מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק א/פרק סא
פרק סא[עריכה]
כל שמותיו ית' הנמצאים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות - וזה מה שאין העלם בו - אלא שם אחד והוא 'יוד הא ואו הא' שהוא שם מיוחד לו ית' ולזה נקרא 'שם מפורש' - ענינו שהוא יורה על עצמו ית' הוראה מבוארת אין השתתפות בה. אמנם שאר שמותיו הנכבדים מורים בשיתוף להיותם נגזרים מפעולות ימצא כמותם לנו כמו שבארנו. עד שהשם המכונה בו 'יוד הא ואו הא' הוא גם כן נגזר מן האדנות "דיבר האיש אדוני הארץ". וההפרש בין אמרך 'אדוני' בחיריק ה'נון' ובין אמרך אותו בקמצות ה'נון' - כהפרש בין אמרך 'שרי' אשר ענינו השר שלי ובין אמרך "שרי אשת אברם" - שבזה הידור וכללות לאחרים; וכבר נאמר למלאך "אדוני... אל נא תעבור". ואמנם בארתי לך זה ב'אדוני' לבד המכונה בו להיותו המיוחד שבשמות המפורסמים לו ית'; אמנם שאר שמותיו כ'דין' ו'צדיק' ו'חנון' ו'רחום' ו'אלוקים' - כולם הם מבוארי הכללות והגיזרה. אך ה'שם' שאותיותיו 'יוד הא ואו הא' לא יודע לו גזרה ידועה ולא ישתתף בו זולתו. ואין ספק שזה השם העצום אשר לא ידובר בו כמו שידעת אלא ב'מקדש' ו'כוהני יי המקודשים' לבד ב'ברכת כהנים' ו'כהן גדול' ב'יום הצום' - יורה על ענין אחד אין השתתפות בינו ית' ובין זולתו בענין ההוא. ואפשר שיורה כפי הלשון אשר אין אתנו היום ממנה אלא דבר מועט וכפי מה שיקרא גם כן על ענין חיוב המציאות. סוף דבר - גדולת זה השם והשמירה מלקרוא אותו - להיותו מורה על עצמו ית' מאשר לא ישתתף אחד מן הברואים בהוראה ההיא כמו שאמרו עליו ז"ל "'שמי' - המיוחד לי":
אמנם שאר השמות הם כולם מורים על תארים לא על עצם לבד רק על עצם בעל תארים מפני שהם נגזרים; ולזה יביאו לחשוב הריבוי - רצוני לומר יביאו לחשוב מציאות תארים ושיש עצם וענין נוסף על העצם כי כן היא הוראת כל שם נגזר כי הוא מורה על ענין ועל נושא לא באר אותו התחבר בו הענין ההוא. וכאשר התבאר במופת כי האלוה ית' אינו נושא התחברו בו ענינים ידענו שהשמות הנגזרים הם לפי יחס הפועל אליו או לפי ההישרה לשלמותו.
ולזה היה כועס ר' חנינה מאמרו 'הגדול הגיבור והנורא' לולא שני הכרחים אשר זכר להיות אלו מביאים לחשוב תארים עצמיים - רצוני לומר שהם שלמויות נמצאות בו. וכאשר רבו אלו השמות הנגזרים מן הפעולות לו ית' הביאו קצת בני אדם לחשוב שיש לו תארים רבים כמספר הפעולות אשר נגזרו מהם; ולזה יעד בהגיע לבני אדם השגה שתסיר מהם זה הספק ואמר "ביום ההוא יהיה יי אחד ושמו אחד" - רצונו לומר שכמו שהוא אחד כן יקרא אז בשם אחד לבד והוא המורה על העצם לבד לא שהוא נגזר. וב'פרקי ר' אליעזר' אמרו "עד שלא נברא העולם היה הקדוש ברוך הוא ושמו בלבד" - הסתכל איך גילה שאלו השמות הנגזרים כולם נתחדשו אחר חידוש העולם; וזה אמת שהם כולם שמות הונחו לפי הפעולות הנמצאות בעולם. אמנם כשתבחן עצמו נקי מופשט מכל פועל לא יהיה לו שם נגזר בשום פנים אבל שם אחד מיוחד להורות על עצמו ואין אצלנו 'שם' בלתי נגזר אלא זה והוא 'יוד הא ואו הא' אשר הוא 'שם המפורש' גמור - לא תחשוב זולת זה:
ולא יעלה במחשבתך שגעון כותבי ה'קמיאות' ומה שתשמעהו מהם או תמצאהו בספריהם המשונים משמות חברום לא יורו על ענין בשום פנים ויקראו אותם 'שמות' ויחשבו שהם צריכים 'קדושה וטהרה' ושהם יעשה נפלאות - כל אלה דברים לא יאות לאדם שלם לשמעם כל שכן שיאמינם:
ואינו נקרא 'שם המפורש' כלל זולת זה ה'שם' 'בן ארבע אותיות' הנכתב אשר לא יקרא כפי אותיותיו. ובפרוש אמרו ב'ספרי' "'כה תברכו את בני ישראל' 'כה' - בלשון הזה כה' - בשם המפורש"; ושם נאמר "במקדש ככתבו ובמדינה בכנויו"; וב'תלמוד' נאמר "'כה' - בשם המפורש; אתה אומר 'בשם המפורש' או אינו אלא בכנויו? תלמוד לומר 'ושמו את שמי' - שמי המיוחד לי":
הנה כבר התבאר לך כי 'שם המפורש' הוא זה 'שם בן ארבע אותיות' ושהוא לבדו הוא המורה על העצם מבלתי שיתוף ענין אחר - ולזה אמרו עליו 'המיוחד לי' . ואני אבאר לך הדבר אשר הביא האנשים למה שיאמינוהו מענין ה'שמות'. ואבאר לך עיקר זאת השאלה ואגלה לך מסתורה עד שלא ישאר לך בה ספק אלא אם תרצה להטעות את עצמך - בפרק אחר זה