תפארת ישראל על המשנה/כלכלת השבת

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.

כלכלת השבת


"קופת הרוכלים" כולל "כלכלת השבת" מתוך משניות דפוס וילנא מועד ח"א

בו יבוארו שבעה עניינים הנצרכים מאד להתבאר למסכת שבת, "ואל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". והם:


א. כללי ל"ט מלאכות


אמר המפרש: קודם שנתחיל לפרש הל"ט מלאכות, ראינו להקדים שלושה דברים:

  • א) נבאר בסייעתא דשמיא איזהו אב, ואיזהו תולדה? ואיזהו עובדן דחול? ואיזהו חילוק יש ביניהן?
  • ב) נבאר באיזה אופן צריך שתעשה מלאכה, שיתחייב עליה כשעשאה.
  • ג) ומה הדבר שמחלק בין המלאכות שעשה שיתחייב עליהן הרבה חטאות.

ונתחיל לבארן אחת אחת:

א) אב מלאכה – היינו כל מלאכה שהיה במלאכת המשכן (כבבא קמא דף ב ע"א) כגון "זורע" ו"נוטע" שהיו במשכן.

[כירושלמי בפרקן, שכתב שהיו חורשים במשכן ליטע סממנין. וזה דלא כרמ"ך שכתב רבינו כסף משנה (בפרק ז משבת) בשמו ד"נוטע" לא היה במשכן, וזה גם כן דלא כרבינו הערוך ערך "זמר" שכתב גם כן ש"נוטע" אינו אב, רק תולדת "זורע", אם כן לא היה במשכן; והרי בירושלמי הנ"ל מוכח דנוטע היה במשכן.]

מיהו לאו דווקא שהיה פעולה כזו במשכן, אלא אפילו רק אם דומה למלאכה שהיה במשכן בפעולה ובתכלית כ"מבריך" או "מרכיב", שהן דומין בפעולה ל"זורע" ו"נוטע", דבכולן תוחב דבר תלוש במחובר, ודומה גם להן בתכלית, דבכולן כוונתו שיגדל.

או אפילו דומה למלאכה שבמשכן רק בתכלית ולא בפעולה, כזומר שחותך ענפי אילן, ומתכוון להתכלית שעל ידי זה יגדל האילן יותר – כל אלו נקראו "אבות מלאכות", אף שלא היו במשכן.

אמנם דוקא בעשה הפעולה באותו הגוף שמתכוון בו התכלית. אבל בעשה הפעולה בגוף אחר, כגון המשקה צמחים ואילנות, אף שהשקאה דומה למלאכת המשכן בתכלית, שכוונתו בה שיגדלו הצמחים, על כל פנים מדאינו עושה הפעולה בגוף הצמחים רק בהמים – להכי הוה ליה רק תולדה (כרמב"ם פרק ח משבת הלכה א' וב'). ומהאי טעמא חורש שהיה במשכן – הוה ליה אב. והנוטל תל בשדה, כדי ליפות הקרקע, דהיינו תכלית החורש – הוה ליה גם כן אב, מדעשה הפעולה בגוף הקרקע. אבל המכרסם עשבים או המנכש בעקרי אילן כדי ליפות הקרקע, מדלא עשה הפעולה בגוף הקרקע – נקרא תולדה (שם).

וכמו כן אם דומה לאב בפעולה ולא בתכלית – הוה ליה תולדה. כגון ששף ברזל או מתכת אחר וטחנו, שדומה לטוחן גרעינים רק בפעולה, אבל אינו דומה לטחינת גרעינים בתכלית, דהתם לאכילה, והכא לתשמישיו שלא לאכילה – לפיכך הוה ליה רק תולדת טוחן. ומהאי טעמא המגבל עפר – הוה ליה רק תולדת לש (שם פרק ח הלכה טו-טז). ומהאי טעמא המגבן גבינה – הוה ליה רק תולדת בונה, מדדמי רק בפעולה לבונה ולא בתכלית (שם פרק י הלכה יג).

ובדברים האלה מתורץ קושית רב כסף משנה ריש פרק ז משבת לרמב"ם, יעיין שם.

ונהי דאין חילוק בין אב לתולדה, דכל אחד מהן שעשה במזיד והתראה – חייב סקילה, ובמזיד בלא התראה – כרת, ובשוגג – חייב חטאת. מיהו בעשה אב ותולדה דידיה, או שתי תולדות מאב אחד, אם היה הכל העלם אחד – שסבור שמותר לעשותן בשבת – אינו חייב רק חטאת אחת, כאילו עשה וחזר ועשה אב אחד בהעלם אחד. אבל בעשה שני אבות בהעלם אחד, שסבור שמותר לעשותן בשבת, או שתי תולדות משני אבות נפרדים – חייב שתי חטאות (בבא קמא דף ב ע"א ורמב"ם פרק ז משבת הלכה ז).

אמנם עובדן דחול – [*עיין מה שכתבתי באגרת הרמב"ם דנ"ו ב' תלא כוזא וכו' דאין הפירוש לאסור כל מה שעושה בחול, דאם כן לא יאכל ולא יסוב כדרך שעושה בחול. אלא] יש בו שלשה אופנים, דהיינו: (א) אם שאסרו חכמים הדבר משום דדומה לאחת מל"ט מלאכות, (ב) או משום שמא על ידי כך יבא לעשות מלאכה, (ג) או משום טרחא יתירתא. וכולן נכללין בשם שבות:

  • (א) כגון בורר, שהוא אחד מל"ט מלאכות, ותולדתו המזקק משקה משמריו. ואסרו לזקק משקה מזוקק בסודרין שיש בהן כעין גומא, מדמחזי כמלאכת משמר, והוה ליה עובדין דחול, גזירה שמא ישמר (כשבת קלח ע"א ורמב"ם פרק כא משבת יז). זהו האופן הראשון שזכרנו.
  • (ב) וכמו כן האי מאן דסלית סילתא, רוצה לומר: מבקע עצים דקים להבעיר באש – חייב משום טוחן (כשבת דף עד ע"ב). והחוטב עצים לחתיכות גדולות, אף דבכי האי גוונא לא דמי לטוחן – אסרונו מדמחזי כעובדין דחול (כמגן אברהם סימן שי"ד ס"ק יד), משום דכל המסלת סלתא – מחטב עצים גסים תחלה, ויבוא על ידי כך לסלת באמת סלתא. והוא האופן השני שזכרנו (או משום חשדא).
  • וכמו כן המדבק פירות יחד – חייב משום תולדת מעמר. וכשנתפזרו לו פירות בחצר – מלקט על יד ואוכל. אבל לא ילקטם יחד לתוך הסל, מדעביד עובדא דחול, ושמא יכבשם יחד בהסל, ויתחייב משום מעמר (כשבת קמג ע"ב).
  • וכמו כן חבילי סיאה וקורנית שיחדם לאוכל – קוטם בראשי אצבעותיו ואוכל. אבל לא ימלול הרבה יחד, כעובדין דחול, שיבוא לדוק, וחייב משום דש (כשבת דף קכח).
  • וכמו כן אסור לשרות עשבים שהן מועילין לרפואה, אף שהן גם כן מאכל בריאים, ומותר לאוכלן בשבת – על כל פנים שרייתן הוא כעין מתקן דבר לרפואה, והוה ליה עובדין דחול, גזירה שמא יבוא לשחק סממנים לרפואה, וחייב משום טוחן (שבת דף קמ ע"א). כל אלו הן מהאופן השני שזכרנו.
  • (ג) וכמו כן מפנין ארבע וחמש קופות של תבואה ושל קש מפני האורחים, ולא יותר, משום טרחא יתירתא (שבת קכו ע"ב). וכמו כן המביא כדי יין וכדומה – לא יביאם בסל או בקופה, ודדרו באגרא לדרו באכפא וכו', משום טרחא (כביצה דף ל ע"א). כל זה מהאופן השלישי שאמרנו. ועוד הרבה דומין לאלו השלושה אופנים שאנו עתידים לבארם אצל כל מלאכה ומלאכה. ועל כולן בעשאן – פטור מדאורייתא, אבל חייב מכת מרדות מדרבנן. אולם בזמן הזה, אפילו בעבר אשבות בשוגג – חייב להתענות ארבעים יום, ובליל שאחר התענית – לא יאכל בשר ולא ישתה יין. גם יתן ארבע (זילבערגראשען) וחצי או כ"ז ג"פ לצדקה בעד החטאת (מגן אברהם של"ד ס"ק לג-לד).

ב) אמנם באיזה אופן תעשה המלאכה שיתחייב עליה – צריך לזה ששה תנאים, וסימנם כגש"ם מק"ק: כולו, גופו, שנוי, מתכוון, מקלקל, קיום. וזה ביאורן:

  • (א) כולו – רוצה לומר מדיש שיעור לכל אחת מל"ט מלאכות, להכי דוקא בעשה כל המלאכה – חייב. אבל בעשה רק חצי שיעור של המלאכה – פטור.

ולא זה בלבד, שלא נעשה רק חצי שיעור המלאכה, אלא אפילו עשה הוא חצי שיעור ואדם אחר עשה חצי השני, כגון: שזה עשה עקירה והשני הנחה (ריש שבת); או: שיעור כתיבה שהוא שתי אותיות ושיעור אריגה שהוא שני חוטין, וכדומה, ועשה זה אחת והאחר עשה השנית בצדה, אף על פי שמבין שניהן נעשה מלאכה שלימה – אפילו הכי פטורין.

ולא עוד, אלא אפילו עשו שניהן ביחד כל המלאכה, כגון שהוציאו שניהן יחד ככר לרשות הרבים, או שאחזו במזלג ועמרו ביחד, או שאחזו בקנה יחד וכתבו, או שאחזו בנר והדליקו ביחד – שניהן פטורין (כשבת דף צב ע"ב). אמנם בזה האופן האחרון האחרון יש חלוק, דאם אחד יכול ולא השני – היכול חייב. אבל אם שניהן כל אחד יכול – שניהם חייבים, ואם כל אחד אינו יכול – שניהם פטורים (שם ורמב"ם פרק א משבת).

  • (ב) גופו – צריך שתהיה המלאכה שעשה צריך לגופה. אבל מלאכה שאינו צריך לגופה, כגון החופר גומא ואינו צריך לגומא רק לעפרה (שבת דף עג ע"ב); או שכבה נר, ולא מפני שחפץ בכבוי שיהיה חושך, רק מפני שחס על השמן או על הפתילה שלא ישרפו (שבת כט ע"ב) וכדומה – לרשב"א ולשאר פוסקים פטור, ואף דהוה ליה פסיק רישא, דבצריך לעפר הגומא על כרחך על כרחך שכשיחפור יתהווה גומא. יש לומר דמיירי דלא ניחא ליה שיתהווה גומא וכדומה, ובכי האי גוונא – אפילו פסיק רישא פטור (כשבת עה ע"א).

ולרמב"ם פרק משבת בכל מלאכה שאינו צריך לגופו – חייב. ואף דבכל פסיק רישא דלא ניחא ליה – לכולי עלמא פטור, על כל פנים בשאר פסיק רישא לא התכוון לגוף המלאכה, וכגון שסגר ביתו לשמרו, וצבי נצוד בתוכו על ידי זה. וכמו כן בנטילת דם החלזון – לא התכוון להמיתו כל עיקר, רק ליטול דמו. מה שאין כן במלאכה שאינו צריך לגופו, שהתכוון גוף המלאכה לעשות גומא, רק שלא התכוון לתכליתה – להכי לרמב"ם חייב (רבנו כסף משנה פרק א בשבת הלכה ז).

  • (ג) שינוי – אינו חייב על המלאכה רק כשיעשה אותה כדרך שרגיל לעשות אותה בלי שנוי. אבל אם שינה בה – פטור. כגון: טויה שהיא אב מלאכה, ובטווה מהבהמה כשהיא חיה, פטור (שבת דף ע״ד ב׳). וכ״כ המוציא משא קל על ראשו, פטור, מדאין דרך הוצאה בכך (שבת דף צ״ב א׳). וכ"כ הנוטל צפרניו או שערו בכלי חייב, ואם נטלן בידו, פטור (שבת דף צ״ד ב׳), מדאין דרך ליטלן כך. וכ״כ, תלישה תולדת קצירה וחייב עלה, ובשדא פיסא לדקלא ואתר תמרי פטור מדאין דרך תלישה בכך. (ובתולש בפיו, לרש״י סוכה דף ל"ז ב׳ חייב, ולרב מג״א סי׳ של״ו סקי״א אפשר דפטור). וכ״כ הכותב בשמאלו פטור מדאין דרך כתיבה בכך (שבת דף ק״ג א׳). ונ״ל דדוקא בכותב שדרך לכתוב רק ביד ימין והו״ל שנוי, משא״כ שאר מלאכות, כגון שהדליק נר ביד שמאלו, חייב, מדדרך לעשות פעם בימין ופעם בשמאל. וראייתי דהרי המוציא בשמאלו חייב (כשבת דף צ"ב א׳). וכן כל מלאכה ומלאכה בשינה בה מהרגיל, כמפרק או דש וכדומה מהמלאכות, שלא עשאה כמו שמורגל לעשותה פטור (מג״א של"ו סקי״א):
  • (ד) מתכוון, אינו חייב על המלאכה רק שיתכוון לאותו מעשה , ובאותו גוף, ובאופן האסור, ובאותו סדר. הא אם חסר חד מהנך ד׳ פטור אבל אסור . כיצד. התכוון לאותו מעשה בגוף אחד באופן המותר, ועשה אותו מעשה בגוף אחר באופן האסור. כגון שנתכוון לחתוך ירק זה התלוש, וחתך ירק אחר מחובר, לכ״ע מחשב מתעסק (שבת דף ע״ב ב ׳). וכ״ש בתרתי לטיבותא, שהתכוון למעשה אחר המותר, ולגוף אחר, כגון שהתכוון להגביה סכין, וחתך מחובר בהגבהתו, ודאי הו״ל מתעסק ופטור(שם). אבל אם התכוון לאותו גוף, ולאותו מעשה, ובאופן המותר, ועשה באופן האסור. כגון שנתכוון לחתוך עשב זה שסבור שהוא תלוש, ונמצא מחובר, לרש"י חייב קרבן, -ולר״ת גם זה מחשב מתעסק (שם). ולא עוד אלא אפי׳ נתכוון לאותו גוף, ולמעשה אסור, ועשה באותו גוף מלאכה אחרת האסורה. כגון שחיתה בגחלים ונתכוון לכבותן, והובערו מאליהן, פטור (כריתות דף כ' ע״ב). ולא עוד אלא אפי׳ נתכוון לגוף זה ולמעשה זה, ובאופן האסור ועשה אותו מעשה באופן האסור בגוף אחר. כגון שהתכוון לכבות נר זה וכבה נר אחר, הו״ל מתעסק ופטור), (שם ע״א), [*ועי׳ עוד תוס׳ שבת דף ע״ב ותוס׳ סנהדרין דף ס״ב שכתבו בשם ר״ת דבכה״ג פטור], וכ״כ הראב״ד. ולרמב״ם פ״א משבת בכה״ג חייב, עכ״מ שם ורלח״מ שם). ולא עוד אלא אפי׳ נתכוון לב׳ גופים, ולב׳ מלאכות אסורות, שהיו לפניו ב׳ נרות, א׳ כבוי וא׳ דלוק, ורצה להדליק תחלה הכבוי ואח״כ לכבות הדלוק, ונהפך הדבר שכיבה תחלה הדלוק ואח״כ הבעיר הב׳ אף שהתכוון לב׳ המלאכות ולב׳ הגופים,אפ"ה פטור(שם ע״א). ולא עוד אלא אפי׳ נתכוון לב׳ גופים ולב׳ מלאכות שוות, אלא שרצה לעשות המלאכה בגוף א ואח"כ בגוף ב , ונהפך ועשה שלא כסדר שחשב תחלה. כגון שהיו לפניו ב׳ נרות כבויות ורצה להדליק תחלה נר א ואח״כ נר ב , ונהפך הדבר שהקדים המאוחר, ואיחר המוקדם, אף שלשניהן התכוון, כיון שלא עשה כסדר שהתכוון תחלה פטור (עי׳ רכ״מ ולח״מ שם, ולרמב"ם הנ״ל בכה״ג חייב). מיהו אם נתכוון לעשות דבר המותר לעשות ונעשה אגבה מלאכת איסור. בזה יש חלוק, אם אפשר שיעשה מעשה ההיתר בלא האיסור, אז אפי׳ לכתחילה מותר. ולכן גורר אדם מטה כסא וספסל ע״ג קרקע, ובלבד שלא יתכוון לעשות חריץ, כיון ואפשר שיגרור מבלי שיעשה חריץ(שבת דף כ"ט ב). וכ״כ הלך אדם ע״ג עשבים ובלבד שלא יתכוון לעקרם, דהרי ג״כ אפשר שילך עליהן ולא יעקרם(עיריבין דף ק' ע״ב). אבל בהיה שם פסיק רישא ר״ל שאי אפשר לעשות מעשה ההיתר מבלי שיעשה האיסור, אף שלא ההכוון להאיסור, כשנעשה המלאכה חייב חטאת. כגון המשקה מים לזרעים וחייב משום זורע (כמ״ק ד״ב כ׳), והשותה בתוך גנו ושופך שיורי הכוס ע״ג העשבים שם,אף שאינו מתכוון להשקות הזרעים שיגולו,חייב מדהו״ל פסיק רישא) א״ח של״ו ס״ג). יכל פ״ר אפי׳ במילי דרבנן אסור (כמג״א שי״ד סק"ה). ורק באמירה לעובד כוכבים, או שאינו עושה מלאכה בידים, ששופך מים בחצר ויצאו אח״כ לרה״ר, מותר פ"ר (כמג״א שם, ורנ"ג סקמ״א). מיהו כל זה באית ליה הנאה מהמלאכה אף שלא התכוון לה, כגון ששפך מים בגנתו או בגן אוהבו, אבל בלית ליה הנאה מינה, כגון ששפך מים בגן שאינו אוהבו' אינו אסור רק מדרבנן *] ,ולהכי בספיקו מותר](שבת ק״ג א׳), ולערוך כל פסיק רישא ולא ניחא ליה מותר אפי׳ לכתחילה, ויש להחמיר )סי׳ שיכ סי״ח). אמנם בשאר אסורים כל שאינו של שבת, מודה הערוך דאסור, דווקא בשבת ולא אסרה תורה רק מלאכת מחשבת, להכי כל פ״ר דלא ניחא ליה שרי (מג"א שם סק"כ):
  • (ה) מקלקל בשבת פטור. מיהו בהתכוון לתקן עי״ז כסותר ע״מ לבנות וכדומה, חייב )שכת דק״ה(,*] וכ״כ אף שמתכוון לקלקל אם ע״י פסיק רישא מתקן חייב, כשוחט בשבת בחוץ לע״ז חייב ג׳ חטאות אף שודאי מקלקל הוא, עכ"פ מתקן הוא לגבי אמה"ח לב"נ שנהרג על זה, (כרש״י חולין ד״מ א׳) ואף שאין מתכוון לכך, ע״כ משום דפ״ר הוא]:
  • (ו) קיום, כל מלאכה שאין לה קיום פטור (שבת פי״ב מ״א(. ודבר זה לא שייך בזורע וחורש ושוחט וכדומה רק בקצת מלאכות:

ג) אמנם מהו הדבר שמחלק בין המלאכות. נשיב שכבר בארנו בפ״ב וכריתות סי׳(ל״ב) [ל״ד] דבשבת ד׳ דברים מחלקים לחיוב חטאת וסימנך ימי"ה, וזה ביאורן:

  • א) ימים מחלקין לעניין שגגת שבת, שאם שגג ולא ידע שהיום שבת ועשה מלאכה אחת, אף שלא ידע ג״כ שמלאכה זו אסורה בשבת, וחזר ועשה אותה מלאכה עצמה בשבת אחר בשגגת שבת, אז הימים שבין שבת לשבת הויין כידיעה וחייב חטאת על כל שית ושבת ששגג בו (ערלח״מ פ״ז משגגות (ה״ט) [ה״ח] ד״ה עשה):
  • ב) מלאכות ג״כ מחלקות לחיוב חטאת, לענין שגגת מלאכה. שאם זרע וקצר וטחן בשבת א׳, ולא ידע שמלאכות אלה אסורות בשבת, אבל ידע שהיום שבת, חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת (רמב"ם שם (ה״ח) [ה"ג]):
  • ג) ידיעות ג״כ מתלקות, שאם עשה בשבת א׳ אב ותולדה דידיה, או כמה תולדות מאב א', כגון שזרע והבריך והרכיב וכדומה, ובכולן היה שגגת מלאכה [אבל בעשה וחזר ועשה אב א׳ , לא משכח״ל חילוק ידיעות, ודו"ק ], אם נודע לו בפעם א׳ שכולן אסורים, חייב על כולן רק חטאת א׳. אבל אם נודע לו אח״כ שזריעה אסורה, ואח״כ נודע לו שהבריכה אסורה, ואח״כ נודע לו שהרכבה ג״כ כזריעה ואסור, הו״ל כאכל חלב וחלב בהעלם א׳, ונודע לו שהראשון חלב היה ואח״כ נודע לו שהב׳ ג״כ חלב היה, וחייב על כל א׳ וא׳ חטאת לבד(רמב״ם שם(ה״י) [פ״ו ה״ט]):
  • ד) העלמות ג״כ מחלקות, שאם נעלם ממנו שזריעה אסורה בשבת וזרע, ונודע לו שאסור, וחזר ושכח שאסורה וזרע ונודע לו, חייב על כל העלם והעלם חטאת א׳(רמב״ם פ״ז משבת ופ״ז משגגות):

ד) עוד נקדים לבאר רכל מקום שנאמר בבארינו לל״ט מלאכות מלת ״חי י ב ״ ר״ל שחייב עליו במזיד והתראה, סקילה. ובמזיד בלי התראה, כ ר ת , ובשוגג חטאת קבוע. ומדאסור מדאורייתא , להכי אסור ג״כ לומר לעובד כוכבים שיעשה. רק לצורך גדול, או במקום מצוה דרבים, או לצורך חולה, או להחם הבית ע״י עובד כוכבים בחורף בארצות הצפוניים, או להדליק נר לצורך סעודת שבת, מילה, או חתונה (רע"ו ס״ב ה׳), או לקשור חוט הערב שניתק, או לבנות ביהכ״נ בשבת כשיש חשש עיכוב , דאז אף בשכירות מותר לעובד כוכבים לבנות בשבת, כשלא רצה בקבלנות. בכל אלו מותר לומר לעובד כוכבים לעשות (ועי׳ א״ר רע״ו סק״י, ואשל שם סק׳ח, ותו"ש שם). אמנם כל מקום שנאמר ״א ס ו ר״ הוא רק שבות מדרבנן, ושרי ע״י עובד כוכבים במקום הפסד או קצת חולי או מצוה, מדהו״ל שבות דשבות (ש״ז ס״ה. ומג"א שם כתב דלאו כל השבותין שוין). [אב״י וחצי שיעור במלאכת שבת, אין בו חיוב, אבל אסור מדאו׳ כמו ח״ש בשאר אסורין, (כרש״י שבת ע״ד א׳ ד״ה וכי); ועי׳ תשו׳ ח״צ סי׳ פ״ו, די״ל להוא מדרנבן בשבת]:

ועתה נחל לבאר בעז״ה כל הל״ט מלאכות.
  • א) הזורע, שיעורו בכ״ש. ואחד הזורע, או נוטע, או מבריך, או מרכיב, או זומר והיינו שחותך ענפי אילן כדי שיתרבו נופיו , חייב. צרור או (גארטענטאפף)נקוב, ובהן עשבים, ולקחן מע״ג ספסל והניחן ע״ג קרקע, חייב משום זורע. ובאיפכא חייב משום תולש(ויש לזהר אף נשאינו נקוב א״ח של״ו), ואפי׳ לטלטלו אסור משום מוקצה, ואפי׳ לצורך גופו ומקומו אשר לטלטל המוקצה זה, וכביצה שנולוה ביו״ט ואסיר לסמוך בה הכלי. תולדות זורע, כל שאינו נוגע בגוף הדבר שמתכוון אליו, אבל ממה לזורע בתכלית, שמתכוון שיגדל הצמח, אף שאין הפעולה דומה לזורע. כגון המנכש עשבים רעים מבין הטובים, שעי״ז יתבדלו הטובים (עי׳ רכ״מ רפ"ח דשבת). והמשקה מים לזרעים (מ"ק ד"ב ב ׳ ) , בכולן חייב משום זורע. המעשן באילנות, כדי שימותו התולעים שבהן, או המתליע אותן, או הסך אילנות, או העושה דבר אחר שמסייע בגידול הפירות, חייב משום זורע (ירושלמי דפרקן), האי מאן דקטל אספסתא (ר״ל צמחי תבואה , שנקרא שחת שקוצרין אותו ג״פ בחודש לאכילת בהמה וע"י שקוצר כן חוזר וגדל ביותר), או דקניב סילקא (ר״ל חותך תרדין ממחובר, לאכילה , ועי״ז חוזר וצומח ביותר), או זומר (ר״ל חותך ענפי אילן) ומתכוון לעצי הענפים שנוטל, בכולן חייב משום קוצר ומשום זורע (שבת ע״ג ב׳. ונ״ל לאע״ג לבכולן לא התכוון לתכלית הזריעה, דהיינו שיתגדל ע״י שיקצור. עכ״פ מדהו״ל פסיק רישא דניחא ליה , שודאי יגדל עי״ז חייב) (ובשבת דק״ג א׳ ועי׳ רמ״מ פ״א ה״ו משבת) . השורה זרעים במים (כחצי יום , דהיינו) כשיעור שיוכלו להצמיח ע״י שרייה זו, הו״ל כמשקה מים לזרעים, דע״י שרייה זו מצמיחין גם בתלוש, והו״ל הולדת זורע (כן נ״ל כוונת הרמב״ם פ״ח משבת ה״ב). אבל מותר להשקות את התלוש שלא יכמוש (שכ״א ס״ב); וכן מותר ליתן מים לזרעונים לצורך מאכל בהמה, דקודם שיצמחו יאכלום הבהמות, ואם גם יותירו ויצמחו, הו״ל פסיק רישא ולא ניחא ליה, ולערוך מותר לכתחילה. ולמג׳׳א (של״ו סקי"ב) דוקא בשורה אותן זמן מועט לבהמות שרי, וכן משמע בהגהת מיי׳(פ״ח משכת). מיהו אסור להשליך גרעינים לאכילת תרנגולים על הקרקע להדיא, במקום שאפשר שירדו שם גשמים. ורק במטיל כשיעור שנצרכים ליום או ליומים שרי, דכך דרך להשליך להן כשיעור זה , ולא מחזי כזורע , אבל יותר מזה אסור מדמחזי כזורע (כך נ״ל פי׳ וטעם של ס״ד •בסי׳ של״ו). ומדאסור להשליך זרעים במקום שמצמיחין, או לשפוך מים שא״צ להן ע׳׳ג עשבים. לכן יש לזהר מלאכול פירות בגן או לשתות שם, דבקושי אפשר לזהר שם מהשלכת הגרעינין שבפירות, ומשפיכה שיורי כוס (שם ס"ג) . ואפי׳ במשקין שאין בהם מים, כיין וכדומה. יש לזהר מלשפכן שם על עשבים (מג״א שם סק״ז). אבל להשתין שם שרי. (שם, אולם בחכמת אקאנאמיא אמרי שמי רגלים הם טובים מאד לזבל הקרקע . א״כ מזבל תולזת חורש, כירושלמי בפרקן. וצ"ל שנשתנה הטבע) (כמג׳׳א קע״ג וקע״ט ושל״א ס״ט. ועי׳ אה״ע קנ״ו ס"ד. וי"ד שט״ז ס״ג). ענפים תלושים שנתנום במים בע״ש, מותר לטלן ולהחזירן כמים בשבת, כשאין בנן פרחים ושושנים שנפתחים כשעומדים במים, וכדאמרי׳

(סוכה דמ״ב), בשבת מחזירין, ביו׳יט מוסיפין, ובחוה״מ מחליפין המים. אבל אסור לתנן למים בשבת לכתחלה, אי משום טרחא, אי משום דמחזי כמתקן מנא (עי׳ רש״י שם בסוכה. ודלא כמשמע לכאורה מש״ע (של״ז סי״א) דאפי׳ נתנן לכתתלה שרי. אב״י וכן באשל של״ו ובמשבצות תרנ״ד משמע למותר דלכתחלה. אבל דברי ע״ר מרן נשיא ישראל נ״י א״צ חיזוק , וכן ראיתי לכל המפרשים שפי׳ כן, ועי׳ בכפות תמרים שם). יש אוסרים להעלות מים מבור ע״י גלגל, דמחזי כדולה להשקות הגן. ונוהגין להקל בגלגלים שלנו, שאין ממלאים מים הרבה בפעם א׳, ולא מחזי כדולה להשקות (של״ח):

  • ב) החורש כל שהוא חייב (והא דאקדמה תנא זריעה לחרישה. קמ״ל דאפי׳ היה הקרקע קשה וחרש אחר הזריעה פעם בי, חייב אף על חרישה שניה). אחד החורש או החופר, או עושה חריץ, או השוה תל ורדדו, או מילא גומא והשווהו, בכולן אם היה בשדה חייב משום חורש [ואם בבית [אב״י ובחצר] חייב משום בונה]. תולדת חורש, כיון דתכלית מלאכת חורש הוא לרפויי׳ ארעא, או ליפותה, לכן כל העושה פעולה שהיא דומה לתכלית זה, אם אינו עושה הפעולה ההיא בגוף הקרקע, הרי היא תולדת חורש. להכי המנכש בעיקרי אילנות והמקרסם עשבים, (ר״ל חותך עלים יבשים מהעשבים שבמחובר), והמזרד שריגים (ר״ל חותך ענפים הלחים מהגזע שבמחובר), בכולן אם נתכוון ליפות הקרקע או לרפותה, הו״ל תולדת חורש וחייב (גמ׳).