לדלג לתוכן

תשובות הרשב"א/חלק ז/תקלא

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דיני ברכת מזון. כתב רב אחא ז"ל שהמברך ברכת מזון צריך ליטול ידיו קודם שיברך כדי להזכיר את השם הנכבד בטהרה ולא בידים מזוהמו' והאחרים נוטלין אם ירצו קודם ברכת מזון אי אחרי' שאינן נוטלין אלא משום סכנה ואין מכבדין בנטילה זו שאין מכבדים בידים מזוהמות ולא בדרכים ולא בגשרים אלא בפתח הראוי למזוזה ובכניסה. ומה שאמרו ז"ל שאומרין שהשמחה במעונו מכי רמו שערי באסינתא פרש"י באסינתא בעריבה ששורין בה שעורים לעשות בו שכר. ויש מפרשים כי נותנין בה עפר וזורעין שם שעורים קודם ימי החופה ומביאין אותה לפני החתן והכלה כשהן צומחין לסימן טוב כלומר פרו ורבו כשעורים הללו רצונו לומר שהם ממהרין לצמוח מכל תבואה. וכן פסק הרשב"א שאומרים שהכל ברא מכי רמו שערי באסינתא. ולאחר הנשואין שלשים יום אם יש שם קרואים וכן דעת הרב בעל השלחן וחזרו ואמרו הני מילי לדידהו דהוי מקדשי מעיקרא וכבר התחילה השמחה באמת אבל אנן דלא מקדשין עד יום הנשואין (ולא) [לא] מברכין שהכל ברא עד יום הנשואין וכן ראוי לעשות וטעמא מאי חוששין שמא יחזרו ונמצאת הברכה בטלה למפרע ויש אומרים שבאותה לילה שעושין סעודה אעפ"י שעדיין לא עשו ברכת האירוסין שמברכין שהכל ברא או בשבת הקרוב לה בלבד שאין חוששין שמא יחזרו להם. ובעשרה ולמעלה מברך בשם ואומר ברוך אלדינו שאכלנו משלו והם עונין כמו כן ברוך אלדינו וכו' והמברך גם כן חוזר ואומר ברוך הוא אלדינו כמו שעושין בזמון ואין לו לומר נברך אלדינו שזה טעות שאין הברכה חוזרת לשם ולפי שלא מצינו השם הנכבד הסמוך לברכה בלמ"ד שנאמר במקהלות ברכו אלדים. ברכו עמים אלדים. כתב הרב יחיאל מפריש ז"ל שבכל מקום טעונה כוס אפילו ליחיד וכן נמי כתב הרמנ"ע ז"ל וביאר עוד שאם היו שנים כל אחד ואחד נוטל כוס והר"מ במז"ל והראב"ד כתבו שאינו צריך אלא אם כן היו שלשה וכן פסק הרשב"א ז"ל והרמב"ן ז"ל כתב דאינו צריך לחפש אחריו ואף על פי שהוא מצוה מן המובחר ואם יש שם כוסות פגומין צריך ליתן מכוס של ברכה לתוכם אבל אם אינן פגומין אין צריך ומה שאמרו ז"ל אין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך לא אמרו אלא מאותו ככר שבצע או מאותו כוס שבירך עליו וכתב הרשב"א שאם היו כולם זקוקים לכוס אחד אעפ"י שנתן המברך לכוס אחר ריקן שביד המסובין אין רשאין לטעום עד שיטעום המברך וצריך שיטעום מלא לוגמיו ואחר כן יברך על הגפן ועל פרי הגפן וכו' וכתב אחד מן הגאונים כל המברך לאחר היין שבתוך הסעודה קודם ברכת מזון הרי זה משובח שהיין שבא לאחר המזון אינו פוטר היין שבתוך הסעודה לפי שמפסיקין בברכת מזון ומסיח דעתו בנתים. וראיה גדולה על זה שמברכין על כוס ברכת מזון בורא פרי הגפן ואם אין ברכת מזון הפסק למה מברכין על כוס זה בורא פרי הגפן והרי דין הוא שיהיה נפטר ביין שלפני הברכה הרי למדנו שאין ברכת המזון פוטרת אלא דבר של מזון עכ"ל ז"ל. והסכימו כל הגאונים ז"ל שאין לברך ברכה זו אם לא שתה מלא לוגמיו ואם ברך הוי ברכה לבטלה. אמרו ז"ל שאם אכלו שלשה בני אדם ורצו שני' לעמוד שהאחד מפסיק עד שמברכין בזמון ומשלים כל הברכ' ויוצא בה ואם רצה לחזור ולאכול עוד צריך נטילת ידים והמוציא וכן פסק הראב"ד ז"ל ובעל הלכ' גדולו' אמר שצריך להפסיק עד סוף ברכת הזן ואחר כך יחזור ויאכל ואינו צריך נטילת ידים ולא המוציא ויברך אחרי כן ברכת מזון לעצמו. ואפילו נמלך אחר כך שלא לאכול מאחר שהיתה כונתו בשעה שהפסיק לחזור ולאכול לא יצא בברכה זו שברכו חביריו. וכתב הרי"ף והריא"ף זצ"ל שהאחד מפסיק לשנים עד שיענה ברוך שאכלנו משלו וכו' שעד כאן הוא עיקר הזמון ואחר כך יחזור לאכול אבל שנים אין מפסיקין לאחד שעל כרחו צריך להמתין להם. שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהם לחוץ קורין לו ומזמנין עליו והוא שישמע דברי המברך בבירור וכתב רבינו האי גאון ז"ל בשם רבואתא והוא שפתחו פתוח לשוק והוא יושב כנגדו וקורין לו ושומע קולן מזמנין עליו עד כאן לשונו. והוא אינו יוצא בברכה זו אבל ידי זמון יצא. ואם נשתהה שם עד גמר הברכה וכוין לבו לצאת יצא. ירושלמי שנים שאכלו דגן ואחד ירק מצטרפין. בעל ספר יראים כתב מי שאכל ולא שתה אינו חייב לברך מן התורה אלא מדרבנן והני מילי בשצריך ולא מצא אבל אם אינו צריך חייב. ומי שהוא חייב בברכת מזון מן התורה מוציא מי שהוא מחויב מדרבנן אבל מי שהוא מחויב מדרבנן אינו מוצא מי שהוא מחויב מן התורה. היה מיסב יושב ומברך. עומד יושב ומברך וכן הלכה אבל אם היה במקום סכנה או במקום שאין דעתו מיושבת מברך והולך ורוכב הרי הוא כמהלך וכן בתפלה: