תרומת הדשן/ב/לז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תרומת הדשן · ב · לז· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן לז קלני מזרועי קלני מראשי ולא אוכל להאריך בחדשי לאיש אשר כנפשי מחותני אלופי מה"ר יונה יצ"ו אהך פלוגתא דפלג ועדה ששלחת לי ע"י ליוו"א לכתוב ולבאר דעתי אההוא עובדא בישא דע לך כי עד היום יום ב' פרשת ויחי לא ראיתי ולא קריתי אפילו אחד ממכתבך לעתים ל"ע חולי ועתה אבא בקצרה ואומר אני דמלתא דפשיטא היא דאין האשה נאמנת על בנה שהוא מאיש אחר וממזר הוא כלל וכלל כי כן כתב הרמב"ם להדיא בפרק ט"ו דאיסורי ביאה דלא האמינה תורה אלא לאב וכן נראה להוכיח יפה מן התלמוד דאמרינן בפ' עשרה יוחסין ג' נאמנים על הבכור אביו ואמו וחיה חיה לאלתר ואמו כל שבעה ואביו לעולם שנא' יכירנו לאחרים מכאן א"ר יודא בפשיטות דהאם אינה נאמנת לאחר שבעה למידי דאפי' את"ל דדוקא לבכורה קאי מה בכך הא פירשו התוס' פ' החולץ דלא ילפינן לרבי יודא דנאמן על בנו שהוא ממזר אלא מכח הא דהאמינה לו תורה על הבכורה ע"ש בשינוי בתרא דתוס' וההיא דכתב רמב"ם בההוא פירקא ר"ל בחוששין לדבריה ויהא הבן אסור בקרובות אותה פלונית ואם אומרת שהוא בן ממזר אינה נאמנת להיות ודאי ממזר אלא ספק ממזר לא קשיא מידי דההוא פסקא הוא על תלמוד בפ' עשרה יוחסין דפסק רבא הלכתא כאבא שאול שהיה קורא לשתוקי בדוקי ומפרש תלמודא שבודקים את אמו אם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואהא כתב רמב"ם דנ"ל דחוששין לדבריה הואיל ואמרו חכמים בודקים את אמו אלמא תליא מילתא בדיבורה והטעם התם כיון דשתוקי לא ידעינן אבוה מאן ניהו בודקין את אמו כיון דאיכא ריעותא ושור שחוט לפנינו אבל אשת איש שילדה ובעלה עמה במדינה דליכא ריעותא ושור שחוט לפנינו פשיטא דדברי האם לאו מילתא נינהו לגמרי ע"ש במיימוני תמצא בודאי דקאי אשתוקי ומעתה אין אנו צריכין לתרץ כה"ג בפסקים ובהוראות. ומה שהקשה מהר"א לורי"א ורוצה להוכיח מהא דתנן פרק עשרה יוחסין רבי יודא אומר נאמנים מדנקט נאמנים בלשון רבים משמע ליה דתרוייהו כל אחד בפני עצמו נאמנים לאו דוקא הוא כדמשמע לכאורה מפי' רש"י דפירש במתני' דרבי יודא ארישא נמי פליג כדיליף בגמ' עכ"ל משמע דפשיטות דר"ל שלא תאמר תרווייהו בעינן אלא ברוב נמי נמי סגי כדתניא ברישא וז"ל פירש רש"י מהכא מ"מ ליכא לדיוקא דטפי מהא אשכחן פ' מצות חליצה דאמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל ורבא נקט להדיא אביו ואמו ע"כ צריכין לפרש דנקט אמו לומר דבאמו לחודיה לא סגי כלומר צריך אביו ואמו ה"נ ר"ל נאמנים צריכין שניהם להעיד אביו ואמו אבל אמו לחודיה לא סגי וק"ל. מכל הלין נראה דלית דין ולית דיין דנאמנת לעדות על ככה שהוא מאיש אחר הואיל ולא הלך בעלה למדינת הים אעפ"י שהיו העם מרננים אחריה לא חיישינן לה כדכתב הרמב"ם להדיא. אמנם תמיהני על מהר"ר ישראל שכתב שאפילו פרוצה ביותר אין חוששין לבניה משום ממזרות רק לכהונה דלא מוכח הכי כל עיקר במיימוני דמשמע בפשיטות התם דאפסול ממזרת קאי ואף כי בעיא מפורשת היא במס' סוטה פ' ארוסה ופי' רש"י שם בהדיא דלישראל קאי וע"ש דנשארה הבעיא בתיקו ומיניה כתב רמב"ם פסק שלו. ומה שכתבת מן המרדכי דכתב פ' אלמנה לכה"ג דמי שנתפס עם האשה ואומרת שקדשה בביאה צריכה גט ואם אינו מודה לה ישבע שבועת התורה שלא הוזקק לה מעולם ואינה צריכה גט דע לך דבמרדכי בני אושטריי"ך ליתא להאי פיסקא בשום מקום ואי לא דמסתפינא מחביריי הייתי אומר דפוסק תמוה הוא בכמה אפי חדא אמאי צריכה גט כל עיקר הא ע"כ איירי דלא ראו עדים הביאה מדנשבע שלא הוזקק להו המקדש בלא עדים אפילו שניהם מודים אין חוששין לקדושין ואי משום דראו עדים היחוד הא קי"ל בפ' הזורק דלא אמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אלא בנתגרשה מן הנישואין שלבו גס בה ואפילו נתגרשה מן האירוסין לא כל שכן פנויה דעלמא ותו כיון דשוית נפשה חתיכה דאיסורא היאך מצי להתירה בשבועתו. ועוד שבועה זו לא ידענא מה טיבה הא אמרינן פ' האומר בקדושין עד אחד בהכחשה מי מהימן לענין קידושין לפירוש רש"י דאפי' היא עצמה מכחשת העד מהימנן דאין עד אחד קם אלא לשבועה והכא לא שייכה שבועה אתביעת קידושין. וכ"ת מדרבנן הא אמרינן בפ"ק דב"מ דלא מתקני רבנן שבועה אלא כעין דאורייתא ואנ"ד נמי ניחא בפשיטות דלא משביעין כלל לפלג דכתב במרדכי דב"מ בשם רבינו שמחה דלא נתקנה שבועת היסת אמילתא דאיסורא כגון גנבת לי ואפי' למהר"ם דסבר דנתקנה שבועת היסת אאיסורא י"ל דדוקא איסורא דעיקר ממון גנבת וכה"ג אבל איסורא דנפקא מיניה ממונא איכא למימר דבהא כ"ע מודו דלא נתקנה עלה ותו דמאן לימא לן דתק"ח לזון בניו כשהן קטני קטנים וממזרים ומאן שויה להעמידם אפטרופוס לקטן על מזונותיו ולפי טענה ראשונה שכתבתי דלא תק"ח לזון הממזרים יתיישבו דברי הגאון מהר"י ס"ל דהתם פנויה היתה כדמוכח בסוף דברי מהר"ם וק"ל. ומעתה אני אומר שכל המרגיל לשונו ומפיק שום לעז על האיש פלג מחוייב הוא שישכנו נחש וראוי למתחו על העמוד וייסרהו חיצי גבור שנונים וגחלי רתמים. נאם הקטן והצעיר שבישראל: