תרומת הדשן/א/קלד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תרומת הדשן · א · קלד· >>

שאלה קלד[עריכה]

הא דנמצא כתוב בשם מהר"ם שצריך לומר בנוסח הביטול "כל חמירא וחמיעא", משום ד"חמירא" תרגום ד"שאור" ו"חמיעא" תרגום ד"חמץ", צריך לנהוג הכי או לאו?

  • תשובה:

יראה דלא צריך לנהוג הכי, דאין סברא לשבש כל המחזורים, שכתב בהן נוסח הביטול ולא כתב אלא "כל חמירא" לחוד. וכן רש"י ואלפס ואשירי, שכתבו נוסח הביטול פרק קמא דפסחים, לא כתבו אלא "כל חמירא" לחוד, וכן רבינו יוסף טוב עלם בסדרו, וסמ"ק לא דקדק עליו בזה כמו שדקדק עליו כאן ובהדא דירושלמי, דכתב עליו דלא דקדק. ויראה דלשון תלמודא בבלי הוא לכלול כל חמץ ושאור בלשון "חמירא". וראייה מפרק קמא (דף ד.), דקאמר אמתניתין דריש מסכתא דבודקים את החמץ: על המשכיר לבדוק, "דחמירא דידיה הוא". וקאמר נמי התם בדוכתא אחריתא, "בעירו חמירא דבני חילא", וכן בפרק קמא (דף ה:): "פוקו מייתי לן חמירא דבני חילא". ודוחק גדול היה לומר דבכל הני מיירי דווקא בשאור. וכמדומה לי דלא אשכחן בכל התלמוד לשון "חמיע" בשם דבר, אם לא בפעולה, כגון "דמחמע ליה" או "כי היכי דליחמעי" וכהאי גוונא, שרוצה לומר התלמוד שתתחמץ, נקוט בלשון תרגום לשון "מחמע"; אבל שם דחמץ לא אשכחן דמפיק ליה בלשון ד"חמירא"[1].

ואם תאמר, דמשום הכי נקט תלמודא החמץ בלשון "חמירא", דרוב חמץ על ידי שאור נתחמץ וקרי ליה על שם השאור; אבל אכתי נתחמץ מאליו אינו כלול בלשון חמירא, לכך צריך לומר בביטול "כל חמיע", כדי לכלול גם הנתחמץ מאליו. הא ליתא; דהתם פרק כל שעה (כח: תוס' ד"ה מחמת) הוכיחו מפרק כל המנחות באות מצה, דחמץ שנתחמץ על ידי שאור קרי טפי "חמץ" בלשון עברי מהנתחמץ מאליו, ואם כן, איך יתכן דבלשון התלמוד יהא בהפך? אחרי דתרגום דחמץ "חמיע" הוא.

לא לדחות דברי מהר"ם באתי, אלא כדי ליישב המנהג ונוסחאות הקדמונים:

הערות ויקיעורך[עריכה]

  1. ^ אולי צריך לומר ד"חמיעא".