקטת היא את כל ברורי הקדש הנמצאים בחוץ לארץ בכל המעמקים, ומקרבתם בכחה המושך אליה.
כל מה שקשה יותר לסבול את אויר חוץ לארץ, כל מה שמרגישים יותר את רוח הטומאה של אדמה טמאה, זהו סמן לקליטה יותר פנימית של קדושת ארץ ישראל, לחסד עליון, אשר לא יעזב ממנו מי שזכה להסתופף בצלצח של ארץ חיים, גם בהתרחקו ונודו, גם בגלותו וארץ נדידתו. הזרות שמרגישים בחוץ לארץ הרי היא מקשרת יותר את כל חשק הרוח הפנימי לארץ ישראל וקדושתה, הצפיה לראותה מתגברת וציור חקיקת תבנית הקדש של ארץ אשר עיני ד' בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה, מתעמקת יותר ויותר, ועומק תשוקת הקדש של חבת ציון, של זכירת הארץ, שכל חמודות בה קשורות, כשהיא מתגברת בנשמה, אפילו יחידית, הרי היא עושה פעולת נביעה מעינית לכל הכלל, לרבבות נשמות הקשורות עמה, וקול שופר של קבוץ נדחים מתעורר ורחמים רבים מתגברים, ותקות חיים לישראל מתנוצצת, וצמח ד' הולך ופורח, ואור ישועה וגאולה מתפצל ומתפשט, כשחר פרוש על ההרים.