תרומת הדשן/ב/קפו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן קפו שלומך יסגא לחדא אהובי עמיתי מה"ר ישראל יצ"ו על הדגים שנתבשלו ונמצאו בהן בתוך הקדירה שעל האש ב' קארט"ן מנייר כפול נדבק ע"י בצק וכתבת דיש רוצה לומר דחמץ נוקשה ואינו במשהו אפי' תוך הפסח וכתבת ג"כ דמצאת במרדכי ריש פסחים דיעות בזה במרדכי דילן לית מזה לא רמז ולא רמיזה וכן בתוספת אלפס ליתא אמנם נ"ל נהי נמי דלשהותו שרי המ"ש הרמב"ם בהדיא דניירות שדבקום בחמץ דמותר להשהותו ואשירי ומרדכי מייתו דבריו לפסק וכן דרש מורי דודי הקדוש מה"ר אהרן ז"ל ברבים והתיר לדבק סמוך לפסח בבצק הקרמים שבפני החלונות. ואע"פ שזכורני בלי ספק שנמנעו מקצת ב"א בארץ מולדתי לשחוק עם הקרטי"ן בפסח וכמ"ש לי משם דרשות הגדול מהרר"י ס"ל קרוב בעיני שמאותו הארץ קבל חומרא זו. י"ל דהטעם הוא משום דמשחקים בהן על השלחן שאוכלין עליו ודילמא מקלף אקלופי ונתרי פירורי חמץ מינייהו ואתו לאיערובי תוך המאכל דנראה ודאי דאסור לאכול כמ"ש הרמב"ם על הטריא"ק אע"פ שאין מאכל האדם שאסור לאוכלו אפי' אין בו מן החמץ אלא משהו וה"ה דאפילו נוקשה במשהו הוא דאשירי כתב פ' בתרא דע"ז הטעם שהחמירו חכמים לאסור חמץ במשהו טפי משאר איסורין משום דלא בדילי אינשי מיניה ולפי טעם זה חמץ גמור ונוקשה שוין כדמוכח בדיבור קמא דמס' פסחים דדוקא לפי טעם האחרון צ"ל דהחמירו בנוקשה משום דלא פלוג אבל לטעמא דלא בדילי לא צריכנא ללא פלוג לגבי נוקשה וחמץ גמור ע"י תערובת. ואם תשיבני דמשמע בפירש"י פ' כ"ש גבי חמץ בזמנו בין במינו כו' דבכרת ולא בדילי תליא מילתא מ"מ משמע נמי דטעמא דלא בדילי עיקר הוא כמ"ש אשירי וא"כ נוכל לומר לא פלוג אנוקשה ול"ד לחמץ קודם זמנו דנמי לא בדילי ואפ"ה בנ"ט די"ל דכיון דזמן הביעור וההשבתה הוא בע"פ לא החמירו דחשיב קצת בדילי מטעם דהוא עצמו מהדר עליו לשורפם. עוד מצאתי בהגה"ה הגדולה שבמיימון בסוף ה' חמץ ומצה וז"ל מעשה שהגעילו יורה וכששפכו המים מחומצין ירדו לבאר ואסרו לשאוב המים בפסח שחמץ במשהו עכ"ל הא קמן דהמים המחומצים אינם אלא חמץ ע"י תערובת דודאי אין בהן כזית בכדי אכילת פרס ואפ"ה קאמר דאסורין במשהו וה"ה נוקשה בעיניה. ומאן דמייתי ראיה מבצק שבשולי החבית דלא יהיב טעמא כיון דהוקשה כבר אינה ראיה כל עיקר דהתם החמץ עומד בקושיו כל ימי הפסח ולכך לא יהיב טעמא אבל אלו הקרט"ן שנתבשלו ט"י הבישול שנתרככו ונתרכך החמץ שבהם בודאי שהיה ראוי למרח אותו ותו יהיב טעמא שפיר ויפה כתבת דעינינו רואות דלאו כמו עפרא בעלמא הוא: