ביאור:בן או בת

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף Tnk1/kma/qjrim1/bn o bt)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


מה עדיף ללדת - בן או בת? שאלה זו היתה נושא לדיון סוער מעל דפי 'כפית של נח"ת'. הכל התחיל מ...

  • הערה של שמעון מושקאט]
  • תגובה של עמוס]
  • תגובה של שמעון]
  • תגובה של עמוס]
  • תגובה של שמעון]
  • הצעת פשרה של אראל]
  • לא אשקוט ולא אחשה - תגובה של עמוס]
  • תגובה של אראל]

דיון - מות בני אהרן[עריכה]

...

שמעון (הערה): בהזדמנות זו נזכיר וורט של 'כלי יקר' על דיני טומאת לידה:

" "לפיכך היולדת זכר מתחרטת מהרה מרוב שמחה, על כן כפרתה ממהרת לבוא; אבל היולדת נקבה מצטערת ואינה מתחרטת מהרה, על כן כפרתה מתאחרת" "

כלומר: למה היולדת טמאה ואחר-כך צריכה להביא חטאת? ע"פ חז"ל התשובה היא – שבגלל כאבי-הלידה האישה נשבעת (בתת-מודע) שלא תיזקק עוד לבעלה, והחטאת מתירה את השבועה. ע"פ זה אפשר להסביר -- למה הטומאה בלידת נקבה ארוכה פי 2 מהטומאה בלידת זכר? תשובה: כשנולד זכר – האישה מאד שמחה ומתחרטת מייד על השבועה שלה, אבל כשנולדת נקבה – האישה פחות שמחה, ולוקח לה יותר זמן להתחרט על השבועה...

תגובה לשמעון / עמוס[עריכה]

במוסף הכפית הקודמת, הביא מִלֲלַי גִלֲלַי { פלוני אלמוני (ע"פ מילון אבן שושן) על סמך הפסוק בנחמיה י"ב לו'. } רעיון של הכלי יקר . דברי רבנו לא הובנו כראוי, או במילים פחות עדינות, הובנו באופן לקוי ביותר.

הכלי יקר מביא את דברי חז"ל, שאומרים שכאשר האישה סובלת בהריון ובלידה, היא נשבעת בלב, שהיא לא תהיה עוד עם בעלה ולא תביא ילדים לעולם, לכן האישה מביאה קורבן כדי להתיר אותה משבועה זו. מסביר הכלי יקר, שהסיבה לכך שבנקבה לוקח לאישה כפלים זמן עד שהיא מביאה את הקורבן, היא שהאישה מצטערת, לכן היא לא מתחרטת כל כך מהר על השבועה, אבל בזכר היא שמחה. עכ"ד (עד כאן דבריו).

ברור שהסיבה שהאישה מצטערת על כך שילדה נקבה היא באותו העניין של השבועה שעליה היא נשבעה (כי אחרת מה הקשר לכך שהאישה מתחרטת או לא מתחרטת על השבועה). אישה שילדה נקבה יודעת שבעוד מספר שנים אותם ייסורים שעברו עליה (הריון ולידה) יעברו גם על בתה, לכן היא מצטערת ולא מתחרטת מהר כל כך על השבועה. כי עצם הדבר שגרם לשבועה אצלה (צער ההריון והלידה) עתיד לעבור על בתה, לכן היא לא ממהרת להתחרט על השבועה.

אבל כשהאישה יולדת זכר היא לא מצטערת, כיוון שהיא יודעת שבנה אינו עתיד לעבור את הייסורים שהיא עוברת, לכן היא מתחרטת מהר יותר על השבועה.

חס ושלום, לא אמר הכלי יקר מעולם שהיולדת נקבה אינה שמחה, אלא באותו העניין של הצער מההריון והלידה האישה מצטערת, כי היא יודעת שאותו הצער צפוי גם לבתה, ולכן היא מאחרת להתיר שבועתה.

דבר זה מסביר מדוע ליולדת נקבה לוקח בדיוק כפול עד שהיא מתחרטת על השבועה, חצי מהזמן מהצער שיש לה על עצמה, וחצי מהזמן על הצער שעתיד להיות לבתה, ואלו בזכר יש רק הצער שלה.

אל לנו להוציא לעז על הכלי יקר, ולא על נשי ישראל, שכן אמרו חז"ל "אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו" (ב"מ נט.) וכן אמרו "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה בלא ברכה בלא טובה ..." (יבמות סב:) ועוד הרבה. רואים אנו שהאישה היא שמביאה את השמחה והטוב לעולם, ולא יעלה על הדעת להסביר שהאישה שיולדת נקבה אינה שמחה.

תגובה לעמוס / שמעון[עריכה]

הפשט בדברי הכלי-יקר הוא כמו שאמרתי בדיון -- שהאישה מצטערת על כך שילדה נקבה. זה גם מסתדר עם הגמרא שאומרת: "אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות"... ובדידי הווה עובדא { " בדידי הווה עובדא " = בי היה מעשה (זהו ביטוי מקובל בגמרא כאשר המספר רוצה להביא ראיה לדבריו ממקרה שקרה לו). }: כשנולדתי - במיטה ליד אימי היתה אישה שילדה בת שלישית או רביעית. והחברה שלה, שעמדה לידה, אמרה לה בצער: "סיפרת כבר לבעלך?"

תגובת לשמעון / עמוס[עריכה]

שמעון ידידי. לומר "הפשט הוא כמו שאני אומר" זו לא טענה. אני יכול להגיד אותה טענה (הפשט הוא כמו ש " אני " אומר). ובאמורך "בדידי הווה עובדא", -- מניין אתה יודע דברים שקרו כשרק נולדת? האם אתה זוכר? מובן שלא! אלא מאי? סיפרו לך. אמור לי ידידי: האם סיפרו לך פעם שהשמש זרחה אתמול? ברור שלא. הרי השמש זורחת כל יום, ומספרים רק דברים מיוחדים ושונים ומוזרים שקורים לעתים רחוקות, ולא דברים שקורים כל הזמן. במקרה שסיפרת עליו היתה אישה מסכנה, בעלה היה שוביניסט גברי (ואין מביאין ראיה מן השוטים), אולי אפילו כאשר הוא הגיע הוא היכה אותה. אבל בכל יתר המקרים, הקורים בכל יום, היולדת בת שמחה מאד. תשאל את הוריך האם הם שמחו כשאחיותיך נולדו, או את אחותך -- האם היא שמחה כשנולדה לה בתה.

תגובה לעמוס / שמעון[עריכה]

עמוס מסרב להכיר בעובדה שפעם כולם היו שוביניסטים (וחבל שזה השתנה!). אם בזמן שנולדתי המצב הרגיל היה שהשמש לא זורחת כל יום היו מספרים לי על זה כי זה שונה מהמצב היום.

ה"כלי יקר" הסתמך על הגמרא, ובגמרא (בבא-בתרא, טז: ) מסופר על בנו של ר' יהודה הנשיא שיולד בת, ובר-קפרא אומר לו "אוי למי שבניו נקבות". אמנם, יש מפרשים שהכוונה היא: "אוי למי שבניו הזכרים מתנהגים כמו נקבות", אבל זה לא מתאים לפשט הגמרא; ע"פ הפשט "בניו" הכוונה ל"צאצאיו" (כלומר: אוי למי שנולדות לו בנות).

הצעת פשרה / אראל[עריכה]

נראה לי, שגם לפי הגישה של שמעון אי אפשר לפרש שהיולדת נקבה ממש מצטערת על כך, שהרי גם היולדת נקבה טהורה אחרי שבועיים, כלומר גם היולדת נקבה מתחרטת על השבועה שנשבעה (שלא תביא עוד ילדים לעולם), זה רק לוקח קצת יותר זמן. הכוונה היא רק שהיא מצטערת באופן יחסי, כלומר שהיולדת זכר שמחה יותר מהיולדת נקבה. ולטענה הזו אפשר למצוא הרבה ראיות מהתנ"ך:

1. רחל אמרה ליעקב "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי"; גם לאחר שנולד לה יוסף היא ביקשה: "יוסף ה' לי בן אחר". וגם כשנולד לה בנימין - המיילדות אמרו לה "אל תיראי כי גם זה לך בן ".

2. גם בשמ"א ד, כאשר אשת פינחס בן עלי כרעה ללדת, אמרו לה המיילדות משפט דומה: "אל תיראי כי בן ילדת". לכאורה המשפט הזה מיותר, כי הרי היולדת יודעת שהיא יולדת! לכן נראה שהמיילדות התכוונו לשמח אותה, ולהגיד לה - "אל תתייאשי, נולד לך בן זכר - כמו שרצית!". מכאן אפשר להסיק שהמיילדות ידעו שהיולדת בן זכר שמחה יותר.

3. גם חנה, אשת אלקנה, ביקשה מה': "ונתתה לאמתך זרע אנשים ".

4. בבראשית כט לב והלאה מתארת התורה את לידת בני יעקב. בכל פעם שנולד בן - אמו נתנה לו שם, ואמרה משפט שמבטא את השמחה שלה, למשל כשנולד "ראובן" אמרה לאה: "כי ראה ה' בעניי, כי עתה יאה בנ י אישי"; כשנולד יששכר אמרה לאה: "נתן א-להים שכר י..." וכו'. רק כשנולדה ללאה בת - היא לא אמרה שום משפט שמבטא שמחה. היא בוודאי לא הצטערה על כך, אבל השמחה שלה היתה קטנה יותר.

"לא אשקוט ולא אחשה" [תגובה ל'הצעת פשרה'] / עמוס[עריכה]

[הקובץ עם תגובת עמוס עדיין לא הגיע למערכת...]

תגובה ל'לא אשקוט ולא אחשה' / אראל[עריכה]

עמוס היקר,

בכפית הקודמת ניסית לסתור את הראיות שהבאתי לכך שבימי התנ"ך נשים שמחו יותר כשנולד להן בן:

1. כתבת שבלשון התנ"ך משתמשים בלשון זכר כלשון סתמית, המשותפת לזכר ולנקבה. טענה זו נכונה עבור רוב המילים, אבל יש מילים שמשמשות לזכרים בלבד. אחת מהן היא המילה 'בן'. כתבת שבתנ"ך לא כתוב "בנים\ות", וזה נכון, אבל בכמה עשרות מקומות בתנ"ך מופיע הצירוף "בן ובת" או "בנים ובנות", ואם המילה 'בן' כוללת גם 'בת' – אז בכל המקומות האלה יש כפילות וזה לא סביר. דוגמה נוספת למילה המשמשת לזכרים בלבד היא המילה 'איש' – גם הצירוף 'איש ואשה' או 'אנשים ונשים' מופיע עשרות פעמים. לשם השוואה: בשום מקום בתנ"ך (עד כמה שידוע לי) לא כתוב 'חכמים וחכמות' או 'צדיקים וצדיקות' או כל צירוף אחר מסוג זה – כי ברוב המקרים אכן המילה ה'זכרית' משמשת גם לנקבות(1) (2) . חז"ל השתמשו בכלל הזה פעמים רבות כדי לקבוע הלכה, למשל: על הפסוק "ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם..." (דברים יא) פירשו חז"ל: "את בניכם ולא את בנותיכם" (קידושין כט: ), והסיקו מכאן שבנות פטורות מלימוד תורה [ דרך אגב: זה מתאים לפסוק שהבאת מתהלים – "לכו בנים שמעו לי, יראת ה' אלמדכם": הפסוק נאמר דווקא לבנים, כי האב לא חייב ללמד את בתו, ובתקופתם זה גם לא היה מקובל ]; על הפסוק "יצאו אנשים בני-בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם" (דברים יג) פירשו חז"ל: "אנשים ולא נשים" (סנהדרין קיא:) ויש עוד דוגמאות רבות(3) (ע' פירוש מלבי"ם לפרשת ויקרא, סימן ח).

לדיון נוסף במשמעות הביטוי "בני ישראל" לחצו כאן .

2. כשנולד בנימין, אמרה המיילדת לרחל: "אל תיראי כי גם זה לך בן". פירשת שהיא התכוונה להגיד שהיא רואה את התינוק. אבל זה לא מה שהיא אמרה (היא לא אמרה "אל תיראי כי רואה אני את הילד"), ובכל אופן – זו אמירה חסרת טעם: רחל מרגישה שהתינוק נולד, ולכן ברור לה שהמיילדת רואה את התינוק -- הרי בשביל זה היא עומדת שם! ואם הכוונה היתה להגיד שהתינוק יוצא חי ולא מת – היא היתה אומרת "אל תיראי כי חי הילד". הפירוש השני שהבאת, שלפיו רחל לא רצתה שייוולד לה בן והמיילדת ניסתה להרגיע אותה, לא אפשרי משתי סיבות:

  • אם רחל היתה רוצה דווקא בת ולא בן, היא היתה אומרת ליעקב (במקום בראשית ל א) "הבה לי בנות ", ולאחר שנולד יוסף היא היתה אומרת (במקום בראשית ל כד), "יוסף ה' לי בת ".
  • כשאדם נמצא בסכנת חיים – משתדלים לא להגיד לו דברים שעלולים לצער אותו, כי זה יחליש אותו עוד יותר. לא סביר שרופא טוב יגיד לחולה לב: 'תשמע, נשרף לך הבית אבל זה לא נורא – זו לא סיבה למות...'

לכן נראה יותר שהפירוש הוא כמו שכתבתי בהתחלה, שהמיילדת רצתה לשמח ולעודד את רחל, ולכן אמרה לה: 'אל תפחדי מכאבי הלידה, תחזיקי מעמד, כי יש לך עוד בן זכר, כמו שתמיד רצית!'.

3. בפרשת בראשית (בראשית ג טז) קילל ה' את האישה ואמר לה: "בעצב תלדי בנים". ע"פ חוקי לשון התנ"ך, הכוונה גם כאן לבנים זכרים. ע"פ הפשט, הכוונה בפסוק היא לכאב גופני (ולכן זה לא סותר את הטענה שנשים שמחות יותר כשנולד בן: הכאב הוא גופני והשמחה היא נפשית). אבל במציאות רואים שגם כשנולדות בנות היולדת מרגישה כאב! ההסבר הוא, שכאשר ה' קילל את האישה – מבנה הגוף שלה השתנה, כך שלידת בנים תגרום לה כאב. מכיוון שגוף של תינוקת דומה לגוף של תינוק -- גם לידת בנות גורמת כאב. אבל זו רק תוצאת לוואי של הקללה.

4. בתגובה שלך הבאת שלוש סיבות טובות שמסבירות למה נשים העדיפו בנים:

  • " הייחוס לשבטים היה על פי הזכרים. "(4)
  • " מי שהיו לו בנות ולא בנים – לא היה לו מי שפרנס אותו כשהזדקן, ואלו מי שהיו לו בנים זכרים – היה לו מי שפרנס אותו כשהזדקן. "(5)
  • " בערכין, הקובע הוא כמה האדם 'שוה' מבחינת המלאכות שאותן הוא יכול לבצע (גבר יכול לצוד יותר טוב מאשה וכו'). "

אם יש כל-כך הרבה סיבות טובות להעדיף בן – אז למה צריך בכל-זאת להתאמץ ולטעון שנשים לא העדיפו בנים?

5. בקשר לפרשת הערכים (ויקרא כז): כתבת שהערך של איש (50 שקלים) גדול מהערך של אישה (30 שקלים), כי הערך נקבע לפי 'שוק העבדים', ועבד שווה יותר מאמה. אבל ע"פ התורה (שמות כא לב) נראה שלעבד ולאמה יש אותו ערך בממוצע – 30 שקלים. לפי זה, הערך של אישה אכן שווה לערך של אמה, אבל הערך של איש גדול ב20 שקלים מהערך של עבד.

לדיון נוסף במשמעות של הערכים לחצו כאן .

6. בסוף התגובה אמרת לשמעון, שעם הגישה שלו – הוא לא יצליח להתחתן. מי שרוצה להגיע לאמת צריך להתעלם משיקולים כאלה, כי הם פוגעים בחשיבה האובייקטיבית. צריך לחשוב על כל הפירושים האפשריים, ולא לחשוב 'מה יחשבו עליי אם אגיד את דעתי?' או 'איזה נזק זה יגרום לי?'.

(1) אם רוצים להגיד במילה אחת 'בנים ובנות' אפשר להשתמש בשם יותר מופשט, כגון 'זרע' או 'פרי בטן'. אם רוצים להגיד במילה אחת 'איש או אישה' אפשר להגיד 'נפש', ואחרי פרק ה בבראשית אפשר גם להגיד 'אדם'.
(2) נראה לי שהכלל הוא, שכל שם-עצם המציין אדם (כגון: בן\בת, איש\אישה, ילד\ילדה וכו') שייך למין מסויים (זכר או נקבה). בכל שאר המילים (פעלים ותארים) הטענה שלך נכונה.
(3) יש מקומות שבהם נזכר 'בן' ובכל-זאת המצווה מחייבת גם בנות, או שנזכר 'איש' ובכל-זאת המצווה מחייבת גם נשים, אבל בכל אחד מהמקומות האלה יש סיבה מיוחדת. למשל, על הפסוק: " בנים אשר ייוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'" (דברים כג) יש מחלוקת בין החכמים (ביבמות עז: ): ר' שמעון אומר שהכוונה דווקא לבנים זכרים, ור' יהודה אומר ' "הכתוב תלאן בלידה" ' , כלומר: הפסוק כתוב כך שאפשר לקרוא אותו "אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל ה'", כך שהמצווה חלה על כל מי שנולד. ועל הפסוק "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט) פירשו חז"ל: " "אין לי אלא איש; אשה מנין? -- כשהוא אומר" "תיראו" "הרי כאן שנים" ", כלומר: המילה 'תיראו' כתובה בלשון רבים, ומכאן אפשר לרבות ולהסיק שגם נשים חייבות במצווה, למרות שזה לא כתוב בפירוש.
(4) בת היתה הולכת לגור עם בעלה, בנחלה של השבט שלו, ובן היה נשאר בנחלת אבותיו. לכן בת נזכרה בדרך-כלל כאשתו-של-בעלה ולא כבתם-של-הוריה.
(5) שוב -- כי בנות עברו לגור עם הבעל, ובנים נשארו לגור בנחלת אבותיהם.

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של ויכוח בין שמעון, עמוס ואראל שפורסם לראשונה בכפית ה'תשס'; נ..נח..נח"ת ס' וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-01-01.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/bn_o_bt