תרומת הדשן/א/שיח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תרומת הדשן · א · שיח· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שיח[עריכה]

ראובן שכר את שמעון שיוליך לו קורות גדולות מן המים לעיר עם סוסו של שמעון כגון ארבעה או חמשה ימים כל מה שיוכל להוליך בדרך שכיר יום ונדר לו ולסוס שלו לשכירות בכל יום דינר וכאשר כלה שמעון פעולתו נודע שנתאנה ביותר משליש בשכרו כפי מה שרגילין לתת כה"ג לשכר האדם ולשכר בהמה ותובע אונתו מראובן וראובן משיב כמו ששכרתיך אתן ולא יותר. יש כאן דין אונאה או לאו:

תשובה יראה דבתחילה צריכין לבאר באיזה שכירות יש דין אונאה ובאיזה אין דין אונאה ושוב תתברר שאילתינו פ' הזהב מסיק תלמודא דיש אונאה לשכירות משום דשכירות ליומיה ממכר הוא וכתבו שם התוספות דדוקא לגבי אונאה מרבין ליה מקרא דשכירות חשיב ממכר ליומי אבל בעלמא לא וראיה מכהן ששכר פרה מישראל שאסור להאכילה כרשיני תרומה וכתב הרמב"ם השוכר את הפועל לעשות עמו בין במטלטלי בין במקרקעי אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה השוכר כלים או בהמה יש כאן אונאה שהשכירות מכירה בת יומו ויראה שהקבלן יש לו אונאה כגון שקבל עליו בגד לארוג בעשרים זוז כו' עכ"ל. ונראה לבאר דעת הרמב"ם דמחלק בין פועל לקבלן לענין אונאה משום דלגבי פועל אמר בפ' האומנין דיכול לחזור מהאי טעמא דכתיב כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים. וקבלן אינו יכול לחזור מהאי טעמא אלמא פועל דמי לעבד ולא לקבלן. והכי מדמה ליה במרדכי שם דין מלמד שכיר לדין עבד עברי דגופו קנוי כל כמה דלא הדר. ואכתי קשה נהי נמי דמדמינן פועל לעבד עברי עבד כנעני לא אשכחן דמדמה ליה והא דממעטינהו עבדים מאונאה היינו עבדים כנענים דאיתקשו לקרקעות כדמפרש תלמודא בהדיא ועבד עברי לא איתקש ונראה דאשכחן נמי בעלמא דסבר תלמודא נמי דעבד עברי דין קרקע יש לו פ' קמא דקדושין גבי גילגול שבועה קאמר עד היכן גילגול שבועה אפילו אמר ליה השבע לי שלא נמכרת לי כעבד עברי. ופריך האי ממונא מעליא הוא ומשני עבד עברי גופו קנוי ופרש"י דמש"ה לא טענתו מטלטלין הוא ופריך א"ה היינו קרקע כו'. אלמא סבר תלמודא דעבד עברי דין קרקע אית ליה לענין שבועה ה"ה לענין אונאה והשתא לפ"ז לענין שאילתינו אי בתר שכירות שמעון עצמו ניזל אין כאן דין אונאה דפועל הוא. אי בתר שכירות הסוס ניזל בשכירות בהמה יש דין אונאה ונראה דלית לן למימר הואיל ושכירות שמעון עצמו ושכירות הסוס שלו נכללין בסך אחד נימא מיגו דליכא אונאה גבי דהאיך ליכא נמי גבי דהאיך או איפכא מגו דאיכא לגבי דהאיך איכא נמי לגבי דהאיך וניזל בתר רובא דאיזה צד הוא רוב מן הסך ניזל בתריה או ניזל בתר חזקת ממון דיד המוציא על התחתונה כמו שמפרשים התוספות אהא דאביי דאייתי לקמן דסבר לא פלגינן דיבוריה ומגו דלא קנה נכסים לא קנה את עצמו אבל איפכא מגו דקנה את עצמו קנה נכסים לא אמרינן דיד בעל השטר על התחתונה דהיינו המוציא ידו על התחתונה וה"נ נימא הכא הך סברא וליתא דקיי"ל כרבא לגבי דאביי בפ' קמא דגיטין בעבד שהביא את גיטו וכתב רבו נכסי קנויין לך אמר אביי אמרינן מגו דלא קנה נכסים לא קנה את עצמו ורבא אמר עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דיבוריה ואין נראה לחלק בהאי סברא דהא מדמה התם מילי אחריני להך מילתא בהך ובאשירי פ' קמא דמכות מייתי נמי דמדמה לה הא דשטר כתוב לראובן ושמעון ועדים שם קרובים לראובן דפליגי בה רבי יוחנן וריש לקיש ומחלק שם רבינו יואל דאפילו לר"י דאמר פסול אפילו לשמעון מודה הוא דלרבא פלגינן דיבוריה. והתם היינו טעמא משום דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא הא לאו הכי היינו מדמינן לה כדמוכח התם מירושלמי. ואין סברא לומר כלל דהואיל ולא נפרט השכר כמה יגיע מן הדינר ליום לשמעון עצמו וכמה יגיע שכר הסוס לסוסו א"כ מצי ראובן למימר טול לשכר הסוס חמשה חלקים מן הדינר ולשכר עצמך טול שישית הדינר ונמצא בשכר הסוס לא איניתיך ובשכר עצמך אם נתאנית ביותר כפלי כפליים לא מתחייב בכך דמצינו למימר קים להו כהנהו גאונים דפסקו דאפילו יותר מפלגא אין אונאה בקרקעות ואפילו שוה מנה בפרוטה וכבר ברירנא דדין שכירת פועל כדין קרקע לענין אונאה דודאי לא אמרינן הכי כדמוכח פ' האומנין דבשכירות פועלים חזינא היכא מתגרי פועלים בההוא מתא ואזלי' בתרה לפי מנהג דאתרא. והילכך אמדינן כמה שכר היה ראוי ליתן לשמעון עצמו וכמה שכר היה לתת בשביל הסוס ולפי חשבון זה חולקים הדינר ליום הסך שיגיע לשכר הסוס אם ימצא שיש בו אונאה פחות משתות זו מחילה ואם שתות צריך לתת לו עדיין לתשלום שכרו וכ"ש ביותר משתות ואע"ג דבביטול מקח שניהם חוזרין כדקי"ל בהזהב דאפי' המאנה יכול לחזור. ומקצת הגאונים סברי דאפי' אי לא תבע אונאותו חוזר המאנה משום דטעות מעיקרא הוא לחד טעמא כדאיתא באשירי פ' הספינה מ"מ הכא אי אפשר בחזרה דאין יוכל ראובן לומר דשמעון קח פעולתיך והחזר לי מעותי דאם יחזרו הקורות אל המים צריך לטרוח עוד בחנם וק"ל. ולא דמי למקח וממכר שזה מחזיר לזה החפץ וזה מחזיר לו מעותיו: