תשובות ריב"ש/לד
תשובה לד
[עריכה]שאלה מעשה היה כי ראובן עלה ליל שבת שהוא אחר יום טוב להתפלל ערבית ופתח ואמר בברכה מעין שבע כמנהג ישראל. עמד שמעון ואמר לראובן אל תאמר זאת הברכה כי היא ברכה לבטלה שלא תקנוה חז"ל אלא מפני העם שבשדות וכיון שהוא שבת אחר יום טוב אין שם עם שבשדות ועל זה אסור לומר אותה. עמד לוי ואמר לראובן אמרו אותה שכך הלכה לומר אותה אף בשבת אחר יום טוב. חזר שמעון ואמר קהל קדשו תדעו שזה לוי הוא מחלל שם שמים לפי שאמר לראובן הנזכר שיאמר זאת הברכה והיא ברכה לבטלה. השיבו לוי ואמר לו חס וחלילה אינה ברכה לבטלה וצריכין אנו לומר אותה מיד אמר שמעון לראובן המתפלל בגזרת נדוי שלא תאמר זאת הברכה ומפני הצעקות והקטטרות שהיו בבית הכנסת לא שמע ראובן הנזכר מה שאמר לו שמעון וביום המחרת קבץ שמעון קרוב לעשרים אנשים ושלחו אחר ראובן ושאלו אותו אם שמע כשגזר שמעון הנדוי הנזכר שלא יאמר הברכה. השיב אותם ראובן לא שמעתי.
השאלה הוא אם היא הלכה שיאמרו אותה הברכה בליל שבת שבא אחר המועד אם לאו ואם צריך התרה ראובן הנזכר משמעון או אם יהיה חייב נדוי שמעון הנזכר אם נדה שלא כדין.
תשובה: הברכה ההיא אף בליל שבת אחר המועד אומרים אותה שאף אם נתקנה מתחלה משום עם שבשדות המאחרין לבא לבית הכנסת כדברי שמעון הלא אף ביום טוב היה להם עם שבשדות ואף בראש השנה ויום הכפורים כדאמרינן בשלהי ראש השנה (דף לה.) לענין תפלת המוספין לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות דאניסי. וכן הוא שם בהלכות הריא"ף ז"ל וכן מוזכר בפרק אחרון מיומא (דף עז:) שומרי פירות עוברין עד צוארן במים ואינן חוששין ולכן אין למנוע מלאומרה בשבת הבא אחר המועד שכיון שבימיהם היו אומרין אותה גם אנחנו נעשה כמנהג אבותינו כמו שאנו עושין בקידוש אף על גב דקיימא לן דאין קידוש אלא במקום סעודה ולא נתקן אלא לאפוקי אורחים דאכלי ושתי בבי כנישתא ורש"י ז"ל בפרק במה מדליקין (דף כד:) לא הזכיר כלל עם שבשדות בטעם התקנה ההיא אבל כתב מפני סכנת מזיקין לפי שלא היו בתי כנסיות שלהם בישוב ובימות החול לא היו באין לבית הכנסת ומתפלל כל אחד בביתו אבל בלילי שבת באין לבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין עד לאחר תפלה ולכך האריכו תפלת צבור ע"כ וכן כתב הר"ם ז"ל (פ"ט מהל' תפלה) ולדבריהם גם כן אין לחלק ולעולם אומרין אותה. וכן הוא המנהג זולתי כשחל פסח בשבת שאין אומרין אותה לפי שאין לחוש בלילה ההוא לסכנת מזיקין שהרי דרשו ז"ל (פסחים קט, ב) ליל שמורים לילה המשומר ובא מן המזיקין, וכ"כ בספר א"ח ואם כן שמעון שהיה מונע ראובן מלומר אותה ברכה הוא אומר שלא כהלכה וכל שכן שעשה שלא כהוגן בשגזר עליו בגזרת נדוי ודבר פשוט הוא שאין הנדוי חל על ראובן כיון שלא היה כדין ואינו צריך התרה כלל דומיא דעובדא דר"ל דהוה מנטר פרדסא (דבפרק ואלו מגלחין יז.) דאמרי ליה בבי מדרשא שלו נדוי שלך אינו נדוי.
אמנם שיהיה שמעון בר נדוי ושינדו אותו בית דין מפני שנדה מי שאינו חייב נדוי -- בזה נראה לי שאינו בר נדוי ואין צריך לומר לדעת הראב"ד ז"ל שסובר שהמנדה מי שאינו בר נדוי שאין בית דין מנדין אותו אלא שאם אותו שנתנדה חשש לכבוד עצמו והשיב לו אדרבה בזה חל הנדוי על המנדה דומיא דעובדא דר"ל דהוה הכי וכמ"ש בהשגות אלא אפילו לדעת הר"ם ז"ל שסובר שהמנדה מי שאינו בר נדוי בר נדוי הוא ובית דין מנדין אותו זהו במי שנדה במוחלט דומיא דההוא עובדא דר"ל דאמר להוי ההוא גברא בשמתא אבל שמעון זה לא אמר לראובן אחר מעשה שיהיה בנדוי אלא קודם מעשה הוא שאמר לו בגזרת נדוי שלא יאמר הברכה ההיא ואולי לא היה דעתו לנדותו אלא שרצה לאיים עליו בחשבו שיהיה נמנע מלאמרה מפני יראת הנדוי וכל כיוצא בזה אינו בר נדוי. ועוד שהיה חושב לעשות מצוה למנוע מברכה שאינה צריכה שאמרו חז"ל (ברכות לג, א) שהמברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא ואף על פי שלא כיון להלכה מכל מקום אין בית דין מנדין אותו שאין בית דין מנדין השוגגין וכל שכן אם הוא חכם או צורבא מרבנן אבל ראוי לו לשמעון לפייס את ראובן וכן נאה לו.
זהו מה שנראה לי בזה וחתמתי שמי יצחק ב"ר ששת זלה"ה.