תקנות שירות המדינה (משמעת) (בקשות לשינוי שיעור המשכורת המשתלמת לעובד מושעה) מתוך

תקנות שירות המדינה (משמעת) (בקשות לשינוי שיעור המשכורת המשתלמת לעובד מושעה), תשל״ח–1978

תקנות בדבר מבחנים, ראיות וסדרי דין בבקשות לשינוי השיעור של משכורת המשתלמת לעובד מושעה

ק״ת תשל״ח, 2138; תשל״ט, 1320.

בתוקף סמכותי לפי סעיף 49(ג) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ״ג–1963 (להלן – החוק), ושאר הסמכויות הנתונות לי על פי דין, אני מתקין תקנות אלה:

1.

ההחלטה אינה סופית

החלטה לפי סעיף 49(א) לחוק יכולה להיות מוגבלת בזמן מראש, ומותר יהא לבטלה או לשנותה לפי הענין, אם התנאים ששימשו עילה למתן ההחלטה אינם קיימים עוד או נשתנו.

2.

מבחנים בהכרעה

בהכרעה בבקשה לפי סעיף 49(א) לחוק או לפי תקנה 1 מותר להביא בחשבון, בין השאר, כל אחד מאלה:

(1)

ההכנסה הכוללת של המושעה ושל בני משפחתו הסמוכים על שולחנו ביחד אינה מגיעה ל־75% מהשכר הממוצע במשק כמשמעותו בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ״ח–1968;

(2)

המושעה נתחייב אחרי השעייתו בהוצאות בעד טיפול רפואי שלו או של בני משפחתו הסמוכים על שולחנו;

(3)

חובותיו של המושעה שנתחייב בהם לפני השעייתו, מקורם וטיבם;

(4)

המושעה היה חדל לקבל את משכורתו אפילו בוטלה השעייתו;

(5)

המושעה לא הגיש במועדם מסמכים או תצהירים שעליו להגישם בקשר לתשלום משכורתו בשעת ההשעיה, בין מכח החוק והתקנות על פיו ובין מכח החלטה בדיון על פי תקנות אלה;

(6)

המושעה לא התייצב לבדיקה רפואית, או התייצב, אך סירב להיבדק כשנדרש לעשות כן על פי תקנות לפי החוק או בהחלטה בדיון לפי תקנות אלה;

(7)

העובד הושעה לאחר שלא קיים החלטה להעבירו לעבודה אחרת מכח האמור בסעיף 47(ד) או בסעיף 48 לחוק;

(8)

המושעה סירב לקבל הצעה להחליף את השעייתו בהעברה לעבודה אחרת מכח האמור בסעיף 47(ד) או 48 לחוק;

(9)

המושעה הורשע בעבירה בפסק דין שאין עליו עוד ערעור, ובעקבות ההרשעה הוגשה נגדו תובענה לבית הדין לפי סעיף 17(6) לחוק.

3.

הבקשה לשינוי שיעור המשכורת המשתלמת למושעה

(א)

בקשת תובע או מושעה לפי סעיף 49(א) לחוק או לפי תקנה 1 (להלן – הבקשה) תהא בכתב ותוגש לאב בית הדין בשני עותקים, מהם אחד להמצאה למשיב.

(ב)

בבקשת התובע יהא המושעה המשיב; בבקשת המושעה יהא התובע המשיב.

(ג)

המצאה לענין הליכי הבקשה יכול שתהא בדואר רשום.

4.

תוכן הבקשה

בקשה תפרט את הסעד המבוקש ואת הנימוקים למתן הסעד, ויכול שתלווה תצהיר או תעודות שיש בהם ראיות לקיום מבחנים המצדיקים את מתן הסעד.

5.

שמיעת בעלי הדין

לא יוכרע בבקשה אלא לאחר שניתנה למבקש ולמשיב הזדמנות לטעון את טענותיהם ולהביא את ראיותיהם בכתב או בעל פה, הכל כפי שיחליט מי שדן בבקשה.

6.

ראיות [תיקון: תשל״ט]

(א)

דיני הראיות אינם מחייבים בדיונים לפי תקנות אלה; אולם –

(1)

לא יוכחו הכנסותיו, נכסיו, הוצאותיו וחובותיו של פלוני על ידי תצהיר בלבד שיוגש על ידי המבקש או מטעמו;

(2)

לא יוכח אי־כושרו של המושעה לעבודה מתאימה מחמת מצב בריאותו אלא על ידי תעודה רפואית או חוות דעת של רופא כמשמעותם בסעיף 20 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל״א–1971, או על ידי עדות רופא הניתנת בפני מי שדן בבקשה.

(ב)

מי שדן בבקשה רשאי בכל עת לדרוש מבעל דין להמציא לו ראיות נוספות להוכחת טענותיו כפי שיפרש בדרישתו, ובין השאר רשאי הוא לצוות על המושעה להתייצב לבדיקה רפואית בפני רופא בשירות המדינה ולהיבדק על ידיו כשיש חשיבות בדיון למצב בריאותו של המושעה, ורשאי הוא לעכב את הדיון בבקשת המושעה כל עוד לא התייצב ונבדק כאמור.

7.

עיכוב הדיון בבקשה

לא נתקיימו בבקשה הוראות תקנות 3 ו־4, כולן או מקצתן, ניתן לעכב את הדיון בה עד שהמבקש השלים את החסר.

8.

תחילה

תחילתן של תקנות אלה היא ביום הששים מיום פרסומן, והן יחולו גם על כל דיון שהחל לפני תחילתן.

9.

השם

לתקנות אלה ייקרא ”תקנות שירות המדינה (משמעת) (בקשות לשינוי שיעור המשכורת המשתלמת לעובד מושעה), תשל״ח–1978“.

ט׳ באלול תשל״ח (11 בספטמבר 1978)

שמואל תמיר
שר המשפטים

אזהרה: המידע בוויקיטקסט נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי. במידת הצורך היוועצו בעורך־דין.