תרומת הדשן/א/ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · תרומת הדשן · א · ט· >>

שאלה ט[עריכה]

שאלה:

הקורא הלל בראש חדש, צריך לחתום ביהללוך או לאו?

תשובה: יראה דלפום ריהטא היה נראה שלא לחתום. דתנן פרק לולב הגזול (סוכה לח, א): מקום שנהגו לברך אחריו יברך, אלמא אפילו בימים שגומרין את ההלל, אינו אלא מנהג לברך אחריו; ואם כן, בראש חודש דקריאת הלל גופא אינו אלא מנהגא, סברא לומר שעל מנהג אינו ראוי לחתום בו בברכה. ורבינו תם דפסק שמברכין אהלל דראש חודש, יש לומר דלא פסק אלא אברכה שלפני הלל, דקאמר התם אביי אמתניתין דלעיל: לא שנו אלא לאחריו תליא במנהגא, אבל לפניו מצוה לברך; וכיון דמצוה היא ולאו מנהגא, בראש חודש נמי מצוה לברך, הואיל ואין כאן רק חד מנהגא, דהיינו הקריאה. מה שאין כן בברכה של אחריו, דמנהג הוא בראש חודש. אמנם באשירי פרק ב דברכות כתב: רבינו תם מייתי ראיה מדאסרו חכמים להפסיק בו, אלמא דצריך לברך עליו תחילה וסוף. וכן כתב באור זרוע הגדול. וכתב נמי, דמשום הכי אסרו חכמים לאשתעויי בפסוקי דזמרה, משום דתקנו ברכה לפניהם, דהיינו "ברוך שאמר", וברכה לאחריהם, דהיינו "ישתבח"; משמע הא לאו הכי לא הוי אסור לדבר. אלמא על כרחך צריך לברך על הלל דראש חודש נמי לבסוף. ותו, כי דייקינן ביה, איכא למימר איפכא מסתברא, דברכה שלפניו אומר "וציוונו לקרוא את הלל", והיכן ציוונו? לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, אלא מנהגא! אלא צריכנא למימר דאמנהגא כהאי גוונא מברכינן, כדמפרש רבינו תם, והביא ראיה מיום טוב שני, דלדידן אינו אלא מנהג אבותינו בידינו, ואפילו הכי מברכינן בו אתקיעת שופר ואכילת מצה, דמברכין ביום טוב שני עלייהו "וציוונו". וכל שכן בנידון דידן בברכה שלאחר הלל, אין מזכיר בה "וציוונו" ואינו אלא דברי ריצוי ושבח, שנוכל לחתום בו אפילו אמילתא דמנהג, לפי פירוש רבינו תם, דסבר מברכינן על הלל לפניו בראש חדש ובחול המועד ופסח. ומסתמא הוא הדין יום שמיני דפסח, דבסתמא כתב: ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל – מברכין, והלל יום שמיני דפסח מנהג הוא, דאפילו בשביעי דפסח – אינו אלא מנהג ולא חובה, ויום שמיני אינו אלא מנהג אבותינו, ובלא מנהג היא חול גמור.