תרומת הדשן/א/דיני מתנת שכיב מרע

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: תרומת הדשן/א/שנ (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שנ· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שנ[עריכה]

ראובן צוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לבת בנו עשרים ליטרא ותקנה בהן חגורה אחת יפה ונפטר ראובן. אח"כ כמו חודש ימים נפטרה גם האשה בת בנו קודם שהגיע המעות לידה והניחה בן קטן והיה חי אחר פטירתו כמו שנה ונפטר גם הוא והנה בעל האשה תובע הכ' ליטרא מחמיו בן ראובן כי עדיין לא הוציאם מידו השיב לו בן ראובן אבי לא צוה אלא שתקנה בתי חגורה עבור אותם כ' ליטרא והלא נפטרה בזמן מועט אחר פטירתו וע"כ נתבטל מחשבתו וצוואתו והבעל טוען לא נתבטל בשביל כך. הדין עם מי:

תשובה יראה הדבר צריך דקדוק כמו שאבאר. ונראה דודאי דאי לא הוי שום זרע לאשה זאת לא הוי מידי מששא בתביעת הבעל משום דכה"ג לא בא ממון זה ליד אשתו מעולם ומחוסר גוביינא חשיב ראוי ואין הבעל יורש את אשתו בראוי וגרע טפי ממלוה בשטר דאית לה לאיתתא בנכסי מלוג שלה דלא ירית לה בעל משום דחשיב ראוי אע"ג דההוא ממון אתא לידה כבר אבל כיון דהוי לההיא איתתא בן והניחה אותו חי אחר מותה אותו בן יורש כל כח וזכות שהיה לה בעולם בראוי כבמוחזק וכשנפטר אח"כ הבן יורש אביו כל זכותו וכחו ג"כ אלא שבן ראובן טוען דהצוואה לא היתה אלא אדעתא דתקנה בהני מעות חגורה יפה וכוונתו ההיא כבר נתבטלה קודם שהוציא מעות מידו נראה לכאורה דשפיר קטעין וכה"ג איתא במרדכי פ' אע"פ באחד שנדר והקצה מעות לצדקה יתומה להשיאה בהן ונפטרה היתומה קודם שהשיאה ופסק רבינו חיים כ"ץ דלא זכו יורשי היתומם באותם מעות כל עיקר דמשום דאמדינן לדעתיה שלא הקצה אותו אלא ע"מ לכונסה ור"י וא"ז פסקו התם כמותו וכתב דאומדנא גדולה היא שלא הקצה אלא ע"מ לעשות בהן מצוה ואע"ג דראבי"ה פליג עלייהו התם וכתב לא כל האומדנות שוות וכיון דהוקצה המעות לעניים נעשה נדר וזכתה היתומה בהן מיד וזכו היורשים מכחה וא"כ בנ"ד נמי דכיון דקי"ל דדברי ש"מ ככתובים וכמסורים דמי מיד זכתה האשה בהני כ' ליטרא ואתי יורשים וזכו מינה מ"מ מה בכך אכתי פלוגתא דרבוותא היא ולא מפקינן ממונא. אמנם נראה דבנ"ד ליכא אומדנא דמוכח כלל כי התם דאיכא אומדנא גדולה שלא כיון לעשות זה במעות הללו אלא חפצי שמים ולא לתנם במתנה לאינשי מעלמא משא"כ בנ"ד דאמרינן בפ' י"נ ובפ' מי שמת דעתו של אדם קרובה אצל בנו וה"ה מסתמא אצל בת בנו ונוכל לומר דגמיר ודאי להקנות לה הכ' ליטרא מנכסיו בלי תנאי ומה שצוה שתקנה בהן חגורה יפה כדי להראות לה חבה יתירה שהוא זוכרה על קישוטיה בשעת פטירתו וא"כ איכא למימר דבענין זה כ"ע מודו דאמרינן עלה לא כל האומדנות שוות. עוד היה נראה לזכות הבעל מטעם אחר דגרסינן בפ"ב דביצה ההוא גברא דאמר הבו ד' מאות זוזי לפלוני ולינסיב ברתא אר"פ ד' מאות זוזי שקיל ברתא אי בעי נסיב ואי בעי לא נסיב טעמא דאמר הבו לו ד"מ זוזי ולנסוב ברתא אבל אמר לינסוב ברתא והבו ליה ד"מ זוזי אי נסיב קשקיל אי לא נסיב לא שקיל ומוכח התם מפירש"י ומהתוס' שהטעם הוא משום דאמרינן תפיס לשון ראשון ומיד כשאמר הבו ד"מ זוז לפלוני זכה בהן משום דככתובים וכמסורים דמי ומאי דקאמר אח"כ ולינסיב ברתא אי בעי עביד ואי בעי לא עביד וה"ה בנ"ד מה שאמר שיתן מנכסיו לבת בנו כ' ליטרא אותה צוואה מיד ככתובים וכמסורים דמי ומה שצוה אח"כ שתקנה בהן חגורה תפיס ל' ראשון וחגורה אי בעי קניא ואי בעי לא קניא. אמנם כל ימי תמהתי אהך פיסקא דתלמודא דבשלמא אהא דקאמר לעיל מיניה האומר הרי עלי עולה ואצא בו ידי חגיגה איכא למימר ביה תפוס ל' ראשון משום דהואיל ויצא מפיו הרי עלי תו לא מצי למהדר אבל שכ"מ מצי למהדר לגמרי אי בעי וכ"ש דמצי אח"כ להתנות כמה שירצה האיך נוכל לומר תפוס ל' ראשון ע"כ נראה דצריך לדקדק יפה אי אתינא לדמוייה להא מלתא אחריתי:


מתוך: תרומת הדשן/א/שנא (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שנא· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שנא[עריכה]

ראובן ושמעון הוציאו דייתיקי על לוי איך שאביו צוה במתנת ש"מ לתת לכל א' מנה מנכסיו ולוי מערער נגדם ומכחיש להם כמה דברים בענין הצוואה שאם היו אותן דברים אמת לא היתה בצוואה ממשות כלל והמה מכחישין לו באותן הדברים ואומרים שהוא משקר כדי לפסול הצוואה אח"כ נתפשר לוי עם ראובן ופייסו בדמים כפי חלקו או קרוב לחלקו ושמעון פושט את הרגל ועומד בטענותיו הראשונים. ושמעון משיבו אם כדבריך למה נתת חלק לראובן השיבו לוי מה לך עלי אם הייתי נותן לראובן כל אשר לי בחנם. הדין עם מי:

תשובה יראה דיפה משיב לוי בזה דלא מצי שמעון להוכיח להו דמשקר בטענותיו לפסול הצוואה מדנתן לראובן חלקו כמו שאבאר. ולא מבעיא אי ראובן פקח בטענותיו דמצי למימר טריחא לי מלתא לפלוג בהדיה אלא אפי' אי ראובן נוח יותר משמעון מ"מ מצי למימר מקרבא נפשאי טפי לגבי ראובן לוותר כנגדו ולא רציתי לחלוק עמו אע"פ שידעתי שהדין עמי ודמיא להא דתנן בפ' מציאת האשה הפוסק מעות לחתנו ומת אמרו חכמים שיכול לומר אל היבם לאחיך הייתי רוצה ליתן אבל לך אין רצוני ליתן ותנא עלה בגמרא ואפי' הראשון ע"ה והשני ת"ח וכתב שם אשירי בשם גאון דדוקא פסק לחתנו אבל פסק לבתו שתנשא בו לזה צריך לתת לאחיו שהרי לבתו פסק ועדיין היא קיימת. אלמא כל היכא דמצי למטען ולומר מה שנדרתי או עשיתי בשביל פלוני זה מאהבתי אותו נדרתי לו או עשיתי ואי אפשי לעשות כן לאחיו או לחבריה טענתיה טענה ואי ק"ל דאמרינן פ' הכונס דן רב כר"מ שאם כתב לראשון ולא חתמו לו לשני וחתמו לו איבדה כתובתה ובפ' מי שהיה נשוי מסיק רב אשי נמי הכי דבב' לקוחות אבדה כתובתה מטעם דאם איתא דנ"ר עשתה לבעלה הו"ל למעבד בראשון ואמאי לא טענה מקרבא נפשי' לגבי ב' וחתמתי לו בשביל אהבתו כדי לקיים לו המקח לפי שעה אבל לא' שנאתי ובטלתי לו המקח ולא חשתי על נ"ר של בעלי לק"מ דהתם בלא"ה דברים שבלב הם שהרי חתמה לב' אלא דקים להו לרבנן דרגילין נשים למעבד נ"ר לבעליהן. ומש"ה כי טענה הכי טענתה טענה והיכא דאית לן גילוי מלתא דהך איתתא לאו רגילה למעבד נ"ר לבעלה לא שבקינן לה למטען אע"ג דלית לן הוכחה גמורה. ותו דל"ד נ"ד להתם דהתם מתוך אהבה ושנאה תבטל נ"ר של בעלה והא לא אמרינן ועוד דהיינו צריכין לומר דמתוך אהבתו של שני חתמה לו לקיים המקח לפי שעה ולא לעולם וזה דוחק וכל זה ליתא בנ"ד. ואין להקשות אנ"ד מהא דאמרינן פח"ה ואי דל"ל צנא דפירי לאלתר הוי חזקה ופירש שם ר"ח דאי לאו דקרקע דלוקח הוי לא היה המערער מקבל ממנו דורון מאותו קרקע ופסק מיניה מהר"ם במרדכי שם דאם אחד מבקש חבירו להתיר לו הישוב שנה אחת הורה והוכח בזה שאין לו חלק בישוב דאל"כ לא היה מבקש ממנו להתיר לו שנה ויחזיק בזה טענותיו של כנגדו על הישוב לעולם ע"כ ולפי סברא זו בנ"ד נמי נימא אי לאו דידע שיש ממש באותו דייתיקי לא היה מתפשר עם ראובן ויחזיק בזה טענותיו של שמעון דהא קמן התם אמרינן האי סברא אע"ג דלצורך עצמו היה מבקש התרת היישוב יש לחלק דודאי לגבי מערער גופיה לא קעביד מלתא שיחזיקו בו טענותיו אבל לגבי אחריני אפי' לגבי אחיו דמצי לתרוצי שפיר דמשום דמקרבה נפשיה לגביה קעביד הכי ואינו חושש כי סבור שלא יתחזקו טענותיו שלכנגדו בזה:


מתוך: תרומת הדשן/א/שנב (עריכה)

<< · תרומת הדשן · א · שנב· >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שנב[עריכה]

פלוני א' שתוקי ולא היה לו זרע והיה לו בית ונטה למות וצוה במתנת ש"מ לתת הבית לאמו וכשמת בא ראובן והחזיק בבית כדין המחזיק בנכסי הגר. כחו של מי יפה של ראובן מחמת חזקה שהחזיק או של האם מחמת הצוואה של שכ"מ:

תשובה יראה דחולקים הבית שוה בשוה כמו שאבאר ונראה דהאי שתוקי דין גר ממש יש לו. ולא מיבעיא היכא דבדקינן לאמו ולא ידעינן ממאן נתעברה דודאי אינו נוחל ומנחיל דלא ידע אבוה מאן הוא אלא אפי' אמרה אמו מפלוני נתעברתי מוכח בסוגיא פ"ק דכתובות דאע"ג דקי"ל כר"ג וכאבא שאול פ' בתרא דקדושין דהיה קורא לשתוקי בדוקי והיכא דקאמר' לכשר נבעלתי נאמנת על הוולד אפי' ברוב פסולין אצלה היינו מטעם דאשה מזנה בודקת ומזנה ולכך מהימנינן לה אפי' על הוולד אע"ג דל"ל חזקת כשרות אבל לענין ירושה להאמינה מפלוני נתעברתי וירש אותו פלוני או משפחתו יירש אותו דהתם לא שייך טעמא דאשה בודקת ומזנה ודאי לא מהימנינן לה אא"כ מודה שממנו נתעברה דפריך התם אילימא דמשתקין אותו מנכסי אביו פשיטא מי ידעינן אבוה מנו וקאי נמי הך פירכא אברייתא דתני התם בה בד"א בעדות אשה בגופה אבל בעדות אשה בבתה ד"ה הולד שתוקי ומדתני עדות אשה בבתה וקבעי לאוקמי לענין ירושה והיינו ע"כ שהאשה מעידה שמפלוני נתעברה ואפ"ה פריך פשיטא דמשתקינן אותו ואף כי הדין הזה א"צ ראיה דפשיטא דאין האשה נאמנת מפלוני עשיר נתעברתי ואפי' אי תפשה מפקינן מינה ואע"ג דכתב הרמב"ם גבי א"ב דפנויה שאמרה מפלוני נתעברתי א"נ דבן פלוני הוא ונ"ל דחוששין לדבריה ואסור בקרובת פלוני עכ"ל. הא קמן דלדעת רמב"ם חוששין לדבריה מ"מ י"ל היינו דוקא לענין חומר עריות אבל לענין ירושה פשיטא דלא מהימנה כל עיקר ואע"ג דמסיים נמי התם שאם אמרה בני זה ממזר הוא הוי ספק ממזר היינו משום דאפי' לא נבדקה האם ספק ממזר הוא כדפריש התם וכן מוכח בפ' אלמנה לכ"ג באשירי דמייתי הני ג' גווני דפ' י' יוחסין דמפ' פלוגתא דרב ושמואל בארוסה שבא עליה ארוס וגוונא מציעא מפרש דשתוקי דקאמר שמואל היינו לענין ירושה ומשמע התם מדברי האשירי דאפי' אי בדקינן לאמו ואמרה דמארוס נתעברה משתקין אותו מנכסיו ואפי' אי תפס מפקינן מיניה כיון דלא מהימנא שיירש הוא את פלוני ואת משפחתו ה"ה איפכא נמי דמ"ש וא"כ א"א שיהא יורש ונוחל והרי הוא כגר גמור ובגר פליגי רבוותא אי מהני צוואת שכ"מ דידיה או לאו דבאלפס פ' מי שמת בשם ר"ה גאון ורמב"ם וסמ"ג ס"ל דהא דאמר התם בעובדא דא"ג מתנת שכ מ כירושה שוויוה רבנן וגר דליתיה בירושה ליתא נמי במתנת שכ"מ לא קאי אלא היכא שהגר נותן במתנת ש"מ למי שראוי הוא ליורשו כגון איסור לרב מרי שהיה בנו רק שלא היתה הורתו בקדושה אבל גר שנתן במתנת ש"מ לאינש דעלמא מהני ביה מתנת ש"מ ופי' רמב"ם וסמ"ג הטעם משום דלשון ירושה ומתנת ש"מ לגבי יורש אחד הם ואם אתה אומר יקנה נמצא זה כאילו יורש את אביו ע"כ. ורב אלפס כתב הטעם דכיון דהוי ראוי ליורש מתנת ש"מ כירושה שוויוה רבנן כלומר רבנן דיינינן ליה דלא כיון לשם מתנה אלא לשם ירושה וכיון דליתא בירושה ליתא נמי במתנת ש"מ. ואשירי פ' מ"ש תמוה טובא על חילוק זה דבין נותן למי שראוי ליורשו ובין שנתן לאינש דעלמא דכיון דאידך נמי אינו יורשו כאיניש דעלמא מנ"מ אם ראוי ליורשו ורוצה הוא לפרש דמתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן שכל מי שאינו יכול להוריש אינו יכול לתת מתנת ש"מ וכ"כ בתשובה דדברי רב אלפס תמוהים הם וכל הגדולים נחלקו עליו וכתב בטח"מ דהראב"ד ג"כ השיג על הרמב"ם במה שחילק במתנת ש"מ וגר בין נתנו למי שהיה ראוי ליורשו ובין נתנו לאינש דעלמא והשתא לדעת רב אלפס וחביריו זכתה האם במתנת שכ"מ וזכיית ראובן לאו כלום דמיד כשמת השתוקי קם הבית בחזקת אמו ולא בא לכלל הפקר לעולם ולדעת אשירי וראב"ד לא קנתה האם כלום במתנת שכ"מ ובמיתת השתוקי נעשה הבית הפקר וזכה בו ראובן ובפלוגתא דרבוותא כה"ג דלא תפיש חד מנייהו דינא הוא דחולקין כמו שאבאר לקמן וא"ת דבנ"ד אפי' רב אלפס וחביריו מודים דלא מהני מתנת ש"מ דאיקרי נמי ראוי ליורשו האם את בנה היכא דליכא יורש מן האב והכי ס"ל לר"י משום ר"ש בן יהודה פ' י"נ מדדריש מטות להכי היכא דליכא קורבת האב כגון גר האם יורשת הבן כך מפרשים התוס' בשם ר"י ור"ת*. ואע"ג דאנא לא קי"ל הכי אלא כסתם מתני' דפליג עליה התם וכן מוכח בהדיא בתוס' פ"ק דכתובות גבי גר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד דמפרשין התם ההיא דריש פ' בן סורר ומורה דאין קרובי האם יורשים אפי' היכא דליכא קרובי האב מה בכך מ"מ מיקרי טפי ראוי היה ליורשו מהורתו שלא בקדושה דליכא מ"ד דירית ליה לאבא וי"ל דיש לחלק דהורתו שלא בקדושה אע"ג דמדין תורה פקע ירושתו מ"מ בנו הוא ואשכחן בכל דוכתא האב מוריש לבנו ושייך ביה טעם הרמב"ם וסמ"ג שאם אתה אומר יקנה נמצא זה כאילו יורש את אביו אבל האם את בנה דבשום דוכתא לא אשכחן ירושה מצד האם אין זה נראה כאלו יורש את בנה והכל יודעים שבמתנת ש"מ היא נוטלת ומה"ט נמי לא דיינינן שכוון במתנתו לצד ירושה הואיל וראוי ליורשו כדפי' האלפס דהיינו ה"ט דלא מהני מתנת ש"מ בראוי לירשו כדלעיל דההיא סברא שייכא דוקא לגבי אבא בברא דאשכחן בכל דוכתא דמורית ליה אבל גבי אם ובנה דשכיחי טובא דקרובי האב מרחוק יורשין כל הממון והאם וקרוביה מסתלקין והולכין ריקם ולכך לא טעו ביה אינשי והוי כגר הנותן לאינש דעלמא דפליגי בה רבוותא דלעיל וכיון דלא ידעינן כמאן הלכתא דינא דחולקין דהכי פסק רב אלפס ור"ח פ' המפקיד דתיק"ו דממון חולקין ואע"ג דאשירי וכן וא"ז פליגי התם וכתבו דלא קי"ל כסומכוס אלא כרבנן והמע"ה והרשב"ם פ' גט פשוט פסק נמי דכל תיקו שבתלמוד לא חולקין אלא המע"ה אע"ג דאיהו פסק כסומכוס היינו משום דלא תפיש חד מנייהו אבל היכא דלא תפסי לא זה ולא זה כנ"ד שהבית עומד בחזקת זה כמו בחזקת זה מודו דחולקין והכי פירש"י בהדיא פ' החולץ בההיא דספק ובני יבם דמשום דלא מוחזק כל חד מנייהו חולקין וכתבו התוספת שם דההיא חולקין אפי' לרבנן דסומכוס משום דליכא המוציא מחבירו וכן פ' חזקת הבתים גבי ההיא ארבא פריך תלמודא עלה מהמחליף פרה בחמור ומקשים התוספות שם מאי פריך מההיא מתני' דאתיא שלא כהלכתא דכסומכוס אתיא ולא כרבנן. ומתרצים דהיכא דלא תפסי לא זה ולא זה אפי' רבנן מודו ורציתי לומר דכל הני דחולקין היינו משום דספקא ממש נינהו אבל ספקא דפלוגתא דרבוותא אי לא תפסי לא זה ולא זה אית לן למימר כל דאלים גבר והכי אמרינן בהדיא פ' הנזקין גבי נהרא עילאי ותתאי והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר וכן פסק מור"ם פ"ק דב"ב בהא דרצו השותפין להכריח את ראובן ליקח את חלקו במערב ומסיק כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא רש"י ור"ת כל דאלים גבר וה"נ משמע במרדכי פ' המוכר את הבית אם כן צריכינן לחלק בין ספיקא דדינא שהוא משום פלוגתא דרבוותא ובין ספיקא דדינא משום דקאי בתיקו דהתם כתבו רבוותא דחולקין. אמנם מן הטעם שפירש רשב"ם פ' חזקת הבתים אהאי ארבא דמשני תלמודא כיון דאיכא למיקם עלה דמלתא לכן פסקינן כל דאלים גבר דשמא יבואו עדים ויעידו של מי הוא ונמצא דברי ב"ד שבורים ונסתרים במה שפסקו כבר חלוקה או שודא לכך אין ב"ד נכנסין בדבר ולכך כל דאלים גבר עכ"ל. ומשמע אי לאו ה"ט הוי חלוקה עדיפא או שודא. ובנ"ד בפלוגתא דרבוותא לא שייך ה"ט דמי יעיד לנו שהלכה כדבר פלוני או כדבר פלוני לכך בעינן למעבד חלוקה דשודא לא עבדינן אלא כר"נ בדורו וגם דוקא בדוכתא דפסק תלמודא בהדיא שודא והכי פסק במרדכי פ' מי שהיה נשוי מתשובת מור"ם וא"כ צריכינן ליישב ההוא דפ' הניזקין דפסק תלמודא כל דאלים גבר משום דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר משום דהתם לא הוי חלוקה שייכי דאי הוי שתי עילאי פלגא דיומא או פלגא דארעא וכן תתאי נמי פלגא כה"ג עדיין הוי קפידא דמאן ליתחל. ותו דדלמא בכה"ג הוי ודאי פסידא לתרווייהו. ובהכי מתיישב ההוא דתשובת מור"ם דפ"ק דב"ב משום דהחלוקה לא היה אפשר התם ע"ש. עוד יש ליישב ההיא דפ' הניזקין דאפשר כך היתה תקנת חכמים לפסוק כל דאלים גבר. ואע"ג דליכא טעמא בדבר והכי כתב אשירי פ' המוכר את הבית דלפעמים תקנו חכמים חלוקה אע"ג דלאו מדינא חולקין דיש מקומות שהיה נראה להם לתקן כך וכן כתב שם במרדכי דלפעמים ראו חכמים לתקן חלוקה ולפעמים כל דאלים גבר ומייתי ההיא דפ' הנזקין אמנם ההיא דתשובת מור"ם פ"ק דב"ב לא יתיישב הכי דאין סברא לומר דמור"ם ראה לתקן בההיא דינא כל דאלים גבר דדוקא אסברת התלמוד שייך למימר הכי וק"ל. הארכתי בדברים הללו משום דכללות גדולות הן בדיני ממונות: