תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק נב
התבאר לך בפרק שעבר כי אי אפשר רק שתהיה הויית התורה נצחית. עתה יש עלינו לבאר מה שבא בדברי חכמים בברכות (י"ב ע"ב) תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל ממצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם. א"ל לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו ע"כ. והרי מבואר לפניך כי למ"ד שאין מזכירין יציאת מצרים יהיו בטלין כמה מצות כמו מצות פסח ומצה וביעור החמץ, שנאמר אצל זה למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ומאחר שאין מזכירים יציאת מצרים לימות משיחנו תהא מצוה זאת בטילה. והרשב"א ז"ל השיב שאילו כתיב למען תזכור יום צאתך כל ימי חייך שבעת ימים תאכל מצות היה משמע בודאי כי לא נצטוו במצות מצה וביעור חמץ רק בשביל שיזכיר יציאת מצרים, אבל מאחר דכתיב יום צאתך בסוף ראיה מוכרחת שהם שני דברים וכך פירוש הכתוב שבעת ימים תאכל עליו מצות והיא מצוה בפני עצמה כי בחפזון יצאת ממצרים ולמען זאת כלומר בשביל שיצאת ממצרים בחפזון תזכור יום צאתך כל ימי חייך בפה, ואם כן לא תהיה מצות מצה בטילה שמצות מצה אינה תולה בזכרון יציאת מצרים, ובלא זה גם כן יראה דלא קשה דהא על כל פנים מה שכתוב למען תזכור יום צאתך לא על ידי אכילת מצה, שהרי חכמים פירשו (ברכות י"ב ע"ב) למען תזכור יום צאתך על הזכירה בפה ולא על אכילת מצה, ועל כרחך פירושו כמו שפרשנו בחבור גבורת ה' שבעת ימים תאכל עליו מצות וכאשר תאכל עליו מצות מעתה תוכל לזכור יום צאתך כל ימיך, שאם לא אכלת מצה בזמן היציאה לא היה זה זכירה מה שהוא זוכר כל יום ויום אחר שאין ידוע מה ענין היציאה אבל עתה שתאכל עליו שבעת ימים מצה מעתה זכירה של כל יום ויום הוא זכירה ליום היציאה אבל המצוה של אכילת מצה אינו בשביל הזכירה. ופירוש למען בכאן כמו (דברים כ"ט) בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה, שאין פירושו שהולך בשרירות לבו למען שיוסיף לו הרוה את הצמאה אבל פירושו כאשר הוא הולך בשרירות לבו דבר זה הוא לספות הרוה את הצמאה, וכך פירושו כאן שבעת ימים תאכל מצות בשביל זה תזכור יום צאתך כל ימי חייך, וכבר פירשנו בחבור נצח ישראל. ולי יראה דאף לבן זומא לא שתהא הזכרת יציאת מצרים בטלה, כי יציאת מצרים היא התחלת ישראל שהיו אל השם יתברך ואין חלוק בין בזמן הזה ובין לימות משיחנו ואין צריך רבוי אל ימות משיחנו שלעולם יש לזכור ההתחלה היא יציאת מצרים, רק דחכמים דרשו כל ימי חייך להביא לימות משיחנו אם כן סבירא להו דהזכרת יציאת מצרים כדי לזכור הטובות שעשה השם יתברך עם ישראל ולכן לדידהו ימות המשיח רבוי, שלא תאמר כי אצל הטובה הגדולה של ימות משיחנו אין לזכור טובת יציאת מצרים ולכך צריך רבוי, ומקשה להו והלא אין לזכור טובת היציאה אצל טובת ימות משיחנו דכתיב (ירמיה כ"ג) לא יאמר חי ה' וגו' שתראה כי טובת היציאה אין לה זכר כלל אצל טובת ימות משיחנו, אלא ודאי הזכירה של ההוצאה דהיינו שיש לזכור לעולם התחלת ישראל שהיו לעם ה' על ידי היציאה ובשביל כך המצוה לזכור יום היציאה ואם כן לא צריך רבוי דמאי שנא ביאת משיחנו מבזמן הזה כי לעולם צריך להזכיר התחלת ישראל, רק לדברי חכמים שהזכרת היציאה בשביל הטוב שהטיב השם יתב' עמנו והו"א שאצל הטוב שיהיה לישראל לימות משיחנו אין להזכיר יציאת מצרים ולכך צריך רבוי של כל ימי חייך, וע"ז מקשה והלא האמת כך הוא כי לא יהיה נזכר יציאת מצרים אצל גאולה האחרונה שכל כך גדול תהיה גאולה אחרונה, ומתרץ לא שלא יזכר לגמרי אלא שיהיה שעבוד מלכיות עיקר וכו', אבל על כל פנים יזכר יציאת מצרים אליבא דכולי עלמא מפני שהוא התחלת ישראל שלקח אותם ובשביל זה יהיה יציאת מצרים נזכרה:
במסכת נדה (ס"א ע"ב) בגד שאבד בו כלאים הרי לא ימכרנו לנכרי ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושה אותו תכריכין למת אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא ופליגי דר' ינאי דאמר רבי ינאי לא שנו אלא לסופדו אבל לקברו אסור, ומזה מוכיח שהמצות בטילות לעתיד לבא. והרשב"א ז"ל פירש מה שאמר מצות בטילות לעתיד לבא היינו אחר המיתה מיד בעולם הנשמות, הטעם כמו שמפרש שם כיון שמת האדם נעשה חפשי מן המצות. ומה שאמרו בע"א (ג' ע"א) בפסוק היום לעשותן ולא למחר לעשותן היום לעשותן ולא היום ליטול שכרן כל זה הוא בעולם הנשמות אבל לא בזמן התחיה וכל שכן לימות משיחנו שהרי אמרו אין בין עולם הזה לימות משיחנו אלא שעבוד מלכיות בלבד, ואיך ס"ד שיהיו המצות בטילות לימות משיחנו כך כתב הרשב"א ז"ל. והביא ראיה לזה דאם לא כן רק פירושו מה שאמר היום לעשותן ולא למחר היינו לזמן התחיה למה מקשה בפשיטות והאמר ר' יהושע בן לוי היום וכו' כאלו אין חלוק, והא ר' ינאי דסבירא ליה דלקברו אסור סבר המצות אין בטלות לעתיד ולכך אסור לקבור בבגד כלאים. וסוגיא דגמרא כך הוא בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו וכו' אבל עושה אותו תכריכין למת אמר רב זאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא אמר ליה אביי ואיתימא רב דימי והאמר ר' ינאי לא שנו אלא לסופדו אבל לקברו אסור אמר ליה ולאו אתמר עלה אפילו לקברו ורבי יוחנן לטעמיה דאמר רבי יוחנן במתים חפשי כיון שמת האדם נעשה חפשי מן המצות ע"כ. ולפי הסוגיא דגמרא אין נראה דהא דקאמר ר"י מצות בטילות היינו משום דמת פטור מן המצות כדאמר ר' יוחנן דלא הוה ליה למימר בהך לישנא רק הוי ליה למימר זאת אומרת מת פטור מן המצות כדאמר ר' יוחנן, אלא דרבי יוחנן לחוד ודרב יוסף לחוד דרב יוסף אתי לאשמועינן דמצות בטילות לעתיד היינו לזמן התחיה כשיעמדו המתים לא יהיו המצות נוהגות, דאם לא כן כיון דקיימא לן בגד הנקבר עם המת עולה עמו לעתיד דאף על גב דמת פטור מן המצות הרי כשיעמוד המת יהיה חייב במצות, והתכריכים עצמם שהם למת הם בשביל התחיה להודיע כי אין המת כמו הבהמה שאין לו תקוה ותוחלת אבל הוא חוזר לחיותו כאדם שהוא ישן וחוזר לעמוד כדכתיב (ישעיה כ"ו) הקיצו ורננו שכני עפר הרי שקרא הכתוב אותם ישנים ולפיכך לא היה ראוי לעשות להם תכריכין של כלאים אם לא היו המצות בטלות לעתיד. ובמדרש (קהלת רבה ג') ומותר האדם מן הבהמה אין רב הונא ורב אמי חד אמר שעשה לו קבורה וחד אמר שעשה לו תכריכין ע"כ. וביאור זה מה שאמר הכתוב ומותר האדם מן הבהמה אין ר"ל כי האדם מצד גופו בעולם הזה כלה ומת, ואם אמר הכתוב ואין יתרון לאדם מן הבהמה היה משמע שאין יתרון כלל לאדם מן הבהמה. אבל כיון שהכתוב אמר ומותר האדם משמע שיש לו יתרון לאדם אבל יתרון זה אין ר"ל שאין לו מציאות בפעל, ופליגי בזה חד אמר שעשה לו קבורה ובזה נראה כי אין האדם כמו הבהמה שאין לה תקוה עוד ולכך אין הבהמה נקברת אבל האדם נקבר וקבורתו מורה על שלעתיד יקום ויחיה ולא קבל ההעדר מכל וכל שאם קבל ההעדר מכל וכל למה לו הקבורה אבל מורה דבר זה שאין לו ההעדר מכל וכל, וכן למה לו התכריכין כיון שקבל העדר מכל וכל אבל יתרון זה אין לו מציאות עתה שהרי הגוף מת ולכך אמר הכתוב ומותר האדם מן הבהמה אין. ומחלוקת אלו החכמים למ"ד יתרון זה קבורה כי הגוף לא קבל העדר מכל וכל, כי הגוף הוא עיקר האדם ועוד כי הגוף הוא מן האדמה אשר האדמה ראוי לקיום יותר והוא דבר נפלא נתבאר במה שאמר הכתוב (קהלת א') והארץ לעולם עומדת ומזה באה התחיה לאדם, ולכך אמר ומותר האדם מן הבהמה אין, ר"ל הקבורה כי הקבורה מורה שאין כאן העדר גמור מצד גופו שאילו היה העדר גמור לא שייך קבורה לדבר שהוא העדר גמור. ולמ"ד זו תכריכין ר"ל כי כבוד האדם וצלמו האלקית לא יקבל העדר גמור שאין כבוד האדם וצלמו נכנס בכלל ההעדר, שאילו היה מקבל העדר גמור למה לו התכריכים לכבודו הרי כבודו נעדר אלא אין כבודו נעדר לגמרי ולכך ראוי אל התכריכין, ואף אם אין זה נמצא בפעל לגמרי מכל מקום אין העדר לכבוד האדם וצלמו וזה שאמר ומותר האדם מן הבהמה אין אלו התכריכין ר"ל שלא קבל כבוד האדם צלם שלו העדר גמור. והוא ידוע ממה שאמרו חכמים (תענית ה' ע"א) יעקב אבינו לא מת ואמרו (בבא מציעא פ"ד ע"א) שופרא דיעקב מעין שופרא דאדם הראשון אשר על אדם הראשון נאמר כי בצלם אלקים ברא, וכבר בארנו זה במקום אחר. ויש לך להבין מעתה מחלוקתם מ"ד שיש לו קבורה שהוא שייך לגוף, ומ"ד שיש לו תכריכים שהם כבוד האדם שראוי האדם לכבוד מפני צלם אלקים ומצד הצלם הזה הוא התחיה. ומעתה מה שאמר מצות בטילות לעתיד שאם לא היו בטילות לעתיד כיון שתכריכין הם בשביל התחיה ומורים התכריכים שהוא חי בכח הראוי שלא יהיו כלאים אבל מפני שהמצות בטילות לעתיד לכך מותר בכלאים. ור' ינאי דסבר דלקבור בו אסור יראה דשפיר סבר דמצות בטילות לעתיד מכל מקום אסור לקבור בו בעולם הזה, ואפילו אם סבר ר' ינאי דמצות אין בטילות לעתיד מכל מקום לא קיימא לן כוותיה רק כר' יוחנן דאפילו לקבור בו מותר. והשתא הא דפריך בע"א והאמר רבי יהושע בן לוי היום לעשותן ולא למחר לעשותן היינו כי מי שלא קיים המצות בעולם הזה אין יכול לומר שיקיים אותם בעולם הבא, לדברי הכל פריך כי אם לא קיים המצות עתה לא יועיל לו שיקיים אותם לעולם הבא ופשוט הוא. וקאמר דר"י לטעמיה כלומר שאל יקשה לך אפילו מצות בטילות לעתיד כיון דלובשין אותו עתה בעולם הזה יהיה חייב המת ולכך אמר רבי יוחנן לטעמיה דמת פטור מן המצות אם כן מותר בכלאים. וכן מוכח מדברי התוספות שהרי התוספות פירשו דמצות בטילות לעתיד לבא כשיעמדו בלבושיהן ולפיכך מותר בכלאים, הרי התוספות מפרשים כי מה שאמר מצות בטילות לעתיד הוא לזמן התחיה. ומעתה התבאר מה שאמר מצות בטלות הוא לזמן התחיה ומכל מקום אין לומר בזה כלל שהתורה ח"ו תהיה בטלה שאם כן היה לו לומר זאת אומרת התורה בטלה, אבל אמר מצות בטלות לעתיד שלא יהיו בסגנון זה שהם עתה כי התורה היא סדר עולם הזה כמו שבארנו, אבל לזמן התחיה הוא עולם הבא ואין לו סדר העולם הזה ולכך מצות התורה יהיו בטלים כפי מה שהוא סדר עולם התחיה, ומכל מקום לא נקרא זה בטול התורה כי התורה כוללת סדר כל המציאות וגם בתורה נרמז סדר המציאות שהוא לזמן התחיה מה שיהיה והרי התורה קיימת כבראשונה, וכמו שכתוב בתורה על איזה מצות שלא יהיו נוהגים רק לזמן שהרי לא תסוב נחלה ממטה למטה הוא לדור באי הארץ בלבד ולא יאמר בזה שהתורה ח"ו בטלה אבל יאמר שכך אמרה התורה שהמצוה היא זמן זה ולא יותר, וכך בתורה כתיב כל סדר המציאות לנצח נצחים ואם אנו לא יודעים אבל לעתיד נבין דברי תורה על בוריה ונדע כי מה שכתוב בתורה מצות אלו הם שייכים כמו שהוא האדם בעולם הזה עם גופו שיש לו בעולם הזה ולזמן התחיה לפי מה שהוא סדר בעולם התחיה כמו שיתבאר אחר כך, לכן אף אם אנחנו מודים כי לזמן התחיה בטלים המצות כפי פשט הגמרא אין בזה שנוי אל התורה כלל בדבר מה, וזה שרצינו לבאר ועוד יתבאר: