ביאור:מות בני אהרן

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


רקע[עריכה]

  • בויקרא י 1 (פרשת שמיני) מסופר:"ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא איש מחתתו, וייתנו בהן אש, וישימו עליה קטורת; ויקריבו לפני ה' אש זרה -- אשר לא ציווה אותם. ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם; וימותו לפני ה'."
  • (ויקרא י) בהמשך פרשת שמיני נזכר שאסור לכהנים להיכנס למקדש שתויי-יין.
  • (ויקרא יא) אחר-כך נזכרים דיני המאכלים המותרים והאסורים, ודיני החיות הטהורות והלא-טהורות.
  • (ויקרא יב-טו) בפרשת תזריע נזכרים דיני טומאת יולדת ודיני צרעת הגוף והבגד; ובפרשת מצורע נזכרים דיני טהרת המצורע, צרעת הבית, טומאת הזב והנידה.
  • בויקרא טז 1 (פרשת אחרי-מות) כתוב": וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן - בקורבתם לפני ה' וימותו. ויאמר ה' אל משה: 'דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש, מבית לפרוכת -- אל פני הכפורת אשר על הארון, ולא ימות, כי בענן איראה על הכפורת.'" (וכאן מפורטים דיני עבודת יום-הכיפורים).

שאלה 1 / רחלי מזרחי[עריכה]

למה לא נכתבה פרשת אחרי-מות מייד אחרי הסיפור על מות בני אהרן? בתשובה צריך להתייחס לכמה גורמים:

  1. פרשת שתויי-יין ודיני מאכלות אסורות (ויקרא י-יא).
  2. דיני הטומאה (ויקרא יב-טו) – יולדת, צרעת, זבים ונידות.
  3. למה פרשת 'אחרי מות' (ויקרא טז) בכלל לא מתייחסת למות בני אהרן (אחרי הפסוק הראשון) אלא לעבודת יום הכיפורים?

תשובות לשאלה 1[עריכה]

[התשובות ניתנו בדיון בשבת נח"ת שהיתה בחוות הצופים, בשנת ה'תש"ס]

עמליה שנוולד[עריכה]

החטא של בני-אהרן נבע מגאווה. בני-אהרן לא הסתפקו בקיום המצוות שנתנו להם – הם רצו להראות שהם יותר צדיקים, ולכן הקטירו קטורת שה' לא ציווה אותם -- הקריבו"אש זרה" . ע"פ דברי חז"ל – הצרעת באה כעונש על הגאווה, ולכן מתאים לכתוב את דיני הצרעת אחרי הסיפור על מות בני-אהרן.

נתן קלר[עריכה]

בפרשת שתויי-היין (ויקרא י 9) כתוב:"יין ושיכר אל תשת אתה ובניך איתך, בבואכם אל אוהל מועד -- ולא תמותו: חוקת עולם לדורותיכם. ולהבדיל בין הקודש ובין החול , ובין הטמא ובין הטהור . ולהורות את בני ישראל -- את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה." לאחר מכן כתובים חוקים שמסבירים איך להבדיל"בין הקודש ובין החול" , ואחריהם כתובים חוקים שמסבירים איך להבדיל"בין הטמא ובין הטהור"

  1. הקטע בסוף פרק י מדבר על אכילת קודשים –"...ואכלוה אצל המקדש כי קודש קודשים היא. ואכלתם אותה במקום קדוש..." כלומר: להבדיל בין הקודש ובין החול.
  2. והקטע מפרק יא עד פרק טו מדבר על דיני טומאה וטהרה (בהמות ובני-אדם), כלומר: להבדיל בין הטמא ובין הטהור.
בתחילת פרק יא מדובר על מאכלות אסורות – מה זה קשור ל"להבדיל בין הקודש ובין החול"?
הכתוב בפרק מדגיש יותר את הטומאה של בעלי-החיים שאסור לאכול אותם:"את הגמל, כי מעלה גרה הוא ופרסה איננו מפריס – טמא הוא לכם." [ע' גם במבוא של 'דעת מקרא' לספר ויקרא]. גם בסוף הפרק מודגש שהנושא המרכזי הוא:"להבדיל בין הטמא ובין הטהור; ובין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תיאכל."

הרב יהוידע קלרמן, ושמעון מושקאט (אפשרות 1)[עריכה]

עד למות בני-אהרן היו הכהנים במעמד הגבוה ביותר. בני-אהרן עשו (לכאורה) את הדבר הנעלה ביותר – נכנסו למקדש לעבוד את ה' בקטורת – ומתו! הארוע גרם לירידת קרנם של הכהנים בעיני העם – נראה שהכהנים לא שווים הרבה... דיני הצרעת מראים עד כמה מעמדם של הכהנים גבוה – הכהנים הם הקובעים לאדם אם הוא טמא או טהור (הכח של הכהנים בולט במיוחד בדיני צרעת הבית: התורה מצווה לפנות את הבית המצורע לפני שיבוא הכהן, כדי שהכלים בבית לא ייטמאו; כלומר – הבית נחשב לטמא רק מרגע שהכהן קובע שהוא טמא!). הדינים האלה נזכרו אחרי פרשת 'שמיני' כדי לתקן את הפגיעה במעמד הכהנים.

דיני המאכלים האסורים לכאורה לא קשורים לזה, אבל בתחילתם נכתב (יא1):"וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמור אליהם" – מודגש שה' דיבר אל שניהם באופן שווה – וגם זה נועד לשפר את מעמדו של אהרן הכהן.

גם פרשת שתויי-יין נאמרה לאהרן (זו הפרשה היחידה שנאמרה לאהרן בלבד):"וידבר ה' אל אהרן לאמור."

שמעון מושקאט (אפשרות 2)[עריכה]

הסיפור של בני אהרן קשור למוות – וגם כל דיני הטומאה והטהרה קשורים למוות: בדיני מאכלים אסורים נזכרות נבלות; הצרעת היא בשר מת; טומאות הזיבה והלידה קשורות למוות – תאים שיכלו ליצור חיים חדשים מופרשים מהגוף ומתים.

שמעון מושקאט (אפשרות 3)[עריכה]

בני-אהרן חטאו בכך שנכנסו למקדש באופן לא נכון. לכן בהמשך מובאים דינים שבאים ללמד מתי מותר ומתי אסור להיכנס למקדש – דיני טומאה. למצורע אסור להיכנס למחנה ישראל, לזבים ולנידות אסור להיכנס למחנה לויה, לטמאי-מת (כמו הנבלות שנזכרות בפרק יא) – אסור להיכנס למחנה שכינה, ולכהנים – מותר להיכנס למקדש, אבל לא בכל עת:"דבר אל אהרן... ואל יבוא בכל עת אל הקודש..."

בהזדמנות זו נזכיר וורט של 'כלי יקר' על דיני טומאת לידה: למה היולדת טמאה ואחר-כך צריכה להביא חטאת? ע"פ חז"ל התשובה היא – שבגלל כאבי-הלידה האישה נשבעת (בתת-מודע) שלא תיזקק עוד לבעלה, והחטאת מתירה את השבועה. ע"פ זה אפשר להסביר -- למה הטומאה בלידת נקבה ארוכה פי 2 מהטומאה בלידת זכר? תשובה: כשנולד זכר – האישה מאד שמחה ומתחרטת מייד על השבועה שלה, אבל כשנולדת נקבה – האישה פחות שמחה, ולוקח לה יותר זמן להתחרט על השבועה...

תגובות וויכוח על הערה זו

אראל סגל[עריכה]

השאלה קשורה למבנה של ספר ויקרא. אפשר להסביר שהמבנה הוא כזה:

  • פרקים א-ז: דיני קרבנות;
  • פרקים ח-י: חנוכת המשכן;
  • פרקים יא-טז: דיני טומאה וטהרה.

לפי זה, הסיפור על מות בני אהרן מסיים את הקטע של חנוכת המשכן; אחר-כך מתחיל קטע חדש בספר – דיני טומאה וטהרה, שאינו קשור למות בני-אהרן; ובסוף הקטע הזה מובאים דיני יום-הכיפורים, שבו מטהר הכהן את אוהל-מועד"מטומאות בני ישראל..." (ויקרא טז 16). לפי זה, המטרה העיקרית של פרשת יום-הכיפורים היא לסכם את הקטע של דיני טומאה וטהרה. הפסוק שנכתב בתחילתה –"אחרי מות שני בני אהרן..." – בא רק להזהיר את אהרן, שכאשר הוא נכנס למקדש – שישמור על כל הדינים שכתובים בפרשה, כדי שלא ימות כמו שמתו בניו:"ואל יבוא בכל עת אל הקודש... ולא ימות" [אח"כ ראיתי שגם במבוא של 'דעת מקרא' לספר פירשו כך].

תמר ביר[עריכה]

פרשת אחרי מות לא מדברת על הצער על מותם של בני-אהרן, אלא על נושא הלכתי אחר – איך מותר לאהרן להיכנס לבית-המקדש.

מייד אחרי החטא שלהם – כתוב "יין ושכר אל תשת, ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור". אח"כ יש קטע שכן קשור. למה היין תקוע? -- החטא שלהם היה שהם הקריבו אש זרה: הם הכניסו לקודש משהו שלא היה צריך להיות שם. הם לא ידעו להבדיל בין הקודש ובין החול. אם הם חטאו בזה – אז כנראה שהיתה בכלל בעיה בעם של הבדלה בין הטמא ובין הטהור. ולכן בהמשך – באות פרשיות שמלמדות להבדיל בין הטמא ובין הטהור. אתם לא מסוגלים להבדיל בין הטמא לטהור בתחום הרוחני הנעלה, אז בואו נתחיל מהדברים הפשוטים: מאכלות, גוף וכו'. ואז חוזרים לפרשת אחרי-מות, שבה מסבירים איך מותר להיכנס.

סיכום (רחלי מזרחי)[עריכה]

  1. ילקוט שמעוני מתייחס לכפל מיתה שמצוי בפסוק הראשון בפרשת אחרי-מות: ""אחרי מות בני אהרן, בקרבתם לפני ה' וימותו" ". הוא מפרש שבני-אהרן מתו פעמיים, כי לא היו להם ילדים, ומי שאין לו ילדים -- חשוב כמת. בני אהרן גם נחשבו כמתים כי לא היו להם ילדים, וגם מתו ממש. בפרשות 'תזריע' ו'מצורע' – כל הפרשות קשורות לאבל ולמוות: דיני היולדת – "מי שאין לו בנים חשוב כמת", דיני צרעת – "מצורע חשוב כמת". דיני זיבה ונידה – מוות של תאים שיכל להיווצר מהם תינוק. כל דיני הטומאה – מזכירים טומאת-מיתה. מצורע הוא אדם שדיבר לשון-הרע, ובזה הוא גרם לפירוד בין איש לאשתו ובין אדם לחברו. מכיוון שהוא הפריד – דינו שיפרידו אותו מהמחנה: ""בדד ישב, מחוץ למחנה מושבו" ". גם אדם שקרוביו נפטרים – נשאר בודד. ע"פ הדין – המצורע צריך להיות אבל על כך שהוא מבודד (""ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא" ").
  2. אם נתעלם מהמקרה של מות בני אהרן(1) , פרשיית היין ופרשיית מאכלות-אסורות קשורות לחנוכת המשכן. בחנוכת המשכן הקב"ה מצווה אותנו לשמוח ולחגוג, ואז הוא בא להגביל אותנו: מותר לחגוג אבל במידה. אסור להיכנס שתויים למקדש, ואסור לאכול נבלות וטרפות. המקרה של מות בני אהרן מובא כדוגמה לאנשים שעברו את הגבול המותר: הם נכנסו שתויי-יין למקדש ולכן מתו (ע"פ רש"י).
  3. למה בכל-זאת לא שמו את פרשת אחרי-מות מייד אחרי הסיפור על מות בני אהרן? -- בחנוכת המשכן היה אסור לכהנים להתאבל על מות בני-אהרן ("ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם אל תפרומו" ). סביר להניח, שמייד אחרי חנוכת המשכן הם ישבו 'שבעה'. באותם שבעה ימים הם שמעו את כל הדינים שקשורים למוות (גורם 1). אחרי שתמו ימי השבעה – הקב"ה אמר להם דין חדש, והזכיר להם שעכשיו הם נמצאים"אחרי מות בני אהרן" . האבל נגמר וצריך להמשיך הלאה. לכן פרשת 'אחרי מות' לא מדברת בעיקרה על מות בני אהרן.

הרב יהוידע קלרמן: לא רק הסיפור על מות-בני-אהרן 'תקוע' באמצע הסיפור על חנוכת-המשכן; גם המקרה עצמו היה 'תקוע' באמצע הארוע של חנוכת המשכן! זה לא היה אמור לקרות.

שאלה 2[עריכה]

ע"פ רש"י (כנ"ל) – בני אהרן מתו על כך שנכנסו שתויים למשכן. לא היה שום ציווי ממשי, לפני כן, לא להיכנס למשכן שתויים. אז למה הם נענשים במוות?! אמנם – המנהג של שתיית-יין הוא מנהג לקוי {אפשר ללמוד מהסיפור על שכרותו של נוח ששתיית-יין עלולה לגרום לתוצאות שליליות }, אבל למה מגיע על זה עונש מוות?! העובדה שהם נכנסו שתויים מלמדת עליהם זכות במידה מסויימת, כי הם לא עשו שום דבר בניגוד לציווי הקב"ה בידיעתם אלא רק כתוצאה מהעובדה שהם היו שתויים.

תשובה לשאלה 2[עריכה]

מותם של בני אהרן לא היה רק עונש על כך שהם נכנסו שתויים למקדש, אלא התווסף לזה העונש שאהרן קיבל בחטא העגל: אהרן חטא בעגל, ובאותו זמן נגזר על בניו למות(1) (כמו שכתוב:"ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו..." – השמדה = כילוי בנים; ע' רש"י), ואז משה התפלל עליו והתבטלה חצי מהגזירה – רק שניים מבניו ימותו. כדי שלא ייווצר מצב שלכאורה הקב"ה ממית את בני-אהרן סתם – הוא חיכה לרגע שבו הם יעברו עבירה כלשהי, ואז הוציא לפועל את הגזירה שנגזרה עליהם מראש.

  • הילדים עד גיל מצוות עלולים לסבול בגלל חטאי אביהם, כמו שכתוב: "פוקד עוון אבות על בנים על שילשים ועל ריבעים..." וכתוב (דברים כד 16) "איש בחטאו ימותו", כלומר: רק 'איש' (מגיל מצוות ומעלה) מת בחטאו. ילד עלול למות גם בחטאי הוריו.


מקורות[עריכה]

מבוסס על שיעור של רחלי מזרחי, בשבת נח"ת כסלו ה'תש"ס

קיצור דרך: tnk1/tora/wyqra/mot_bny_ahron