תרומת הדשן/א/ה
שאלה ה[עריכה]
שאלה:
עירונים או פקידים שלחו אחריו, או שהלך מעצמו אליהם, מחמת חוב שיש לו על ארמאים, והאריכו עמו בדברי ויכוח ופשרות, ולא היה יכול ליפטר מהם אלא אם כן בא לידי הפסד באותו חוב, ונזקק לשהות עמהן עד שעבר זמן תפילת המנחה, יכול כהאי גוונא להתפלל ערבית שתים או לאו?
תשובה: יראה דשפיר דמי להתפלל ערבית שתים, אף על גב דכתבו רברבתא: הזיד ולא התפלל תפלה א' בזמנה שוב אין לו תשלומין, דמעוות לא יוכל לתקון הוא – נראה דכהאי גוונא לאו מזיד מקרי, ודמי לאונס. והכי משמע ריש פרק אלו מגלחין (מו"ק יד, א): אבד אבידה מהו? מי אמרינן כיון דצריך לבקש אחריה אונס הוא כו'. אלמא, כל היכא שמבטל המצוה לצורך ממונו שלא יבוא לידי הפסד, מקרי אונס. ואמרינן נמי בפרק קמא דברכות: הזהרו בתלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונס. פירש"י: שהוא חולי, או נטרד בטורח דוחק מזונות. ומרדכי בפרק קמא דשבת כתב בשם רבינו תם אההיא דאין מפליגין בספינה, דמחלק הספר בין הולך לדבר מצוה ובין הולך לדבר הרשות, דלא מיקרי דבר הרשות אלא הולך לטייל, אבל הולך לסחורה כדי להרויח מזונות חשיב לדבר מצוה. מכל הני משמע דלא מזיד מיקרי בנידון דידן. אף על גב דיש לחלק, דלעניין תפילה שהיא עבודת קונו – אין לו לחוש להפסד ממונו, דאפילו גבי תלמוד תורה אמרינן: זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד; ואמרינן נמי בפרקי אבות: הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה. אין הכי נמי דלאו שפיר עבד, מכל מקום לאו מזיד איקרי, והוי כמו טעה או שגג להתפלל, דאית ליה נמי תשלומין. ובפרק תפילת השחר נמי אמרינן: אבוה דשמואל ולוי הוה קא אזלי באורחא, הוו מקדמין ומצלי; ופירש"י: שהיו מתפללין קודם עמוד השחר. ולכאורה משמע דבדרך הרשות הוו קא אזלי לצורכיהם, והוו מתפללין אפילו לכתחילה תפילה שלא בזמנה. ולפי התוספות התם נמי, דמפרשי שהיו מתפללין אחר עלות השחר קודם הנץ החמה, מכל מקום עיקר זמן תפילה אינה אלא לאחר הנץ החמה, ואפילו הכי היו מבטלין עיקר הזמן בשביל עסקיהן אפילו לכתחילה. אם כן, יש לומר דבדיעבד לא איקרי פושע ומזיד אם מעביר כל הזמן בשביל הפסד ממון. ואשירי כתב התם: רבינו חננאל פסק כאבוה דשמואל ולוי. ואף על גב דהלכות גדולות פסקו דלא כוותיה, אפשר היינו מטעם אחר, משום מסמך גאולה לתפילה. ותו, דאשירי כתב דמסתברא כרבינו חננאל: