תשובות הרשב"א/חלק ה/קיא

<< · תשובות הרשב"א · חלק ה · קיא · >>

סימן קיא

שאלת: אי פותחין במבוי שאינו מפולש, פתח כנגד פתח ברשות הרבים, או אין פותחין, כחצר השותפין?

תשובה: דין זה לא מצאתי לו ראייה מוכרחת בגמרא, לא לאסור ולא להתיר. לפי שכך שנינו במשנתנו, (בפ' ח"ה ס ע"א): ולא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, אבל פותח הוא פתח כנגד פתח, וחלון כנגד חלון, לרשות הרבים. ואם באנו לדקדק מרישא להתיר, כלומר לחצר השותפין הוא דלא יפתח, אבל פותח הוא למבוי. תיקשי לן (דוקא) [דיוקא] דסיפא, דמשמע דברשות הרבים הוא דפותח, אבל אינו פותח במבוי. ומיהו מסתברא, דרישא דוקא, אבל במבוי מותר. והא דקתני סיפא: אבל פותח הוא לרשות הרבים, לאו רשות הרבים גמורה קאמר, אלא רשות שהרבים נכנסים בה, ואפי' מבוי משמע. וכענין שאמרו בעלמא: מאי רשות הרבים? סימטא. ואמאי קרי ליה: רשות הרבים? לפי שאינה רשות היחיד. ותדע לך, שאם אי אתה אומר כן, כיון שדקדקו עליה בגמרא ואמרו: מאי איריא חצר השותפין, אפילו רשות היחיד נמי? אם איתא דרשות הרבים דקתני, רשות הרבים גמור קאמר, הוה להו למידק נמי רישא אסיפא, כדרך שהוא עושה בכמה מקומות בתלמוד. והיה להם לשאול: מבוי מאי? אלא שרשות הרבים דקתני סיפא, רשות שהרבים דרים בה קאמר, ואפילו מבוי במשמע. ולא אסרו, אלא חצר השותפין, ואי נמי מבוי שאין הרבים נכנסים בו, וכמ"ש בירושלמי. בעלמא יש מבוי שהוא כחצר, מבוי שאין אדם בוש לאכול בתוכו, כחצר. וכאן נמי, מבוי שאין אדם מצניע עצמו, הרבה מן השכנים, במבוי שאין שם דיורין הרבה, הרי הוא כחצר השותפין, ואסור עד שיהא מבוי, שרבים דרין בו. ולפיכך, הוציאו התנא בלשון: אבל פותח הוא לרשות הרבים. ואף על פי שבחצר השותפין, לא חלקו בין שיש שותפין מועטים, או מרובים, חצר השותפין שאני, לפי שבני החצר רגילין הן להיות זה אצל זה, ואינן מצניעין עצמן הרבה זה מזה, ועושין מלאכתן כנגד פתחיהן, אף על פי שבני החצר עוברים ושבים שם. ולפיכך כשזה פותח פתח כנגד פתח, הוא מזיקו הרבה. דכשהן עומדים בחצר, או עוברים בו, הוא יכול להצניע עצמו. ואם לעתים רואים אותו, אינו מקפיד כ"כ. ומבני הבתים, אינו יכול להצניע עצמו, ומקפיד שלא יראו מלאכתו בקבע, כשהם בבתיהם. אבל במבוי שאין רגילין כ"כ עם בני המבוי כשהם רבים, ומקפיד הוא אפילו ארואים אותו דרך העברה, צריך הוא להצניע מהם, אפילו דרך העברה. ולפיכך, יכול לומר הא בעית איצטנועי מבני המבוי, איצטנע מינאי. כדרך שאמרו בבני רשות הרבים, דמה הפרש יש בין רבים בני מבוי, ובין רבים בני רשות הרבים? וכן נ"ל מן הירושלמי, דפי' דרשות הרבים דמתני', היינו רשות שהרבים דרין שם, ואפילו מבוי במשמע. מדגרסינן התם גבי מתניתין, דלא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. הכא איתמר: פתח כנגד פתח, מותר; והכא איתמר: פתח כנגד פתח, אסור? ופריק: הדא דתימא מותר, במבוי. והדא דתימא אסור, בחצר השותפין, ע"כ. ואם רשות הרבים דקתני במתני', היינו רשות הרבים גמורה, מאי קושיא? אם ברשות הרבים מותר, ובחצר השותפין אסור! ומאי פריק נמי: כאן במבוי, כאן בחצר השותפין. הא לא אמר מותר, אלא ברשות הרבים? אלא שהם פירשו רשות הרבים, רשות של רבים, כלומר שדרין שם רבים. ולפיכך הקשו הכא: איתמר: כל שרבים דרים בה מותר. אלמא: אפי' חצר שהרבים דרים בה מותר. והכא איתמר: דכל חצר השותפין אסור, ואפילו דרים שם רבים. ופריק: דלעולם, דבחצר אסור. ולא התירו, אלא רשות הרבים, כלומר שאינו רשות היחיד, והיינו מבוי, ומן הטעם שאמרתי. ומיהו, לעיקר דינא ממש דמבוי, הקשו עוד שם בירושל'. דגרסי' התם, על זה הפירוק: והא דתניא: כשם שבני החצר מעכבין זה על זה, כן בני המבוי מעכבין זה על זה? ופריקו: א"ר אילא: כאן בשנתן רשות, כאן בשלא נתן רשות. ונראה לי, דר' אילא לא בא לחלוק על התירוץ הראשון, שחלקו בין מבוי לחצר השותפין, ושפירשו דרשות הרבים דמשנתנו, היינו מבוי. דאלו בא ר' אילא לחלוק, היה להם לומר: אלא אמר ר' אילא. אלמא: ר' אילא לא בא לחלוק בדבר, אלא שבא להעמיד התירוץ ולבארו. והכי פירושא: כאן בשנתן רשות, כאן בשלא נתן רשות. כלומר: בחצר השותפין, לעולם אסור. ואפילו נתן לו חבירו רשות לפתוח כנגד פתחו, יכול הוא לחזור בו, ולומר: סבור הייתי לקבלו, עכשיו אינו יכול לקבל. והיינו דקא כייל: לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין. לא שנא נתן לו רשות, ול"ש לא נתן לו רשות. אבל ברשות הרבים, דהיינו מבוי, אינו אסור לעולם, דלעתים מותר. והיכי דמי, בשנתן לו רשות. אבל בשלא נתן לו רשות, אפי' במבוי נמי אסור. והיינו דבריי' דקתני: כשם שבני החצר יכולין לעכב, כך בני המבוי יכולין לעכב. ולא להשוות מבוי לחצר לגמרי קאתי, ולומר שבכל ענין דיכול לעכב בחצר, יכול לעכב במבוי. אלא להשוות דינן באיסור פתיחה, כשלא נתן לו רשות. ולפי זה, הא דרב אילא שייכא בר' שמעון בן גמליאל, בירושלמי דפרק לא יחפור. דתנן התם: כופין בני מבוי שלא להושיב ביניהם, לא חייט ולא בורסקי, ולשכנו אינו כופהו. רשב"ג אומר: אף לשכנו כופהו. וגרסי' עלה בירושלמי. תני: לשכנו הוא יכול לחזור בו, משקיבל עליו אינו יכול לחזור בו. רשב"ג אומר: אף בשקיבל עליו, יכול לחזור בו. דיכול למימר ליה: אינון אזלין ואתו, הכא בעון לך ולא משכחין לך, והן מרבין עלינו את הדרך וכו', אתיא הא דרשב"ג, כר"מ, דתנינן תמן: על כולן אמר ר"מ: יכולה היא שתאמר: סבורה הייתי שהייתי יכולה לקבל, ועכשיו איני יכולה לקבל. אלמא: לת"ק דרשב"ג, אינו יכול לעולם לומר: סבור הייתי; בשום מקום לקבל, בין במבוי בין בחצר. דא"כ, כולהו אתו כר"מ. וכיון שכן, הוא דר' אילא, דמשמע דבחצר יכול הוא לחזור בו, אפילו משקבל עליו, (כרשב"ג ור"מ) [דרשב"ג בדר"מ] שייכא. ולא קי"ל כוותייהו, אלא כחכמים דר"מ, וכת"ק דרשב"ג. ובין בחצר ובין במבוי, כשקיבל עליו, אינו יכול לחזור בו. ומעתה, מתני' דקתני: אבל הוא פותח לרשות הרבים; דהיינו מבוי, אפי' בשלא קבל הוא, דומיא דחצר השותפין. הברייתא דקמייתי לה בירושלמי, ואיתא נמי בתוספתא דבבא בתרא (פ"ב), דקתני: כשם שבני חצר יכולין לעכב זה על זה, כך בני המבוי מעכבין זה על זה. ברייתא היא, אלא מייתי לה בגמרין. ובספר העיטור כתוב בו: דנחלקו בו הראשונים. יש אומרים דדין מבוי שאינו מפולש, כדין חצר השותפין. ויש אומרים דאינו כחצר, דבחצר השותפין אסור ובמבוי מותר. ואף על פי שהרב ז"ל כתב, דמסתברא כמ"ד דדינו כחצר השותפין, אני מה שנראה לי כתבתי.