אור החיים על דברים ו

(ד) שמע ישראל ה' אלהינו וגו'. טעם כפל ה' ב' פעמים, ולא הספיק לומר על זה הדרך: ״ה' אלהינו אחד״, נתכוון ל-ב' הדרגות שיש לה': האחד, שהוא אלהינו, וה-ב', שהוא אחד; והכוונה בזה, כי אנו מקבלין אלהותו יתברך עלינו לְמה שממנו, הגם שאילו היה במציאות שהיו אלהות הרבה אין אנו בוחרים אלא בשם זה הוי"ה הוא אלהינו, ובזה נכלל כמה פרטים: א', אהבת הטוב, אהבת המועיל, אהבת הערב, ועוד לו שהוא אחד ואין זולתו אלוה בעולם, וטעם זה גם כן יספיק להתחייב להשתעבד לו ולמצותיו הגם שהיה במציאות שלא היו הטעמים שמצדם בחרנוהו לאלוה:

נמצינו אומרים שבאחד מב' הטעמים יספיק להשתעבד למאמריו ולמצותיו, אשר על כן אמר: ה' אלהינו ה' אחד בב' חלוקות שכל א' כדאי לעצמו, ואם היה אומר הכתוב: ״ה' אלהינו אחד״ היה בנשמע כי מה שהם מקבלין אלהותו עליהם הוא להיותו אחד ואין עוד מלבדו, יתחייב העבד לעבוד את רבו ואין מנוס ממנו לרצונו ושלא לרצונו, ולא כן אנו עִם אלהינו, שאנו חפצים באלהותו אהבת הטוב במה שהוא טוב, נוסף על היותו אחד ומיוחד:

(ה)

ואהבת. אמר בתוספת וא"ו - לומר: מלבד מצות ״שמע ישראל״, שהוא קבלת עול מלכות שמים, היא מצות אהבת ה'.

עוד ירצה להעיר להקודם לאהבה, על דרך אומרם ז"ל (זוהר ח"ג נ"ו): אין אדם משיג גדר האהבה עד שתקדים בו היראה, והוא אומרו ואהבת – מלבד גדר היראה, ואומרו את ה' – פירוש: על ידי האהבה אדם מתדבק בה׳, והוא אומרו את ה':

עוד ירצה שעל ידי אהבת ה' ישיג מדרגה זו שיהיה ה' מיחד שמו עליו ביחוד, כדרך אומרו (בראשית כ"ח, י"ג): ״אלהי אברהם, אלהי יצחק״, ופירוש: שכל אחד ראוי בפני עצמו שיתיחד שם אלהותו עליו, ותמצא שאברהם ביאר בו הכתוב שהיה אהוב, דכתיב (ישעי', מא): ״זרע אברהם אוהבי״ וכמו כן רמז הכתוב כאן שכל שאהוב ה' יקרא ה' אלוהו ביחוד; ותיבת ה' נמשכת לפניה ולאחריה:

עוד ירצה לעורר לב איש ישראל לאהבת ה', על דרך אומרם ז"ל (ילקוט ס"פ נח) בפסוק ״יושב תהלות ישראל״ שלא בחר ה' מכל התהלות זולת כשהללוהו ואמרו לפניו: ״ברוך ה' אלהי ישראל״, אז ישב על כסא מלכות עולם, והוא אומרו: ואהבת את ה' - לטעם זה שלא בחר להיות אלא אלהיך,

ובהעיר האדם לבו לפרטים כאלו, תתנתק נפשו ותתר ממקומה בהתעוררות נפלא ורם באהבת הנאהב יתעלה רום תפארת כבודו:

עוד אולי שנתכוון לעורר לב האדם בג' מיני אהבה שישנם בהכרה לנבראים, והם: אהבת הטוב, אהבת הערב, אהבת המועיל - לזה בא דבר ה' לשלשתם: ואהבת את ה' - בשם זה העיר הלב לבחינת אהבת הטוב, במה שהוא טוב הרמוז בשם, כאומרו (תהלים, קמה): ״טוב ה' לכל״; גם בחשק הערב, בסוד (תהלים, לד) ״טעמו וראו כי טוב ה'״, כי כל הנפש אשר יוכיח שם זה למולה אין עריבות בכל הנבראים שיכנס אליו בערך הנשתוו, וזה לך האות - אומרו (שה"ש, ה): ״נפשי יצאה בדברו״, גם תשכיל בפסוק (במדבר, לג), ע"פ ה', כי תתנתק הנפש מהגוף ולא תרגיש בפרידה להפלגת הרגש הערב מהטוב.

הרי שמענו אהבת הטוב ואהבת הערב מתיבת ה'. ואהבת המועיל רמזה באומרו: אלהיך - על דרך אומרו (תהלים, כב): ״יושב תהלות״, כמ"ש בסמוך, ובזה נכלל גם כן אהבת המועיל, כי בזה הרווחנו עולם ומלואו, כמאמר שלמה (קהלת, יב): ״כי זה כל האדם״ - כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה (שבת דף ל:):

בכל לבבך ובכל וגו'. רבותינו ז"ל אמרו (ספרי) בזה מה שאמרו, יעויין שם דבריהם. ונראה שנתכוון ה' במאמר זה להסיר טינא מלב אוהביו, והוא שאמרו רבותינו ז"ל (מו"ק כח.): "בני חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא", עד כאן; והנה ג' דברים אלו הם כללות חשק האדם וחפצו בעולם – החיים, והבנים, והמזונות, והחסר אחד מהנה בר מינן יקרא "מת". ושלשתם אינם תלויים להשיגם באמצעות עבודת ה' ואהבתו, וזה יסובב ההרחקה מאוהבי ה', ומה גם בהתקבץ להאוהב שנים מהם – חוסר הבנים והעוני – יתחמץ לבבו בקרבו, והגם שיתחזק עם לבבו – לבבו לא ישמע לו, כי המורגש אליו ירחיקנו משמוע לאהוב.

לזה בא דבר־ה' וצוה לו על הדבר הזה שיעריך אהבת ה' בלבו בג' דברים הגם שיטלם ממנו: כנגד הבנים – אמר: בכל לבבך, על־דרך אומרו (בראשית כ"ב, ב'): "את בנך וגו' אשר אהבת" וגומר, והאהבה כזו היא אהבה הממלאת לב אדם וחשקו; וכנגד חיי – אמר: ובכל נפשך; וכנגד מזוני – אמר: ובכל מאודך, שיעריך בדעתו שלשתם יחד בה', כי הוא טוב לישראל מעשרה בנים, ושלחן גבוה עליון הוא מאוד, כמאמר התנא (אבות פ"ו מ"ה): "ששולחנך גדול משולחנם", והחיים - ממנו תוצאות חיים, ואף כי אחרי מות הצדיק יקרא "חי", כאומרו (ש"ב, כג): "ובניהו בן יהוידע בן איש חי", הרי שאפילו אחר מיתה יקרא "חי" (ברכות דף יח.):

או יאמר על זה הדרך: כי בא הכתוב לשער שיעור האהבה שמחויב כל איש ישראל לאהוב הבורא, ואמר שהוא בשיעור ההרגש אשר יבא בלב האדם בעת אשר תשיג ידו לג' דברים כאחד, כמו שתאמר: אדם שהיה חשוך בנים ועני ונטה למות, ובא נביא בדבר־ה' ובשרו כי יקום מחליו, גם אמר אליו: הנה אשתך הרה ויולדת בן, וכי ריוח גדול נזדמן לו להעשיר בהם; אדם כזה, מה מאוד יפליא אהבת האדון באין שיעור, ותהיה האהבה מורגשת בלבו בחשק מופלא על אשר הטיב עמו כמה מעלות טובות,

כמו כן יצו ה' על כל איש ישראל עשות באהבתו תמיד, והוא אומרו: ואהבת את ה' וגו' בכל לבבך – פירוש: כאילו נתן לך כל מחסורך בכל לבבך – שהם הבנים, ודקדק לומר בכל להעיר דמיון המשל, שהוא חסר מהבנים ויתנם ה' לו; וכמו כן ובכל נפשך – שנתן לך נפשך אחר הגיעך לשערי מות; ובכל מאודך – כאילו נתן לך כל ממונך שאתה חפץ; ואמר כל להעיר דמיון המשל:

והנה המשכיל בענין חשק ה', כל זה דבר קל הוא בערך מה שהנפש חושקת בבורא, והמשלתי דבר זה לאדם גדול ומופלא בנכסים שרצה ללכת למקום רחוק לצד סכנת מקום שהיה בו, ואסף כל נכסיו בקנית מרגלית גדולה באלף אלפי דינרי־זהב ושם לדרך פעמיו לעיר רחוקה, אשר שם נכון לבו, בטוח בממונו והונו, וקודם שהגיע לעיר אשר פנה בדעתו ללכת שמה, כלתה צידתו ואין דינר בכיסו, והיה מסתפק בדלות ובעוני גדול ושפלות רב כי אפס כסף. והנה זה האיש, הגם שהוא מתהלך בדוחק וצער, עם כל זה לבו שמח וכליותיו עליצים, כי רב אונו והונו, ויצא ממקום המסתכן ובא יבא ברנה נושא האבן גדולה יקרת הערך,

כן הדבר הזה – אדם שזכה בדביקותו יתברך ואהבתו, ובו קבץ כל ממונו והונו, ויבז בעיניו קנות־דבר בעולם הזה לצד סכנת המקום, נוסף על מיעוט שוויו, ולקח לו ה' לאלהים – אין לך קניה בעולם כקנין זה, למעלה מהאבן יקרה שבמשל, כי מי ידמה לו ומי ישוה לו. ואדם כזה, לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה – נכון לבו בטוח בה' אור עולם, וישמח לבו ויגל כבודו, ובהגיע למחוז חפצו – שהוא עולם הקיים והבטוח – הנה שכרו אתו. ומעתה חיבת הקודש הוא היוצר ודבקותו בו, הלא הוא בניו וחייו וממונו, וביתר שאת:

(ו) והיו הדברים וגו'. לפי מה שפירשתי בפסוק "ואהבת את ה'" ירצה לומר כי ישים הדברים האמורים רטייה על לבו בראות אחת מג' אלה: כי יראה חסרון הלחם לאיש צדיק או חסרון החיים או חסרון הבנים – ידע כי אין הדבר לצד חסרון ההשג מה שהשיג זולתו, אלא שדברים אלו חשובים כאין נגדו:

עוד ירצה ללמד בני ישראל דרך שיתקבלו הדברים אצלם לאהוב ה', כי האהבה אינה מעשה שיכריח האדם רצונו לעשות מצות המלך אלא הוא דבר שתלוי בלב, וכל שהלב לא ירגיש דבר שיפעול בו החשק – אינו אוהב, הגם שיכריחנו בכל מין הכרח, לזה באה העצה מאל יועץ – ואמר: והיו הדברים האלה וגו' על לבבך – פירוש: כשיתמיד שימת הדברים על לבו, יולד בלבו חשק תאוה הרוחניות וירוץ לבו לאהבת ה' בכל אשר ציוהו; ודבר זה אנחנו יתמי דיתמי אנו מרגישים, כי רבה תאוה בלבנו וחשק אלהי עולם יותר מכל הון עולם וכבוד מלכות, וכל ערב נרגש לנמבזה ונמס בערך חלק המועט המושג מהרגש הוית הדברים על לבנו, אשרינו מה טוב חלקנו, וכבר העירותי בדברים אלו בכמה מקומות:

עוד נתכוון הכתוב לשלשה הדרגות שהם כולל גדרי האהבה, האחד כנגד ההרגש הוא חמדת הלב, וא' כנגד הצורך שהוא מזון המחיה את האדם, ואחד בגדר השיעור עד כמה צריך לצאת ידי חובת האהבה, כנגד גדר ההרגש אמר בכל לבבך, הנה הגם שיתאוה האדם לאכול או להון לא יהיה כל כך עוצם הערבות הגם שהנפש חפיצה לאכול יכול אדם למשול ברוחו למנוע עצמו מהדבר בנקל, מה שאין כן כשנכנס בלבו חמדת הלב ויתאוה לאשה יפה ומה גם כי יתרבה חשקה בלבבו יפעיל בו ההרגש עד שאינו יכול למשול ברוחו להטות לבו ויכוף אותו לעשות מה שאין רצונו עשות, צא ולמד כמה נתעצם יוסף הצדיק לכוף חמדת הלב במעשה אשת פוטיפר, ושכרו יגיד לו.

וכנגד גדר זה אמר הקדוש ברוך הוא ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך שישתדל להכניס אהבת ה' בלבבו וילהיבנו באהבתו עד גדר שישיג הרגש בלבו ככל שיעור שיכול הלב להרגיש בו, ולזה דקדק לומר בכל, לפי שהלב יחמוד בכל אשה וביותר בנאה וביותר בכלילת יופי וביותר במי שאין למעלה ממנה, וחייב הכתוב שתהיה הרגשת הלב באהבתו יתברך בגדר הגדול שאין למעלה ממנו, ודבר זה הוא דבר שהטועמו ידע מהותו וערבה לו טעימתו אין שיעור לה, ולפי שגדר זה מציאותו הוא על ידי התעוררות כדרך אומרם (במד"ר פ"ו) עין רואה ולב חומד, אבל זולת זה לא יתעורר הלב מעצמו לחמוד, לזה העיר ה' במאמר ב' בגדר הצורך ואמר ובכל נפשך שהם דברים שהנפש צריכה להם כגון אכילה ושתיה וכדומה שהאדם מתעורר מעצמו להם בלא אמצעות דבר, כמו כן תהיה אהבת ה', והוא אומרו בכל נפשך שמטבעו תהיה אהבת ה' כמאכל ומשקה, והנה שני הדרגות אלו ישנם בגדר המצטער והמתגדר, שהמאכל אחרי אוכלו ואחרי שתו יחדל ממנו החפץ בו, וכמו כן תאות לבו אחר גמר מעשה דרך גבר בעלמה (משלי, ז) ישתנה הדבר אצלו עד אחר זמן, לזה בא דבר ה' בהדרגה ג' בגדר השיעור ואמר ובכל מאדך פירוש בכל ממון שאתה חפץ בו, וכשם שהממון אמר הכתוב (קהלת, ה) אוהב כסף לא ישבע כסף, כי כשאדם מגיע לקנות קנין עצום אז יתעצם חפצו לחפוץ בהוני הונות והולכת תאותו וגדלה, וכמו כן יצו ה' באהבתו שלא תשתער ותוגבל וכשיגיע גדר א' תגדל בו האהבה לגדר עליון מזה, ולדרך זה שיעור אומרו מאדך לא מה שקנה אלא שחפץ לקנות, ובזה יתישב גם כן מה שהיה קשה בו אם אתה אומר מה שקנית אם כן אין מצוה זו שוה בכל שהרי אדם עני אינו בן מצוה זו, גם באנשי ממון לא תהיה להם המצוה בהשואה, מה שאין כן במצות לבבך ונפשך, שהכל שוים בו, ולפי דרכנו יבא על נכון:

(כה) וצדקה תהיה לנו וגו'. צריך לדעת הכונה במאמר צדקה, ורמב"ן פירש שחוזר אל שכר המצות כי יהיה בתורת צדקה מה' כי עבדים אנחנו וחייבים לעבוד ואין לנו דין שכר, ע"כ, ואין הכתוב מיושב על נכון לדבריו ז"ל, עוד צריך לדעת כוונת אומרו לפני ה' כאשר ציונו וגו':

אכן, הכוונה היא לפי שיש ב' הדרגות בעבודת ה': א', היא עבודה מיראה, וזה היא חיוב על כל הנבראים שכל עבד ירא מרבו על דרך אומרו (מלאכי, א) אם אדונים אני איה מוראי, והוא מאמר הכתוב (עקב י' י"ב) מה ה' אלהיך שואל מעמך כ"א ליראה; ב', היא עבודה מאהבה, והיא מצוה רבה ועצומה, אבל אין חיובה לצד היות האדם עבד שיהיה אוהב, די שלא ישנא ויעבוד הצריך, וזה הוא דבר שחייב העבד לרבו, וכנגדו רבו חייב לזונו ולפרנסו כיד רבו, כנגד חיוב המוטל לצד היותו עבד אמר הכתוב שקודם לזה ויצונו ה' ליראה את ה', וגמר אומר לטוב לנו וגו' לחיותינו וגו', פירוש מצות ה' באה בחיוב ליראה כמשפט עבד למלכו, וגם על ה' להטיב כיד המלך לפרנסה ולכלכלה לחיותינו כי חייב האדון בפרנסת עבדו:

ואומרו כהיום הזה – פירוש: כסדר שהוא עושה היום הזה, שהוא זן ומפרנס מוריד המן וגו' ומכסה, כאומרם ז"ל (מד"ר תבא פ"ז) שהיתה כסותם גדלה עמהם כחומט, והעננים מגהצים הבגדים. וכנגד עבודה מאהבה אמר: זה אינו בחיוב העבד אלא בדרך צדקה תהיה לנו, כי נשמור וגו' לפני ה', רשם בזה תכלית האהבה על דרך אומרם ז"ל (חובת הלבבות שער אהבת ה' פ"א) וז"ל: האהבה היא כלות הנפש ונטותה אל הבורא, וזו היא דביקות הנפש לפני אור הנערב הוא ה' אלהינו, ואומרו כאשר ציונו - פירוש: לא לצד שום פניה אלא לעשות מצות ה', כדרך אומרו (תהלים, מ): ״לעשות רצונך אלהי חפצתי״, שזה הוא עשות המצוה באהבה שלמה, ועיין מה שפירשתי בפרשת ״אחרי מות״ בפסוק ״כמעשה ארץ מצרים״ וגו'. ודבר זה בו יצטדק אדם ויקו לשכר גם כפי הדין. והגם שכפי האמת עלינו לשלם שכר לאלהינו ברוך הוא שהטעימנו עריבות, נעימות, מתיקות אהבתו בלבנו, מתוקים וערבים לאין תכלית, אלא שיטול אדם שכר על התעצמותו עד שהשיג טעם בחיים:

עוד רמז הכתוב רמז נעלם – שבאמצעות שמירת המצות תהיה לנו חלקנו שכינתו יתברך הנקראת ״צדקה״ (תיקוני זוהר תכ"א), והבן: