אבן עזרא על תהלים קב

<< · אבן עזרא על תהלים · קב · >>

פסוק א

תפלה לעני - יש אומרים: כי זאת התפלה חברה משכיל נופל ביד אויביו. והנכון שהיא מדרך הנבואה על לשון אנשי הגלות, והעד כי בנה ה' ציון גם תכתב זאת לדור אחרון.

ומלת יעטוף – כמו: העטופים ברעב.

וטעם ישפוך – שישפוך כל מה שיש בלבו.

פסוק ב

ה' - זאת תחלת התפלה וידוע כי כל תפלה ישמע, רק הטעם שיראו בני אדם כי נשמעה תפלתו.

פסוק ג

אל - דרך משל, כי כן האדם בהסתירו פניו לא יראה רק ישמע, על כן הטה אלי אזנך:

פסוק ד

כי - דרך משל, כאילו ימיו הושמו כעשן כדרך כלו כעשן כלו.

ומלת כמוקד – שתים.

ונחרו - כמו וחרה נחשתה כדרך ממרום שלח אש בעצמותי כי רוב כעסו על אויביו חמס גופו, עד שנחרו עצמיו שהם בתולדת קרות.

פסוק ה

הוכה - הטעם כדרך יומם השמש לא יככה, היתה חרפה הצר כשמש שיכה העשב ויבש, כן שב לבו כי סרה ליחת התולדת מהלב אשר בה הדבק הנפש עם הבשר ולא יוכל לאכול לחם, כי הוא שבע בלא מאכל. והטעם כפול, כי המאכל מחליף שהוא יביא חלקים כנגד מה שיוליך האויב, וזה ידוע בחכמת המזלות.

פסוק ו

מקול - מרוב צעקתי כחש בשרי וזה הוא: דבקה עצמי לבשרי.

פסוק ז

דמיתי לקאת - סמוך ובלא סמוך גם הוא בתי"ו, רק הקו"ף כשאינו סמוך קמוצה.

ככוס - כמו: את הכוס ואת השלך והנה נפשו משתוממת בתוכו, כמו הכוס שהוא דר בחרבות.

פסוק ח

שקדתי - שקדתי על מקום אחד לבדי ואין אחד ממשפחתי עמי.

כצפור - לשון זכר ובתורה נקבה, ככה מלת שה פזורה, רק שה תמים.

פסוק ט

כל - התברר טעם המזמור, כי כל הרעות שקרהו בעבור סבלו חרפת האויב.

ומלת מהוללי – פעולים שהיו בעיניו מהוללים הוא המתהולל שבו לאלה ולשבועה, אם אכזב אהיה כפלני.

פסוק י

כי אפר - דרך משל, כמו: הכפישני באפר. וי"ו ושקוי תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפים.

פסוק יא

מפני - מודה כי גברה יד האויב עליו, בעבור שזעמתו.

כי נשאתני - כדרך: השליך משמים ארץ תפארת ישראל.

פסוק יב

ימי - כאשר השלכתני קצרו ימי והלכו במהרה.

ונטוי - תואר, כמו עצום, שהצל מיד יטה.

פסוק יג

ואתה - הטעם שאתה בלא שנוי, על כן מלת תשב כי כל תנועה שנוי הוא וככה כסאך שהוא בשמים. והטעם: אולי תעמידני רוח טובה מאתך ולא יתמו מהרה.

פסוק יד

אתה - כאשר הזכיר כסאו בשמים הזכיר כסאו בארץ במקום ציון, כדרך מקום מקדשינו כן הבטחתנו שתעמוד ציון לעולם בשכון כבודך שם. ואמר: תקום כנגד תשב כי זה יהיה אחר קומו להלחם עם אויביו.

לחננה - שם הפועל ובא הסגול שהוא פתח קטן תחת גדול, כמו פן אכלך גם שניהם קלים בלי דגש.

פסוק טו

כי - כל רצון עבדיך לראות אבניה וכאילו יחוננו עפרה לנשקו. ורבי משה אמר: כי רצו כמו אז תרצה הארץ ויחוננו לבנותה בבוא מועד כדרך חנונו אותם.

פסוק טז

ויראו, שם ה' - ויראו ימשוך השם עמו. והטעם: שייראו הגוים ומלכיהם את שם כבודך.

פסוק יז

כי - הזכיר טעם ייראו עת שיראה הכבוד בציון.

פסוק יח

פנה - הזכיר כי בנין ציון יהיה בעבור תפלת ישראל בגלות שהם דומים כערער בערבה. והאומר כי ישראל נקראו ערער, בעבור ערו ערו איננו נכון, כי האומרים ערו ערו הם האדומים לבבליים כאשר אפרש במקומו.

פסוק יט

תכתב - זה הפסוק לאות, כי זאת דרך נבואה לאחד המשוררים וטעם ועם נברא כי יהיה נברא בשוב השם שבות ציון.

פסוק כ

כי - כדרך: ראה ראיתי את עני עמי.

פסוק כא

לשמוע - כדרך: וישמע אלהים את נאקתם בעבור אסיר. אמר לפתח ובני תמותה, שהם מוכנים לטבח ולמות, כמו תקומה תרומה.

פסוק כב

לספר - הנה זאת עת הישועה.

פסוק כג

בהקבץ - כדרך: ולעבדו שכם אחד.

פסוק כד

ענה - זה המשורר ידבר על לשון חסידים בגלות - בארץ מרחקים, בבא עת הישועה, שימותו בדרך קודם שיגיעו אל ירושלם וידוע כי עינוי הדרך יקצר ימי האדם.

פסוק כה

אומר - זה יאמר כל אחד מן החסידים הרחוקים הבחורים, כי ידוע כי הגוף שהוא מן העפר, הוא כלי לנשמה העליונה שהיא משמי השמים ובהפרדה מעל הגוף תשוב למקומה, וכן כתוב: והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה וזה טעם אל תעלני.

וטעם בדור דורים – אולי יערה עליו רוח ממרום לעזרהו, עד שלא ימות בחצי ימיו אולי יראה בטוב.

פסוק כו

לפנים - טעם שנותיך - לעולמי עד, רק אין כח בלשון רק לדבר כדרך בני אדם.

וטעם לפנים – כי אתה קדמון לפני הארץ שיסדתה. והטעם שהוא מוצק לשמי השמים בראיות גמורות.

ומעשה ידיך שמים - שהוא הקו הרוחב.

ומעשה ידיך שמים - הוא הרקיע והם עומדים בכללם ואובדים בפרטיהם, על כן אומר: המה יאבדו, כי הפרטים אובדים והכללים שמורים, וזה שיאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה - על הפרטים אמר היוצאים מן הכלל, כי הם משתנים ואובדים רק הכללים שהם החוקים העמידם חק ולא יעבר והארץ לעולם עומדת.

פסוק כז

המה - אמרו חכמי שקול הדעת, כי משפט שמים וחוקותם יסורו והשם יחדש שמים חדשים וארץ חדשה והם צריכים לפרש דברי ירמיהו שכתב אם ימושו החוקים האלה ודברי דוד: ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. ור' יהודה בן דוד המדקדק הראשון שהיה בארץ מערב אמר: כי הכללים שמורים לעד לעולם והפרטים יאבדו. והנכון: כי זאת הארץ - היא היבשה.

פסוק כח

ואתה - הוא באמת ואין זולתך.

ושנותיך לא יתמו - אין להם תכלית וקץ.

פסוק כט

בני - כדרך וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים: