תפארת ישראל על זבחים א

משנה זבחים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל הזבחים: כל הקרבנות בין של יחיד בין של צבור [כרמב"ם פט"ו ממוקדשין (פט"ו מהל' מוקדשין), ודלא כר"ב]:

שנזבחו: עבודה קמייתא נקט לרבותא דאפילו היא כשהיתה שלא לשמה, כשר הקרבן וה"ה קבלה, הולכה זריקה או מליקה, או מצוי בעולת העוף:

שלא לשמן: כגון ששחט במזיד עולה לשם שלמים, או איפכא, וה"ה כל הקרבנות. מיהו בשחט תודה לשם שלמים, עלתה לבעלים, דתודה נמי נקראת שלמים, אבל שלמים לשם תודה לא דלא נקראת תודה [ונ"ל דלרמב"ם דגם בשנוי שם בעלים בשחיטה, נמי לא עלה לשם חובה (דלא כתוס' כאן ד"ה כל), א"כ האי שלא לשמן דנקט תנא, ר"ל שלא לשם שהיו ראויין להשחט לו, בין בשנוי שם קרבן או בשנוי שם הבעלים]. אמנם לכ"ע אין שנוי שם בעלים ריעותא בשל צבור, מדהכל בעליו, וגם בקרבן של יחיד אין שנוי בעלים ריעותא רק בעשה א' מד' עבודות, שחיטה קבלה הולכה זריקה, על מנת לזרוק דמן לשם מי שאינו בעליו (כרש"י פסחים דס"א א'). וכ"כ בטעה שחשב שהוא קרבן אחר, או קרבן של אחר, עקירה בטעות לא שמה עקירה. וכ"כ בשחט קרבן סתם, סתמא לשמו ולשם בעליו קאי, וכשר. אבל בשחטו לשם חולין, הו"ל כשחטו שלא לשמו במתני'. [ולתוס' ב"מ (דמ"ג ב') כל מחשבה בין להכשיר או לפסול הקרבן, צריך שיאמר כן בפירוש. אמנם לרש"י (קדושין מ"ב ב' דה לחייב) רק בשליחות יד הוה מחשבה כדיבור, וכן כ' רש"י (פסחים דס"ג א' ד"ה והכא) דבמחשבה דקדשים צריך דיבור ממש, אולם תוס' (חולין דל"ט א' ד"ה אלא) נראה שמסתפקין אם צריך דיבור במחשבה דקדשים (ועי' רתוי"ט פרה פ"ט מ"ד ד"ה החושב) ובני הרב המופלג מו"ה משה מרדכי שליט"א הביא ראיה חזקה דצריך דיבור מפ"ב דזבחים מ"ד דתני שחט בשתיקה וכו' ע"ש, ובש"ס (דמ"ד ב') נמי אמרו' האומר הריני שוחט וכו']:

כשרים: שחייב לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהן לשמן, ואפילו עשה כל ד' העבודות הנ"ל כולן שלא לשמן, הקרבן כשר ומותר לאכול נמי הבשר:

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה: בין לשם הקרבן שהיה באמת, ובין לשם הקרבן ששינה אותו, לא עלה, וצריך להביא קרבן אחר:

ומן החטאת: בין ששחט לשם קרבן אחר, או לשם איש אחר שאינו בעליו, או לשם חטא אחר כגון ששחט חטאת חלב לשם חטאת דם, וכדומה, בכל גוונא פסול לגמרי:

הפסח בזמנו: לרמב"ם בזמנו היינו כל יום י"ד בניסן (כבן בתירא במ"ג), ולראב"ד דוקא בע"פ אחר חצות (כר' יהושע שם). אבל פסח שלא בזמנו, הו"ל שלמים דכשר שלא לשמו:

והחטאת בכל זמן: מיהו בשחטן לשם חולין, כולן כשרים, רק שלא עלו לשם חובה חוץ מפסח בזמנו דאפילו בכה"ג פסול:

החטאת בא על חטא: דאף חטאת יולדת ואשם מצורע באין על חטא (כנדה ל"א ב' וערכין ט"ו א') משא"כ עולה מכפרת אעשה רק מקופיא דהיינו בדרך אגב (כזבחים ד"ז ב', ותוס' ב"ב מ"ח א', ודלא כרמג"א א"ח סי' א' סק"ח), ושאר קרבנות אין בהם כפרה כלל:

אף האשם פסול שלא לשמו: דפסח וחטאת מעטינהו קרא בהדיא וקאמר דפסילו שלא לשמן, ואשם הוקש לחטאת, דכתיב כחטאת כאשם, לומר דדינן שוה. ולרבנן הך היקישא צרכינן שיהיה צריך האשם סמיכה כחטאת. [ואף דאין היקש וג"ש למחצה (ככריתות כ"ב ב' וזבחים דמ"ח). הכא שאני דיש מיעוט בחטאת, ובכה"ג ישנם למחצה (כמנחות ד"ד א')]:

משנה ב

יוסי בן חוני אומר הנשחטים: ר"ל כל הקרבנות שנשחטו:

לשם פסח: בזמנו:

ולשם חטאת: בכל זמן:

פסולים: כמו בנשחטו הם לשם אחרים:

שמעון אחי עזריה: נקרא על שם אחיו ולא על שם אביו, דאביו הביאו רק לעוה"ז, וזה אחיו הביאו לחיי עוה"ב (עי' ב"מ פ"ב מי"א) מדהחזיקו בפרנסה שיהיה יכול לעסוק בתורה, והתנה עמו שיחלקו בשכר עוה"ב שבעבור למודו (כסוטה דכ"א א'). [ומצאתי בס' יוחסין שעזריה זה היה אביו של ר"א בן עזרים, וא"כ היה עזריה זה ג"כ ת"ח, דהרי אמר עליו ר' דוסא יש לו בן לעזריה חברינו (כיבמות דט"ז א')]:

אומר שחטן: לשאר זבחים:

לשם נמוך מהם פסולין: מפרש ואזיל:

כיצד: שואל כיצד. כדי דלא תימא דרק אפסח וחטאת שנזכרו לעיל בסמוך לה קאי. א"נ דלא תימא דגם בחטאת גופה איכא לאפלוגי גבוה ונמוך כגון פנימי וחיצון, וגם בפנימי גופיה יש גבוה ונמוך כפר משיח ופר העדה (כעדיות פ"ג מ"ו). קמ"ל דבפסח ורטאת לא, דכולן פסולים שלא לשמן ועי' עוד (פ"י מ"ב) ודו"ק:

קדשי קדשים: מפורשים לקמן (פ"ה):

הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים: דבכור ומעשר נמוכין משלמים, דשלמים טעונין מתנות ב' שהן ד', וסמיכה, ונסכים, ותנופת חזה ושוק, משא"כ מעשר ובכור, דמן טעון רק מתן א' ואין בהן סמיכה ונסכים וכו'. [ואע"ג דבכור דנאכל רק לכהנים, ג"כ גבוה ממעשר דכולו לבעלים (כלקמן פ"י מ"ג). נ"ל דמדיליף מדכתיב אשר ירימו לה' (כש"ס די"א ב'), ש"מ דוקא בגבוה מחבירו בדבר שהוא לה', דהיינו בעבודה]:

משנה ג

הפסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר שלא לשמו: דאז דינו כשלמים, דזמן שחיטת הפסח בי"ד בניסן אחר חצות:

בן בתירא פוסל כאילו נשחט בין הערבים: הואיל ומקצת היום ראוי להקרבת הפסח:

אמר שמעון בן עזאי מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן: עי' מ"ש סנהדרין פ"א סי' מ"ד:

ולא הוסיף בן עזאי: לפסול יותר מחכמים:

אלא העולה: מדקאמר הנאכלים:

ולא הודו לו חכמים: הא דלא קאמר הכי גם לעיל (במ"ב) שלא הודו להן. נ"ל דהכא קמ"ל דאף שאמר שהסכימו כל האסיפה הגדולה שם כך (כברכות כ"ח א'). אפ"ה לא הודו לו:

משנה ד

הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן: שאמרנו לעיל (במ"א) דפסולים שלא לשמו:

קבל: ר"ל או קבל הדם במזרק:

והלך: ר"ל או הוליך הדם למזבח:

וזרק: ר"ל או זרק הדס במזבח, כל שהיה א' מאלו שלא לשמן. ומשום דנקט הכא דין הפסולים, להכי נקט כולהו גוונא [ולא כבמשנה א'], וזה כדי שלא נטעה הכא לומר דדוקא שחיטה שהיא עבודה ראשונה פוסלת של"ש, קמ"ל, ומדנקט תרי נקט כולהו:

שלא לשמן: דבא' מד' עבודות הללו, כשהיה של"ש, פסח וחטאת נפסלין לגמרי, ושאר קרבנות בכה"ג עכ"פ לא עלו לשם חובה:

או שלא לשמן ולשמן: שעשה א' מד' העבודות הללו בב' מחשבות אפילו הקדים מחשבת לשמן למחשבת של"ש, או שחישב בשעת שחיטה ששוחט לשמה ע"מ לזרוק דמה של"ש:

כיצד לשמן ושלא לשמן: [הא דנקט כיצד, והרי פשוט הוא מהו שלא לשמן. נ"ל דקמ"ל דאפילו בשחט הפשח לשם שלמים, דבת בוקתיה הוא דהרי פסח בכל ימות השנה שלמים הוא, אפ"ה מחשב של"ש]:

שוחט בצד המזבח וזורק: וחכמים ס"ל כיון דעכ"פ פסול בזר, מחשבה פוסלת בה, ושחיטה אף דכשירה בזר, עכ"פ עבודה שאי אפשר לבטלה היא, ורק באפשר לבטלה קאמרינן דכשר:

המהלך במקום שהוא צריך להלך: שקבל הדם רחוק מהמזבח. ובהולכתו קרבו למזבח. ונ"ל דאפילו עמד כל כך קרוב למזבח שהיה יכול לזרוק משם, ואעפ"כ הלך וחשב, מקרי צריך לילך, דהרי אפילו היה נשאר עומד במקום הראשון וחשב מחשבתו פוסלתו:

ובמקום שאין צריך להלך: ששחטו קרוב למזבח, ובהולכתו הרתיקו מהמזבח:

בועז

הלכתא גבירתא