אבן עזרא על תהלים קב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · אבן עזרא על תהלים · קב · >>

פסוק א[עריכה]

תפלה לעני - יש אומרים: כי זאת התפלה חברה משכיל נופל ביד אויביו. והנכון שהיא מדרך הנבואה על לשון אנשי הגלות, והעד כי בנה ה' ציון גם תכתב זאת לדור אחרון.

ומלת יעטוף – כמו: העטופים ברעב.

וטעם ישפוך – שישפוך כל מה שיש בלבו.


פסוק ב[עריכה]

ה' - זאת תחלת התפלה וידוע כי כל תפלה ישמע, רק הטעם שיראו בני אדם כי נשמעה תפלתו.


פסוק ג[עריכה]

אל - דרך משל, כי כן האדם בהסתירו פניו לא יראה רק ישמע, על כן הטה אלי אזנך:

פסוק ד[עריכה]

כי - דרך משל, כאילו ימיו הושמו כעשן כדרך כלו כעשן כלו.

ומלת כמוקד – שתים.

ונחרו - כמו וחרה נחשתה כדרך ממרום שלח אש בעצמותי כי רוב כעסו על אויביו חמס גופו, עד שנחרו עצמיו שהם בתולדת קרות.


פסוק ה[עריכה]

הוכה - הטעם כדרך יומם השמש לא יככה, היתה חרפה הצר כשמש שיכה העשב ויבש, כן שב לבו כי סרה ליחת התולדת מהלב אשר בה הדבק הנפש עם הבשר ולא יוכל לאכול לחם, כי הוא שבע בלא מאכל. והטעם כפול, כי המאכל מחליף שהוא יביא חלקים כנגד מה שיוליך האויב, וזה ידוע בחכמת המזלות.


פסוק ו[עריכה]

מקול - מרוב צעקתי כחש בשרי וזה הוא: דבקה עצמי לבשרי.


פסוק ז[עריכה]

דמיתי לקאת - סמוך ובלא סמוך גם הוא בתי"ו, רק הקו"ף כשאינו סמוך קמוצה.

ככוס - כמו: את הכוס ואת השלך והנה נפשו משתוממת בתוכו, כמו הכוס שהוא דר בחרבות.


פסוק ח[עריכה]

שקדתי - שקדתי על מקום אחד לבדי ואין אחד ממשפחתי עמי.

כצפור - לשון זכר ובתורה נקבה, ככה מלת שה פזורה, רק שה תמים.


פסוק ט[עריכה]

כל - התברר טעם המזמור, כי כל הרעות שקרהו בעבור סבלו חרפת האויב.

ומלת מהוללי – פעולים שהיו בעיניו מהוללים הוא המתהולל שבו לאלה ולשבועה, אם אכזב אהיה כפלני.


פסוק י[עריכה]

כי אפר - דרך משל, כמו: הכפישני באפר. וי"ו ושקוי תחת ה"א, כי אותיות אהו"י מתחלפים.


פסוק יא[עריכה]

מפני - מודה כי גברה יד האויב עליו, בעבור שזעמתו.

כי נשאתני - כדרך: השליך משמים ארץ תפארת ישראל.


פסוק יב[עריכה]

ימי - כאשר השלכתני קצרו ימי והלכו במהרה.

ונטוי - תואר, כמו עצום, שהצל מיד יטה.


פסוק יג[עריכה]

ואתה - הטעם שאתה בלא שנוי, על כן מלת תשב כי כל תנועה שנוי הוא וככה כסאך שהוא בשמים. והטעם: אולי תעמידני רוח טובה מאתך ולא יתמו מהרה.


פסוק יד[עריכה]

אתה - כאשר הזכיר כסאו בשמים הזכיר כסאו בארץ במקום ציון, כדרך מקום מקדשינו כן הבטחתנו שתעמוד ציון לעולם בשכון כבודך שם. ואמר: תקום כנגד תשב כי זה יהיה אחר קומו להלחם עם אויביו.

לחננה - שם הפועל ובא הסגול שהוא פתח קטן תחת גדול, כמו פן אכלך גם שניהם קלים בלי דגש.


פסוק טו[עריכה]

כי - כל רצון עבדיך לראות אבניה וכאילו יחוננו עפרה לנשקו. ורבי משה אמר: כי רצו כמו אז תרצה הארץ ויחוננו לבנותה בבוא מועד כדרך חנונו אותם.


פסוק טז[עריכה]

ויראו, שם ה' - ויראו ימשוך השם עמו. והטעם: שייראו הגוים ומלכיהם את שם כבודך.


פסוק יז[עריכה]

כי - הזכיר טעם ייראו עת שיראה הכבוד בציון.


פסוק יח[עריכה]

פנה - הזכיר כי בנין ציון יהיה בעבור תפלת ישראל בגלות שהם דומים כערער בערבה. והאומר כי ישראל נקראו ערער, בעבור ערו ערו איננו נכון, כי האומרים ערו ערו הם האדומים לבבליים כאשר אפרש במקומו.


פסוק יט[עריכה]

תכתב - זה הפסוק לאות, כי זאת דרך נבואה לאחד המשוררים וטעם ועם נברא כי יהיה נברא בשוב השם שבות ציון.


פסוק כ[עריכה]

כי - כדרך: ראה ראיתי את עני עמי.


פסוק כא[עריכה]

לשמוע - כדרך: וישמע אלהים את נאקתם בעבור אסיר. אמר לפתח ובני תמותה, שהם מוכנים לטבח ולמות, כמו תקומה תרומה.


פסוק כב[עריכה]

לספר - הנה זאת עת הישועה.


פסוק כג[עריכה]

בהקבץ - כדרך: ולעבדו שכם אחד.


פסוק כד[עריכה]

ענה - זה המשורר ידבר על לשון חסידים בגלות - בארץ מרחקים, בבא עת הישועה, שימותו בדרך קודם שיגיעו אל ירושלם וידוע כי עינוי הדרך יקצר ימי האדם.


פסוק כה[עריכה]

אומר - זה יאמר כל אחד מן החסידים הרחוקים הבחורים, כי ידוע כי הגוף שהוא מן העפר, הוא כלי לנשמה העליונה שהיא משמי השמים ובהפרדה מעל הגוף תשוב למקומה, וכן כתוב: והרוח תשוב אל אלהים אשר נתנה וזה טעם אל תעלני.

וטעם בדור דורים – אולי יערה עליו רוח ממרום לעזרהו, עד שלא ימות בחצי ימיו אולי יראה בטוב.


פסוק כו[עריכה]

לפנים - טעם שנותיך - לעולמי עד, רק אין כח בלשון רק לדבר כדרך בני אדם.

וטעם לפנים – כי אתה קדמון לפני הארץ שיסדתה. והטעם שהוא מוצק לשמי השמים בראיות גמורות.

ומעשה ידיך שמים - שהוא הקו הרוחב.

ומעשה ידיך שמים - הוא הרקיע והם עומדים בכללם ואובדים בפרטיהם, על כן אומר: המה יאבדו, כי הפרטים אובדים והכללים שמורים, וזה שיאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה - על הפרטים אמר היוצאים מן הכלל, כי הם משתנים ואובדים רק הכללים שהם החוקים העמידם חק ולא יעבר והארץ לעולם עומדת.


פסוק כז[עריכה]

המה - אמרו חכמי שקול הדעת, כי משפט שמים וחוקותם יסורו והשם יחדש שמים חדשים וארץ חדשה והם צריכים לפרש דברי ירמיהו שכתב אם ימושו החוקים האלה ודברי דוד: ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור. ור' יהודה בן דוד המדקדק הראשון שהיה בארץ מערב אמר: כי הכללים שמורים לעד לעולם והפרטים יאבדו. והנכון: כי זאת הארץ - היא היבשה.


פסוק כח[עריכה]

ואתה - הוא באמת ואין זולתך.

ושנותיך לא יתמו - אין להם תכלית וקץ.


פסוק כט[עריכה]

בני - כדרך וחסד ה' מעולם ועד עולם על יריאיו וצדקתו לבני בנים: