תרומת הדשן/ב/רסז
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
סימן רסז בתוונא דליבא יתיב ושקיל וטרי ומותיב. אהובי ה"ר יעקב יצ"ו. מה באת לתהות בקנקני ושמא אפי' חדש אין בו ואף כי אין וסתי להשיב בדיני ממנות אם לא שהובררתי לפסוק הדין מרצון בעלי הדין או דייניהם וכ"ש בענין זה אשר לפי דעתי מילי דעקיפי קחזינן הכא כי הח"ר נתן וה"ר משה גר"טא כתבו לי האי עובדא גופא וכתבו שהובררו משני בעלי דינים ברצונם לכתוב לי ביען כי קרובים המה ואין רצונם לחלוק ע"י ב"ד וטענות וציר הלזה אשר הביאני מכתבך יחדו הנ"ר יוזפא בע"ד אבי החתן וא"כ בודאי יש דברים בגו ואלמלא דמסתפינא דתדינוני לרמות רוחא לא השבתי לשום אחד מכם דבר בשביל עסק זה או ספק זה. ועתה הנלע"ד אכתוב לשניכם בלשון אחד בריהטא בעלמא ולא דנחיתנא לעומקא דדינא כי היכא דלא לסמוך עליו הר"ן הנ"ל הוא הוסיף לכתוב גופא דעובדא דהשטר על בעלי החנות היה ביד החתן או ביד אביו והיה כתוב בו שכל שמחזיק השטר יפרעו לו המעות וכן עשו בעלי החנות ופרעו להחתן ואף כי קרובי אבי המומרת מיחו בדבר לא השגיח כי החתן קבל עליו לפוטרו מהיזקות שיקבל על ככה. עוד כתב שהותנה בתחלה שלא יוציאו בעלי החנות המעות מתחת ידם תוך שנה וזאת המירה תוך חצי שנה ואז הוציאו המעות מיד אחר כך. עוד כתב שהחתן טען כבר קודם שהמירה פתח פתוח וא"כ היה מקח טעות מעיקרא אבל מזה לא כתבת דבר לא ידענא איזה מילי דקושטא אינון ומספיקא קבעינן לכתוב עליהן. אשר כתבת דלא דמי האי עובדא לפלוגתא דרש"י ור"ת בההיא דכתב לה כסות וכלים כו' משום דהאי אונסא דלא שכיח הוא דמי לאכלו ארי. יפה חלקת אהובי וכן יש בידי תשובות הרא"ש דכתב וז"ל ראובן שנהרגה אשתו בשעת הגזירה אע"פ שלא היתה עמו שנה זכה בירושתה ולא דמי לנדוניית חתנים דהכא ליכא אומדנא דדעתא דלא עלו על דעתו גזירות הללו וגם לא לתקנת ר"ת דדוקא בנדוניא משום עגמת נפש תיקן אבל לא בירושתה שנפלה לה והבו דלא לוסיף עלה ע"כ הא קמן דאפי' במיתה דלא שכיח לא דיינינן ההיא אומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ שתהנה בתו ממנו ור"ל באונס כה"ג לא אסיק אדעתיה כלל וה"נ מייתי פ' מי שאחזו תרי עובדא דהוה קביל עליה כל אונסא דאתיליד ואירע אונסא דלא שכיח ומסקינן התם אונסא דלא שכיח הוא לו ואסיק אדעתיה ומהאי טעמא נמי לא מהני מאי דהתנה בפירוש שאם תמות תוך שנה שיוחזר הנדן ליורשי המת כאשר כתב לי הר"ן הנ"ל דדוקא אמיתה אתי דשכיחא ולא אאונס דלא שכיחא אע"ג דהתנו בפירוש כההיא דמי שאחזו אבל מאי דלא אתני בתנאי כפול נלע"ד דלא גרע כחו בשביל כך כדפירשו התוס' פ' האיש מקדש ג' חלוקים היכא דאיכא הוכחה גמורה אפי' גילוי דעתא לא בעינן והיכא דאיכא קצת הוכחה בעינן גילוי דעתא ולא תנאי כפול והיכא דליכא הוכחה כלל בעינן תנאי כפול והשתא גם נדוניית דחתנים לר"ת איכא הוכחה גמורה ואפי' גילוי דעת לא בעינן כמו שפסק דלא זכה הבעל. ואפי' לרש"י דמפרש הכא שמעתתא מן האירוסין משמע אבל מן הנשואין גובה הכל מ"מ איכא קצת הוכחה דלא כתב לה אלא ע"מ כו' וסגי בגילוי דעת בלא תנאי כפול דלא מפלגינן סברת רש"י כ"כ מסברת ר"ת ותו דהא חשיב קללה ותם לריק כחכם וא"כ ודאי איכא הוכחה קצת ומהאי טעמא נמי כיון דאתני בפירוש לא מהני מה שנתנו ביד שליש אפי' אי בעינן תנאי כפול לפי פסק ר"ת דמה שכתבו התוס' פ' נערה דמוקי ההיא ותם לריק כו' שהחתן מוחזק נלע"ד דאין הטעם משום דכיון דמוחזק הוא לא מפקינן מיניה דא"כ ה"ה ספק לרבנן דפליגי עליה דר"נ ואין סברא לומר כך כלל אלא היינו טעמא כיון דאפקינן לנודניא מרשותיה גמר ומקני ואסח דעתא מיניה והאי גברא כיון דאתני בפירוש ע"כ כי לא אסח דעתא מיניה ולא גמר ומקני וא"כ לא היו כל הטעמים מספיקים לזכות החתן אלא משום טעם דלא שכיח הוא כדלעיל. ואף מטעם זה יש לחלק דאם נתפשט בארץ תקנת ר"ת שתיקן שלא מתוך ההלכה להחזיר הנדוניא תוך שנה ראשונה א"כ היה צריך החתן להחזיר אפילו באונסא דלא שכיח כדלעיל מוכח מתשובות הרא"ש שדחה סברא דאומדנא ומטעם דלא שכיח ותקנת ר"ת נזקק לסברא אחרת ואין לומר נמי מילתא דלא שכיח לא תקנו ביה רבנן דע"כ אין לומר הכי אלא כיון דתקון רבנן בחד אונס ה"ה בכולהו אי שייך בהו חד טעמא דהא התוס' בכתובות דפירשו דשלשה ענייני אונסין הן ואונס דלא שכיח כלל בההיא אינו גט משום דצנועות לא מסקי אדעתייהו וכן לפרוצות נמי ליכא למיחש משמע דוקא משום דלא שייך ביה הטעם מש"ה אינו גט ולא משום מלתא דלא שכיח לא תקנו ביה רבנן משום צנועות ומשום פרוצות. ומ"מ בנ"ד יש לחלק קצת ונימא כיון דר"ת משום עגמת נפש תיקן כה"ג שנשתמדה הבת חיישינן לעגמת נפש דאב כדאמרינן פ"ד מיתות כמאן קרינן האידנא כו' וקצת כעין זה פי' ר"י פ' מי שמת גבי בני רוכל שלא דקדקו חכמים בדבריהם ולא הוזכרו בבית המדרש ה"נ נוכל לומר דלא הזכירו כלל ר"ת בתקנתא וכה"ג ובחילוק כל דהו אמרינן הבו דלא לוסיף עלה אבל אין לומר משום דלא אתני בפירוש א"כ מחיל אתקנת ר"ת הא ליתא דעביד איניש דזבין דיניה כדאמרינן פ' ח"ה. ומה שטען החתן פתח פתוח מצאתי וא"כ לפי דבריו כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דמסקינן פ"ק מכתובות דמקח טעות לגמרי הוא ולפ"ז לא היתה אשתו ואיך יזכה בנדונייתה נלע"ד אפי' אם טען פתח פתוח וטענת דמים ואפילו קבל בפני ב"ד לר"י וריב"ם שפסקו דלא קי"ל כר"נ דמהימן משום חזקה דאין אדם טורח כו' אלא כר' אשי דאמר תני כל שלא מושמש וא"כ חתן שאינו מעמיד שושבינים למשמשו ידע דלא מהימנינן ליה אי טעי וסביר וקביל אפילו אישתכחא בעולה ומתוך כעס ושנאה קצוות בתר הכי. ותו אי האי חתן בחור הוא והבת הזאת בוגרת א"כ בפתח פתוח לא מהימן כדמסיק רב אחא כאן בבחור כאן בנשוי וליכא למימר דלפי דבריו לאו אשתו היתה דאיכא למימר דטעה ואינו בקי וטענת דמים נמי ליתנהו בבוגרת לפר"ח בפ"ק דכתובות וכיון דהחתן החזיק בנדוניא לפי שהיה השטר בידו והיה כתוב בו לפרוע לכל המחזיק בו להנהו רבוותא דפסקי דמהני תפיסה אפילו בספיקא דדינא אף לאחר מיתה דכה"ג דבחזקת אשתו היתה והבעל יורש את אשתו דבר תורה לרוב הדיעות מספק אל תוציאנו מרשותו ולומר דלאו אשתו היתה. ואשר כתבת שאם יטעון הטוען שינתן הנדוניא ביד ב"ד שאם תשוב שינתן לה אמת היא כי הרא"ש כתב הכי בפ"ק דקדושין על ירושת המומר אמנם יתר הגאונים לא משמע הכי מדבריהם כלל ואף לדברי הרא"ש איכא דוקא בנכסי של המומר כגון שהיו של עצמו או שנפלו לו בירושה אבל הנהו נכסי צאן ברזל שהן באחריות הבעל ואין לו כח לתובעו אלא לאחר מיתתו או לאחר גירושין אמאי נזקיקנו להוציא את שלו מידו דלמורדת לא דמיא כלל דמורדת לא סרה מאחרי אלהינו כלל ועבדינן לה תקנתא דלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה והאי איתתא כבר נפקא לברא ומאי נעביד לה תקנתא. לאהבתך כתבתי בדרך שקלא וטריותא ולא בתורת פסק הלכה למיסמך עלה כלל. נאם הקטן והצעיר שבישראל: