תרומת הדשן/א/שיא
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה שיא
[עריכה]שאלה. ראובן ושמעון היו מתקוטטים יחד לפני הקהל. אמר ראובן לשמעון אני נותן מס מממוני יותר שאתה נותן מממונך לפי הערך וכן אני נותן יותר מלוי לפי הערך והנני אני נותן נגדיכם תקיעת כף ובקנס מאה זהובים לצדקה שאחליף עמכם ואתן כל אשר לי מקרקעי ומטלטלי כסף ושוה כסף עבור כל אשר לכם ג"כ כל נכסים ושוה כסף. והשיב שמעון אני מרוצה וקרא ללוי ואמר ללוי עשה כמוני וכן תקעו כף ראובן עם שמעון ולוי וגם קבלו עליהם קנס לצדקה משני הצדדין לקיים עליהם החילוף והתמורה כדלעיל, וכמו לאחר יום או יומים בקש ראובן לחזור כי נתחרט והפציר על ידי ריעים ואהובים משמעון ולוי שיתרצו גם הם לחזור ונתפייס שמעון אבל לוי לא רצה להתפייס ונותן טעמים ואמתלאות לדבריו מפני מה אין רצונו להתפייס ולחזור, השיב ראובן אחר שנתרצה לי שמעון לחזור מעתה איני מקושר ללוי כלום שהרי לא קיימתי להחליף רק עם שניהם ושמעון כבר חזר וטוען עוד ראובן שאף אם יצטרך להחליף אין רצוני להחליף בדרך זה טול אתה כל ממוני ואני אטול את כל ממונך. אלא אוציא כל אשר לי בשבועה וכן אתם וישומו בית דין ממון של מי שוה יותר וינתן המותר לחבירו שהרי אדעתא דהכי באנו מתחילה לידי החילוף זה שכל אחד חושב שיש לחבירו יותר ממנו, גם גבאי צדקה תובעים את כולם מחמת קנס שקבלו עליהם לצדקה ואף אם יתפייסו כולם ומחלו זה לזה על החילוף מ"מ לא יוצאין ידי חובת נדרם לצדקה. היאך יתבארו אלו הדינים.
תשובה. יראה דדבר פשוט שאין בתביעת הגבאים כלום אם יתפייסו כולם ואין אחד תובע את חבירו. וכן מצאתי הועתק מתשובת גדול אחד מן הגדולים הראשונים איש ואשה שקבלו עליהם חרם לעשות גירושין והעמידו קנסות להקדש על ככה ונתפייסו אח"כ להיות ביחד ותובעין הקהל הקנסות, והשיב דפטורין משום דלא העמידו הקנסות אלא משום דלא יעכבו זה את זה וכיון שאין אחד תובע את חבירו מה להקהל עליהם שהרי נתקיימו דבריהם, וראייה ממתני' פ' חמישי דנדרים קונם שאתה נהנה לי אם אתה נותן לבני כור חיטין כו' ע"כ.
הך מתניתין מייתי לה בפ' מי שאחזו וסיום המשנה רבי מאיר אוסר וחכ"א יכול זה להתיר נדרו שלא ע"פ חכם ואמר הריני כאלו התקבלתי ופריך התם מהך מתניתין דדברי חכמים אמילתא דגיטין ודחי דלגבי גיטין לצערא קמכוין ולכך צריך להתקיים התנאי ממש כמו שהתנה אבל בכל מילי דמכוין בתנאי להרויח הואיל ונתפייס הרי הוא כאלו נתקיים לו התנאי ממש דמחילה כקבלה הוא כדפירש"י התם. ונ"ד נמי לא הוו מכוונים רק להרויח א"כ ה"ה והוא הסברא. אבל אי הוה אמרינן דטעמא הוא משום דאי בעי מקבל הוא ממנו כור חיטים וחוזר ונותנו לו וכיון דמצי למיעבד הכי אפוכי מטרתא למה לי, דא"כ התינח בתנאי שהן בממון אבל כגון הא דלעיל שהעמידו קנסות לצדקה לעשות גירושין ואם היה הוא כהן ליכא למימר אי בעי יעשו גירושין ואח"כ יחזרו וינשאו דכהן אסור בגרושה וכן אם העמידו קנסות לצדקה שישאו זה את זה ויתרצו אח"כ שניהם לפטור זה את זה אין לנו לומר ג"כ דאי בעי יעשו נישואין ואח"כ יחזרו ויעשו גירושין דאם היו עושין כן נמצא הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ודילמא לא ניחא להו כלל בזה, אלא ודאי הטעם הוא משום דכל תנאים הן כה"ג אין הכונה רק שלא יעכב איש את חבירו נגד רצונם אבל כשנעשו רצונם או שהתנאים הוא לצורכו ולטובתו א"כ נתבטל התנאי.
ומתוך כך נראה נמי דטענת ראובן דטעין הואיל ונתפייס שמעון תו לא מחייב ללוי מידי כיון דמתחילה לא קבל להחליף רק עם שניהם טענתיה טענה בהך סברא, כיון דאמרינן דמתחילה לא קיימו עליהם רק שלא יעכב אחד את חבירו שלא מרצונו אבל כשיתרצה למחול בטל הקיום א"כ כשנתרצה שמעון נתבטל הקיום כנגדו ותו נתבטל גם נגד לוי שהרי לא קיים עליו להחליף רק עם שניהם, אבל אי הוי טעמא משום דאי בעי מחלפין וחוזרין ונותנין זה לזה לכך הוי מחילה כקבלה א"כ אע"פ שנתרצה שמעון לא פקע כח שלו בשביל כך דליכא למימר אי בעי מחלפין וחוזרין שהרי לוי לא יתרצה להחזיר ואינהו לא מצי למפקע ידי תקיעת כף והנדר לצדקה אלא מטעם דאי בעי הוי אמרי דטעמא הכי הוא.
אמנם נראה אם קבלו קנין סודר או באיזה קנין המועיל לקיים החילוף שנקנין הנכסים מזה לזה על ידו בדרך זה ישתנה הדין לגמרי, ולא מבעיא כוחו דלוי דלא פקע דאם נתרצה שמעון למחול על החילוף אלא אפי' כח דשמעון גופא לא פקע במחילתו כיון דהוזקק ראובן להרבות עליו ריעים לפייסו שימחול לו א"כ אגלאי מילתא דמעיקרא רצה לזכות בחילוף וכיון דזכה בה כבר אין בידו לזכותו לחבירו אלא בדרך מתנה כדאמר פ' השולח מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו אי אפשי בה תבטל הוא לא אמר כלום, ומוכח התם בתוספות בהדיא דלאו דוקא שבאתה מתנה לידו אלא אפילו קרקע נמי שלא החזיק בה נמי לא אמר כלום כיון דזכה כבר במתנתו, ואע"ג דמפרש התם כמה לישני דמהני לבטל המתנה כולהו לא מהני אלא מטעם דהני לישני נמי משמע מעיקרא והודאת בע"ד כק' עדים דמי והרי הודה שלא רצה לזכות בה מעיקרא משא"כ הכא כדפירשתי.
אמנם מה שהשיב ראובן שאין רצונו להחליף עמו ממש אלא ע"י הערכת הנכסים ויתן איש לחבירו המותר צריך דקדוק יפה אי טענתיה טענה בהא אי לאו, והיה נראה דכיון דידעו דכל כוונת תמורה לחילוף זה לא היתה מתחילה אלא מפני קנאת העושר שסבור האחד שיש לחבירו יותר ממנו ואינו נותן ממנו מס כ"כ ואע"פ שקבלו עליהם להחליף ג"כ בנכסים שאין מחוייבין במס ע"י קנאת שאר הנכסים המחוייבים במס נתעורר לכלול כל הנכסים יחד וא"כ הואיל ולא כיוונו כלל להקניט ולא לחמוד איש את אשר לחבירו מחפצים או מקרקעות ולא כיוונו רק להרווחא. נראה לדמות להא דפ' מי שאחזו דמייתי לעיל דמסיק התם דאפי' רבנן דרשב"ג מודו היכא דלא מכוונו אלא להרווחא הוה ליה קבלת הדמים כמו החפץ עצמו וה"ה גבי נ"ד.
וא"ת הא אמרינן התם אהא דתניא הרי זה גיטיך ע"מ שתחזיר לי הנייר אימור דאמר רשב"ג היכא דליתא בעיניה אבל היכא דאיתא בעיניה מי אמר, פי' אע"ג דסבור רשב"ג דהאומר לאשה הרי את מגורשת על מנת שתתן לי אצטלית ואבדה אצטליתא תתן לו את דמיה ואמרינן היינו משום דאבדה וליתא בעיניה אבל אי איתא בעיניה אינה מגורשת עד שתתן האצטלית, הא קמן דאפי' לרשב"ג היכא דאיתא לחפץ בעיניה לא מקיים תנאו עליו בדמיו, ונ"ד נמי הא איתניהו כל הנכסים והחפצים שהותנו עלייהו בעינייהו לא תיהני אם יאמר אתן לך את דמיהם.
ותדע דע"כ צריכין למימר דאין ראיה מהא דלעיל דהואיל ולא מכוונין רק להרווחא מ"ל הן מ"ל דמיהן, דפ' בתרא דע"ז כתב אשירי ופסק שאם אמר אחד לפועל עשה עמי מלאכה זו ואתן לך חפץ פלוני אע"ג דשכר פעולה לא בעי קנין דמלאכה שעושה אצל בעל הבית קנה שכרו מ"מ לא מחייב לתת לו אותו החפץ אלא א"כ משך הפועל את החפץ או שישנו כבר ברשותו ע"כ. ודקדק אשירי פסק זה מסוגיא דהתם נתן לה ואח"כ בא עליה כו', והשתא כיון דהתם נמי אין כוונת הפועל רק להרווחא מאי אירייא שכר פעולה כל מילי נמי, ואמאי לא מייתי אשירי ראייה מפ' מי שאחזו, אע"כ כל היכא דאיתא לחפץ בעיניה צריך ליתן לו ולא דמיו אפי' היכא דלא מכוון רק להרווחה. ודוקא היכא דליתא שנאבד או נתקלקל מתקיים התנאי בדמיו רק בשכר פעולה אפילו באיתא בעיניה נותן לה דמיו, והיינו טעמא משום דהפועל לא זכה בו בשום קניין אלא שמלאכתו קנה את שכרו ולכך לא קנה אלא הדמים ולא החפץ שהתנה עליו ואדרבה אין דין שכר פעולה אלא בזוזי כדאיתא בתוס' פ' הפרה ובמרדכי ריש פ' קמא בשם ר"ת, ומש"ה היכא דמשך הפועל החפץ שזכה בו בקניין או שישנו ברשותו דקנה לו רשותו זכה בחפץ ולא מצי לסלקו בדמים, אבל בעלמא דצריך לקיים התנאי מכח קנין או מכח תקיעת כף או נדר לצדקה היכא דהחפץ בעיניה צריך לתת לו ולא מצי לסלקו בדמים.
אמנם נראה לחלק בנ"ד דודאי בעלמא כשהוא מתנה על החפץ והחפץ בעין אין אומרין שיתן את דמיו שהרי על החפץ התנה ולא על דמיו אם היה רוצה בדמיו היה אומר תן לי שוה כך וכך אע"כ דדוקא החפץ היה חביב עליו אפ"ה היכא דנאבד וליתא בעיניה אמדינן דעתיה שאין רצונו שבשביל כך יתבטל תנאו אלא יטול את דמיו. אבל בנ"ד דלא חזינהו בדעתייהו מידי שהיו רוצים איש בחפציו של חבירו אלא כל עצמו לא באו רק לברר איזה מהן שיש לו נכסים מרובים והמעט ירויח בנכסי רב על ידי החילוף, לעולם נימא אפילו היכא דאיתא בעיניה מצי לסלוקי בדמיו דמ"ל הן ומ"ל דמיהן, והדבר שקול נוטה לכאן ולכאן, ההוא ירושלמי דמייתי אשירי ס"פ נערה שנתפתתה דהיכא דאית לה לאיתתא שטר כחובה בעשרים דינרים ואין ליתומים קרקע לגבות הימנו אלא שוה עשרה דינרים ואמרה להו איתתא או הבו קרקע דחביבה לי או הבו דינרים ופליגי בה התם אמוראי. ומסיק באשירי דפסק כמ"ד דמצי יתמי למימר אין שיעבוד אלא כנגד עשרה דינרים הילך עשרה דינרים והקרקע לא ניתן לך ונראה דה"ה בעל חוב כה"ג דמ"ש ועי"ש, מ"מ אין ענין זה דומה כולי האי לנ"ד, וקל להבין.