תשובות הרשב"א/חלק ה/רפח
סימן רפח
[עריכה]ומה ששאלתם, על ענין ראובן שהלשין את שמעון כמו שבא בשאלתכם, דקדקתי על ענין התקנה. ואני רואה כי התקנה היא מיוסדת על ג' ענינים. האחד, מי שיצא עליו שם, ונחקר הענין, ונמצא שלא עשה כלום, ממה שאמרו עליו, זה פטור גמור. והשני, מי שנאמר עליו שהלשין מלשינות המגיע ממנו נזק, ונחקר הענין ונמצא כך באמת שהלשין, וזה הוא חייב ת"ק זהובים, או אונס הגוף, אם יסכימו בכך הברורים. והשלישי, מי שנתכוין להלשין ולהזיק, אבל לא הגיע ממנו ולא יגיע ממנו לעולם. וזה ממוצע. אינו נקי מהמלשינות, ואינו מזיק ומלשין גמור, ולזה נתנו לו בתקנה עונש אמצעי. לא פטרוהו לגמרי כראשון, ולא חייבוהו לגמרי כשני, אלא הסכימו לענשו בהסכמת הברורים שיהיו באותו הזמן, ובלבד שיטילו עליו איסור, מפני שמעל בחרם. וא"כ, גם ראובן שהלשין את שמעון, אם ימצא שמעון פטור גמור, שלא עשה שום דבר שיענש כלום, לא מחמת מלשין, ולא מחמת מזיק, הרי מלשינותו מדת הדרך האמצעי: שהלשין, אבל בלא מלשינות שהגיע ממנו נזק לשמעון. א"כ הרי הוא בעונש האמצעי, שיש על הברורים לייסרו כפי מה שיראה בעיניהם, אבל אין בידם לפוטרו בלא ייסור. ואם יטעון הטוען: הרי הגיעו נזק הגוף ונזק ממון, שתפסו בעל החצר ושם אותו במשמר, והוצרך להוציא ממון על זה. אין זו טענה. כי כל עיקר המלשינות אינו מגיע לו נזק, שאילו הלשין אותו בדבר שהעושה בו, היה החיוב בגוף או בממון היה הדבר כן. אבל זה, לא הגיע לו נזק מצד עיקר המלשינות. וגם זה, אילו המתין ולא [הוציא] הוצאות, היה נקי מכל אונס. א"כ לא הגיע לו נזק מצד עיקר המלשינות. ואם נזק בגרמתו, אתם לא הכנסתם בתקנתכם נזקי הגרמות, אלא נזקי המלשינות, וזו גרמא בנזקין בעלמא היא, וגרמא בנזקין פטור, אף בתקנתכם, לפי משמעות התקנה. שאף אין אתם אומרים כן, אנא ימצא הדרך השלישי שיעשה מלשינות, ולא שיהיה בו נזק. שאפי' אם יזמין לו בעל החצר אפי' רגע, הרי זו נזק שמעוכב מעט בעל כרחו. ומה לי שעה, או יום או חדש, או ימים! שלא נתתם דבריכם לשיעורין. ומה לי אם יוציא פרוטה, או מנה, או מאתים, הכל נזק. אלא שזה מועט וזה מרובה ולא נתתם קצבה לנזיקין. אלא שעל דרך הזה, שיש בו ממה שכתוב בתקנתם (שמא צ"ל: בתקנתכם), שיהא מסור לדעת הברורים, ויענשו אותם כדעתם, כפי מה שגרם מהנזקי', והרי הוא כמו [מרביץ] ארי על נכסי חבירו, שאינו מזיק ממש. ואם הזיק הארי, מרביץ פטור, אלא שמענישין אותו תחילה, ומשמתי' אותו עד שיקבל עליו הנזק מתוך מעשיו. וכההיא שאמרו בפ' הגוזל בתרא (דף קיד ע"א): א"ר אשי: האי בר ישראל דזבין ארעא לכותי אמצרא דישראל חבריה, משמתינן ליה מ"ט ארבעתא ארייה אמצרי. ומשמתי' עד דקביל עליה, כל אונסא דאתי מחמתיה, ומדמשמתינן ליה מעיקרא, ש"מ שאם הזיק עד שלא קבל עליו, פטור וכן כתב הראב"ד ז"ל וזה כמוהו שהרביץ [בעל] החצר על נכסיו. אבל לא הזיק אלא שבגרמתו, קבל קצת נזק. וזה יראה לי פשוט, לפי שלשה עניני התקנה.