תניא חלק א ז
- אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנזכר לעיל, ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה, וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה. וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני העולם הזה שאין בהם צד איסור, לא שרש ולא ענף משס"ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים, אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו, לא עדיפי מעשה דבור ומחשבות אלו מנפש החיונית הבהמית בעצמה. והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת "קליפת נוגה", שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה, רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה, [שממנה באות מידות טובות שבנפש הבהמית שבישראל, כמה שבארנו לעיל]. והיא בחינה ממוצעת בין שלוש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת ומדרגת הקדושה. ולכן, פעמים שהיא נכללת בשלוש קליפות הטמאות [כמו שכתב בעץ חיים שער מ"ט ריש פרק ד' בשם הזהר]. ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה, דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה. כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו, כ(יומא עו:): "דאמר רבא: חמרא וריחא כו'", או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת ויום טוב. אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן, האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו, שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן.
אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית, שהוא בחינת יסוד המים מארבע יסודות הרעים שבה שממנו מדת התאוה, הנה על ידי זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלוש קליפות הטמאות, וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה, עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו. כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר, לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה', שזהו לשון היתר ומותר, כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה'. רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף, ועל כן צריך הגוף לחיבוט הקבר, כמו שיבואר לקמן. [וכן החיות שבטיפות זרע שיצאו ממנו בתאוה בהמית, שלא קידש עצמו בשעת תשמיש עם אשתו טהורה].
מה שאין כן במאכלות אסורות וביאות אסורות, שהן משלוש קליפות הטמאות לגמרי, הם אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין עולים משם:
- עד כי יבוא יומם ויבולע המוות לנצח, כמו שכתוב (זכריה יג ב): "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ".
- או עד שיעשה תשובה גדולה כל כך שזדונות נעשו לו כזכויות ממש, שהיא תשובה מאהבה מעומקא דליבא באהבה רבה וחשיקה ונפש שוקקה לדבקה בו יתברך, וצמאה נפשו לה' כארץ עיפה וציה, להיות כי עד הנה היתה נפשו בארץ ציה וצלמות, היא הסטרא אחרא, ורחוקה מאור פני ה' בתכלית. ולזאת צמאה נפשו ביתר עוז מצמאון נפשות הצדיקים, כמאמרם ז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים" כו'. ועל תשובה מאהבה רבה זו אמרו שזדונות נעשו לו כזכויות, הואיל ועל ידי זה בא לאהבה רבה זו. אבל תשובה שלא מאהבה זו, אף שהיא תשובה נכונה וה' יסלח לו, מכל מקום לא נעשו לו כזכויות, ואין עולים מהקליפה לגמרי עד עת קץ שיבולע המוות לנצח.
אך החיות שבטיפות זרע שיצאו ממנו לבטלה, אף שירדה ונכללה בשלוש קליפות הטמאות, הרי זו עולה משם בתשובה נכונה ובכוונה עצומה בקריאת שמע שעל המטה, כנודע מהאר"י ז"ל ומרומז בגמרא, (ברכות ה.): "כל הקורא קריאת שמע על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו'", להרוג גופות החיצונים שנעשו לבוש לחיות שבטיפות, ועולה החיות מהם, כידוע ליודעי ח"ן. ולכן לא הוזכר עוון זרע לבטלה בתורה בכלל ביאות אסורות, אף שחמור מהן וגדול עוונו בבחינת הגדלות וריבוי הטומאה והקליפות, שמוליד ומרבה במאד מאד בהוצאת זרע לבטלה יותר מביאות אסורות, רק שבביאות אסורות מוסיף כוח וחיות בקליפה טמאה ביותר, עד שאינו יכול להעלות משם החיות בתשובה, [הגה"ה: מפני שנקלטה ביסוד דנוקבא דקליפה המקבלת וקולטת החיות מהקדושה. מה שאין כן בזרע לבטלה, שאין שם בחינת נוקבא דקליפה, רק שכוחותיה וחיילותיה מלבישים לחיות שבטיפות, כידוע ליודעי ח"ן], אלא אם כן יעשה תשובה מאהבה רבה כל כך עד שזדונות נעשו לו כזכויות.
ובזה יובן מאמר רז"ל (חגיגה ט.): "איזהו מעוות שלא יוכל לתקון, זה שבא על הערוה והוליד ממזר". שאז גם אם יעשה תשובה גדולה כל כך, אי אפשר לו להעלות החיות לקדושה, מאחר שכבר ירדה לעולם הזה ונתלבשה בגוף בשר ודם.