תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק נא
יש מבני אדם אשר לא מבני ישראל המה חשבו כי אין התורה נצחית כדעתנו באשר מצות הרבה אי אפשר לקיים אותם כי אם בארץ ובבנין בית הבחירה, ולכך אמרו כי איך אפשר שהתורה נצחית כאשר אי אפשר לנו לקיים הרבה מהם, גם אמרו כי אין התורה משלמת האדם רק בקיום כל המצות ולא יעבור אחת מהם, כי הדבר אשר הוא שלם ראוי שיהיה בלי תוספת וחסרון, כמו שנאמר בתורה (דברים ד') לא תוסיפו ולא תגרעו ממנו. שתראה מזה כי תורת משה לא תקבל בעצמה תוספת וחסרון, ולזה יראה כי התורה אינה משלמת האדם רק כאשר מקיים כל המצות כולם ולא חסר אחת, ולפי זה לא תהיה משלמת רק אחד מן אלף שהיה מקיים כל התורה, אמנם בודאי כך הוא כי תורת משה שלמה בלי תוספת וחסרון כלל, אמנם במה שהאדם פרטי די לו בשלמות פרטי ואף מצוה אחת זוכה בה, כי הפרטי במה שהוא פרטי וחלק אין צריך לו רק שלמות פרטי, וכדתנן (קדושין ל"ט ע"ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, אף על גב דמוקי ליה בפרק קמא דקידושין (שם) שעשה מצוה אחת יתירה על זכיותיו, היינו מפני שאם רובו עונות הרי הוא רשע מפני שרובו עונות ולכך צריך מצוה אחת יתירה על זכיות שלו, אבל בודאי בשביל מצוה אחת זוכה, ואם לא עשה חטא כלל וגם לא עשה מצוה תכף אחר שנעשה בן י"ג ונתחייב במצות אם עשה מצוה אחת בלבד זוכה לכל אשר אמרנו בשביל מצוה אחת, כי מצוה אחת פרטית זוכה בה האדם הפרטי. ולכך קאמר במשנה כל העושה מצוה אחת מטיבין לו וכו', ולא תני כל העושה מצוה אחת יתירה על זכיות שלו, לאשמועינן שאם אין לו זכיות ואין לו חובות שנעשה עתה גדול בשנים די לו במצוה אחת, רק שאם חטא צריך נגד החטא זכיות שיהיה מחצה על מחצה ואז המצוה היתירה מכרעת. והכתוב שאמר (דברים כ"ז) ארור אשר לא יקים את דברי התורה לעשות אותם וגו' פי' הרמב"ן ז"ל וז"ל ולפי דעתי כי הקבלה הזאת שיודה במצות בלבו ויהיו בעיניו אמת ויאמין שהעושה אותם יהיה לו שכר וטובה והעובר עליהן יענש ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן כגון שאכל חזיר והשקץ לתאותו או שלא עשה סוכה ולולב לעצלה איננו בחרם הוה כי לא אמר אשר לא יעשה את דברי התורה הזאת אלא אשר לא יקים וגו' כטעם קיימו וקבלו היהודים והנה הוא חרם המורדים והכופרים עכ"ל. ולפי דעתו הנה ארור זה על דבר שהוא בלב בלבד והוא הכופר בכל התורה כולה, וזה טעות כי אין שייך במי שהוא כופר ארור כי הוא מין גמור, ובסוטה (ל"ז ע"ב) דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כל הפרשה כולה לא נאמרה אלא בנואף ונואפת שנאמר ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו' בארור סגי ליה אלא זה הבא על הערוה והוליד בן ועבד ע"א אמר הקדוש ברוך הוא ארורים אביו ואמו של זה שכך גרמו לו ע"כ, ומכל שכן איך נאמר שהפרשה הזאת נאמרה בכופרים בתורה לגמרי וכי בארור סגי ליה. והראיה שהביא מן קיימו וקבלו אינה כלום, כי שם היה התחלת קבלת המצוה ושייך בזה קיימו וקבלו שיהיו קיום לקבלתם אבל התורה כבר קבלו אותה ואין צריכה קבלה עוד. ועל דרך הפשט יראה שלכך אמר אשר לא יקים ולא אמר אשר לא יעשה, שלא היה משמע רק מצות עשה שכך משמע אשר לא יעשה דברי התורה וזה משמע על מצות עשה, ואינו דומה למה שנאמר (דברים כ"ט) הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו לעשות את כל דברי התורה הזאת דשם נאמר כל דברי התורה ובודאי על הכל נאמר אף על הלאוין וכאן לא נאמר כל. ועוד אם פירוש לעשות מצות עשה נילף לא תעשה בק"ו, אבל לענין שבועה אין לומר אם נשבע על הקל ק"ו על החמור דאין בשבועה רק מה שנשבע, ולכך נאמר אשר לא יקים שהוא לשון על לא תעשה גם כן כי האוכל חלב נאמר שלא קיים מצות חלב ולא שייך לומר שלא עשה מצות חלב כיון שאין במצוה הזאת מעשה כלל ואח"כ כתיב לעשות אותם היא מצות עשה. ובודאי הרמב"ן ז"ל לא נדחק לפירוש זה בשביל מלת לא יקים דברי התורה שודאי יש לפרש אחת מדברי תורה, ובלאו הכי גם כן אינו קשיא כי למה לא יהיה בכלל ארור העובר על מצוה אחת כמו שהוא בכלל ארור משגה עור בדרך כי אין בלשון ארור כרת וערירי רק ארור בעלמא, ואפילו אם הוא לשון חרם ונדוי הרי כאשר יראה חטא בחברו חייב בודאי לנדותו ודבר זה נזכר בכמה מקומות ואם כך אפילו נדוי בבית דין של מטה חייב כל שכן ארור שהוא נדוי מן השמים שהוא חייב. ובירושלמי (סוטה פ"ז ה"ד) דרש על מקרא דלא יקים את דברי התורה וכי יש תורה נופלת ר' שמעון בן אליקים אומר זה החזן ר' שמעון בן חלפתא אומר זה בית דין שלמטה אמר ר' אסי בשם ר' תנחומא בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור ע"כ. ויראה פירושו כי הם ידרשו כי פירוש יקים שצריך החזן להקים הספר תורה ולא יאחז אותה למעלה רק יאחז אותה למטה ויקים אותה למעלה, וזהו הקמתה ממש גם כן כי כאשר נוהג בה כבוד דבר זה קיום התורה ואם יאחז אותה שלא בכבוד דבר זה הוא נפילה שגורם שתפול התורה, לכך כתיב אשר לא יקים כלומר שהאדם חייב לעשות שהתורה לא תפול וזה כאשר יתן כבוד לתורה אז הכל עושים את התורה במעשה, ואם ח"ו מבזין את התורה כמו החזן שאוחז בו למעלה ואינו דרך כבוד דבר זה גורם לה נפילה שלא יקיימו התורה שיאמרו מה היא התורה חשובה וזה שאמר זה החזן. ולדעת רבי אסי שצריך להחזיק התורה ביד אחרים שיעשו את התורה ואם אינו עושה הרי הוא בכלל ארור שלא החזיק בתורה. והנה נצחיות התורה מבואר במופת ברור אצלנו כי התורה היא מן השם יתברך ומצד המקבל אינה ראויה כי האדם הוא בעל גוף וגשם אם לא שהיא מתנה לאדם כמו שנתבאר לפני זה כי התורה היא מן השם יתברך ואיך יהיה לדבר זה שנוי וחלוף, ואם התורה מצד המקבל אפשר כי המקבל הוא משתנה אבל הדבר שהוא מצד העלה כמו שהיא התורה שהיא מצד העלה אם כן איך אפשר שיהיה לדבר זה שנוי. ולא תוכל לומר כי אף שהתורה היא מצד השם יתברך מכל מקום נתן אותה אל המקבל, דבר זה אינו קשיא כי העלה אשר הוא נותן התורה הוא השם יתברך והרי בידו המקבל כחומר ביד היוצר לעשות בו כרצונו שלא יהיה לו שנוי וכמו שאמר הכתוב (ירמיה י"ח) הלא כחומר ביד היוצר אתם בית ישראל בידי. ולכך אמרו ז"ל שהיה נתינת התורה מצד השם יתברך הוא העלה לא מצד האדם המקבל, שאם היה נתינת התורה מצד המקבל היה ח"ו שנוי לתורה כאשר יש השתנות למקבל כמו שבארנו למעלה. ולכך אמרו במדרש כאשר בא השם יתברך לתת התורה כפה עליהם ההר כגיגית שיקבלו את התורה שיהיו ישראל נחשבים אנוסתו ובאנוסה נאמר לא יוכל שלחה כל ימיו, והדבר הזה כי רצה שיהיה הכל מצד העלה כי הדבר שהוא מצד העלה אין השתנות לו ואינו כמו כאשר הדבר מצד המקבל כי המקבל יש לו שנוי, לכך כאשר היה מאנס את האשה והיה החבור מצד הצורה שהוא האיש שנחשב כמו הצורה אז יש לחבור הזה קיום נצחי לכך נאמר לא יוכל שלחה כל ימיו כי החבור הזה נמצא מצד הצורה, ולא כאשר החבור היא מצד האשה גם כן שהאשה היא המקבל והמקבל יש לו שנוי כי כל מקבל הוא מצד החמרי אשר בו השנוי, ולכך היה נתינת התורה מצד העלה הוא השם יתברך לא מצד המקבל ואי אפשר רק שיהיה נצחי, ולמעלה פירשנו זה קצת בענין אחר והכל הוא אחד. ויותר מזה כי התורה בשעה שנתן אותה השם יתברך לעולם הרי סדר את העולם בסדר אשר ראוי שיהיה נוהג העולם כסדר הזה והוא יתברך ממנו סדר הכל, ומאחר שכן הוא כיון שאין בטול לסדר העולם הוא העולם הטבעי איך אפשר שיהיה בטול לסדר שהוא למעלה מן הטבע, ואין צריך עוד יותר ראיה ומופת על זה: