תניא חלק א יד
והנה, מידת הבינוני היא מידת כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך, שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה. כי הבינוני אינו מואס ברע, שזהו דבר המסור ללב, ולא כל העיתים שוות; אלא (תהלים לד טו): "סור מרע ועשה טוב", דהיינו בפועל ממש במעשה דיבור ומחשבה, שבהם הבחירה והיכולת. והרשות נתונה לכל אדם לעשות ולדבר ולחשוב גם מה שהוא נגד תאות לבו והפכה ממש. כי גם בשעה שהלב חומד ומתאווה איזו תאווה גשמיית, בהיתר או באיסור חס ושלום, יכול להתגבר ולהסיח דעתו ממנה לגמרי, באומרו לליבו:
- "אינני רוצה להיות רשע אפילו שעה אחת, כי אינני רוצה להיות מובדל ונפרד חס ושלום מה' אחד בשום אופן, כדכתיב: (ישעיהו נט ב): "עונותיכם היו מבדילים וגו'"; רק אני רוצה לדבק בו נפשי רוחי ונשמתי, בהתלבשן בשלושה לבושיו יתברך, שהם מעשה דיבור ומחשבה, בה' ותורתו ומצוותיו, מאהבה מסותרת שבליבי לה', כמו בלב כללות ישראל שנקראו (תהלים ה יב): "אוהבי שמך". ואפילו קל שבקלים יכול למסור נפשו על קדושת ה', ולא נופל אנוכי ממנו בוודאי, אלא שנכנס בו רוח שטות, ונדמה לו שבעבירה זו עודנו ביהדותו ואין נשמתו מובדלת מאלוהי ישראל, וגם שוכח אהבתו לה' המסותרת בליבו. אבל אני אינני רוצה להיות שוטה כמוהו לכפור האמת."
מה שאין כן בדבר המסור ללב, דהיינו שיהא הרע מאוס ממש בלב ושנאוי בתכלית שנאה, או אפילו שלא בתכלית שנאה, הנה זה אי אפשר שיהיה באמת לאמיתו אלא על ידי גודל ותוקף האהבה לה', בבחינת אהבה בתענוגים להתענג על ה' מעין עולם הבא. ועל זה אמרו רז"ל: "עולמך תראה בחייך" וכו', ואין כל אדם זוכה לזה, כי זהו כעין קיבול שכר, וכדכתיב: (במדבר יח ז): "עבודת מתנה אתן את כהונתכם וגו'", כמו שנתבאר במקום אחר.
ולכן אמר איוב: (בבא בתרא טז.): "בראת צדיקים וכו'", וכדאיתא בתיקונים, שיש בנשמות ישראל כמה מיני מדרגות ובחינות: חסידים, גיבורים המתגברים על יצרם, מארי תורה, נביאים וכו', צדיקים וכו', עיין שם.
ובזה יובן כפל לשון השבועה, (נידה ל:): "תהי צדיק ואל תהי רשע". דלכאורה תמוה, כי מאחר שמשביעים אותו "תהי צדיק", למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע? אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך, להתענג על ה' באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת. ולכן משביעים שנית: "אל תהי רשע" על כל פנים, שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאוותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפילו שעה אחת כל ימיו, בין בבחינת "סור מרע" בין בבחינת "ועשה טוב". ואין טוב אלא תורה, דהיינו תלמוד תורה שכנגד כולן.
אך אף על פי כן צריך לקבוע לו עיתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע, כגון בעצת חכמינו ז"ל: (שבת קנב.): "אשה חמת מלאה צואה כו'", וכהאי גוונא. וכן כל מיני מטעמים ומעדנים נעשים כך חמת מלא כו'. וכן כל תענוני עולם הזה, החכם רואה הנולד מהן, שסופן לרקוב ולהיות רימה ואשפה. וההפך, להתענג ולשמוח בה' על ידי התבוננות בגדולת אין סוף ברוך הוא כפי יכולתו, אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדריגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות, אף על פי כן הוא יעשה את שלו, לקיים את השבועה שמשביעים "תהי צדיק", וה' יעשה הטוב בעיניו. ועוד, שההרגל על כל דבר שלטון, ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע, יהיה נמאס קצת באמת. וכשירגיל לשמח נפשו בה' על ידי התבוננות בגדולת ה', הרי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, וכולי האי ואולי ייערה עליו רוח ממרום, ויזכה לבחינת רוח משורש איזה צדיק שתתעבר בו לעבוד ה' בשמחה אמיתית, כדכתיב: (תהלים צז יב): "שמחו צדיקים בה'", ותתקיים בו באמת השבועה שמשביעים, "תהי צדיק".