תפארת ישראל על יבמות יג

משנה יבמות, פרק י"ג:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

בית שמאי אומרים: יתומה קטנה תקנו חכמים שאמה או אחיה יוכל לקדשה #א) ולהשיאה [ולרמב"ם אפילו היא לבד יכולה זאת], וכשתגדיל תוכל למאן ולומר א"א בפלוני בעלי, ויוצאת בלי גט:

אין ממאנין אלא ארוסות: דאי גם נשואה, בשביל כך ממנעי ולא נסבי מהפסד סעודת נשואין:

ובית הלל אומרים ארוסות ונשואות: דס"ל לא ממנעי בשביל כך:

בית שמאי אומרים בבעל ולא ביבם: כשלא מיאנה בבעלה אינה ממאנת ביבם, רק כשתגדיל תחליץ:

בית שמאי אומרים בפניו: דאפשר שלא תעיז למאן בפניו:

ובית הלל אומרים בבית דין ושלא בבית דין: מומחין. וקיי"ל דסגי בב' עדים:

ממאנת והיא קטנה אפילו ארבעה וחמשה פעמים: כשחזרה ונשאת:

אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא: ה"ק או ממאנת וממתנת מלהתארס, עד שתגדל, או ממאנת ותנשא מיד שאז אינה יכולה למאן עוד לב"ש:

משנה ב

איזו היא קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה: יתומה דנקט תנא לאו דוקא שמת אביה אלא אפילו אביה קיים כגון שנתקדשה ונתגרשה בעודה קטנה, דהיינו יתומה בחיי האב, כיון שיצאה כבר מרשות האב לפיכך כשמתרצת להתקדש, מקודשת מד"ס. וכ"כ הא דנקט שהשיאוה אמה או אחיה אורחא דמלתא נקט, אלא בין שהתרצו אלו, או שנתקדשה מעצמה אם היא פחותה מבת ו' אינה מקודשת כלל, ומבת ו' עד שתהיה בת י' ויודעת חומר ענין הקדושין, או שהיא מבת י' ולמעלה עד שתביא ב' שערות אחר שתהיה בת י"ב אף שהיא סכלה ביותר, הר"ז מקודשת מדברי סופרים, ובכל גוונא צריך שתהיה היא מרוצה להתקדש אפילו התרצו קרוביה לא מהני [(רמב"ם פ"ד מהל' אישות ה"ז)], מיהו בין בהתרצו קרוביה או לא אינה מתקדשת מד"ס עד שתקבל היא עצמה כסף או שטר קידושיה, ולא בקבלו הם הקדושין מדאין שליחות לקטן:

רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קדושיה: עד בת ו' היא בחזקת שאינה יודעת לשמור, ולמעלה מי' בחזקת שיודעת, מו' עד י' צריכה בדיקה. וממאנת עד י"ב שנים ויום א', ואח"כ, בלא בעלה כשגדלה, דוקא בשהביאה ב' שערות א"י למאן, אבל כשבעלה כשגדלה, א"צ ב' שערות, דע"י ביאתה הו"ל קדושי דאורייתא והו"ל ספק דאורייתא שמא נשרו השערות:

בת כהן לישראל תאכל בתרומה: נ"ל מדנקט רק הא, ש"מ דלאו אליבא דר"א לחוד נקט לה, רק לכ"ע, דאף רבנן מודו דאסורה בתרומה דאורייתא [ביבמות ד"צ ע"א], מיהו יורשה לרבנן וזוכה במעשה ידיה ומציאתה. דהפקר ב"ד הפקר, ומטמא לה, דמדיורשה, לא יתעסקו עמה בקבורתה קרוביה, והו"ל כמת מצוה, ומפר נדריה, דכל אשה על דעת בעלה נודרת:

משנה ג

וכל עכבה שאינה מן האיש כאלו אינה אשתו: במשנה ד' מפורשת הך משנה, דבמגרשה הו"ל עכבה שמהאיש, דאגלאי למפרע שמה שנתעכבה אצלו, רק בו היה תלוי, אבל בממאנת, אגלאי למפרע דרק בה היה תלוי העכבה אצלו:

משנה ד

זה הכלל: לאתויי אפילו גירושין ומיאון ק' פעמים:

משנה ה

במיאון מותרת לחזור לו: דדוקא מיאון דידיה מבטל גיטא דידיה [כמ"ד] אבל מיאון דחבריה לא מבטל גיטא דידיה. ופליג אמשנה ד' בגרשה ונשאת לאחר וגרשה דאסורה לקמא, דמשמע דבמיאנה בבתרא מותרת לקמא, אע"ג דגרשה קמא. א"נ הכא מיירי בשילשה בגיטין דמחזי כגדולה:

משנה ו

המגרש את האשה והחזירה מותרת ליבם: דלא אמרינן נשואין ראשונים הפילוה לפני יבם, ומשגרשה הו"ל גרושת אחיו, אלא מיתה מפלת:

וכן המגרש את היתומה: קטנה שקדושיה מד"ס:

והחזירה מותרת ליבם: נקט רישא לרבותא דת"ק דאף גרושה גדולה' מותרת, וסיפא לרבותא דר"א דאף גרושה קטנה אוסר:

ור' אליעזר אוסר: דגזר בהך אטו מחזיר גרושתו והיא אז יתומה בחיי אב, כסיפא, ונקט רישא לרבותא דרבנן וסיפא לרבותא דר"א:

קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה ביתומה בחיי האב: דאף שאביה חי אין בו כח לקבל קדושיה:

החזירה דברי הכל אסורה ליבם: במת בעלה בקטנותה, דלא אלימא קדושי קטנה דרבנן למיעקר גירושין דאורייתא:

משנה ז

תצא משום אחות אשה: דפטורה מחליצה ומייבום:

וכן שתי חרשות: דג"כ נשואיה רק מד"ס:

רבי אליעזר אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו: דזיקת גדולה שהיא דאורייתא אוסרת הקטנה עליו כאחות זקוקתו:

רבן גמליאל אומר אם מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל: וכשיבא עליה אז, הו"ל קדושיה דאורייתא:

ותצא הלזו משום אחות אשה: אבל לא יחלוץ לגדולה שלא תאסר קטנה עליו כאחות חלוצתו:

רבי יהושע אומר אי לו: אוי לו:

מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה: אבל ללמדה שתמאן לא, דצריך להרחיק ממיאון טפי מגירושין, דקטנה לאו בת דעת היא. וכשתתחרט אח"כ עברנו אלפני עור וגו', משא"כ גירושין בע"כ וקיי"ל כר"א:

משנה ח

ביאתה או חליצתה: כשתגדיל. דאע"ג דנשואיה רק מד"ס, משום לא פלוג דינה כקדושי קטנה דאורייתא [פי"ב מ"ד] כך נ"ל:

וכן שתי חרשות: ביאתה פוטרת צרתה, אבל אינה בת חליצה כלל:

קטנה וחרשת אין ביאת אחת מהן פוטרת צרתה: דלא ידעינן בהי ניחא ליה שתחשב טפי כאשתו. אי בקטנה דאתי לכלל דעת, אי בחרשת דבת ביאה גמורה היא:

פקחת וחרשת ביאת הפקחת: ה"ה חליצתה:

ואין ביאת החרשת פוטרת את הפקחת: דאין ביאת אשה שנשואיה מד"ס פוטרת אשה שנשואיה דאורייתא:

משנה ט

או שבא אחיו על השניה לא פסל את הראשונה: דממ"נ אי ביאתה קונה, הרי קנה הראשונה, והו"ל שנייה בעילת זנות, ואי לא קנה, הו"ל כנכריות, אבל אינו מקיים האחרונה דלמא קנה הראשונה:

או שבא אחיו על הקטנה פסל את החרשת: דקטנה ביאתו ספק אי קני לגמרי או לא קני כלל, משא"כ חרשת וודאי קנויה במקצת. להכי אי בעל קטנה תחלה, איכא שפיר ממ"נ כלעיל סי' ל"ג, משא"כ בבעל חרשת תחלה, שמא אח"כ ביאת קטנה קניא לגמרי, ופסל קנין חרשת שהוא רק במקצת:

משנה י

או שבא אחיו על הפקחת פסל את החרשת: הא מתניתין כ"ש מהך דלעיל, רק תנא נקט כולה גוונא:

משנה יא

מלמדין הקטנה שתמאן בו: כדי לקיים מצות יבום דאורייתא:

משא"כ בחרשת וקטנה לעיל [מ"ט] ליכא יבום דאורייתא:

משנה יב

יבם קטן שבא על יבמה קטנה יגדלו זה עם זה: ר"ל אינו מגרשה עד שיגדיל, ועד שתדע היא לשמור גיטה:

היבמה שאמרה בתוך שלשים יום: משכנסה היבם:

לא נבעלתי: והיבם אומר בעלתיך ודייך בגט שנתתי לך, ואינו רוצה לחלוץ לה שלא תהא אסורה לחזור לו, גם מתבייש שתריק לפניו בב"ד:

כופין אותו שיחלוץ לה: שלא תאסור אכ"ע, מדשויה אנפשה חתיכה דאיסורה, אבל אינו מיבם דמדגט בידה, ולפי דבריה שלא בעלה וקבלה גט, אסורה ליבם [כפ"ה]:

לאחר שלשים יום מבקשים הימנו שיחלוץ לה: דלבתר ל' יום לא מוקי אנפשיה, וחזקה שבעל אותה, להכי אין כופין. מיהו אם אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתיה, א"צ חליצה, שא"נ לאסרה, אפיליו היא תוך ל' [וי"ח תוך ל']:

משנה יג

הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה: דלא אסקה אדעתא שימות בעלה ותיאסר ליבם:

לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה: וכשיתרצה לחלוץ יתן לה כתובה:

ואם נתכוונת לכך: כשנדרה הנאה היה כוונתה רק כדי שתאסר ליבמה.

אפילו בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה: דדינה כמורדת. מיהו אם מוחלת כתובתה, גם בכה"ג כופין שיחלוץ לה:

בועז

הלכתא גבירתא