תרומת הדשן/א/דיני אפוטרופוס ויתומים
מתוך: תרומת הדשן/א/שמז (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה שמז
[עריכה]אפטרופוס של יתומים נתן ממון היתומים לזכותם ולטובתם לראובן במעמד שלשתן מי הוי נתינה או לאו:
תשובה יראה דלא מהני דלא תקנו מעמד שלשה בכה"ג וראיה מהא דכתב אשירי משם הרמב"ן פ"ק דגיטין דאם שלח הנותן שליח להקנות במעמד שלשה לא מהני משום דקנין מעמד שלשה מלתא בלא טעמא היא והבו דלא לוסיף עליה והביא ראייה לזה מעובדא דאיסור גיורא פ' מי שמת שלא היה ירא רבא שישלח איסור שלוחו אליו ויקנה לרב מרי במע"ש משום דלא הוי קנה כה"ג. ומסיק דאם שלח המקבל שליחו אל הנותן והנפקד דמהני דלא אמרינן הבו דלא לוסיף אלא לענין הפקעת ממון מיד הנותן ולא לענין זכיית המקבל ע"כ. והשתא נראה בנ"ד מכ"ש דלא מהני דמה התם דעשאו שליח מדעת וקי"ל בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו אמרינן הבו דלא לוסיף גבי אפטרופוס דמפקיע ממון היתומים שלא מדעתן ק"ו דלא לוסיף עליה ואע"ג דכתב אשירי בשם ר"ח פ"ק דב"מ לענין תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דאע"ג דשליח שעשאו מדעת לא קנה אם תפס למשלחו אפטרופוס תופש ליתומים אפי' במקום שחב לאחרים קנה משום דיד אפטרופוס עדיף משליח שעשאו מדעת י"ל דהיינו לזכות היתומים שווייה רבנן ידו כיד היתומים אבל לענין הפקעת ממון לעולם לא עדיף אפי' כשליח. וכעין זה אמרינן פ' הנזקין יתומים הרי הן כהקדש לטובה ולגריעותא אינם כהקדש ואע"ג דפי' רשב"ם פ' מי שמת דהך תקנה דמעמד שלשה נהי דהלכתא בלא טעמא הוי היינו בלא טעם גמור אבל מ"מ קצת טעם היה לחכמים לדבר משום תקון העולם שמידה זו נוהגין בין התגרים שלא יצטרך לעדים ולקנין בכל פעם א"כ לפ"ז הוה לן למימר דמהני אף באפטרופוס של יתומים דאי תימא דלא מהני הוי רעה לדידהו דזימנין דאיצטרך אפטרופוס לתגר בנכסיהן ולא משכח מאן דשקיל וטרי בהדיה אי מצרכינן לעדים ולקנין בדידהו וכה"ג מסיק בהנזקין יהיב זוזי ליתמי אפירי ע"ש. מ"מ י"ל דודאי דהיכא דאיכא למימר דזימנין הוי רעה לדידהו מוקמינן להו אדינא ולא מחמרינן בהו חוץ מן הדין כיון דהך חומרא אתי לידי קולא אבל למסמך כולי האי אהך טעמא דזמנין הוי רעה לדידהו ובשביל כך נפקיע ממונא במילתא דלית ביה טעמא ודמדינא לא מהני הקנין לא עבדינן ושייך שפיר למימר הבו דלא לוסיף עליה:
מתוך: תרומת הדשן/א/שמח (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה שמח
[עריכה]ראובן הוציא הוצאות על היתומים לצורך פרנסתם ומזונתם שלא ע"פ ב"ד מי אמרינן כה"ג הניח מעותיו על קרן הצבי או לאו:
תשובה יראה דאין לדמות נדון דידן להא דתנן בפרק בתרא דכתובות מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו דקי"ל התם דהניח מעותיו על קרן הצבי כמו שאפרש. ולא מבעיא לר"ח ור"ת התם באשירי דסברי דוקא במזונות אשתו משום דאפשר מצמצמת היתה במע"י להתפרנס ודמי למבריח ארי מנכסי חבירו דאין חייב חבירו לו כלום משום דאין מצילו רק מן הצער ולא מן ההפסד אבל אם פרע חובו עבורו חייב לשלם לו מה שפרע עבורו וא"כ נ"ד דברי הפסד שהרי א"א ליתומים בלתי מזונות ופרנסה והם אינם בני מלאכה כלל להתפרנס במעשה ידיהם ולכך חייבים ודאי לשלם. אלא אפי' לפי' ריב"א ומהר"ם דמסיק כוותיה פ' הכונס במרדכי דאפילו פורע חובו נמי הניח מעותיו על קה"צ מ"מ לדידהו נמי אין הטעם אלא משום דהא נמי חשיב מבריח ארי דאינו מצילו מן ההפסד אפי' אם הב"ח דוחק ותירץ ר"י על שני טעמים דלא חשיב מציל מן ההפסד פורע חובו כיון שמן הדין הוא חייב לו. ונראה לבאר טעם זה דכיון דמן הדין הוא חייב לפרוע לו מה לו לזה להוציא מעותיו במקומו הואיל ולא בקש ממנו ול"ד למבריח ארי היכא דברי ההפסד דנוכל לומר דעתו של זה היה להציל ממון חבירו שלא יהא נפסד ומקולקל וע"מ לחזור ולטול מחבירו מה שההנהו. ולפי טעם זה נ"ד נמי נוכל לומר דלא היה יכול לראות בעוני וחוסר כל היתומים והוציא עליהם ע"מ לחזור וליטול מהן. ולפי טעם ב' שחלק ר"י דלהכי פורע חובו מבריח ארי אפי' בב"ח דוחק משום דמצי למימר הייתי מוצא הרבה אוהבים שהיו מרחמים עלי והיו פורעים עבורי ע"מ שלא להשתלם ומסיק מהר"ם דטעם זה אינו אלא בחוב שהוא מחוייב מן הדין אבל חוב הבא עליו בגזל ובאנפרות לא אמרינן שהיה מוצא אוהבים שהיו מרחמים עליו שהיו פורעים עבורו. ולפי טעם זה נמי נ"ד לא אמרינן שהיה מוצאין הרבה אוהבים שהיו מפרנסים אותם בחנם דכיון דיש לעצמם די למה יפרנסם אחר מנכסיו הא איתא פ' מציאת האשה דלרבנן דר"י יש לו ואין רוצה להתפרנס אין נזקקין לו ואפי' לר"י דסבר נזקקין היינו ע"מ לפרוע ממנו לאחר מיתה ומחיים לא דדילמא תו לא שקיל כדמפרש התם והכא לא שייך ההיא טעמא לכך נפרעין מהן מחיים. וא"ת מש"ה הניח מעותיו עק"צ בנ"ד משום דהי"ל להודיע לב"ד שהן אבי יתומים נראה דמש"ה אין להפסידו אפי' אי היה ב"ד סמוכין לו וראיה מהא דתנן מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו כו' וכתב שם במרדכי בשם ר"ב דלאו דוקא למדה"י אלא דבר ההוה נקט והשתא אמאי לא נימא דלרבותא נקט ולא מבעיא אי הוה הבעל כאן דאבד מעותיו דה"ל לו להודיע לבעל שרוצה לפרנסה אלא אפי' הלך למדה"י נמי אבד מעותיו אע"כ אין לחלק בשביל שה"ל להודיע. וכ"ת מילי דיתמי שאני דאין לעשות שום מעשה הנוגע בנכסיהם רק ע"פ ב"ד כדאיתא באשירי פ' אלמנה ניזונית אהא דההוא חמרא דיתמי דהוי בידי דרבינא זוטא וכו' דשאני התם דהלוה להם לצרכם ולחיי נפשם והכי מסיק אשירי פ"ב דכתובות דקטן שלוה מאחרים לצורך פרנסתו חייב לפרוע לכשיגדיל כמו שהוכיח ר"מ הלוי התם ואפי' לדברי הר"ר יונה התם דכתב שא"צ לפרוע משום דחיישינן שמא ילוה יותר מצרכו ויבזבז ממונו וטעם זה לא שייך באחרים שהוציא הוצאות על היתומים דמסתמא לא יוציא דרך בזבוז רק לצורך שהרי בני דעת הן ומ"מ צריכין הן לברר שהוציא הוצאות לצורך ולא לבזבז דהכי מסיק אשירי אקטן שלוה מאחרים שאם לוה כדי לבזבז אינו חייב לפרוע לכשיגדיל וכ"ש בד"ד. ונראה נמי כיון דכתב אשירי דקטן שלוה לצורך חייב לפרוע והטעם הואיל ומקחו מקח וממכרו ממכר במטלטלים ה"ה הלואתו הלואה וא"כ אם יש לקטן אפטרופוס אין הלואתו הלואה כמו שאין לו מו"מ אם יש לו אפטרופס כדמסיק תלמודא פ' מציאת האשה ובנ"ד שהוציא עליהם לצרכם נוכל לומר דאפילו אם יש להן אפטרופ?ו?ס חייבים לשלם אם יוכל לברר שלצורך הוציא כיון דברירנא לעיל דלא הוי כמבריח ארי משום דהציל אותו מן ההפסד שהרי היו חסרים לחם ושמלה ומה בכך אם יש להן אפטרופ?ו?ס לאפטרופ?ו?ס גופא אם היה א' מצילו מן ההפסד בלא ידיעתו היה חייב לשלם ואם היו אלו היתומים סמוכים לאותו שהוציא יציאות עליהן ואין להם איפטרופא נראה דמילתא דפשיטא הוא דלא הניח מעותיו על קה"צ דמשנה שלימה בפ' הנזקין דיתומים שסמכו אצל בעה"ב יש לו כל דין אפטרופ?ו?ס עליהן:
מתוך: תרומת הדשן/א/שמט (עריכה)
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה שמט
[עריכה]ראובן ואשתו לאה נהרגו ביום הרג רב והיו להם ילדים בני חמש ושש ושבע ולקחום הנכרים והעבירום על דתם ונתפזרו בין הנכרים ונטמעו אין ידוע אם הם בחיים או בחילוף ואלו הילדים ידועים לנו ע"פ עדים אבל אינו ידוע אם היה להם עוד ילדים קטנים כמו בן שנה או שתים ובשנה תשיעית לאחר שנת הרג רב נפטר גד אביה של לאה אשת ראובן שהיה דר במדינה האחרת ולא הניח זרע ליורשו ובא אשר אחיו לירד לנחלה ועמד שמעון אחי ראובן כנגדו וטען הירושה נפלה לפני ילדי אחי ראובן שהן בין הנכרים כי הם זרעו של גד ואני הוא הקרוב להם להיות אפטרופא על נכסיהם וגם אולי ידוע לנו היכן הם ואם ימותו לאח"ז אני יורש שלהם השיב אשר אחי גד ילדי ראובן נטמעו בין הנכרים אולי כבר מתו כולם ואפי' היו עדיין בחיים הרי הגדילו בין הנכרים קודם שנפטר אחי גד וכיון דלא חזרו לדת האמת הרי הן כמשומדים גמורים שאין להם תורת ירושה. טען שמעון אחי ראובן אני אומר עדיין בחיים הן ויש להם תורת ירושה ועוד אני טוען אולי היה לאחי ולאשתו עוד ילדים קטנים שלא הגדילו עדיין בין הנכרים ובמקום אותם ילדים אני בא השיב אשר אני אומר שלא היה להם רק אותם ידועים ע"פ עדים. הדין עם מי בכל אלו הטענות ותשובות:
תשובה יראה דדברי שמעון ואשר שניהם נכוחים הן וכל א' טוען ומשיב דברים הראוין לטעון ולהשיב ואנו צריכין לבאר מן התלמוד ופסקי הגאונים מסקנא דמילתא על כל טענה ותשובה ולמי תמצית הדין נותן. טענת אשר הראשונה שהשיב מתו ילדי ראובן קודם שנפטר גד אבי אמם לאו טענה היא זאת דאוקמינהו בחזקת קיימא כ"ז שלא נתברר שמתו ומשנה שלימה היא בפ' כל הגט המביא גט ממדה"י והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וכן בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים וכן השולח חטאת ממדה"י מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים אלמא סמכינן אחזקה כי הך אפילו לגבי זקן וחולה כ"ש לגבי ילדים ובריאים ואין נראה לחלק דדוקא זמן מועט כשיעור מהלך ממדה"י מוקמינן אחזקת חיות אבל זמן מרובה ח' או ט' שנים לא מוקמינן כולי האי אחזקת חיות ע"כ אין לחלק הכי דהא כל מוקמי אחזקה מנגע ילפינן לה בפ"ק דחולין וכן פירש"י בהדיא בפ' כל הגט אמתני' דלעיל דמנגע ילפינן לה וחזקה דנגע אינו אלא לשעה מועטת כדאיתא התם פ"ק דחולין ודילמא אדנפק בציר ליה שיעורא כו' וא"כ מנ"ל למגמר מיניה אפי' כדי להלך ממדה"י שהוא מופלג יותר הרבה משעורא דחזקת נגע וה"ה דגמרינן מה שמופלגים אפי' שלשים שנים מזמן מהלך ממדה"י ואין צריך להאריך בזה ואע"ג דאיתא פ' המפקיד אמר אביי היכי נעביד נוקמי לנכסי בידי דברתא דילמא שכיבא סיבתא ואין מורידין כו' ומקשים שם התוס' וא"ת הא תנן בפ' כל הגט המביא גט ממדה"י והניחו זקן או חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים וי"ל דלגבי גט דוקא אמרינן בחזקת שהוא קיים משום עיגונה וכן בשביל אכילת תרומה וקרבן אבל הכא אדרבה החמירו בנכסי יתומים להחזיק הסיבתא וברתא כמתה כדאמרינן לעיל דאפי' עביד עיטדא לא מחתינן אע"ג דאית ליה קלא א"נ הכא שנשבו חיישינן טפי דילמא מחו לפי שעשו להם יסורים ע"כ. והשתא לכאורה משמע בשינויא קמא דלא מוקמינן בחזקת שהוא קיים אלא משום עיגונא וכה"ג אבל לגבי ממונא לא אמנם כי דייקינן שפיר לאו הכי דעת התוס' אלא סברי דכל היכא דליכא סברא לא להקל ולא להחמיר ודאי מוקמינן לה אחזקת קיים אלא דקשה להו אמאי החמירו הכא טפי מלגבי גט ותרומה וקרבן ומתרצים דהתם דוקא ראוי להקל משום עיגונא וכן משום אכילת תרומה וקרבן דמצוה נינהו אבל גבי יתומים אדרבה החמירו ולכך נקטו התוס' לשון אדרבה כדי לחזק התירוץ דהתם דוקא ראוי להקל משום עגונה והכא אדרבה ראוי להחמיר אבל אינו ר"ל כלל דלא אזלינן בתר חזקה אלא במקום שראוי להקל. ותדע דהתוספות פ' כל הגט מקשים נמי ההיא קושיא דמקשין פ' המפקיד מתרצים דלגבי יתומים החמירו טפי ולא תירצו מידי דמשום עיגונא הקילו אלמא דס"ל דאפילו היכא דליכא טעמא להקל מוקמינן אחזקתיה וכאן לא רצו להאריך כדי לחזק התירוץ כיון דהאמת הוא דבחד צד מתרץ שפיר וק"ל. וע"כ צ"ל דלא סליק אדעתייהו דתוספות דלא מוקמינן אחזקתא אפילו מדאורייתא ודוקא גבי גט ותרומה וקרבן הקילו חכמים דתקשה לן בשלמא גבי גט יש כח ביד חכמים להקל מדברי תורה מטעם דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש אלא תרומה וקרבן מ"ט אלא כיון דמדאורייתא ודאי מוקמינן לעולם אחזקת חיים לגבי ממון הירושה לא שייך לא קולא ולא חומרא היכא דלא תפיש חד מנייהו. ומה שהשיב עוד אשר דכיון דהילדים הללו כבר הגדילו בין הנכרים ולא חזרו קודם שנפטר אחיו גד המוריש ולכך תורת משומדים גמורים להם שאין יורשים את מורישיהם ענין זה צריך ביאור יפה אימתי ובאיזה ענין לא ירשו המשומדים את מורישיהם ולמי נתנה ירושתם ואם חוזרת להם אם יחזרו אח"כ לדת האמת או אם אינה חוזרת להם. הרמב"ם כתב וז"ל ישראל שנשתמד יורש את קרוביו הישראלים ואם ראו ב"ד לאבד ממונו ולקונסו שלא יירש כדי שלא לחזק ידי הרשעים הרשות בידם ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהם המשומד להם וכן המנהג תמיד במערב עכ"ל וכ"כ סמ"ג בלשון הזה ואשירי פ"ק דקדושין כתב וז"ל מכאן פוסקים דישראל משומד יורש את אביו וכן מסתברא דאע"פ שחטא ישראל הוא לקדש האשה ולגרשה מ"מ אם אפשר טוב לתת ביד ב"ד דלא יהבינן ליה דאזיל ואכיל בגיותא כדאמר לענין קנס בכתובות ואם ישוב תנתן לו ירושתו ע"כ. ובטור ח"מ כתב וז"ל שאלה לא"א ז"ל ששאלת משומד שהיה נותן ירושתו שהיה לו לירש מאביו לאמו ומת אביו ותבעה אמו הנכסים ויורשי המשומד תבעו ג"כ הנכסים. תשובה. רבינו יודא כתב בספר הדינים תשובה אחת לרבינו משולם שמשומד אינו יורש את אביו והביא ראיה מן הפסוק ונ"ל דאסמכתא בעלמא היא דאף ע"פ שחטא ישראל הוא ובנו הוא לכל דבר אלא קנס הוא שקנסום חכמים ואסמכוה אקרא וכיון שאין יורשו מיד כשמת אבי המשומד זכתה בת המשומד בנכסי אבי אביה ולא היה למשומד זכיה מעולם בהן ומתנתו לא הוי מתנה כלל דכיון שהפקיעו חכמים ירושתו עמדה הבת במקומו וזכתה בנכסי אבי אביה וכל טצדקי דמצית למעבד ביה ביהדות ובגיות להעמיד הנחלה בחזקתה אין עונש בדבר עכ"ל. ומרדכי פ"ק דקדושין כתב בשם מ"צ גאון ופר"ח דמשומד אינו יורש מן התורה אבל ראבי"ה כתב דיורש דבר תורה אע"פ שחטא ישראל הוא אבל יש כח ביד חכמים להפקיע ממונא דהפקר ב"ד הפקר כדאיתא פ"ק דכתובות יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותא ונראה לראבי"ה דאפילו לדברי הגאונים האב יורש את בנו המשומד דאמאי נקנסיה וכן הבעל יורש את אשתו שנשתמדה ואפי' מת מורשים לאחר שנשתמדה זכה בירושתה דלא קנסינן לבעל כו' עד וכן פסק ראבי"ה הלכה למעשה ע"כ דברי הגאונים. ומעתה נבאר תמצית הדין היוצא מדבריהם. הרמב"ם כתב ואם ראו ב"ד לאבד ממונם הרשות בידם משמע מדבריו דצריך הענין דרישת ב"ד אם משומד זה ראוי לקונסו ולאבד ממונו ולאו מילתא דפסיקא היא בכל המשומדים דפקע ירושתם. ומדברי אשירי משמע יותר הכי שהרי כתב דטוב לתת ביד ב"ד שאם ישוב תנתן לו ירושתו ואע"ג דכתב בתשובתו בטור ח"מ דלעיל דכיון דאינו יורשו מיד כשמת אבי המשומד זכתה בת המשומד בנכסי אבי אביה ולא היה למשומד זכיה מעולם בהן משמע מדבריו הללו שאפי' שעה אחת אין לו צד ירושה ומעיקרא פקע כח ירושתו וי"ל דההיא עובדא הוה בענין זה דאותו משומד לא הוי ביה צד הרהור תשובה ואביק מיבק במינות עוד בחיי אביו שהיה פשיטא ראוי לקונסו להפקיע כח ירושתו מיד שלא יהא לי בה צד זכיה כלל אבל כל היכי דיש בטחון ספיקא שמא יחזור בתשובה היום או למחר או ליומא אחרינא לעולם אין מפקיעין ירושתו מידו אא"כ מפקחין ב"ד על הדבר כדמשמע לשון הרמב"ם ואשירי דלעיל. והא דאיתא במרדכי פ"ק דקדושין מתשובת רש"י דהנפקד מן המשומד ושלח יד לזכות בחיי המשומד זכה בו דמשומד לע"ז מין הוא וגופו וממונו מופקר וא"כ כ"ש מה דנפל ליה למשומד בירושה דאכתי לא אתי לידו צ"ל דהתם נמי איירי במשומד דאביק מביק בע"ז ולא חזינן ביה צד הרהור תשובה. ואי קשה לן בההיא דתשובת רש"י דכתב דכל הקודם בממונו זוכה א"כ אמאי כתבו הרמב"ם ואשירי דבניו יורשים מה שהיה ראוי הוא לירש וע"כ איירי במשומד שהוא ראוי לקנסו מיד כדמבואר לעיל א"כ נימא הואיל ומן הדין ירושה לקמיה דמשומד נפלה אלא דקנסינן ליה א"כ יהא ממונו מופקר וכל הקודם בה זכה לק"מ דודאי ממון משומד בחייו הפקירו חכמים לכל דאין סברא כלל לומר דלא יהא הפקר רק ליורשים דלא מצינו יורשים מחיים אבל ממון של מורישו המשומד שהן כשרים לא הפקירו אלא שקנסו המשומד וסלקוהו מאותה ירושה כאילו אינו ראוי לירש וממילא יירשו שאר הקרובים וק"ל. ולפי מה דאסקינן לעיל דצריך דרישת ב"ד ופיקוח במשומדים אם ראויים הן להפקיע כח ירושתם מיד א"כ בנ"ד שילדי ראובן הידועים היו נאנסים בקוטנן כה"ג ודאי יש ספק אולי יתעורר רוחם כשיהיו בני הבנה יפה לחזור לדת האמת ושפיר קטעין שמעון אחי ראובן שהוא יהיה אפטרופ' על ירושת גד זקנם של הילדים עד יתראה לב"ד אם יש תקוה עוד על חזרתם ומ"מ אם יתברר שמתו אח"כ יירש הוא אותם כי הוא יורש שלהם והירושה קמיה נפלה ולא נסתלקה ממנו כשמת המוריש. אמנם נראה דא"ל הכי די"ל דהרמב"ם ואשירי נמי ס"ל דמדינא יש לקנוס כל המשומדים מיד כשעומדים ברשעתם אפי' שעה אחת ולא חזרו מיד לדת האמת הואיל ואינו דואג שימות פתאום ברשעו אלא שחשו לנעילת דלת בפני בעל תשובה ולכך לא הפקיעו ירושתם מיד. וכה"ג אמרינן פ"ק דקדושין דגר יורש את אביו הנכרי מדרבנן כדי שלא יחזור לסורו ואע"ג דמדינא לא ירית כדאיתא התם וכיון דטעמא הכי הוא א"כ כל מה שב"ד מפקחים וחוקרים אם ראוי המשומד הזה לקונסו אם לאו ואם יש לשמור ולהחזיק בירושתו אם יחזור בתשובה אין זה כלל בשביל שאם ימות הוא אח"כ שתפול הירושה בפני יורשיו דאין בזה משום נעילת דלת כל עיקר אלא דעת ב"ד אינו כ"א לפתוח לזה המשומד כדי שיחזור בתשובה ויירש ממון ירושתו דממון נפשו של אדם חומדתו וג"כ בשביל שלא ימרה לבו ולא יקשה רוחו מלשוב משום דהפקיעו ירושתו ממנו אבל אירושת יורשים ודאי לא קפיד ותו דאפשר י"ל דתוכיח סופו על תחילתו דכיון שמת ברשעתו הוכיח דמעיקרא נמי כשמת מורישו לא היה בו צד הרהור תשובה וא"כ מעיקרא היה מסולק מירושה זו כאילו מת א"כ יורשי המוריש הן הן היורשים כדמבואר לעיל ואע"ג דבפ"ב דחולין פליגי בה רשב"ג ורבנן אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו גבי משומד לע"ז ואיתא התם דמעשה היה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר ובתשובה בא"ז נמי כתב בההיא עובדא דריבה אחת שנאנסה בגזירה ברנק"בורט ולא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו בכה"ג אא"כ מוכח איכא למימר הכא דאיכא ריעותא קמן דעומד ברשעתו לעבור על כל עבירות שבתורה ולא חזינן ביה השתא מידת תשובה במידי אמרינן לכ"ע הוכיח סופו על תחילתו וה"נ מחלק תלמודא התם פ"ק דחולין דלמא שאני התם דאמר כתבו. אפס צריך להתיישב לפום סברותיו דלעיל דחכמים סלקו את המומר מן הירושה כאילו אינו וממילא ירשו אז יורשי המוריש ולא יורשי המשומד א"כ מ"ט דראבי"ה דפסק בעל יורש את אשתו המשומדת אפי' מת מורישיה לאחר שנשתמדה ואמאי הא הבעל לא בא אלא מכח אשתו המשומדת וכיון דהמשומדת ראוי' לקנוס מסלקינן לה מן הירושה דתהוי כמאן דליתא ונמצא יורשי מורישיה ירשו הנכסים אע"כ סבר ראבי"ה כיון דמדאורייתא ירות המשומד אלא משום דקנס חכמים שקלוה מיניה מ"מ כ"כ לא שקלוה מיניה ואית ליה זכיה עדיין שקרוב לירש לדידיה הבו ליה רבנן בירושה ולא לקרובו של מוריש הנכסים. ונראה לחלק שפיר דל"ד כלל ירושת הבעל בנכסי אשתו שנפלה לה הנכסים ממוריש' לשאר ירושת הקרובים דבעל בנכסי אשתו אפילו בחייה זכייה טובה אית ליה בגוויה כדמסיק פ' החולץ ובפ' הכותב דלאביי ידו כידה ולרבא ידו עדיפא מידה א"כ מיד כשמת מורישה של המשומדת נפלה ירושה לקמיה דבעל טפי מלקמה דידו עדיפה מידה לרבא דקי"ל כוותיה. ומה"ט ירתי לה יורשי היבם כדאיתא פ' החולץ ה"נ הכא הבעל במקומה קאי משא"כ באח או בשאר קרוב שאין לו צד זכייה בנכסי אחיו או קרובו בחייו וק"ל. ומה שרוצה שמעון לזכות עוד מטעם אחר משום דמסתמא אשת ראובן אחיו ילדה לו עוד ילדים קטנים שלא הגיעו לכלל גדלות בשעת פטירת המוריש גד זקינה כמו שבארנו בהשאלה נראה דהך טענה נמי טענה ראויה היא וצריך נמי להתיישב בה אמנם יש להשיב כמו שאבאר פ' בתרא דיבמות מוכח דרוב נשים מתעברות ויולדות אפי' בדליתא לאשה ובעלה לקמן אמרינן מסתמא נתעברה וילדה ומוכר התם נמי דרוב גמור הוא מדאורייתא וא"כ אמאי לא ניזול בתר רובא ואע"ג דקי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן הא הוכיחו התוס' פ' לא יחפור בשמעתא דניפול דדוקא היכי דאיכא חזקת ממון נגד הרוב לא אזלינן בתר רובא אבל בנ"ד דאין א' מהן מוחזק שהירושה מונח ביד ב"ד ניזל בתר רובא ולא שייך נמי כאן כספיקא דירושה דכאן נמי שמעון אחי ראובן אינו טוען לירש עכשיו מכח בני אחיו אלא טוען דהירושה לא תנתן לאשר אחי גד ותהא מונחת בידו בחזקת בני אחיו שהן בני בתו של גד המוריש והן הן חזקת השבט של גד המוריש דמזרעו הן ואיהו שמעון לא בעי אלא למהוי אפטרופא על הנכסים שאם יצאו בני אחיו מן הנכרים שהם מטומעים שם יטלו ירושתם ואם ישהו בטנופם גם הם עד שיגדלו מאז יטול הוא את ירושתם כי הוא היורש שלהם בלי ספק וכשנפלה הירושה היו אנוסים ממש וכישראל הם לכל דבריהם כי קטנים הוו ופתוי קטן וקטנה אונס הוא והוא יורשם בודאי. אמנם נראה להשיב שפיר ונראה דהא דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היכא דאיכא חזקת ממון נגד הרוב אע"ג דבשאר דוכתא אמרינן רובא וחזקה רובא עדיף דשאני חזקת ממון דאית בה טעמא המוציא מחבירו עליו הראיה ורובא לא מיקרי ראייה וא"כ נראה דדמיא נ"ד ממש לההיא דפ' החולץ ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא יבם אמר את ברא דידי והיבום היה כדין וזכיתי בנכסי מיתנא אחי כי קאתי על שמו לנחלה וספק אמר אני בר מיתנא ואני יורשו והיבום שלא כדין היה דהיה לו זרע דמסיק התם דחולקים ומקשה שם האשירי אמאי חולק הספק כלל דל תורת יבום מהכא לגמרי לימא ליה יבם לספק אני אחיו של מיתנא ואני יורשו בודאי דהנכסים הם בחזקת השבט ואת ספק אם אתה יורשו כלל שאם בני אתה ולא בנו אין לך שום תורת ירושה בחיי ולא תוכל להוציא הנחלה מחזקתה מספק ומתרץ שם אשירי דאיירי דעדיין הסבא אבא דמיתנא קיים והוא קודם לכל יוצאי יריכו וא"כ לא יוכל היבם לזכות רק מתורת ייבום וכדמפרש התם. הא קמן אי לא הוי הסבא קיים היה היבם דוחה הספק משום דהנכסים היו בחזקתו שהרי הוא ודאי אחיו של מיתנא אע"ג דאם היה הספק בנו של מיתנא הוא קרוב טפי מיבם מ"מ חשבינן להו לנכסים בחזקת היבם מפני שהוא ודאי גבי נ"ד נמי אשר אחי גד ודאי הוא לפנינו לירש את אחיו ואין ידוע שום קרוב לירש יותר ממנו וא"כ אי לא משום רובא דלעיל הא הנכסים בחזקתו ואין כח ברוב להוציא ממון מחזקתו כדלעיל (ואשירי קרי') [ואשר קדים] ליה כה"ג ויוציא נחלה מחזקתה לעיל גבי ספק ויבם: