תורת העולה/חלק ג/פרק ג

פרק שלישי

ממצות האש להוסיף הכהן שני גזרי עצים בבקר ובערב (פ"ב מהל' תו"מ ה"ב).

כבר ידוע ממה שנתבאר למעלה כי הכהנים העובדים במקדש הם כדמות מלאכי מעלה העובדים במרום והם כדמות הפועלים במקדש שלמעלה ומבינים ומשפיעים בפעולתם כחות לכל הנמצאים שבעולם, עד שכל נפעל נעשה על ידיהן. ומן הידוע גם כן כי על ידי תנועות הגלגלים נתוסף החום היסודי בעולם כי מדרך התנועה להוסיף חום. ומטעם זה כתבו הפילוסופים שנתהוה היסוד האש אצל קערורית הגלגל. ונוסף גם כן בכל היום החום הטבעי שהוא החום השמימיי היורד באמצע הככבים והכחות הגלגלים השופעים מהן.

ואמרו ז"ל במסכת יומא ובפסחים פרק אלו הדברים (דף סה:) שבחן של בני אהרן כשהולכין עד ארכובותיהן בדם כי הדם הוא הנפש וכשהולכין ברגליהם המורים על סיבותיהם כמו שכתבתי הרבה פעמים מראיה שהם סבת הנפשות הרמוזים בדם וזה היא שבחן. ועל כן היה הכהן מוסיף שני גזרי עצים בכל יום תמיד להורות על שני אלו החומין שפועל הכהן העליון בעולם בכל יום, ערב ובקר, שהם הזמנים שתנועת הגלגלים ניכר על זריחת השמש ביום וזריחת שאר הככבים בלילה.

או, אפשר שאלו שני גזרי עצים שהיה הכהן מוסיף הם רומזים על שני דברים שנותנים השכלים הנבדלים, שהם הכהנים העובדים בעולם השפל, והוא הכנת החומרים הנגמרים על ידי תנועת הגלגלים ונתינת הצורה בהן שהיא מפאת הנבדלים. ושני אלו דברים הם שני גזרי עצים שהכהן מוסיף בכל יום. והאש המזבח תוקד בהן, והוא החום הטבעי הנתפס בהן ונותן חיים לכל חי.

או אפשר שרומזים על שני מיני הנהגות, שהם הנהגה הטבעית וההשגחות שיורדים בעולם על ידי זה.

והיה ממצות המערכה שבשחרית כהן אחד היה מעלה אלו שני גזרי עצים אבל בערב היו מעלין שני כהנים שנאמר וערכו עצים הרי שנים להיות כי ביום אינו נראה אלא כהן אחד העובד דהיינו המניע גלגל חמה. אמנם בלילה נראים מניעים רבים - שהככבים רבים, לכן היו הכהנים רבים. ועוד יתבאר לקמן פרק שלשה עשר עניין מצות תוספת הגזרים על האש.

כתב הרמב"ם פרק שני מהלכות תמידים (פ"ב מהל' תו"מ ה"ד) שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום. ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות. שנייה בצדה קטנה שממנה לוקחין עש במחתה להקטיר קטורת בכל יום. שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האל יתעלה כו'.

הטעם בשלשה מיני אישות אלו נגד שלשה אישות שיורדין מן השמים. האחד האש היסודי. והשני הוא החום הטבעי אשר מולידה השמש. והשלישי הוא האש היורד מן השמים שהיתה רבוצה על המזבח. ולזה נגד אש היסודי היה מערכה גדולה המפסדת הקרבנות כמו שכתבתי למעלה שסבת ההוייה הוא סבת ההפסד. והאש השני אשר ממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת נגד האש השמימיי. והרמז נפלא כי כבר כתבתי לעיל (א כ) בעניין מחתותיה של מנורה שכתב רבינו בחיי (שמות כה לח) שהם דוגמת הלב ולכן היו חותין גם כן כאן אש במחתה דוגמת הלב אשר חום הטבעי שוכן בו וחותין מחום הטבעי במחתה זו גחלים אשר עליהם מקטירין קטורת, והוא ההתעוררות למעשים טובים הנעימים כקטורת אשר זהו עניין הקטורת כמו שנתבאר ויתבאר עוד, והם הנעשים על ידי חום הטבעי אשר בלבו של אדם. והשלישית אין עליה כלום רק להזכיר עניין הנס מן האש שיורד מן השמים.

עוד כתב הרמב"ם כשמסדר המערכה גדולה מסדר במזרח המזבח (פ"ב מהל' תו"מ ה"ז).

כבר ידעת אמרם סוף מנחות (קי א) ובספרי מפני מה לא נאמר בכל פרשת הקרבנות לא אל ולא אלקים אלא השם המיוחד שלא ליתן פתחון פה למינים. ולזה נאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. על כן היתה המערכה הגדולה שעליה מקריבין הקרבנות במזרח המזבח, שכבר כתבתי חלק ראשון פרק שני מהותו, והמזרח שבו הוא המכונה כפי המקובלים בשם המיוחד וכמו שכתבתי לעיל פרק ששה ועשרים חלק שני. והמשכיל יבין משם. והוצרך הכהן לעשות מראות המערכה למזרח להורות כי משם התחיל, כי לדעת המקובלים המדה הנקראת מזרח היא עיקר האילן והיא התחלת עיקר הדברים.

ולי פירוש נאות בזה נמשך על פי כוונתינו במה שאמרו שלא להקריב הקרבן אלא לשם המיוחד כדי שלא ליתן פתחון פה למינים. וזה כי כבר דרשו בפרקי רבי אליעזר (ג) עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו לבד. וכתב הרב המורה (פרק אחד וששים חלק ראשון) הסתכל כי גלה שכל שאר השמות נתחדשו בשעת בריאת העולם כי כלם תוארי הפעולות כו' וכמו שהאריך שם בזה וכן יהיה לעתיד כמו שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.

ולכן בהיות עניין הקרבן היה מורה על הוית העולם והפסדו לאין גמור — על כן לא נאמר שם רק השם המיוחד להורות כיצד יהיה לאחר העולם וכיצד היה קודם לכן. וזה אמרם שלא ליתן פתחון פה למינים המאמינים הקדמות. וזהו כוונת בעלי הקבלה שאומרים שהקרבן היה בא להקריב הכחות כולן ביחד כו', והוא האמת, כי הוא מורה על עניין חדוש שאז היו הכחות כולן סתומין מקורבי' יחד בלי התגלות נגד הברואים, והוא עניין קרוב הכחות וכמו שאבאר.

וזה לשון ספר הזוהר פרשת ויקרא (זהר חלק ג, ד ב). רבי חזקיה הוי שכיח קמיה דרבי שמעון. אמר ליה האי דאיקרי קרבן קרוב מבעיא ליה או קריבותא מא קרבן אמר ליה האי ידיעה לגבי חברייא קרבן מאינון כתרין קדישין דמתקרבין כולהו כחדא ומתקשר' דא בדא עד דאיתעבידו כולהו חד ביחודא שלים לתקנא שמא קדישא כדקחזי הא היכי דמי קרבן ליהו״ה קרבן דאינון כתרין קדישין ליהו״ה הוא לתתקנא שמא קדישא וליחדא ליה כדקא יאית בגין דאישתכחו רחמין בכולהו עלמין ושמא קדישא דאתעטר בעטרויי לאתבסמא ועל דא בגין לאתערא רחמי ולא לאתערא דינא. ובגין כך ליהו״ה ולא לאלקים, ליהו״ה אנן צריכין לאתערא ולא לאלקים, רחמי ולא דינא'.

אמר זכאה חולקי דשאילנא דא ודא הוא ברירא דמילא אבל הא כתיב זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה. זבחי אלקים כתיב ולא זבחי השם אלא ודאי הכי הוא קרבן אלקים לא כתיב אלא זבחי אלקים, ועל דא שחיטתן בצפון דהא זביחה בגין אלקים, ההוא סטר גבורה דיתבסם ויתבר רוח דדינא ויתחלש דינא ויתגברון רחמין על דינא. ועל דא זבחי אלקים לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. דכתיב רוח נשברה למהוי האי רוח תקיפא נשברה ולא יתגבר חילא ותוקפיה. ובר נש בעי בדין למיקם על מזבחה ברוח נשברה ואכסיף מעובדיה ידיו בגין דהוי האי רוח תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברון רחמי על דינא. עד כאן לשונו.

אף על פי שדברים אלו כוללים דברים עתיקים ובנויים על עיקרי קבלה, מכל מקום נתבארו דברנו מדבריו וכל שכן במה שאבאר שכל החכמים לדברים אחד כוונו וכל זה תראה בפרק הסמוך.