אברבנאל על דברים הקדמה

אברבנאל · על דברים · הקדמה · >>

אמר השר הישר, דון יצחק אברבנאל זצ"ל:

זה לי עשרים שנה בימי בחרותי, בהיותי על אדמתי, העיר לישבונה, עיר ואם במלכות פורטוגא"ל, אשר בקצה מלכות ספרד,

מלאני ליבי לשאול שאלה גדולה, כוללת ספר אלה הדברים משנה התורה, אשר שם משה לפני בני ישראל.

ואתנה אותה לפני כל יודעי דת ודין, וכן גדולי חכמי הארץ יושבי על מדין, והולכי נתיבות הטובות, וראשי הישיבות.

וישיבו אותי דבר איש כאשר עם לבבו, בעטיו וניבו.

וכי לא מתקו לי רגבי נחלי נהרי דרכיהם, דרכם ומחשבותיהם,

חם ליבי בקרבי, דיברתי אל ליבי:

שא נא כליך, חותמך ופתילך, שבטך ומשענתך,

וצודה לי ציד בהתר השאלה הזאת, ועשה לי מטעמים, יחדיו יהיו תמים, בפירוש הספר הזה,

כי עת לעשות לה', ותשורה להביא לאיש האלהים, רבן של נביאים,

בהרחבת ביאור משנה תורתו, ולגלות לכל עדתו, עמיקתו ומסתרתו, ואת יקר תפארת גדולתו,

יען וביען קצר מצע פרישתו, מהשתרע בדברי המפרשים, ישנים וגם חדשים.

וכאשר התעסקתי במלאכת ה' זאת ימים אחדים, שבעתי נדודים, כי מצאוני האימים, ותולדות הימים,

קפץ עליי רוגז הזמן, ורשתו אשר טמן, וישבות המן;

משמים נלחם הגלגל, ורוגזו עליי התגלגל, לקחת את נפשי זמם, ויקח את כל קנייני עד תומם.

ואמלטה רק אני, בורח מכל מלכות קשטיליי"ה ברב מקומה, כי יגורתי מפני האף והחמה.

ובזה ספו תמו מן בלהות כל ספריי, כי אחי ועמי וכל שכניי סביבותיי צריי,

גם הם עלו ובאו בביתי ובבית מדרשי, ויקחו את ידידות נפשי.

וגם מה שעשיתי בספר הזה נשבר או נשבה, ואל ידי לא בא, ולא ראיתיו עד הנה.

אחרי כן עשר שנים, וישכון ישראל בטח בכל ארצות ספרד המונים המונים,

שלוים ושקטים, אוכלים למעדנים, האמונים עלי תולע ואין מכלים,

חשב ה' להגלות בראש גולים, את כל היהודים גדולים וקטנים, אשר בכל מחוזי ספרד היו חונים.

וגם יד ה' היתה בם, להומם ולאבדם.

אחריהם בכל עבר, השוד והשבר, והרעב והדבר.

ובים וביבשה, תכסמו בושה, ברא ה' חדשה, ובחוסר כל נפשם יבשה.

וישליכם אל ארץ אחרת, בגוי לא ישמעו לשונו, צרעת ממארת.

ביום הזה, ואני בתוך הגולה, ברוב חלחלה, באתי לנאפולי"ש, העיר הגדולה עד למעלה.

גם שם לא הונח לנו, כי שרק ה' לזבוב - מלך צרפת אשר כילנו,

ויעלו פרשיו על הארץ ויכבשוה, ובשצף קצף משלו בה ויעבטוה.

לא עמד איש בפניהם, ועם לא יחרדו, כי כולם מרדו במלכם וזקנים קמו עמדו, ובגד בוגדים בגדו.

וכי רבו עבדים המתפרצים, ובמושב לצים, בראש כל חוצות לקמצים,

קמו לבלע נחלת ה' בני ציון היקרים, עניים ועשירים, מלאים וחסרים,

חשך אורם וקדר שמשם, הוכו בסנוורים, צלמוות ולא סדרים, ושממה כמהפכת זרים.

ישליו אהלים לשודדים, נתנו למשיסה יעקב ויאכלו את ישראל בכל פה,

ויתנו אותם עניים מרודים, קרועי בגדים, נעים ונדים, בניהם ובנותיהם הלכו שבי לשפחות ולעבדים.

איש הישר בעיניו יעשה, והיתה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה.

ורבים מעמי הארץ המתייהדים, מאימת מוות מפני מרדות חלפו תורות עברו חוק,

וגם מהם שפכו דמם כמים, ובחכי איש (גדודים) [נצמדים].

ויותר מהמה נשבר ליבי בקרבי על היהודים המרודים, כי נכנסו באוניות אנשים ונשים ועוללי טיפוחים,

ובכל אניה ואניה, היתה תאניה ואניה, מכרו אותם לשבאים, והמלחים נעשו קוצים כסוחים, צנים פחים.

ורובם יצאו מכללי הדת, ובשבי ובביזה הלכו נידחים.

לא ידם נגעה בנו, רהבים וחברי גנבים,

כי ה' הוגה, על רוב פשעי עדתו לשסותם בה, הרחוקים והקרובים,

ורעים אהובים היו לה לאויבים.

קול ה' על המים, מי אפסיים,

לשטוף על פתחי נדיבים, ולהמטיר על שלמים וכן רבים, חצים שנונים מחצצים בין משאבים.

אל הכבוד הרעים מרקיעים, על נדיבים ושועים, ורמי הקומה גדועים.

קול ה' וחרבו שלופה, אכלה והדקה ומחצה וחלפה,

אל עמו ואל חסידיו הדרים מימי קדם קדמתה, בארץ הזאת ארץ עייפה.

קול ה' שובר ארזים, וישראל לבוזזים, בארץ נכריה שפלים ונבזים.

המה הגיבורים מארצם יצאו גרושים, לא שכחו שם אלהיהם בכל צרתם, כולם קדושים.

הלכו מדחי אל דחי, מרעה אל רעה, שלוש שנים. כסו פניהם חרולים, עלו קמשונים.

ואוספו אספה אל בור בארץ הלזו.

וכאשר חשבו כי ירחיב ה' להם ושב ורפא, אחזתם זלעפה,

כי הנה ה' עושה חזיזים ובידו רצפה, שלח אש בעצמותם ונשרפה לשרפה.

גם בי התאנף ה' על עווני, לא השיב ידו מבלע, ויגזלו אנשי הארץ את כל קנייני,

ויבוא רזון במשמני, ויהפכו ליגון כל ששוני.

כי רבות אנחותיי, וכי ראיתי צרת עמי, גם שב גם ישיש, כל אשר בשם ישראל יכונה.

רצע ה' את אזני במרצע, לצאת מתוך ההפכה הולך ונוסע.

ונכנסתי באניה בלב ים, ובחמלת ה' עליי באתי לאי קרפ"ו, ואשב פה.

והנה, הקרה ה' אלהים לפניי מה שעשיתי בפירוש הספר הזה, ונפשי צהלה ושמחה,

החזיקה בו ונשקה לו, ותאמר אוסיפה נא בגודלו והילו, כהנה מבלי לו,

כי מעט אשר היה במפעלו, ועתה יסכהו צללים צאלים צללו.

והנני מסדר ראשונה אשר העירנו בפירושו, ותשובתי עליה, ואומר: ...

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלתי ובקשתי אם משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. רצוני לומר ספר אלה הדברים. היה מאת ה' מן השמים והדברים אשר בו משה אמרם מפי הגבורה. כיתר דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. אלו ואלו דברי אלהים חיים מבלי היות בהם שנוי וחלוף. או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה מעצמו חברו ואמרו כמבאר מה שהבין מהכוונה האלהית בביאור המצות וכמו שאמר הכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת כדרך יודעי דעת ומביני מדע שיבארו על ספר כל הדבר הקשה דברים שכסה אותן עתיק יומין:

ואם החזקנו בדעת הראשון שכל דברי התורה עד תומם. ה' דבר ויקרא ארץ וכלם נתנו מרועה אחד ומשה כתב אותם על הספר בדיו. הנה התחייבו לזה ג' ספקות. הא' בצורך השנות הדברים אם היה הנותן אחד. ואם באו בדרך ביאור למה חתם תורה בלמודו בראשונה. עד שהוצרך אחר כך לבארו. ואיך מחבר יסתום דבריו ויבאר את עצמו. השני למה ארבעה החומשים הראשונים באו בלשון נסתר כשלישי המדבר. וספר אלה הדברים כתב משה בלשון המדבר בעדו עד פרשת וילך משה שחזר לדבר בלשון נסתר כבראשונה ודברי האל יתברך איך יחסם משה לעצמו. השלישי אם הדברים כלם הם דברי אל חי מה ענין מאמרם ז"ל במגלה פרק בני העיר קללות שבת"כ בלשון רבים אמורות ומשה מפי הגבורה אמרן וקללות שבמשנה תורה בלשון יחיד אמורות שאמרן משה מעצמו כי זה יורה שלא היו הקללות שבאו בספר ההוא מפי הגבורה. הנה הספקות האלה מתחייבים לדעת הראשון:

ואם החזקנו בדעת השני שספר אלה הדברים אדונינו משה חברו כמבאר את המצות ומגיד מראשית אחרית הדברים אשר יקרו אל בניהם אחריהם. הנה יתחייבו לזה גם כן ארבעה ספקות האחד איך בא ספר כתבו משה מעצמו בתוך ספרי האלהים ויהיה תחלת הדברים מפי האל באמרו אלה הדברים אשר דבר משה וגו'. ומוילך עד הסוף גם כן. ובאמצעותם יבאו דברים שאינם מפי הגבורה. ודבר זה זר מאד. השני למה בתוך דברי משה המדבר בעדו באו דברים בלשון נסתר. וזאת התורה אשר שם משה. אלה העדות וגו' אז יבדיל משה וגו'. ואם היה עדות בדבר יהיה משה ע"ה הוא העד הוא הדיין הוא הבעל דין. השלישי אם הספר הזה אמרו משה מעצמו איך באו בו מצות רבות אשר לא נזכרו עדיין והם כפי הנראה מחודשות והיא אם כן תורה חדשה לא ביאור אליה. הרביעי אם היו הדברים דברי משה בספר הזה. אם כן איך אמרו רז"ל בפרק חלק האומר כל התורה מן השמים חוץ מפסוק אחד שאמרו משה מעצמו הוא בכלל כי דבר ה' בזה. ואין ספק שכח מאמרם הוא בכל התורה עד לעיני כל ישראל:

והנראה בזה מן דברי הרב הקדוש הרמב"ן ז"ל בפתיחת פירושו אל ספר זה שכוון משה אדונינו בו שלש כוונות. הכוונה הראשונה להוכיח את העם ולהזכיר להם עונותיהם כמה ימרוהו במדבר וכמה התנהג עמהם במדת הרחמים. והכונה השנית היתה לומר להם לישראל המצות המחודשות שלא נכתבו בספרים הקודמים וכבר נאמרו לו למשה בהר סיני בשנה הראשונה ולא צוה לישראל עליהם עדנה. והכונה השלישית להגיד אל באי הארץ המצות אשר נכתבו בספרים הראשונים ועשרת הדברים אם להוסיף במקצתן ביאור. ואם להזהיר את ישראל ברב אזהרות להפחידן אע"פ שלא יהיה בהם ביאור. ובעבור שרובם לא היו במעמד הר סיני כשנתנו המצות הוצרך להשמיעם אליהם עתה:

ועם היות דבריו הם דברים טובים דברי ניחומים ראיתי אני בהם חולשה רבה. אם בענין התוכחות שכתב שהיתה הכונה הראשונה בהם בספר הזה לפי שלא באו התוכחות כסדר המעשים ואמנם הלא תראה שכתב בספר אלה הדברים ענין המרגלים ומעשה העגל זכרו אחרי כן בפרשת עקב. ואם היתה כונתו להוכיח היה מתחיל במעשה העגל כי הוא הקודם גם החמור בחטאו. וגם כי לא זכר חטא המתאוננים וחטא דבור העם במשה גם כי באו בתוך התוכחות ענינים שאין בענינם דבר תוכחה כמנוי השופטים. ואל תצר את אדום ואת עמון ואת מואב ודברים אחרים. ועוד שאם באו התוכחות כונה בפני עצמה. והמצות כונה בפני עצמה. היה ראוי שיזכור תחלה התוכחות כלן ואח"כ המצות והוא לא כן עשה כי בסדר אלה הדברים הביא קצת מהתוכחות. ובסדר ראה אנכי חזר לענין המצות. הרי שבאו הדברי' בערבוביא. וכל זה ממה שיורה שענין התוכחה לא בא הנה מכוון לעצמו רוצה לומר להוכיחם:

ואמנם החלק האחר מהמצות המחודשות יש עליו ספק עצום. והוא אם היה שמשה רבינו עליו השלום קבל בסיני המצות כלם כלליהם ופרטיהם ודקדוקיהם כמו שהביאו רז"ל בפ' אלו נאמרים ובהרבה מקומות. למה לא נכתבו בספרים הראשונים לא בביאור ולא ברמז כשאר המצות ושתק משה מהם. ואחר עבור ל"ט שנה לקבלתם אז הזכירם לבני ישראל. והיא באמת קושיא מופלגת. וכבר חתר הרמב"ן להשיב לזה באמרו במקום הנזכר ז"ל. לא נכתבו המצות בספרים הראשונים שידבר עם יוצאי מצרים כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף. כאשר בא בענין הנסכים או מפני שאינו תדירות לא הזכירן רק לבאים ונוחלי הארץ ע"כ. ואין טענותיו מספיקות אם הראשונה הוא כי בא כמתנבא מסתפק בנבואתו באמרו אולי כי לא נהגו. ואלו היה כן שהמצוות המחודשות האלה לא נהגו בהם עד בואם לארץ כמשפט מצות הנסכים. היה להם לרז"ל לפרט המשפט הזה בגמרא כמו שבארוהו בנסכים פ"ק דקדושין ובמקומות רבים. ועוד כי הנסכים עצמם לא נהגו בהם עד שנכנסו לארץ והנה נכתבו בפרשת שלח לך ולמה לא נכתבו שמה גם כן אלה המצות המחודשות אף על פי שלא ינהגו בהם עד באם לארץ. ובכמה מהמצות היו שלא נהגו בהם עד בואם. שהם חובת קרקע כשמטת קרקע וערלה וזולתם אשר נכתבו בספרים הראשונים וקריאת דרור לעבדים ביובל שהם חובת הגוף ולא נהגו בה עד באם לארץ ונכתבו בספר ויקרא. והסבה השנית שזכר הרב והיא אמרו או מפני שאינם תדירות. גם זה בלתי צודקת לפי שהיובל והשמיטה וזולתם הרבה שאינן תדירות ונזכרו בספרים הראשונים. ומן המצוות החדשות לדעתו שבאו בספר. הנה רבות מהם תדירות. כמו לא יבא עמוני ולא תתעב אדומי וכי תשה משאת מאומה ולא תהיה קדשה וזולתם ולמה לא נזכרו עם הראשונות:

וכבר השיב חכם מחכמי הדור. שרצה הש"י שיהיו מצות מחודשות בכל אחד מחמשה חומשי תורה. ולזה נזכרו בזה הספר המצות המחודשות האלה. ולא נזכרו קודם לזה. אבל זה הוא דרש חלוש ואין ראוי לקבלו. ועוד כי אם היו כאן מצות מחודשות. איך לא נאמר בהם וידבר ה' אל משה וגו' כמו שנאמר בשאר המצות אשר בספרים הראשונים כלם איש לא נעדר. וכבר הרגיש הרמב"ן בספק הזה. ואמר שלפי שהמצות המחודשות האלה לא קבלם עתה בעת שאמרם כי כבר קבלם מסיני לכן לא אמר בהם הדבור. והיא באמת טענה בטלה כי לא יאמר הכתוב וידבר ה' אל משה להורות על הזמן כי אם להורות על הענין. רוצה לומר שאותה המצוה נאמרה לו מפי הגבורה ושהיא אלהית ומה לנו אם קבלה עתה או אם שכבר קבלה קודם לכן הנה כשיאמר אותה לעם היה ראוי שתעיד התורה שקבלה מהשם. ולא שיאמר משה המצות כמדבר בעדו וכאלו הוא יצוה אותה מעצמו. וכבר בא בכתוב הדברים זמן הדבור באמרו וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן. וידבר ה' אל משה במדבר סיני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים בחדש וגו' וכן אמר בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך. והוא ממה שבאר שכאשר רצתה התורה לרמוז זמן הדבור לסבה מן הסבות שלא נסתפק עם הדבור לבד כי אם ברמיזת הזמן בביאור שהוא דבר בפני עצמו. ואין זה ענין שבא וידבר ה' אל משה כי אם שהמצוה ההיא אלהית. ואיך יאמר הרב שבעבור שלא אמרם מיד כשקבלם לא נאמר בהם וידבר ה' אל משה וגו'. כי הנה בפרשת מסעי שהיה כבר בשנת הארבעים תמצא ה' דבורים. והנה כל המצות ההם לדעתו נאמרו בסיני ולא אמר אותם כ"א אחר כך ל"ט שנה ולא נמנע מפני זה לאמר בהם וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וגו'. וזה כלו הוא ממה שיורה שאין ראוי לקבל שיבאו בספר הזה מצות מחודשות שלא נאמרו בספרים הראשונים:

ואמנם הכונה השלישית שזכר הרב בספר הזה. והיא לבאר ולהשמיע לישראל המצות שנאמרו בספרים הראשונים אם לתכלית הביאור ואם להוסיף להזהירם עליהם ולפי שלא שמעו אותם בסיני גם זאת לא ישרה בעיני. לפי שלדבריו היה ראוי שיזכיר המצות כלם כי בכלם צריכה האזהרה ולא שמעו אותם בסיני ואתה תמצא שזכר מהם והשמיע מהם. כי לא זכר מצות הקרבנות והטהרות ובכלל כל ת"כ ולא מצות הירושות ולא סדר דיני משפטים רובם. וזכר השמטה ולא זכר היובל. ומהשמטה זכר שמטת כספים ולא זכר שמטת קרקעות. וממועדי ה' זכר חג הפסח וחג השבועות וחג הסוכות ולא זכר יום השבת ולא יום תרועה ולא יוה"כ. ובחג הסוכות זכר ענין הלולב. ובענין המעשרות זכר מעשר שני ומעשר עני. ולא זכר מעשר ראשון ולא חלה. ולא מצות מילה ושאר המצות. אתה תראה בסדר אלה הדברים שהתחיל משה רבינו עליו השלום ספורו מסוף המעמד הנבחר באמרו ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר. ואחר כך בפרשת ואתחנן זכר המעמד מראשיתו. הלא היה ראוי שיספרהו כסדר מראש ועד סוף. גם תראה באותו סדר מאלה הדברים זכר מסעם מהר ה' ומנוי השופטים וענין המרגלים ושלא נלחמו עם אדום ומואב ועמון. ומיד זכר מלחמת סיחון ועוג והשלים הספור כלו עד שנת הארבעים. ואחר כך בשאר הפרשיות חזר לספר הדברים שקדמו אליו. הזה פעל חכם משה איש האלהים אם לא לתכלית וצורך הכרחי. ותמהתי מחכמת מפרשי התורה איך לא העירו על זה ואיך יעלה על לב איש יודע דעת שיהיה זה כלו בהזדמן או שכחה ולא בכונה מאתו ע"ה ובביאור הפרשיות בע"ה אעיר על כל אחד ואחד מהספקות במקומו:

ומה שראיתי אני בתשובת כל זה. הוא שלא היתה כונת אדונינו משה בספר הזה להוכיח ישראל. ושלא דבר אליהם בספר הזה מצות מחודשות שלא באו בספרים הראשונים ושלא כיון לזכור להם המצות שכבר נמצאו בהם לתכלית האזהרה או בעבור שלא שמעו אותם בסיני אבל שהיתה כונתו בלבד לבאר את התורה והמצות אותם שהיו צריכות ביאור וכמו שאמר הואיל משה באר את התורה הזאת. כי זה בלבד היה תכליתו לא דבר אחר. והאמנתי שלא בא בספר הזה שום מצוה שאתה אם תחפשנה ככסף לא תמצא אותה בספרים הראשונים אם בביאור ואם ברמז וקיצור ומאותם המצות שכבר זכר לישראל המבוארות כראוי בספרים הראשונים הניחם כאשר הם ולא הוסיף עליהם ביאור. ולכן לא נזכרו בספר הזה. אמנם האותות שנזכרו ברמז או בקיצור. ראה ע"ה שבהיותו חי הוא היה מבאר אותם. אבל בשעת מותו יצטרכו לפירוש וביאור. ולכן הוצרך להביאם בספר הזה כדי לבארם לא לתכלית אחר. ולפי שבענין המצות ושכרם היה אפשר שיתחדשו לשומעים ספקות מפאת מה ששמעו שקרה לאבותיהם במדבר. הוצרך המלמד להועיל ע"ה לספר להם הדברים ההם. לא להוכיח לבנים על מה שעשו אבותיהם כי היה זה באמת פעל בטל. כי אם להגיד להם תוכן הענין ותעלומות חכמה כפי צורך הענין הנדרש שמה ולהתיר מהם כל ספק. ולכן לא באו התוכחות כסדר זמנם. ולא באה בספר הזה מצוה מן המצות שלא נמצא זכרונה בקצור בספרים הראשונים. ובאה כאן כדי לבארה. ולא באה גם כן מצוה כמו שהיא מבלתי שיהיה בה חדוש ותוספות ביאור. וכמו שאעיר על זה בכל מצוה ומצוה בפרט בהגיעי אליה בעז"ה. ובעבור זה נזכרו תוכחות מה ולא נזכרו תוכחות אחרות ובאו שלא כסדר קורותם כי אם כפי צורך הספור. ונזכרו המצות שלא התבארו בשלמותם ולא נזכרו המצות שהיו מבוארות די ספוקם במקומותיהם. ולא נאמר במצוה מאלה וידבר ה' אל משה. לפי שאין כאן מצוה מחודשת. ולא נתעכב משה עם המצות ארבעים שנה. ובזה הותרו הספקות אשר העירותי נגד הרמב"ן כלם:

האמנם ענין הספר הזה ואמתתו הוא שמרע"ה אמר הדברים האלה וביאר המצוה שנזכרו פה לישראל לצורך פרידתו ורצה הקב"ה אחרי שהשלים לאמרם לישראל שיכתב בספר התורה כל זה כפי מה שאמרו משה ואולי הוסיף בהם הגבורה טעמים ודברים בזמן הכתיבה הנה אם כן שאמירת הדברים האלה לישראל היו ממרע"ה לא היתה כתיבתה בספר התורה ממנו. כי הנה לא כתב הוא ע"ה אותם הדברים מעצמו. כי איך יכתוב דבר מעצמו בתורת האלהים אבל כתיבת זה כלו היה מפי הגבורה ככל דברי התורה כי הסכים הקב"ה על ידו וישרו בעיניו דברי הציר הנאמן. ולכן אמרם למשה וסדר כתיבתם על ידו והוא מפי הגבורה כתבם לא מפי עצמו. ועל זה אמרו במסכת בבא בתרא פרק קמא על שמונה פסוקים מן וימת משה עד סוף התורה שכל התורה הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב ואותם השמונה פסוקים היה הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע וכמו שאפרש במקומו. הנה שכל התורה כלה ובכללה ספר אלה הדברים. היה הקב"ה אומר ומשה כותב מה ששמע וקבל. וכבר למדנו זה הרמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה וז"ל. לא כתב מרע"ה את התורה כמדבר בעד עצמו וכנביאים שמזכירים עצמם. כמו שנאמר ביחזקאל ויהי דבר ה' אלי לאמר. וכן בירמיהו. אבל משרע"ה כתב כשלישי המדבר ולא יקשה עליך ענין משנה תורה שמדבר בעד עצמו ואתחנן אל ה' ואתפלל אל ה' כי תחלת הספר הזה אלה הדברים אשר דבר משה וגו' והנה הוא כמספר דברים בשם אומרם ע"כ העיר וכיון החכם על הכוונה שזכרתי:

ועם זה נשיב לשאלה שהקדמתי בראשונה. ונאמר שכל ספר דברי משנה התורה הזה עם היות שמרע"ה אמרה כשדבר לישראל. הנה היתה כתיבתה מפי הגבורה ולא היתה כתיבתה ממשה עצמו. רצה לומר אדעתו בלי צווי ומאמר אלהי כי אם בנבואתו כיתר דברי התורה כלם ואין ספק ע"ז מהיותו ביאור שהנה עשאו משה מעצמו כשדבר אל העם וכתב אותו בדבר ה' במלות האלהיות אשר שמע ממנו יתעלה. והנה ד' החומשים הראשונים בלשון שלישי. והספר הזה בלשון עצמו לפי שהוא ספור אלהי ממ"ש משה ולכן נכתבו מלשונו. הלא תראה שנכתבו בתורה דברי פרעה בלשונו לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים. ודבר בלק. ודבר בלעם בלשונות מדברים בעצמ'. ודבר משה שאמר לש"י בשליחותו מי אנכי כי אלך אל פרעה. והן לא יאמינו לי וגו'. ושאר המאמרים בלשון עצמו. ועם כל זה הנה כתיבתה בתורה היה פועל אלהים שהש"י אמר למשה כתוב כך וכך מלה במלה יעיד ויספר אותם בדברים שנאמרו באותו לשון. כן היה הענין בספר הזה. ולכן בא בתחלתו אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל כי הוא עדות הגבורה שיעיד ויצוה לכתבם כך ואמר בפרשת ואתחנן וזאת התורה אשר שם משה וגו'. אלה העדות והחוקים וגו'. אז יבדיל משה. שיעיד על דבריו ועל מעשיו. ובסוף התורה וילך משה. ויעל משה. לפי שהיו אלו ואלו כלם דברי הגבורה. עם היות שזכר דברי משה. כמו שזכרתי מלשונו. ולכן היה הספר הזה מכלל ספרי האלהים כשאר הספרים בעצמם. והאומר שפסוק מהם משה כתבו מעצמו הרי הוא בכלל כי דבר ה' בזה. לפי שהכתיבה מהש"י היתה לא ממשה. וזהו אמרם ז"ל במגלה פרק בני העיר קללות שבמשנה תורה משה אמרם מעצמו. לא אמרו משה כתבם. כי אם משה אמרם. להגיד שהוא כשדבר אל ישראל אמרם אליהם האמנם כתיבתם בתורה היתה אלהית. וכן תפלת משה על העגל משה אמרה מעצמו כשהתפלל כי לא צווה עליה מפי הגבורה. אלא בהפך. באמרו הניחה לי. והפצרו בשליחותו באמרו שלח נא ביד תשלח לא צוהו הש"י עליו. אבל חרה אפו עליו. ובמאמר משה ויאמר לרשע למה תכה רעך. לא היה מפי הגבורה כי לא היה עדיין נביא ורבים כזה. האמנם כתיבת כל זה בתורה מפי הגבורה כשאר דברי התורה. והאומר שפסוק אחד מאלה משה אמרו מעצמו. רוצה לומר בכתיבת התורה שהוא כתבו מבלי שיאמרהו הש"י אליו הוא בכלל כי דבר ה' בזה:

והנה נשאר לספק על אמרם קללות שבמשנה תורה משה אמרם מעצמו מה שאמר הכתוב עליהם אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב. שיראה מבואר מזה הכתוב שאותן הקללות לא אמרן משה מעצמו כי אם בצווי הש"י שצוה עליהן. והרמב"ן כתב שמשה מעצמו אמרן כי הגבורה עשתה משה שליח בינו ובין ישראל. ולפי דבריו לא יהיה הפרש בין הקללות הראשונות לאחרונות כי אם בלשון האומר שהקללות שבתורת כהנים נאמרו שם בשם ה'. ואם לא תשמעו לי. והכתי אתכם. ואף אני וכן כלם. אמנם הקללות שבמשנה תורה משה אמרם בלשון עצמו. אם לא תשמע בקול ה' אלהיך. יככה ה'. ישא ה' עליך. שהיה אומר משה אותם אבל כשליח השם אשר שלחו לאמרם:

ואין זה מספיק להתרת הספק הזה לפי שאם משה בצווי הש"י אמרם. עדיין יקשה ולמה לא אמרם משה בשם האלהים כשאר דבריו. ולמה אמרם בלשון עצמו ואם הרב יאמר בקללות זה לא ידעתי למה לא אמרו במצות כלם שבאו בספר הזה ואחר שהוא מודה שמשה אמרם. איך לא יודה זה גם כן בקללות שהכל בא בלשון אחד. ובכלם היה שליח מהש"י:

ואפשר לומר שהש"י צוה למרע"ה דרך כלל שאחרי ביאור המצות יכרות ברית עם ישראל ברכות וקללות. האמנם לא צוהו על פרטיות הברכות והקללות. ועל הצווי הכולל ההוא אמר הכתוב אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל רוצה לומר שצוה הש"י אותו שיכרות ברית בדרך הכלל לא זולת זה. ולכן לא אמר אלה דברי הברית אשר דבר ה' אל משה לכרות את בני ישראל או אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל כמו שאמר בראשונות. לפי שלא היה פרטיות הדברים ממנו יתברך ושמשה סדר הדברים בעצמיותם. ולהיותו המסדר בהם אמרם בלשון עצמו. ולכן אמרו שמשה אמרם מפי עצמו. ואפשר שלזה עצמו כוון הרמב"ן בעצמו באמרו שעשאו הקב"ה למשה שליח. ואלמלא כן גם בראשונות נעשה שליח. כי ישראל מפי משה שמעו אותם. ואמר בהם הכתוב אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל. וגם בכל התורה נעשה משה שלוחו. אבל שאר דברי התורה אמרם משה באותן המלות ששמע וקבל מפי הש"י מבלי תוספת ולא חסרון כאמרו אלה הדברים אשר דבר משה אל בני ישראל שר"ל לא פחות ולא יותר. וקללות האלה לא היה כן כי משה סדר בהן הדברים. ובהגיעי לביאורם אוכיח שמרע"ה ביאר בקללות האלה על הראשונות כמו שביאר במצות. וכבר עלה על דעתי שהקללות לא נקראו ברית כי אם יעודי העונשים. והברכות יעודי ה' ושלא אמר הכתוב אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרת את בני ישראל בארץ מואב על הקללות שנזכרו בסדר והיה כי תבא כ"א על הברית שזכר מיד בפרשת אתם נצבים. ובהגיעי לשם בעז"ה אפרש זה ואוכיח אותו באר היטב:

והכלל העולה מכל דברי אלה הוא. שהספר המקודש הזה בכללו ובכלל חלקיו הוא מפי הקב"ה שצוה השי"ת בכתיבתו מלה במלה כשאר חלקי התורה: ואחרי הודיע אלהים אותך את כל זאת. הנה אנכי בא אליך לבאר פרשיותיו. ואסדר בתחלת כל אחד מהסדרים הספקות אשר יפלו כפי הסברא הראשונה בכתובים כדי שהם יעירו ויעוררו את אהבת העיון עד שיחפץ השכל הטוב למצא דברי חפץ וכתוב יושר. ועם ביאור הכתובים יותרו הספקות ההם ובדרושים הנכללים בכתובים ארחיב הדבור כדי לחדש בהם דברים לא שערו הראשונים:

והשם פה לאדם. לשון מדברת גדולות יתן לראשי לוית חן ושכל טוב באמרי אמת ויורני בדרכיו במעגלי יושר וצדק בל אכשל. ומחטא בשפתי ה' שמרה לפי. ובסוף פרשת וזאת הברכה אביא עשרה מאמרות בנבואת משרע"ה יקרי הערך והעיון. ומהשי"ת אשאל עזר יעזרני במעשי אלה ויורני בדרכיו וזה בעזרתו החלי לעשות: