תשובות הרשב"א/חלק ז/תקלג
וכשבאין בני אדם לסעוד הגדול שבכולן נוטל ידיו ותכף לנטילת ידים ברכת המוציא ונוטל הפת בשתי ידיו שבהן עשר אצבעות כנגד עשר תיבות שבברכת המוציא וכנגד עשר מצות התלויות בתבואה ואלו הן לא תחרוש לא תחסום שדך לא תזרע כלאים לקט שכחה פיאה תרומה מעשר ראשון מעשר שני מעשר עני. וכנגד עשר תיבות שבפסוק מצמיח חציר לבהמה. וכ' הרא"ש ז"ל ונהגו כל ישראל שלא להאכיל בהמה חיה ועוף ולא גוי מחתיכה הנוגעת בחתיכת המוציא. וכתב הר"י הזקן ז"ל שכל דבר שפטור מן החלה פטור מברכת המוציא ומשלש ברכות ויש מתירין לאכול חוטי הבצק הנקראין בלשון משנה איטרין בלתי חלה אף על פי שבלילתן עבה מתחלה ואין מברכין עליהם לא המוציא ולא ברכת מזון שלא לשו אותן תחילה אלא לבשל לא לעשות מהם פת ולא דרך פת כלל וכל כיוצא בזה. ויש מחמירין בדבר אחר שלש אותן בתחלה עבה כדרך שעושין לפת כלומר ערוכה ומקוטפת כשאר עיסות. וכתבו הגאונים ז"ל כי כשאדם קובע סעודתו על כמה מאכלים שעושין מעסה בין שבלילתן עבה בין שבלילתן רכה אעפ"י שאין דרך קביעות בכך מברך המוציא ושלש ברכות אחר שהוא קובע עליהם. והר"י הזקן כתב שאין הקביעות מועיל בכל דבר אלא על הדברים שהם ראוים להיות מזון כגון פת הבאה בכסנין שהוא פת המתובל בתבלין. והרא"ש פירש פת הבאה בעבור כסיסה ולא לרעבון ותרגום של נקודים של אשת ירבעם כיסני. וכן הוא שהבשמים נראים שם נקודים נקודים ויש מפרשים שעושין מן העיסה ככיסין ומכניסין לתוכם שקדים ודבש ומיני מתיקה וכן פירש הרשב"א ז"ל וכל כיוצא באלו ודאי מועיל בהם הקביעות לפי שהם דברים הראוים למזון ומברכין עליהם המוציא וברכת מזון ודוקא כי קבע עליהן מעיקרא. הא לא קבע מברך מיני מזונות ואי לא אכיל אלא מעט מברך מעין שלש ואם אכל מהם כשיעור שאחרים קובעין עליו סעודה אעפ"י שלא בירך לפניו המוציא מברך לבסוף שלשה ברכות וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל והר"מ במז"ל כתב שכל הדברים האלו אם אחרים קובעין עליהם אעפ"י שהוא אינו קובע חייב לברך ואם אין אחרים קובעין אעפ"י שהוא קבע אינו מברך שבכל אלו הדברים הולכין אחר הרוב. דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם [אבל לא לאחריהם] לאחר סעודה טעונין ברכה [לפניהם] ולאחריהם בשמועה מפרשים הגאונים ז"ל כמה פירושים אמנם הנכון מה שפירש הר' יצחק וזה פירושו ז"ל. דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה כגון בשר וביצים ודגים ובשר מליח וגבינה שאין דרך לאכלם אלא בשעת סעודה כמו שדרך לאכול פירות וכיוצא בהן שנאכלים שלא בשעת סעודה וכן דרך דייסא וחביץ קדירה ושאר מיני קדירה וכיון שבאין להשביע מעיקרי הסעודה הם ואף על פי שאוכלם בלא פת בין שבאו בתוך הסעודה בין שבאו לאחר הסעודה אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם שברכת הלחם שברך תחלה פוטרתן וברכת מזון באחרונה שיברך גם כן פוטרתן וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל. ועוד הוסיף בדין זה פת הבאה בכסנין וכל הדומין להן וכל דיניהן אם באו בתוך הסעודה פטור בין לפניהם בין לאחריהם ואם באו לאחר הסעודה דהיינו לאחר סלוק הטבלא טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. אבל דברים שאין באים מחמת סעודה כגון פירות בין יבשים בין רכים טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם ואם לפת בהם את הפת פטורין וזה שאמרנו שטעון ברכה לפניהם ולאחריהם הני מילי שבאו אחר הסעודה כלומר אחר שסיימו כל סעודתן מפני שאין אותם דברים נטפלים עם המאכל כלל אעפ"י שעדיין לא ברכו ברכת מזון צריך לברך ברכה הראויה להם בתחלה ובסוף ואם באו בתוך הסעודה ועדיין הפת קיימת מברך עליהם [לפניהם] ואינו מברך לאחריהם שברכת המזון פוטרת אותם וכן נמי פסק הרשב"א ז"ל וכתב הר"י הזקן ז"ל כי מה שאמרו חכמים ז"ל דברים הבאים לאחר הסעודה טעון ברכה בין לפניהם בין לאחריהם זהו בימי חכמי התלמוד שהיה מנהגם לעקור השלחן קודם ברכת מזון ועל כן אמר שאינם מצטרפין כלל עם מה שאכל אלא נראה כסעודה בפני עצמה ועל כן צריך לברך עליו תחלה וסוף אבל בזמן הזה שאינו כן אעפ"י שסיים לאכול כל זמן שלא ברך ברכת מזון אינו נקרא לאחר הסעודה אלא דנין הדבר כמו בתוך הסעודה וטעונה ברכה לפניהם ולא לאחריהם וכן צריך לפרש בכל מקום שנמצא בתלמוד לאחר המזון אין הדין נוהג אלא בימי חכמי התלמוד אבל עכשיו יש דין כמו בתוך הסעודה כן כתבו בתוספות וכן נמי דעת הרשב"א ז"ל השותה מים בתוך סעודתו על כל פעם ופעם מברך שהכל ובורא נפשות לפי שאין קבע למים לפטור כל שתיותיו בפעם ראשונה כמו ליין ששותין אותו להנאה ולתאות נפש אפילו בלא צמא לפיכך הדין נותן לפטור כל השתיות בפעם ראשונה אבל המים שנמלך עליהם בכל פעם ולא ישתה מים אלא בהכרח גדול ודעתו שלא ישתה עוד מהם אם יוכל לעמוד על עצמו על כן צריך לברך בכל פעם ופעם. עד כאן לשונו ז"ל: