תפארת ישראל (מהר"ל)/פרק יב
ספר תפארת ישראל פרק יב
התבאר לך בפרק שכבר על פי עדים נאמנים, כי ידיעת התורה יותר מסוגל לקנות ההצלחה הנצחית, ממה שיקנה האדם בידיעות החכמה. עם שנודה להם כי הם עמדו על נקודת האמת, ועם שהאמת אינו כך, כי רחקו ממש כרחוק קו הסובב מן הנקודה שבתוכו. אבל אף אם נודה בכל זה, הלא דבר זה ראוי לקנות הצלחה הנצחית, רק בידיעת התורה, כמו שהתבאר. ובזה הפרק נוסיף לך טוב טעם ודעת, ולהודיע עוד טעות האנשים האלו.
דע כי יראו כי האדם ראוי לו לקנות הצלחה הנצחית בידיעת הנמצאים, כמו המלאכים והגלגלים ושאר הדברים אשר הם במציאות העולם. ודבר זה נמשך לדעת חיצוני שיש להם, מה שהם אומרים כי האדם פחות היצירה, שפל הבריאה מן הגלגלים, ומכל שכן מן המלאכים, כמו שהאריכו הם בספור שבח המלאכים ובגלגלים, ובגנות הבריאה של אדם. והמשיכו לזה פשטי הכתוב (תהלים ח, ה) "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". ושאר ראיות פשטי הכתוב. והמושכל הראשון כי האדם בעל חומר ובעל הויה והפסד, ומפני זה חושבים כי ראוי לאדם השפל לקנות מעלה והצלחה בידיעת החשוב, המה המלאכים והגלגלים. וכאשר ידע אלו, יש לו מעלה.
וכבר התבאר בחבור גבורות ה' כי אין רוח חכמים נוחה בזה, והוא הפך האמונה לגמרי. ולא תמצא דבר זה בדברי חכמים, רק ההפך, כמו שהתבאר בחבור גבורות ה'. וגלו דבר זה במקומות הרבה מאד, ודרשו זה (ב"ר עח, א) מן הכתוב (תהלים צא, יא) "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך", מי הוא גדול - השומר או הנשמר. וזהו באמת דעת חכמים. וקראו המלאכים והגלגלים שהם עבדים משמשים אל הנבראים, וכדכתיב בקרא (בראשית א, יז) "ויתן אותם אלהים ברקיע השמים להאיר על הארץ", הרי כי תחלת בריאתם היה כדי לשמש את העולם, ולא נבראו לעצמם כלל. והאדם הוא עיקר הבריאה, שהכל נברא בשבילו, והוא בלבד כל המציאות, לא זולת זה. ועם שהאדם הוא בעל חומר, הנה מצד צלם אלהים שנברא בו (בראשית א, כז) יש לו מעלה, מושגח מן העליונים, וכמו שמבואר במקום אחר, אשר בשביל מעלת צלם הזה שייך אליו התורה, שהרי מצות עשה רמ"ח (מכות כג ב) כמספר אברי האדם.
ולפיכך התורה, שהיא תורת האדם אשר יש לו צלם אלהים, כדוגמת המלאכים, הוא השלמת האדם, לא בזולת זה. כי אין ראוי שיושלם הגדול - בפחות. ואם יושלם האדם בידיעת המלאכים, ומכל שכן בידיעת הגלגלים, ואף בידיעת היסודות, ומה שהוא עוד יותר פחות מזה, היה זה השלמת הגדול - בפחות. ולפיכך הידיעה בתורה, שהוא השלמת האדם, שהוא היותר חשוב, והוא עיקר המציאות מצד צלמו, שהוא צלם אלהים, בדבר זה אפשר שיקנה ההצלחה, לא בדבר שאין עיקר המציאות. ולכך הגדילו חכמים על כל ידיעת התורה, לא הידיעה בנבראים זולת התורה, מאחר שאין עצם הבריאה רק האדם, וכאילו האדם הוא צורה אל הנבראים בעבור חשיבות צורתו שנברא בצלם אלהים. ולכך ראוי הוא מצד חשיבות צורתו שיהיה צורה אל הנבראים. ופירשנו כי מטעם זה לא נאמר "טוב" אצל האדם, רק אצל (בראשית א, לא) "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", ודרשו ז"ל (ב"ר ח, ה) "מאד" זה אדם. ולא נאמר בפירוש "כי טוב" אצל בריאת האדם. כי האדם הוא הכל, ולכך נאמר "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד", אותיות 'אדם', לומר כי האדם הכל. והתורה היא צורה משלמת האדם שהוא הכל, עד שהתורה היא צורת השלמה אל כל העולם.
וזה אמרם בפרק חזקת הבתים (ב"ב נח א), נסתכלתי בעקביו של אדם, והם כמו שני גלגלי חמה. וביאור זה, כי עקביו, שהוא סוף שפלותו של אדם, ולהם מדרגה חמרית, שהוא שפל. ואלו הם כמו גלגלי חמה. ואלו הפנים יש להם מדריגה בצורה. כי כבר אמרנו שהאדם נחשב כמו צורה לנמצאים, והנמצאים כלם - אף החמה שהוא ראש לעולם - הוא כמו מדרגת החומר אליו. ולפיכך אמר 'נסתכלתי בשני עקביו של אדם הראשון, והם כמו גלגל חמה'. ודבר זה בארנו במקום אחר.
כלל הדבר, כי מספר מצות עשה, ומספר מצות לא תעשה, הוא להשלים האדם. אשר האדם הוא כמו צורה אל העולם, ובשביל זה התורה היא השלמת כל העולם. ומפני כך התנא (אבות פ"ג מי"ד) זכר אלו שניהם ביחד; 'חביב האדם שנברא בצלם אלהים', ואמר 'חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם'. להורות כי האדם מצד צורת צלמו, שהוא בצלם אלהים, הוא חביב, עד שהוא צורה אל כל העולם. הפך בני אדם שממעטין מדרגת האדם. ואם לא היה דעת רז"ל לומר כי חביבות שלו על כל העולם, אף מן המלאכים, לא היה צריך לומר כי האדם חביב, דודאי חביב מן כל בעל חי. אלא שרצו בזה לומר, מצד שהוא בצלם אלהים, חביב אף מן המלאכים. ואמר כי יש כאן חבה על חבה במה שנתן להם כלי חמדה, שהתורה היא השלמת האדם.
והוא שאמרו (יבמות סא א), 'אתם קרוים אדם, ולא אומות העולם, מכחישי התור קרוים אדם'. ולמה לא נקראו האומות עובדי כוכבים 'אדם'. רק בשביל שאין להם התורה, שהיא השלמת האדם בעצמו. שיש בתורה רמ"ח מצות עשה, להשלים האדם שיש לו רמ"ח אברים. וכן שס"ה מצות לא תעשה, להשלים האדם מצד החומר. עד שעל ידי התורה הוא "אדם" לגמרי, כמו שהתבאר.
ומזה יתבאר לך, כי אין השלמת האדם רק כאשר הוא מושלם בתורה השכלית. לא בהשגת שאר הנבראים, רק השגת התורה השכלית, שהיא כמו צורה והשלמה לאדם, אשר האדם הוא כל הבריאה. וכאשר משיג בהשגתו התורה, שהיא השלמת האדם, הוא משיג בהשגת הכל, וזהו מדרגה היותר עליונה. והנה כאשר יתבאר לך זה, לא יהיה לך ספק שאין ראוי בשום ידיעה לקנות ההצלחה, רק בהשגת דבר שעל ידו יושלם הכל, ודבר זה הוא הצלחתו, ואין זה רק בידיעת התורה.
ובמסכת מנחות (נג ב), יבא טוב ויקבל טוב, מטוב לטובים. 'יבא טוב' זה משה, דכתיב (שמות ב, ב) "ותרא אותו כי טוב". 'ויקבל טוב' זו תורה, דכתיב (משלי ד, ב) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו". 'מטוב זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב (תהלים קמה, ט) "טוב ה' לכל". 'לטובים אלו ישראל', דכתיב (תהלים קכה, ד) "הטיבה ה' לטובים וגו'". יבא זה ויקבל זאת מזה לעם זו. 'יבא זה' זה משה, דכתיב (שמות לב, א) "כי זה משה האיש". 'ויקבל זאת' זו תורה, שנאמר (דברים ד, מד) "וזאת התורה". 'מזה' זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב (שמות טו, ב) "זה אלי ואנוהו". 'לעם זו' אלו ישראל, שנאמר (שם שם טז) "עם זו קנית", עד כאן.
הנה בא לבאר שני דברים גדולים; האחד אשר אמרנו בפרק שלפני זה, כי התורה מיוחדת מכל הנבראים. שכל הנבראים יש בהם בחינה שמתיחסים אל החמרי. והתורה מצד שהיא גזרת השם יתברך, אינה מתיחסת אל החמרי, רק אל גזרת השם יתברך. ומצד הזה אין בה בחינה חמרית כלל, וכמו שהתבאר. והשני, במה שהתורה היא השלמה וצורה אל האדם, שהוא נחשב צורה אל העולם. וכמו שנתן שבח והודאה על המעלה במה שיש בתורה האמיתית והיושר ביותר, כמו שהתבאר למעלה, ועל זה אמר (שבת פח א) 'בריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי', בא עתה לבאר שתי מעלות האחרונות.
ולכך אמר 'יבא טוב'. לשון 'טוב' מורה על הדבר שהוא נבדל מן החמרי. וזה ידוע, לפי שדבק מחומר ההעדר והחסרון, שהוא רע. ואין ספק בדבר זה כלל, ובארנו באריכות במקום אחר. ולכך אמר כי לא היה מוכן לקבל התורה השכלית - שאין לה בחינה חמרית כלל - רק מי שיש לו מדרגה זאת גם כן, שהוא נבדל בלתי חמרי. כי לקבל התורה צריך הכנה. ולפיכך אמר 'יבא טוב, זה משה'. כי מדרגת משה נבדל לגמרי מן החמרי. ודבר זה ידוע מאד, שזהו מעלת משה, ולכך היה מתנבא באספקלריא המאירה. וכבר הארכנו בזה בחבור גבורות ה' (פי"ח) אצל "כי מן המים משיתהו" (שמות ב, י), ובכמה מקומות, שזה עיקר עצם משה, שהיה נבדל מן החומר. ולכך הוא בלבד היה פורש מן האשה (שבת פז א), ונקרא "איש אלהים" (דברים לג, א).
'ויקבל טוב'. כבר התבאר כי התורה בפרט יותר מכל אין לה התיחסות אל החמרי, במה שיא גזרת השם יתברך בלבד, כמו שהתבאר. וכל הנמצאים בצד עצמם הם מתיחסים אל החומר. ולפיכך תקרא התורה (משלי ד, ב) "לקח טוב". 'מטוב הוא הקדוש ברוך הוא'. שהוא קדוש ונבדל מן החומר בלי תכלית, כאשר מקדישין אותו מלאכי השרת (ישעיה ו, ג) "קדוש קדוש קדוש". 'טובים, אלו ישראל'. שהם קדושים נבדלים מפחיתות החמרי שיש לאומות העולם. ודבר זה התבאר גם כן במקומות הרבה, עד שהוא ידוע מאד, כי מדרגת ישראל שאין להם פחיתות החומר, כמו שיש לאומות העולם. ולפיכך נקראו 'טובים', שכל אשר נבדל מפחיתות החומר הוא טוב, שהרע הוא בחומר.
ועל המדריגה השניה שיש לתורה, כי התורה היא צורת המציאות, אמר 'יבא זה'. פירוש, לשון "זה" נאמר על הצורה, כי הצורה הוא הכרת הדבר, עד שיאמר על הדבר כי זה הוא. וזה שאמר 'יבא זה, הוא משה'. כי כבר אמרנו, ונתבאר במקום אחר, כי משה נקרא "זה" בשביל שהיה צורת ישראל, והוא המשלים את ישראל. ולכך אמרו (שמות לב, א) "כי זה משה האיש", כלומר כי משה הוא כמו צורה אל ישראל, ו"לא ידענו מה היה לו" (שם), ואי אפשר להיות בלא משלים הכל. ולכך רצו לעשות אלהים אשר ילכו לפניהם (שם). וזה שאמרו "כי זה משה האיש", כי משה נקרא "איש" מטעם זה גם כן, כמו שהתבאר במקום אחר. ובשביל טעם זה עצמו נקראו ישראל 'עם זו', שגם הם צורה אל כלל העולם. כי ישראל משלימים הכל ונותנים צורה אל כל העולם, ובלא ישראל אין [העולם] נחשב כלל, וכבר בארנו זה גם כן במקום אחר. ותראה שכן הוא, כי יש לישראל מדרגת הצורה, שכבר אמרנו כי ישראל היו נקראים 'אדם' בפרט, כמו שאמרו (יבמות סא א) 'אתם נקראים אדם, ואין מכחישי התורה נקראים אדם'. והאדם הוא צורה והשלמה אל כל העולם.
ולכך תמצא הסגולה של צורה באדם, וכמו כן בישראל. כי כל הדברים - הצורה באה באחרונה, והחומר קודם. כי הצורה הוא המשלים, ראוי שיהיה באחרונה. ולפיכך נברא האדם באחרונה לכל מעשה בראשית, וכמו שבארנו זה במקומו, כי יש על האדם משפט הצורה שהיא באה באחרונה. וכן תמצא בישראל, שכל האומות נבראו קודם. כי שבעים אומות היו בדור הפלגה, כחז"ל (פרקי דר"א פרק כד). ואף עמון ומואב ואדום תמצא כי היו לעם קודם שהיו ישראל. כי כאשר יצאו ממצרים, והיו לעם, כבר ישבו עמון ומואב ואדום בארצם. שמזה תראה, כי היו לאומות ונתישבו בארצם קודם ישראל. כי יש על ישראל משפט הצורה, שהיא יוצאת באחרונה. והנה ישראל ראוים שיקראו 'עם זו', שהם צורת השלמה לעולם.
והתורה גם כן ראויה שתקרא 'זאת', כי היא צורה לישראל, כמו שהתבאר איך התורה היא כמו צורה לאדם. ולכך ראוי שתקרא התורה 'זאת' בפרט. והשם יתברך על הכל, שהוא צורה אחרונה אל הכל, משלים הכל, ולפיכך נקרא 'זה'. והדברים אלו מבוארים וידועים.
הרי לך כל דברינו אשר אמרנו בפרק הקודם, ובפרק הזה, אשר רצו חכמים לבאר כי העסק בתורה הוא תכלית האדם. ועל זה אמר הכתוב (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". וביאור ענין זה, אחר שהתורה היא צורת כל המציאות, ראוי שיהיה עמל בתורה יומם ולילה, ויום ולילה הם כל המציאות. כי איך יקח דבר שהוא של תורה, ויתן לאחרים. כי מאחר שהתורה היא להשלמת הכל, יתן לתורה הכל, הוא כל זמן, שהוא יום ולילה. והתבאר לך כי מחשבת האנשים האלו הוא הבל, אשר רדפו אחר המושכלות. והנה סכלו ורחקו מן דרך האמת, הוא דרך העולה אל הר ה', ואל מקום קדשו. ועוד יתבאר.