תניא חלק א ג
והנה, כל בחינה ומדרגה משלוש אלו, נפש רוח ונשמה, כלולה מעשר בחינות, כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן, הנחלקות לשתים, שהן:
- שלש אִמּוֹת,
- ושבע כפולות.
פירוש:
- חכמה בינה ודעת,
- ושבעת ימי הבנין, חסד גבורה תפארת כו'.
וכך בנפש האדם, שנחלקת לשתים:
- שכל
- ומידות
- השכל כולל חכמה בינה ודעת,
- והמידות הן אהבת ה' ופחדו ויראתו ולפארו כו'.
וחכמה בינה ודעת נקראו אימות ומקור למידות, כי המדות הן תולדות חכמה בינה ודעת.
וביאור הענין, כי הנה:
- השכל שבנפש המשכלת, שהוא המשכיל כל דבר, נקרא בשם חכמה - כ"ח מ"ה.
- וכשמוציא כחו אל הפועל, שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו, נקרא בינה.
והן הם אב ואם, המולידות אהבת ה' ויראתו ופחדו. כי השכל שבנפש המשכלת,
- כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה', איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו, לירא ולהתבושש מגדולתו ית' שאין לה סוף ותכלית, ופחד ה' בלבו.
- ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש, בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ברוך הוא. והיא כלות הנפש, כדכתיב: (תהלים פד): "נכספה וגם כלתה נפשי" וגו'; וכתיב: (תהלים מב): "צמאה נפשי לאלהים" וגו'; וכתיב: (תהלים סג): "צמאה לך נפשי" וגו'. והצמאון הוא מיסוד האש שבנפש האלהית, וכמו שכתבו הטבעיים. וכן הוא בעץ חיים, שיסוד האש הוא בלב, ומקור המים והליחות מהמוח, וכמו שכתב בעץ חיים שער נ', שהיא בחינת חכמה שנקרא מים שבנפש האלהית.
- ושאר המידות כולן הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן, כמו שבארנו במקום אחר.
- והדעת הוא מלשון (בראשית ד א): "והאדם ידע את חוה", והוא לשון התקשרות והתחברות, שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד, ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא, ואינו מסיח דעתו. כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה, לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית, כי אם דמיונות שוא. ועל כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן. והוא כולל חסד וגבורה, פירוש, אהבה וענפיה ויראה וענפיה.