תפארת האדם/טו
טו
[עריכה]העקרים מאמר א, פרק יא: מבחר כל הנמצאות השפלות הוא מין אדם, ושהוא לבדו עיקר כוונת היצירה בעולם השפל, כי הוא לבדו הולך מהלך הצורה והשלמות לשאר הצורות הצמח והחי. כמו שהמלאכות הקדומות לאיזה מלאכה הן כמו הכנות והחומר אליה, והיא כמו צורה אליהן, כן כל הצורות הקודמות לצורה האנושית הן כמו הכנות וחומר אליה והיא כמו צורה אליהן. ולזה נתאחרה יצירתו ונתייחסה אל השם יתברך יותר מכל יצירות שאר הבעלי חיים, לרמוז שתכלית כוונת הפועל ביצירת היצירות הקודמות מהצמח והחי היתה מציאות האנושית בלבד, כי האדם לבדו מבין שאר הנמצאות השפלות מכיר מציאות הפועל; וכשנמצא האדם נשלמה היצירה.
וכתב אחר זה הטעם למה נצטוה האדם צווי אלהי יותר מכל בעל חי, ואמר: "ויצו ה׳ אלהים" וגו׳, כאילו בא לבאר, כי להיות האדם משכיל ויודע מגדרי בעל חי יותר מכולם, היו כל הנמצאים השופלות משועבדות אליו וכולם נמצאים בעד האדם, ותכלית האדם לשמור מצות קונו וכו׳. עד יום הששי קודם שנברא אדם היו בעולם שני יצירות מתחלפות. העליונים שהם קיימים באיש, והתחתונים שהם קיימים במין ולא באיש. ונמלך הקב״ה בעליונים ובתחתונים, ואמר: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כלומר שיתחברו בו שני הכחות יחד, קיום באיש וקיום במין. קיום באיש כעליונים, מצד הכח השכלי אשר בו, וקיום במין בתחתונים, מצד הכח החמרי אשר בו וכו׳. לכך אמר "געשה אדם בצלמנו", כאילו שני הכחות שהמציאו הנמצאים המתחלפים, שהם העליונים והתחתונים, אומרים: נעשה אדם, רוצה לומר שהם מסכימים עשות יצירה אחת שהוא אדם, שיתאחדו בו שגי הכחות: הכח הכללי הגותן קיום במין והכח הפרטי הגותן קיום באיש וכו׳.
שם מאמר ד, סוף פרק: האדם מורכב משתי כחות הפכיות, כח חמרי וכח נפשי. אי אפשר שיושג השלמות האנושי אם לא בהיות שלום והסכמה ביניהם, שיינתן לכל אחד מהן חלקו הראוי לו.