תורת הבית הארוך/בית שלישי/הכל
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער א (עריכה)
הבית השלישי
[עריכה]השער הראשון
[עריכה]הבית השלישי: בבאור הכשר האוכלין ואסורן וחלקתי אותו לז' שערים:
השער הראשון: בסימני בהמה חיה ועוף ודגים וקרבי דגים וביצים וחגבים ואכלול עם סימני דגים באור אם נסמוך על סימני מקצתן להתיר את כולן גופן או צירן ועוד דין דגים טהורין מלוחין ביד נכרי אם נחוש שמא נמלחו עם טמאין אם לאו. ואכלול עוד עם סימני העוף דין ביצת עוף טמא ועם סימני בהמה דין חלב בהמה טמאה: סימני בהמה כיצד. סימני בהמה נאמרו בתורה שנאמר וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלה גרה בבהמה אותה תאכלו. גרסינן בפרק אלו טרפות אר"ה היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה ואם לאו טמאה והוא שיכיר בין גמל דל"ל לא שינים למעלה ולא ניבים. ואקשינן ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לבן גמל לא סלקא דעתך דתנא דבי ר' ישמעאל ואת הגמל כי מעלה גרה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרט לך הכתוב הוא ולא גמל בלבד קאמר אלא גמל ושפן וארנבת דבכולהו כתיב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום אם פרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה ואם לאו בידוע שהיא טמאה והוא שיכיר חזיר. ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לחזיר לא סלקא דעתך דתנא דבי רבי ישמעאל ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרט הכתוב הוא. ואמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות בודק בבשרה אם מהלך שתי וערב טהורה ואם לאו טמאה והוא שיכיר ערוד ודילמא איכא מינא אחרינא דדמי לערוד גמירי דליכא. והיכא בדיק אמר אביי ואיתימא רב חסדא בכנפי העוקץ ששם בשר הבהמה הולך שתי וערב. סימני חיה כיצד. חיה בכלל בהמה לסימנין להכיר בין טמאה לטהורה דתניא בפרק בהמה המקשה חיה בכלל בהמה מנא לן דכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כבשים ושה עזים. איל וצבי ויחמור וגו'. הא כיצד חיה טהורה בכלל בהמה טהורה לסימנין. חיה טהורה חלבה מותר שלא אסרה תורה אלא חלב בהמה שנאמר כל חלבש שור וכשבר ועז לא תאכלו. וכמו שיתבאר בשער הג' של בית זה בנקור חלב היה מהלך במדבר ומצא בה בהמה שפרסותיה סדוקות ואין לה שינים למעלה דהיא טהורה ודאי ואינו יודע אם מין בהמה וחלבה אסור או מין חיה וחלבה מותר בודק בקרניה דתנו רבנן אלו הן סימני חיה כל שיש לו קרנים וטלפים ר' דוסא אומר יש לו קרנים אין אתה צריך לחזר על הטלפים יש לה טלפים אתה צריך לחזר על הקרנים ואמר רב זעירא להתיר חלבה קאמר והכי קאמר אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים וכתב הרב ר' יצחק בר' מאיר ז"ל דתרתי קאמר טלפים להתיר בשרה וכדאמר רב חסדא היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפיה גמום בודק בפרסותיה והוא שיכיר חזיר והכא אין צריך להכיר אפילו חזיר שהרי אין בחיות כמוהו. וקרנים להתיר חלבה רבי דוסא פליג ואמר דאין צריך לחזר על הטלפים כלל דאין לך חיה טמאה שיש לה קרנים וכל שיש לה קרנים בידוע שיש לה טלפים. והא דתנן בנדה פרק בא סימן כל שיש לה קרנים יש לה טלפים ר' דוסא היא. ורבנו תם ז"ל אחיו פירש דטלפים משונין קאמר שאין כיוצא בהן לבהמה דכל שיש לה קרנים אין אתה צריך לחזר על הטלפים וכל שיש לה טלפים אי אתה צריך לחזר על הקרנים דבכל חד מינייהו סגי להיתר חלבה ור' דוסא פליג אטלפים ולחומרא פליג ומתניתי דפרק בא סימן כולי עלמא היא. ונראין דברי רבנו יצחק מדשקלינן וטרינן בגמרא להפריש בין קרני חיה לקרני בהמה ובטלפים לא מפריש כלל. ואקשינן בגמרא אטו כללא הוא והרי עז דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור כרוכות בעינין. והרי שור דכרוכות וחלבו אסור חדוקות בעינן. והרי עז דחדוקות וחלבו אסור מובצלות בעינן והרי צבי דאין מובצלות וחלבו מותר הדורות בעינן הילכך כל היכא דאיכא מובצלות לא בעינן מידי אחרינא לא מיבצלי בעינן חדוקות הדורות וכרוכות. והוא דמיבלע חידקייהו והיינו ספקא דעיזא כרכוז. מובצלות בבי"ת גרסי ולא גרסינן מפוצלות בפ"א. ופירוש מבוצלות כפופות כלומר בראשן. כדאמרינן בקידושין מאי משמע דהא אגם לישנא דבוצלא הוא דכתיב הלכוף כאגמון ראשו כן פירושו ופירושא דשמעתין הכי כרוכות בעינן כלומר דקיימי גילדי גילדי כקרני השור ומשום הכי פרכינן והרי שור דכרוכות חדוקות בעינן כלומר כרוכין מחודקין שאין יכולין להתקלף זה מזה דכרוכות משמע כבגד כרוך על אחר שאינו מחודק וחדוקות כמו מחודקות מלשון חדוק של קירויא. ובפרק קאמר דעירובין טובם כחדק שמחדקים אומות העולם לגיהנם כלומר שדוחקין אותם שם. והרי עז דחדוקות כלומר דכרוכות ומחודקות. ומעיקרא כשני ליה כרוכות בעינן היה סבור המקשה דכרוכות כרכין מתקלפין כקרני השור קאמר מה שאין כן בעז והילכך השתא דאמר דכרכין מחודקים בעינן הדר לאקשויי ליה מעז ופריק הדורות בעינן כלומר עגולות בעינן. ואסיקנא דבעינן כרוכת הדורות וחדוקות. כרוכות חדוקות לאפוקי משור והדורות לאפוקי מעז והוא דמיבלע חדקייהו לאפוקי מעיזא כרכום דאית ליה כרוכות חדוקות והדורות אלא דלא מיבלע חדקייהו. זה פירוש שמועה זו ועיקר. ורש"י פירש בענין אחר ויש בו כמה גמגומין. ההוא עיזא כרכום דהוה ביה ריש גלותא ואיעקר מיניה מלא צנה דתרבא רב אחא אסר רב שמואל בריה דר' אבהו שרי ואכיל מיניה וקרי אנפשיה מפי פי איש תשבע בטנו. שלחו מיתם הלכתא כרב שמואל בריה דר' אבהו ותמיה לי דכיון דקיימא לן בעיזא כרכוז דשרי היכי קאמר גמרא הילכך כל היכא דלא מיבצלי בעינן כרוכות והדורות והוא דמיבלע חדקייהו והיינו ספיקא דעיזא כרכוז דמשמע דהכי הלכתא וי"ל הא דקא אמר והוא דמיבלע חדקייהו לאו מעיקרא פסק דברי הגמרא הוא אלא הכי קאמרא בעינן כרוכות וחדוקות והדורות. ולמאן דאית ליה ספיקא דעיזא כרכוז בעינן דמובלע חדקייהו ולגלויי עיקר טעמא דמאן דמספק בעיזא כרכוז מאי ניהו. ותמה אני בדברי הרמב"ם ז"ל שכתב כל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחדוקות כקרני העז ויהיה החדק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה עכ"ל. והנה בארו בגמרא שאחד מן הסימנין אלו משום ספקו של עיזא כרכוז ואחר שעמדה לנו הלכה כרב שמואל בריה דר' אבהו דעיזא כרכוז חלבו מותר וכדשלחו מיתם למה הוצרכנו לכולן. אלא אם כן נסתפק הרב ז"ל בפירוש ספיקא דעיזא כרכום איזהו ופסק מן הספק לחומרא לחזור אחר כל הסימנין הללו. גרסינן בפרק אותו ואת בנו אמר ר' זירא אמר ספרא אמר רב המנונא הני עיזי דבאלא (דף סב) כשרים לגבי מזבח כלומר מין בהמה הם מאי טעמא כיון דאמר רב יצחק עשר בהמות מנה הכתוב ותו לא והני כיון דלא חשיב להו בהדיה חיות שמע מינה דעיזא הוא. מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא ודילמא מינא דאקו הוא אמר ליה רב אחא בר רבא לרב אשי ואמרי לה רב אדא בר רב אחא בריה דרבא לרב אשי ודילמא מינא דזמר הוא. ויש ספרים דגרסי או מינא דתאו נינהו ויש ספרים דלא גרסי או מינא דתאו נינהו. אמר ליה רב חנן לרב אשי אמימר שרי תרבייהו. ולענין פסק הלכה קיימא לן כאמימר דשרי תרבייהו דהא רב אחא ורבינא כוותיה סבירא להו ורב חנן דאסהיד עליה דאמימר שרי תרבייהו משמע דהכי סבירא ליה ורב אשי משמע דקבלה מיניה. תנן בכלאים פרק הכרם שור הבר מין בהמה רבי יוסי אומר מין חיה. ואמרינן בפרק אותו ואת בנו דבהא פליגי רבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא מין בהמה הוא ור' יוסי סבר כיון דחשיב ליה בהדיה חיות מין חיה היא. הרמב"ם ז"ל פסק כרבנן דאמרינן מין בהמה היא כדמתרגמינן תורבלא. ומיהו לגרסת הספרים שלנו דגרסי באתקפתא דאתקיפו על עיזא דבלא דדילמא מינא דתאו הוא כדכתיבנא לעיל בסמוך. משמע דרב אחא ורב אשי דבתראי נינהו סבירא להו כרבי יוסי דאמר דתאו דהיינו שור הבר מין חיה הוא ומדסבירא ליה כרבי יוסי הלכתא כוותיה. ומיהו מקצת ספרים יש דלא גרסי דילמא מינא דתאו הוא ואפשר דבספרי הרב ז"ל לא גרסי ליה ופסק הלכה כרבנן דרבנן נינהו ועוד דבשל תורה הלך אחר המחמיר. חלב בהמה טמאה אסור כיצד. שנינו בפרק קמא דבכורות היוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. ואמרינן עלה בגמרא מנא לן דתנו רבנן אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכל ואיזה זה טהור הנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור ומאי ממעלה הגרה וממפריסי הפרסה הכי קאמר דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכלו תלמוד לומר גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. ור' שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי ליה חד לאיסור עצמו וחד לאיסור חלבו. ור"ש איסור חלבו מנא ליה נפקא ליה מאת הגמל. ורבנן אתין לא דרשי. א"ל רבא אחא בריה דרבא לרב אשי אלא טעמא דרבנן מגמל גמל ולר"ש מאת הגמל הא לאו הכי הוה אמינא חלב דבהמה טמאה שרי מאי שנא מיהא דתניא הטמאין לאסור צירן ורוטבן והקפה שלהן איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ובבהמה טהורה נמי חדוש הוא דליכא מידי דאתי מחי ושרייה רחמנא והאי חלב כאבר מן החי הוא ושרי אפילו בבהמה טמאה נמי לישתרי קמ"ל. וחלב בהמה טהורה מנא לן דשרי מהכא לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב. סימני העוף כיצד. שנינו בפרק אלו טרפות סימני העוף לא נאמרו אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס ואוכל טמא כל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבנו נקלף טהור רבי אלעזר ברבי צדוק אומר כל עוף החולק את רגליו טמא. משנה זו ומה שנאמר עליה בגמרא רבו בהן הפירושין גם התחלפו בגמרא הגרסאות וכבר כתבנו הכל בארוכה בחדושינו ולא אכתוב כאן אלא מה שעלה בידי מדברי ראשונים ז"ל וגרסאות הספרים ועיקר מה שראיתי בזה הם דברי הרב ר' משה בר' יוסף ז"ל וגרסתו והוא שמשנתינו זו כללים נאמרה כל עוף הדורס ואוכל בידוע שהוא טמא שאין לך דורס בכל הטהורין. וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבנו נקלף שלא בסכין טהור בידוע שאינו דורס וכדתניא בברייתא ר"ג אומר דורס ואוכל בידוע שהוא טמא יש לו אצבע יתרה וזפק וקרקבן נקלף בידוע שהוא טהור. ופירוש דורס שדורס ואוכל חי וכדאמרינן בסוף ארבע אבות נזיקין ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור פירוש משום שדרכו בכך והוה ליה תולדה דשן ברשות הרבים דפטור טרף ואכל חייב דלאו דרכיה למיטרף ולמיכל ואינו כעין דורס דמתניתין דקתני דרוסת הנץ ודרוסת הגס דהתם פירושו שמטילין ארס והכא פירושו דורס ואוכל חי והראיה שהרי שנינו ודרוסת הזאב. ובב"ק בפרק כיצד אמרינן דזאב לא דריס ואכיל אלא טריף ואכיל. אלמא דורס דהכא לאו היינו כדורס דהתם כן פירש ר"ת ז"ל. ועוד כתב הוא ז"ל דאכילת זבובין ושקצים ורמשים חיים לא חשבינן ליה דורס ואוכל ולא מספקא דילמא דריס שאין נראה מה שפסק רש"י ז"ל לספוקי בדרוסה. ע"כ גירסת השמועה כך היא. תני ר' חייא עוף הבא בסימן אחד טהור לפי שאינו דומה לנשר נשר הוא דלית סימן כלל לא תיכול הא אית ליה סימן אחד אכול. ונגמר מתורים אם כן עורב דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה תלתא אמרת לא עורב דלית ליה אלא תרי מיבעיא. ונגמר מעורב אם כן פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה תרי לא אכלינן דלית ליה אלא חד מיבעיא. ונגמר מפרס ועזניה. אם כן נשר דכתב רחמנא למה לי השתא דאית ליה חד לא אכלינן דלית ליה כלל מיבעיא. אלא נשר הוא דלית ליה כלל לא תיכול הא אית ליה חד אכול. ואקשינן טעמא דכתב רחמנא נשר הא לאו הכי הוה אמינא ניליף מפרס ועזניה הוו להו פרס ועזניה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין ופרקינן גמירי דאיתיה בפרס ליתיה בעזניה. הדר אקשינן מכדי עשרים וארבע עופות טמאים נינהו א"א דליכא חד מנהון דדמי לחבריה ופרקינן גמירי עשרים וארבע עופות טמאין הן וארבעה סימנין הן תלתא הדרי בעשרים ותרי מהני תלתא איתנהו בעורב וחד דליתיה בהנך איתיה בפרס או בעזניה ודאיתיה בהאי ליתיה בהאי מהו דתימא ניליף מיניה כתב רחמנא נשר. כך היא הצעה של שמועה והיא גירסא דיקא. והא דקאמר תלתא הדרי בעשרים ה"פ דכולהו עשרים עופות טמאים אין להם אלא חד סימן של טהרה. והג' סימנין שבגוף שהן זפק ואצבע יתרה וקרקבן נקלף חוזרין בכולן והמשל בזה נץ יש לו אצבע דיה יש לו זפק והחסידה יש לה קורקבן נקלף ועורב יש לו שנים שהם אצבע יתרה וקורקבן נקלף וכולן דורסין הם ופרס ועזניה נמי אית להו חד ולא הזכיר פרס ועזניה אלא מפני שהיתה קבלה בידם שאחד מהם הוא שיש לו אותו סימן שאינו בכל שאר העופות והוא שאינו דורס והא דתניא ר' חייא עוף הבא בסימן אחד טהור דוקא בשבקי בכל העופות טמאין קאמר דאי לא איכא לספוקי בכולהו עשרים עופות טמאין ואע"ג דליכא לספוקי בפרס ועזניה דלא שכיחי בישוב וכן אם בא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב ומיניו והיינו דקאמר רב נחמן היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור ושאין בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טמא בשני סימנין טהור והוא שיכיר עורב. ואסיקנא והוא שיכיר עורב וימינו. ועוף הבא בסימן אחד אותו סימן הוא שאנו בקיאין בו שאינו דורס מותר דהא ליכא לספוקי בפרס ועזניה משום דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב וכדאמרינן אמר אמימר הלכתא עוף הבא בסימן אחד טהור והני מילי דלא דריס כלומר שאותו סימן הוא שאינו דורס. א"ל רב אשי לאמימר הא דרב נחמן מאי כלומר דאמר היה בקי בהן ובשמותיהן עוף הבא בסימן אחד טהור ומכלל דבריו אתה שומע דבכל סימן אחד קאמר ואפילו היה אותו סימן אחד שאינו דורס אם אינו בקי בהן ובשמותיהן טמא א"ל לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי. מאי איכא משום פרס ועזניה פרס ועזניה לא שכיחי בישוב ועוף הבא בשלשה סימנין קמן אמרינן דאפילו לא היה בקי בהן ובשמותיהן מותר דודאי כל שיש לו שלשה סימנין בגופו אינו דורס וטהור הוא וכדאמרינן בברייתא כל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף בידוע שהוא טהור ושמונה ספיקות דרב אשי דקרקבן נקלף בסכין היינו כגון שהיו מכירין עורב ומינו והיה לו אצבע יתרה ואלו היה קרקבנו נקלף בלא סכין בידוע שהוא טהור דהא ליכא לספוקי בשאר עופות טמאין דאינהו לית להו אלא חד חד ובעורב ליכא לספוקי דבקיאין היו בעורב ומיניו אבל אם אינו נדון בקרקבן נקלף אסור דהא איכא לספוקי בכולהו עופות טמאין. ותרנגולתא דאגמא שהיתה מוחזקת בידם דטהורה ואחר כך אסרה אמימר ואמר חזינן דדרסה ואכלה לפי פירוש זה נראה לפרש שלא היה לה סימן טהרה בגופה אלא שהיתה מוחזקת בידם שאינה דורסה וליכא למיחש אלא לפרס או עזניה ומשום דפרס ועזניה לא שכיחי בישוב לא היו חוששין לה כדאמימר ועכשיו שנתגלה שהיא דורס הויא לה כעין נשר אי נמי שהיו לו אצבע יתרה וקרקבן נקלף כעורב והיתה נאכלת במסורת שאינה מין עורבו שאינה דורסת ועכשיו שראו אותה שהיא דורסת אסרוה לפי שהוא בודאי מין עורב אי נמי שהיה לה סימן אחד בגופה ומוחזקת שאינה דורסת וכיון שכן ליכא לספוקה בכולהו עופות טמאין ולא בעורב דעורב יש לו שני סימנין בגופו ודורס וזו אין לה אלא אחד ואינו דורס והשתא דחזיוה דדרס איכא לספוקה בכולהו עופות טמאין. זהו הפירוש המחוור בשמועה זו שבדיקת עופות טמאין המצויין מעידין עליו. אלא דקשיא לי כיון דבכולהו עופות טמאין לית להו אלא חד חד כי אקשינן לעיל ונגמר מעורב ופרקינן אם כן פרס ועזניה דכתב רחמנא למה לי הוה ליה למימר אם כן שאר עופות טמאין דכתב רחמנא למה לי. ולמה פרט פרס ועזניה. ואפשר לומר דמשום דבעי למיהדר ולאקשויי וניליף מפרס ועזניה ולברורי דאי לאו דכתב רחמנא נשר הוה גמרינן מיניה משום דההוא חד סימן דאית לחד מינייהו ליתיה בכל שאר עופות טמאין אבל מסימן אחד דשאר עופות טמאין ליכא למיגמר משום דא"א דהאי דאיתיה בהאי ליתיה בחד מהנך והוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין משום הכי נקט פרס ועזניה. ומכל מקום מתוך היפוך הגרסאות שנתחלפו בשמועה הסברות והפירושין אין לסמוך בעוף הבא לפנינו בלי ארבעה סימני טהרה לאוכלו אלא במסורת. וכ"כ רש"י ז"ל וזה לשונו: מתוך שאין אנו בקיאין בהם נראה לי שעוף הבא לפנינו י"ל שמא דורס הוא דהא הך תרנגולתא דאיגמא היו מח..... בה בטהורה ולאחר מיכן ראוה שדורסת ואין עוף נאכל אלא במסורת עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור טהור ושלא מסרו לנו יש לחוש ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמרינן לקמן עוף טהור נאכל במסורת ע"כ. וכתב הר"ז הלוי קבלנו במסותר מאבותינו מזקנינו הקדמונים כי כל שחרטומו רחב או שיש לו כף הרגל רחבה שקורין פוטא כמו שיש לאווז אין להסתפק בדריסתו כי בידוע שאינו דורס. ויש לדקדק גם בענין המסורת לפי שיש עופות נאכלין במקום אחד במסורת ובמקום אחר אין אוכלין אותו גם בזמננו זה יש הרבה שאין נאכלין במקומו ונאכלין במקום אחר. ונראה שסומכין על אותן מקומות שפשט היתרן בהם שכיון שהם אוכלין אותן בודאי קבלו מסורת מאובתיהן שהן מותרין ואין מביאין ראיה מן המקומות שאין אוכלין אותו שמניעת אכילתן אינה ראיה על איסורן אלא שלא קבלו מסורת בהיתרן מאבותיהם וכל שזה קבל זה לא קבל לאלו שיש מסורת להם מאבותיהן שומעין אלא אם כן ראו אותו דורס כמעשה דתרנגול דאיגמא דחזיוא דדרסה ואסרוה. ונראה שיש קצת ראיה ממה שאמרו אמר אמימר לקני ובוטני שריאן שקטנאי ובוטני מקום שנהגו לאכול אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין ואקשינן אטו במנהג תליא מילתא. ואם איתא אין הכי נמי דבמקום שנהגו לאכול אוכלין דמימר אמרינן שכך מסורת בידם ובמקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין אחר שאין מסורת בידם אלא שמעינן מיהא לכאורה דכיון שנהגו במקום אחד לאכול מותר לכל אדם ואפילו למי שנהגו לאכול. ומיהו יש לומר דלאו ראיה היא והכא לישנא דנהגו קא קשיא ליה דאי משום שאלו אוכלין במסורת ואלו אין אוכלין לפי שאין להם מסורת אסור ומותר הוה ליה למימר. אמר רב יהודה עוף המסטר כשר לטהר בו את המצורע. וזו היא סנונית לבנה שנחלקו בה ר' אליעזר וחכמים אמר אמימר בחיורא כריסא דכולי עלמא לא פליגי דשריא כי פליגי בירוקה כריסא ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבי אליעזר דאסר. מר זוטרא מתני לה הכי בירוקה כריסא כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בחיורא כריסא ר"א אסר ורבנן שרו והלכתא כרבנן דשרו. והילכך לענין פסק הלכה בין לאמימר בין למר זוטרא ירוקה כריסא אסירא חיורא כריסא שריא. ביצת עוף טמא אסורה כיצד. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר חזקיה מנין לביצה טמאה מן התורה דכתיב ואת בת היענה. וכי בת יש ליענה אלא זו ביצתה. ודילמא היינו שמה דכתיב תבכדני חית השדה תנין ובנות יענה. ואי סלקא דעתך ביצת בת מימר שירה היא אלא כתיב יענה וכתיב בת יענה. ושאני הכא דפסיק ליה סיפרא לתרתי תיבות ושני שיטין שמע מינה תרתי שמי נינהו. סימני דגים כיצד. סימני דגים מפורשין מן התורה שנאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. ותנן בפרק אלו טרפות ובדגין כל שיש לו סנפיר וקשקשת. רבי יהודה אומר שני קשקשים וסנפיר אחר. אלו הן הקשקשים הקבועין בו סנפיר שפורח בהן. וטעמא דר"י משום דמשמע ליה קשקשת תרי ות"ק משמע ליה קשקשת אפילו חדא. והכי תניא בסיפר אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפירין כגון כנופת זו שבים מנין אין לו אלא סנפיר וקשקשת אחת תלמוד לומר וקשקשת רבי יהודה אומר שני קשקשים. וכתב הרמב"ן ז"ל תמה אני במה שמצאתי בתוספתא וכמה קשקשים יהיו לו אחת תחת זנבו ואחת תחת לחיו ואחת תחת סנפיר שלו ר"י אומר שנים. ומתוך הדחק יש לי לומר דאו או קתני ומה שפירש במקומות הללו מפני שבמקומות אחרים יש לחוש שמא עם דגים טהורים נתערב ונשרה קשקשת מהם ונדבקה בזה. אבל באותן מקומות ידוע הוא דשלו היו. ע"כ דברי הרב ז"ל. ואין הענין הזה מתיישב היטב דהא או או לא קתני. ואפשר דהא דקתני סיפרא אין לי אלא סנפיר וקשקשת אחת בכל אותן משלשה מקומות קאמר ואע"ג דסתם קשקשת אחת ולא פירש בכל מקום ומקום הרי שאתה צריך לדחוק גם כן ולפרש דאחת קתני לא כל מקום קאמר אלא באחד מאותן שלשה מקומות כדברי התוספתא וכן נראה מדברי רבי חננאל ז"ל שכתב בסוף פירקין דאלו טרפות תנא אלו הן הקשקשים שמלובש בהן וסנפירין (דף סג) ששט בהן וכמה קשקשים יהיו בו אפילו אחת תחת לחיו ואחת תחת זנבו ואחת תחת סנפיריו ר"י אומר שנים ונראה מדבריו דכפשוטה של ברייתא הוא מפרש דברי ת"ק דאחת ואחת בכל שלשה מקומות קאמר ור' יהודה בעינן שנים שנים בכל אחד מאותן שלשה מקומות :
שנינו ברייתא בפרק אלו טרפות אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הסולתנית והאפיין הרי זה מותר יש לו עכשיו ועתיד להשירן בשעה שעולה מן הים כגון אקונם ואפונס ואטונס מותר וא"ת אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן מאין לנו שהוא מותר דבשלמא גבי חגבים דכתיב אשר לו כרעים דכתיב באלף וקרי בוא"ו דרשינן אשר לא לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כדרשנין באשר לו חומה אבל בדגים מנא לן י"ל דגבי דגים כתיב אשר אין לו ודרשי אין לו עיין עליו אעפ"י שאין לו עכשיו ועתיד ליגדל אחר זמן מותר. גרסינן בע"א פרק אין מעמידין. אמר אביי חמרא דימא שרי תורא דימא אסור וסימניך הטמא טהור והטהור טמא. כללא דמילתא כל דאית ליה קלפי שרי. תנן בנדה בפרק בא סימן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר דג טהור יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא. ואמרינן מנא לן דקשקשת לבושא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש. מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי אמר ר' אבהו וכן תני דבי ר' ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר. גרסינן בפרק אין מעמידין ר' עקיבא אילקע לגנזק איתיוה לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לצלובחא אזל חפייה במשיכלי חדתי חזא ביה קלפי שרייה. רב אשי איקלע לההוא אתרא איתיוה לקמיה ההוא מינא דהוה דמי לשפרנונא נקטיה להדי יומא חזא ביה צימחי ושרייה. ולענין אם נסמוך על סימני ראשון ושדרן אעפ"י שלא ראינו להן סנפיר וקשקשת. שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים מותרין באכילה חלב שחלבו נכרי וישראל רואהו וטרית שאינה טרופה וציר שיש בו דגה. ותניא בברייתא אי זהו טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר. ואיתמר ר"ה אמר עד שיהא ראשו ושדרו ניכר. ר"נ אמר או ראשו או שדרו מתיב רב עולא בר חמא ובדגים כל שיש בו סנפיר וקשקשת כי תניא ההיא באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין. אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד"ה אסור עד שיהא ראשו ושדרו ניכר לכל אחד ואחד פירש רש"י שיהא בראשו ושדרו ניכר שהוא דג טהור שכל הדגים ניכרין בראש בין טהור בין טמא שהטמאין ראשיהן חדין ואין להם חוט השדרה והנהו דגים דאמרינן לעיל דאתו לקמייהו דרבנן ולא בדקי להו בראש ושדרה משום דהוו דמו בראשון ושדרן לטמאין. וכן פירש שם רש"י ז"ל שיש מן הטהורים שדומין לטמאין ואפילו הכי טהורין שיש להם סנפיר וקשקשת כדאמרינן באדא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאין אבל אין שום דג טמא דומה לטהור ולפיכך נאכלין בהיכר ראש ושדרה והא דאותיב רב עוקבא ממתניתין דחולין דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת לתרוייהו פריך. ואוקמיה באדא ופלמודא הא בראשון ושדרן דומין לטהורין אע"פ שלא מצינו להם סנפיר וקשקשת טהורים בידוע שסנפיר וקשקשת היתה להן. אבל הראב"ד ז"ל כתב שראש ושדרה ניכר שהוא דג פלוני וטהור קאמר ואקשינן אדרב נחמן ממתניתין דסנפיר וקשקשת דבשלמא לרב הונא דבעי ראש ושדרה משום דבראש איכא סנפיר ובשדרה איכא קשקשת אלא לרב נחמן קשיא דהא בראש ליכא קשקשת וקשיא לי לפירושו דאם כן דרב הונא בעי שדרה משום קשקשת ולא משום היכירא מאי בעי ראש כלל דכיון דאיכא קשקשת ודאי טהור דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכיון דרב נחמן הוה מכשיר בחד בראש או בשדרה דרב הונא נמי לא הוה ליה למימר אלא עד דאיכא שדרה ותו לא. ובשלמא מתניתין דקתני ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת ולא קתני כל שיש לו קשקשת משום דתנא מהדר לאדכורי בכל מידי ומידי סימנין דכתיבין ביה באורייתא ובקרא כל אשר לו סנפיר וקשקשת כתיב וקרא נמי דכתב סנפיר וקשקשת משום דלא נטעי בין סנפיר וקשקשת אי נמי להגדיל תורה כדאיתא בפרק לו טרפות ובנדה פרק בא סימן אבל רב הונא לא הוה ליה למימר אלא שיהא שדרה ניכרת לכל אחד והרמב"ן ז" הקשה עליו גם כן דאי הכי היכי אקשינן ממתניתין לימא מתניתין בשאינו מכיר שהוא דג פלוני ושהוא טהור. וכן הוא ודאי דסימנין דגים קתני כדקתני סימני העוף למי שאינו בקי בהן. ותמה על עצמך והלא אין הבקיאות בהן אלא שהוא מכיר באותן שיש להם סימני טהרה שיש סנפיר וקשקשת ומתניתין סימנין קתני ובהן הבקיאות תלוי ואדרבה לא היה אפשר לתנא לשנות משנתינו בענין אחר כלל אלא שאני תמה שלא ראיתי בחבור הגאונים ז"ל שיהיה סימן לדגים בראש ושדרה וצריכא עיונה רבה לשון הרב ז"ל. ולענין אם נסמוך על סימני מקצתן להתיר את כולן גופן או צירן. וכן במה נסמוך להתיר צירן :
שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים מותרין באכילה ציר שיש בו דגה ואמרינן בגמרא אי זהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות משוטטות בה. השתא כלבית אחת שריא שתי כלביות מיבעיא לא קשיא כאן בסתומות כאן בפתוחות כלומר בסתומות אחת ובפתוחות שתים דכיון דפתוחה היא אי לית בה אלא אחת דילמא איתרומיי איתרמי ונפלה שם. כלבית פירש רש"י ז"ל שהוא דג טמא וגדל בציר דגים טהורין ואינו גדל בשל טמאין. ור"ח ז"ל פירש דהוא דגי טהור קטן ודג אחד טהור מתיר את הכל. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דהא בטרית טרופה בעינן שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. וניחא לי דכיון דציר דגים זיעא בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במסכת חולין. לפיכך הקלו בו להתירו בדג אחד אבל טרית כיון דאכל גופיה צריך הכרה ראש ושדרה לכל אחד ואחד גזרו על צירן משום גופן ולפיכך אמרו אפילו לטבל בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר ודייקא נמי מדאמר ר' זירא מריש הוה מטבלנא בצירן משום דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה. כלומר ואפילו של אחת כמו שהתירו בציר משום כלבית אחת. משמע דקולא הוא בציר ולחומרא בגופן. ולפי הפירוש הזה הזכירו כלבית כעין גוזמא לומר שאפילו דג אחד קטן מתיר הכל. ומתניתין נמי דייקא לי דקתני ציר שיש בו דגה דמשמע כל דג קטן מתיר ע"כ לשון הרב ז"ל ולי נראה שאפילו לפירוש רש"י ז"ל צריכין אנו לומר כן דאמאי לא חיישינן שמא הנכרי השליכו שם כדי למוכרו לישראל. ואם תאמר שלא היתה חיה שם ומתקיימת אלו היה שם ציר דג טמא אם כן למה הצריכו שתי כלביות בפתוחות כל שיש בה אפילו אחת היה תשתרי. אלא ודאי קל הוא שהקלו בציר משום דספיקא דרבנן היא. אמר מר יהודה משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן כלומר מחלוקת רב הונא ורב נחמן בראש ושדרה ניכר הני מילי לטבל בצירן אבל בגופן דברי הכל אסור עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד. אמר זעירא מריש הוה מטבילנא בצירן כיון דשמענא להא דאמר מר משמיה דעולא מחלוקת לטבל בצירן אפילו בצירן לא מטבילנא. והכין הלכתא דאפילו לטבל בצירן כל שיש בה דגים אין מטבילין בו עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד דגזרינן צירן אטו גופן אבל אין בה דג כל שיש בה כלבית מותרת. ובדברי ר"ח ז"ל אפילו אין בה אלא דג אחד טהור מותרת והוא שאין בה דגים אחרים שאינן ניכרין בראשון ושדרן ודוקא סתומה אבל פתוחה עד שתהא בה שתי כלביות. ולהתיר חביות הרבה על ידי חבית אחת אם חביות פתוחות הן ויש באחת מהן שתי כלביות כלן מותרות על ידה. ואם סתומות היא מותרות אפילו בכלבית אחת והשאר אסורות. דגרסינן התם יתיב רב חיננא בר אידי קמיה דרב אחא בר אהבה ויתיב וקאמר נכרי שהביא עריבה מלאה חביות ונמצאת כלבית באחת מהן פתוחות כולן מותרות דכמאן דמיערבן בהדדי דמיאן סתומות היא מותרות וכולן אסורות א"ל מנא לך הא א"ל מתרי ותלתא קראי שמיעה לי מרב ושמואל ור' יוחנן. ולענין גופן של דגים אין סומכין להתיר כולן אטו מקצתן. דגרסינן התם ההיא ארבה דצחנאתא דאתיא לסיכרא נפק רב הונא בר חיננא חזי בה קולפין ושריא אמר רבא מי איכא דשרי בהאי מילתא בדוכתא דשכיחי קלפי נפקי שיפורי דרבא ואסרי נפקי שיפורי דרב הונא ושרו. אמר ר' ירמיה מדפתי לדידי אמר לי רב פפא כי שרא רב הונא בר חיננא בצירן אבל בגופן לא שרא. אמר רב אשי לדידי אמר לי רב פפי כי שרא רב הונא בר חיננא אפילו בגופן ואנא לא מיסר אסרנא דהא אמר לי רב פפי ולא מישרא שרינא דאמר רב פפא הלתכא עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד וכן הלכתא. ואם היו חתיכות מתאימות אפילו לא היו קשקשים אלא בחתיכה אחת מהן אפילו היו אלף חתיכות כולן מותרות על ידה. דתניא חתיכת דג שיש בה סימנין בין בכולה בין במקצתה ואפילו אחד ממאה כולן מותרות. ומעשה בנכרי אחד שהביא גרב מלא חתיכות בצידן ובדק רשב"ג ומצא באחת מהן סימן והתיר את הגרב כולם ותרגומה רב פפא בשהחתיכות שוות. ואקשינן אי הכי מאי למימרא ופרקינן מהו דתימא איתרמויי איתרמי קמשמע לן. ולענין דג מליח הנמצא ביד נכרי אם חוששין שמא נמלח עם הטמא ביחד ואסור ואם לאו. שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים מותרין באכילה טרית שאינה טרופה. ופירש רש"י ז"ל טרית מין דגים קטנים מלוחים. וכתב הרמב"ן ז"ל ומדברי כולם נלמוד שאין אנו אוסרין אותה משום מליחתן ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאין ביחד ואסורין ולא נתברר הטעם ואם תאמר טמאין בטהורין נותן טעם לפגם הוא והרי בפרק כל הבשר אמרו בהדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורים ומסקנא אף שניהם מלוחין אסורין ואי משום דלא מחזקינן איסורא כל היכא דשכיח מחזקינן. אלא משמע משום דטמאין בטהורין לא מימלחי דטהורין צריכי לאפושי עלייהו מלחא טפי טובא מטמאין אי נמי משום דספיקא דרבנן היא ולקולא. ובספר העיטור נמי מתרי דגים מלוחין של נכרים אלא שנהגו בם איסור ע"כ. ובמקומנו נהגו בו היתר. ובשער התערובת יתבאר בעזרת השם דין דגים טהורין שמלחן עם דגים טמאין. ולענין שרצים הגדלים במים שאין להם סנפיר וקשקשת ואין עתידין לגדל אחר זמן בבורות שיחין ומערות שוחה ושותה ואינו נמנע ובלבד שלא פרשו מהם אבל פרשו מהם אסורין משום שרץ השורץ על הארץ דתנו רבנן ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני לא תאכל את שאין לו וממשמע שנאמר לא תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו ולמה נשנה לעבור עליו בעשה ולא תעשה. את זה תאכלו מכל אשר במים מה תלמוד לומר הואיל והתיר בסתום התיר במפורש מה כשהתיר במפורש לא התיר אלא שבכלים אף כשהתיר בסתום לא התיר אלא שבכלים מנין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו נמנע תלמוד לומר את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו בימים הוא דאית ליה אכול דלית ליה לא תיכול הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. במים כלל בימים ובנחלים פרט ובמים חזר וכלל כלומר דתרי במים כתיבן בקרא סמוכין זה לזה דכתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים והואי כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מים נובעין אף כל מים נובעין מאי רבי רבי חריצין ונעיצין כלומר חריצין ונעיצין נובעין לאיסורא ואימעיטו להו בורות שיחין ומערות להיתירא. דברי רבי ישמעאל תנא במים שני פעמים אין זה כלל ופרט אלא ריבה ומיעט וריבה במים ריבה בימים ובנחלים מיעט במים חזר וריבה. ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא. פירשו התוספות האי חריצין ונעיצין אפילו אין נובעין ומאי מיעט מיעט בורות שיחין ומערות להיתירא. ותני יהודה בן מתתיא מה ראית לרבות שיחין ומערות להיתירא שהן עצורין ככלים ומוציא אני חריצין ונעיצין מהיתירא שאינן עצורין ככלים. הילכך כל שיש במים נובעין אם אין לו סנפיר וקשקשת אסור. ובמים שאין נובעין בחריצין ונעיצין אסור אבל מה שגדל בכלים או בבורות שיחין ומערות מותר ודוקא בשוחה ושותה כדתניא בברייתא אבל בשפרשו חוץ לכלי או חוץ לבור אסורין דגרסינן התם אמר רב הונא לא לישפי איניש שכרא בצבתא לאורתא דילמא פריש ממנא לבצתא והדר נפיל למנא וקא עבר משום השרץ השורץ על הארץ. ואקשינן אי הכי חביתא נמי דילמא פריש לדופנא והדר נפיל לגו חביתא. ופרקינן התם היינו רביתיה. ומנא תימרא דתניא מנין לרבות שיחין ומערות ששוחה ושותה ואינו (דף סד) נמנע תלמוד לומר תאכלו מכל אשר במים אמאי ניחוש דילמא פריש לדופנא דבירא והדר נפיל אלא היינו רביתיה הכא נמי היינו רביתיה. א"ל רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע לך ואת נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסננן. סימני קרבי דגים כיצד. גרסינן בע"א פרק אין מעמידין אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה. פירוש ואפילו בלוקח מישראל. רמי ליה עולא אריכה לר' דוסתאי דמן בידי מי אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה מכלל דדג טמא אית ליה עובר. ורמינהו דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים אמר ליה סמי מכאן עוברין ור' זירא אמר לו תסמי תרווייהו מטילין ביצים נינהו זה משריץ מבחוץ וזה מבפנים. ואמרינן עלה בגמרא אין שם מומחה מאי אמר רב הונא עד שיאמר אני מלחתים אמר רב נחמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן וכן אורי ליה רב יהודא לאדא דיאלא כמאן דאמר אני מלחתים. ופירוש מומחה כאן פירש רש"י ז"ל בקי בהן ובודאי דלישנא דגמרא מוכח הכי מדאמרינן אין שם מומחה מאי שאם אתה מפרש האי מומחה מוחזק בכשרות כמומחה דאמרינן בתכלת וככולא שמעתא דהתם לא הוה ליה למימר אין שם מומחה אלא לקח ממי שאינו מומחה מאי אבל הרמב"ן ז"ל פירש דהאי מומחה כמומחה דכולא שמעתא מוחזק בכשרות ונאמן. ובירושלמי נמי כללן כולן כאחד ותני אין לוקחין מעי דגים וקרביהן אלא על פי מומחה ואין לוקחין תכלת אלא על פי מומחה והטעם מפני שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים מן הנכרים בחזקת שהן טהורין ומוכרין אותן לישראל ושמא טמאין הן. ואם אמר אני מלחתים נאמן דמירתת משום דלא מצי מישתמיט ליה אבל אם לא אמר אני מלחתים מצי מישתמיט ליה ואמר ישראל מכרן לי בחזקת שהן כשרין. ודמיא הא מילתא להא דאתמר בפרק אלו טרפות גבי ביצים שאם אמר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן. כן כתב הרב ז"ל. ונראה מדבריו דאפילו בחשוד או בנכרי סגי לן באני מלחתים מדמדמי לה לשל עוף פלוני וטהור הוא דהתם אפילו בנכרי שרינן בהכי ואין לך חשוד גדול מן הנכרי. אבל הראב"ד ז"ל כתב דדוקא במי שאינו מומחה סגי לן באני מלחתים אבל בישראל חשוד אינו נאמן עד שיאמר אלו דגים ואלו קרביהן. ומכל מקום באלו דגים ואלו קרביהן אפילו חשוד לוקחין ממנו דאין לך חשוד יותר מן הנכרי ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא נאמן משום דלא מצי מישתמיט ליה. וכל שכן באומר אלו דגים ואלו קרביהן שאנו רואין בעינינו הדגים והעוברין. עוד הקשו שם בפרק אין מעמידין על הא דרב דאמר קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה. וליבדוק בסימנים דתניא כסימני ביצים כך סימני דגים סימני דגים סנפיר וקשקשת נינהו אלא אימא כך סימנים עוברי דגים ואלו סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת ראשה אחד חד וראשה אחד כד טהורה ב' ראשיה חדין ב' ראשיה כדין טמאה חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. ואוקמה רבינא בשנימוחו ושמעינן מיהא דרבינא דסימנים דאורייתא והראב"ד ז"ל פסק כך שכ"כ ודוקא סימני עוברי דגים דליכא דדמי להו בטמאין אבל בביצים של עוף לא סמכינן אסימנים משום דאיכא דעורבא דדמי לריונה. והכי איתא במסכת חולין. וכ"כ ר"ת ז"ל מדפריק רבינא בשנימוחו ולא אמר סימנין לאו דאורייתא כדאמרינן בחולין גבי ביצים דאלמא שמעת מינה דסימני עוברי דגים דאורייתא ולדבריהם שתי הסוגיות שבכאן ושבחולין הלכה הן דגבי דגים סימני דאורייתא דהא בביצים נמי אי לאו דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אסימנים נמי סמכינן בהו ובדגים קים להו לרבנן דליכא דטמא דדמי לטהור כלל וברייתא הכי קתני כסימני ביצים כך סימני עוברי דגים מה סימני ביצים שאם טמא טמא וטהור תולין משום דאיכא דטמאין דדמין לטהורין. כך סימני דגים שאם טמא טמא ואם טהור טהור. ולכאורה נראה לי כדבריו דרבינא כבר עמד על דברי ר' זירא שהקשה משמונה ספיקות גבי סימני ביצים באלו טרפות ואיך לא חשש לו ואם אתה אומר שאעפ"כ לא קבל דבריו אנו איך נניח דברי רבינו שהוא אחרון. ונתפוס דברי ר' זירא אחר שלא קבלם רבינא ועוד דאי דמיאן לגמרי להדדי לא הוה שתיק גמרא הכא מהך קושיא דר' זירא והוה ליה למימר לאקשויי הכא אי הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביציהו אלא ודאי הדעת מכרעת כדברי רבנו תם ז"ל ואין זו דומה לזו. וכן נראה דעת רש"י ז"ל ממה שכתב שם בפרק אלו טרפות ז"ל: אלא אר"ז סימנין לאו דאורייתא. הנך סימני ביצים לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עלייהו ע"כ. ואף ר"ח ז"ל כתב אלא לאו שמע מינה סימנים של ביצים לאו הלכה. ע"כ. מדברי כולם נלמוד דדוקא סימנים של ביצים לאו דאורייתא אבל של קרבי דגים דאורייתא. אבל רבנו יצחק בעל התוספות ז"ל אמר דסימנים לאו דאורייתא בין בביצים בין בקרבי דגים ועד שיאמר של דג פלוני וטהור הוא אין סומכין עליו וכן נראה גם מהלכות הרב אלפסי ז"ל שהוא ז"ל כתב הכא הא דרב דאמר קרבי דגים אין ניקחין אלא מן המומחה ולא כתב כלום ממה שהקשו עליה בגמרא ליבדוק בסימנים ולא דברי רבינא שהעמידה בשנימוחו. ובפרק אלו טרפות כתב דברי ר' זירא דאמר סימנים לאו דאורייתא נראה שהוא ז"ל סבור ששתי הסוגיות זו שבכאן ואותה שבחולין חולקת בסימנים אי דאורייתא אי דרבנן. וסמך לו על אותה סוגיא שבחולין משום דאיתמרא בדוכתה גבי הלכתא דהאי דינא ואע"ג דרבינא בתרא הוא מסתבר טעמיה דר' זירא דהתם דהא טעמא קאמר דאי לא תימא הכי שמונה ספיקות ליבדוק בביציהו וכיון דסימני ביצים לאו דאורייתא ולא סמכינן עלייהו אף סימני דגים לא סמכינן עלייהו דהא בברייתא להדדי מדמי להו. אלא שאני תמה בדברי הרב שהביא בהלכות בע"א ברייתא דכסימני ביצים כך סימני קרבי דגים. ואם אינה הלכה למה כתבה. ואולי כתבה ללמוד ממנה בשני ראשיה כדין ובשני ראשיה הדין דודאי טמאה ואפילו אמר של דג פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה. ובראשה אחד חד וראשה אחד כד. אי אמר של דג פלוני וטהור הוא סמכינן עליה ואי לא לא סמכינן עליה. וכדאמרינן התם בפרק אלו טרפות גבי ביצים. והרמב"ן ז"ל הביא ראיה דסימנין לאו דאורייתא אפילו בדגים מדגרסינן בירושלמי במסכת ע"א ר' נתן בר בא אמר קומי שמואל ידענא לפרושי בין עוברי דגים טמאין לעוברי דגים טהורין עוברי דגים טמאין עגולין ועוברי דגים טהורין ארוכין חמי ליה חדא צלופחא א"ל כזה מהו א"ל טמאה א"ל לא ביש לי על דאמרת על טהור טמא אלא שסופך לומר על טמא טהור משמע מיהא דלמאן דאמר דגים טמאין יש להם עוברים סימני עוברי דגים לאו דאורייתא דאע"ג דר' נתן בר בא סימנין דקתני בברייתא הוה גמיר ועלייהו הוא סמיך אפילו הכי לא קביל שמואל מיניה דסבירא ליה כר' זירא. ומיהו בעוברי דגים נראה דסבירא ליה לרבנו אלפסי ז"ל דטהורין ואין צריכין סימנין שהוא ז"ל גורס כאן ובחולין כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים וכדמתרצי לה לברייתא התם ואמרינן תני כך סימני קרבי דגים. נראה דסבירא ליה כמאן דאמר בשמעתין דע"א דג טמא משריץ (דף סה) דג טהור מטיל ביצים. הילכך עוברי דגים אין צריכין בדיקה דאין לך בהן אלא טהורין אבל קרבי דגים אי אמר של דג פלוני וטהור הוא ואני מלחתים נאמן והוא שלא יהא חשוד אבל בחשוד אינו נאמן אלא באומר אלו דגים ואלו קרביהן וכדברי הראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא הדין בנכרי. ואם היו שני ראשיה חדין או שני ראשיה כדין אין סומכין עליו כלל. אבל בראשה אחד חד ואחד כד ואמר של דג פלוני וטהור סומכין עליו. סימני ביצים כיצד. תניא בברייתא בפרק אלו טרפות לוקחין ביצים בכל מקום ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות כלומר דמיעוטי נינהו. ומקשינן ודילמא ועוף טמא נינהו. כלומר דרובא נינהו. דאע"ג דאמרינן דמיני עופות טהורין מרובין מן הטמאין המינין הטמאין גדולים מהן וכדאמרינן התם איסי בן יהודה אומר מאה עופות יש במזרח וכולן מיני איה הן. ואם כן נחוש שמא ביצי עוף טמא הן. ופרקינן באומר של עוף פלוני וטהור הוא ואקשינן ולימא של עוף טהור הוא ולמה צריך של עוף פלוני טהור. ופרקינן אי אמר של עוף טהור מצי מישתמיט ליה כי אמר של עוף פלוני וטהור לא מצי משתמיט ליה. וליבדוק בסימנים דתניא כסימני ביצים כך סימני קרבי דגים. ותניא גבי סימני ביצים אלו הן סימני ביצים כל שכודרת ועגולגולת ראשה אחד חד וראשה אחד כד טהורה שני ראשיה חדין ושני ראשיה כדין טמאה חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים טהורה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ. ופריקנא בחתובות. כלומר שאין ראשיה ניכרין ואקשינן תו וליבדוק בחלבון וחלמון ואוקימנא בטרופות בקערה. ואקשינן וטרופות בקערה מי זבני מינייהו והתניא אין מוכרין ביצת טרפה לנכרי אלא אם כן נטרפה בקערה לפיכך אין לוקחין מהם ביצים טרופות בקערה. אלא א"ר זירא סימנין לאו דאורייתא דאי לא תימא הכי הא דאמר רב אשי שמונה ספיקות. כלומר בעופות והן אותן שמנו בשמעתא דסימני העוף אם כן ליבדוק בביציהו אלא לאו שמע מינה סימנין לאו דאורייתא. אלא למאי הלכתא קתני להו הכי קאמר שני ראשיה כדין שני ראשיה חדין ודאי טמאה כלומר ואפילו אמר של עוף פלוני וטהור הוא לא סמכינן עלייהו דשקורי משקר דליכא בטהורים ששני ראשיה כדין או חדין. וכן בשהחלמון מבחוץ וחלבון מבפנים אבל בשהחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים וראשו אחד כד ואחד חד משכחת לה טמאה ומשכחת לה טהורה אמר של עוף פלוני וטהור הוא סמוך עליה בסתמא לא תסמוך עליה דאיכא דעורבא דדמי לדיונה כלומר וכי היכי דאיכא העורבתי לדמי לדיונה איכא למיחש נמי דילמא איכא אחריני טמאין דדמיין לטהורין וא"ת אם כן כי אמר נמי של עוף פלוני וטהור הוא מאי הוי מצי מישתמיט ליה נראה לי דאע"ג דדמיין אי יהיב דעתיה שפיר יכיר ומסתפי דילמא יהיב ישראל דעתיה ויכיר. וכן הלכתא. הילכך סימני ביצים לאו דאורייתא אבל באומר של עוף פלוני וטהור הוא סמכינן אסימניה הא בסתמא לא סמכינן אסימניה. וביצה טרופה בקערה אע"ג דאמר של עוף פלוני וטהור הוא לא סמכינן עליה דדילמא ישראל זבני ניהליה וטרפה הות. ומיהו לא אמרו אלא בטרופות שחלבון וחלמון טרופין ומעורבין הא בשלא נטרפו כל שחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים הרי היא כביצה שלימה ובאומר של עוף פלוני וטהור הוא סמכינן עליה וכדאמרינן לעיל לא צריכא בחתוכות. ופרכינן תו ליבדוק בחלבון וחלמון ופרקינן בטרופות בקערה. אלמא טרופה ממש קאמר וטרופה פירושה רצוצה מלשון טרית טרופה דפרק אין מעמידין שהיא הדגים המרוצצים שאין ראשן ושדרן ניכר. ועכשיו שנהגו ליקח ביצים סתם מן הנכרי כתבו בתוס' רבותינו הצרפתים ז"ל לפי שעכשיו אין מצויים בינינו ביצים של עוף טמא וגם אין רגילות עכשיו למכרן. ועוד התירו לקנות מן הנכרי אותן אובליישא שטחין פניהן בביצים ואעפ"י שאמרו שאין לוקחין מהם ביצים טרופות לא אמרו אלא כשהביצים טרופות בעיין משום דמוכח מילתא דשל טרפה היו וישראל מכרן לו וטרפן כדי שלא יחזור ישראל ויקנה ממנו אבל אלו שלשו בהן הפת רובן מן השלמים הן. וגם אין לאסרן משום חשש דם דהא רובא לית להו דם סימני חגבים כיצד. שנינו בפרק אלו טרפות ובחגבים כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו. ר' יוסי אומר ושמו חגב. כתבו בתוס' בשם רבנו יצחק בר' מאיר ז"ל דר' יוסי לפרושי קא אתא ולא פליג אתנא קמא דמדתני תנא דמתניתין ארבע סימנין ולא תני אין ראשו ארוך שמע מינה דתנא קמא אף ראשו ארוך שרי וכיון שכן קראי בכללי ופרטי דריש להו כדתנא דבי ר' ישמעאל דמרבי כעין הפרט כל דאית ליה ארבע סימנין ודריש חגב לשמו חגב. ותנא דבי רב דלא דריש חגב לכל ששמו חגב אלא קאמר חגב זה גדיין לא מרבי ראשו ארוך ולדידיה חמשה סימנין בעינן הני ארבעה דמתניתין ואין ראשו ארוך. ואם תאמר כי קאמרינן בגמרא במאי קא מיפלגי תנא דבי רב ותנא דבי ר' ישמעאל ואמרינן בראשו ארוך פליגי אמאי לא קאמר נמי שאין שמו חגב פליגי. י"ל שכל אותן שבכתוב ומינן דמפרש תדר"י כולן שמן חגב חוץ מן הצרצור שנתמעט לכולי עלמא לתנא דבי רב מפני שראשו ארוך ולתדר"י מפני שאין שמו חגב. וקיימא לן כתנא דמתניתין וכתדר"י וכל ששמו חגב ויש לו ארבע סימנין אעפ"י שראשו ארוך מותר והכי נמי מוכח בשבת בשילהי פרק ר' עקיבא דאמרי התם רב כהנא הוה יתיב קמיה דרב והוה מעבר שושיבא אפומיה א"ל רב שקלא כי היכי דלא לימרו מיכל קא אכיל ליה וקא עבר משום אל תשקצו את נפשותיכם כלומר מפני שהיא חיה אלמא שושיבא שרייא ושושיבא היינו ראשו ארוך כדאיתא בע"א פרק אין מעמידין. ומ"ש במקצת הספרים בפרק אין מעמידין ראשו ארוך דכולי עלמא לא פליגי דאסיר אומר ר"ת ז"ל דאיפכא גרסינן דכולי עלמא לא פליגי דשרי וכן מצא בספר ישן. ונראה שכך דעת הרמב"ם ז"ל כמו שכתבנו שכך כתב אע"פ שראשו ארוך ויש לו זנב אם היה שמו חגב טהור. ורבנו אלפסי ז"ל שכתב משנתנו כצורתה ולא הביא שקלא וטריא דתנא דבי ר' ישמעאל ותנא דבי רב כלום. נראה דסבירא ליה דתנא קמא דמתניתין ור' יוסי מיפלג פליג מסתמן של דברים ותנא קמא ליה ליה קפידא כלל לא בראשו גוץ ולא בששמו חגב אלא כל שיש לו ארבעה סימנין טהור אעפ"י שראשו ארוך ואין שמו חגב. וכן ראיתי למקצת רבוותא שכתבו כך ואע"ג דתנא דבי רב בעי שאין ראשו ארוך ואין שמו חגב ולתנא דבי ר' ישמעאל ור' יוסי בעינן ששמו חגב כולהו יחידאי נינהו לית הלכתא כוותייהו. וא"ת אם כן ראשו ארוך מנא ליה לתנא קמא דמתניתין כיון דלא דריש קראי בכללי ופרטי כתדר"י כתב הרמב"ן ז"ל דנפקא ליה למינהו ארבעה פעמים לרבות כל שיש לו ארבעה סימנין הללו. והכי איתא נמי בסיפרא אין לי אלא אלו מנין לרבות שאר מינין תלמוד לומר למינהו למינהו ריבה הא כיצד היה למד סתום מן המפורש מה ארבה מפורש שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפים וקרסולין וכנפיו חופין את רובו ר' יוסי אומר ושמו חגב ואע"ג דתניא נמי התם ארבה זה גובי וכו'. ופירש רש"י ז"ל הכא למעוטי ראשו ארוך איכא למימר תרי נינהו ותברה מי ששנה זו לא שנה זו. וקצת קשה לי לפי שיטה זו אם כן היכי אקשינן כל כך דרך פשיטות בגמרא והלא הצרצור הזה יש לו ארבע כנפים וארבע רגלים וקרסוליו וכנפיו חופין את רובו יכול יהא מותר דאלמא משמע מתוך לשון זה דפשוט היה להם שהוא אסור ומשום הכי מתמה ואזיל יכול יהא מותר ואם כדברי רבותינו ודאי מיתר הוא לדברי תנא קמא וצריך עיון. ולענין פסק הלכה כלשון הראשון נראה עיקר דשמו חגב בעינן אבל בראשו ארוך וגוץ לא קפדינן. הילכך בארצות הללו אעפ"י שנמצאין מהם שיש להן ארבע סימנין אינן נאכלין אלא במסורת שיהא שמן חגב אבל על ידי מסורת נאכלין כענין שאמרו בעופות והרבה מקומות יש בספרד שנאכלין במסורת. ומי שאין לו עכשיו כרעים או שאין כנפיו חופין את רובו ועתיד לגדל אחר זמן הרי זה מותר מעתה וכדתניא אין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן כגון הזחל הזה מותר ר' אלעזר בר' יוסי אומר אשר לו כרעים ממעל לרגליו אעפ"י שאין לו עכשיו ועתיד לגדל אחר זמן וכנפיו חופין את רובו אמרי לה רוב ארכו ואמרי לה רוב היקפו וקא פסיק רב פפא הילכך בעינן רוב ארכו ורוב היקפו :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ב (עריכה)
השער השני
[עריכה]השער השני: במתנות כהונה הניתנין לכהן לאחר שחיטה והן הזרוע והלחיים והקיבה ותחלה אבאר באי זה מין נוהגות. ואחר כך אבאר אם המתנות טובלות אם לאו. כלומר אם אסור לאכול מן הבהמה קודם שהורמו מתנותיה כדרך שאסור לאכול את הטבל. ואחר כך אבאר שיעור המתנות. ואחר כך אבאר מי חייב ליתן ומי פטור. ואחר כך אבאר למי נותנין ואחר כך אבאר אם נוהגת בחוצה לארץ אם לאו. באי זה מין נוהגות. שנינו בפרק הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בבקר וצאן שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה וגו' ותנן בפרק ראשית הגז חומר בזרוע ולחיים וקיבה מראשית הגז שהם נוהגין בבקר ובצאן במרובה ובמועט וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה. עז שבא על הרחל והוליד ממנו הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בו ד"ה דשה מעליא הוא בין מצד זרע האב בין מזרע האם. ותניא הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בכלאים ובכוי. ר' אלעזר אומר הבא מעז ורחל חייב במתנות מתיש וצביה פטור. כוי זה נחלקו בו חכמים יש מי שאומר שהוא בריה בפני עצמה ולא הכריעו חכמים אם מין חיה ואם מין בהמה ויש אומר שהוא כלאים הבא מתיש וצבי ואינו חייב לרבנן אלא בחצי מתנות ור' יוחנן כמאן דאמר הבא מתיש וצביה ואפילו הכי חייב בכולהו מתנות דגרסינן התם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור מה תלמוד לומר אם שור לרבות את הכלאים. שה מה תלמוד לומר אם שה לרבות לחלק את הכוי. ור"א האי אם למה לי מיבעי ליה לחלק כלומר שאלו כתיב שור ושה הייתי אומר עד שישחוט שור ושה שחט שור לבדו או שה לבדו מנין תלמוד לומר אם. ורבנן לחלק מנא להו נפקא להו מאת זובחי הזבח כלומר מדכתב הזבח ולא כתיב הזבחים. ור' אליעזר האי מאת זובחי הזבח מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדרבא דאמר הדין עם הטבח. המתנות אינו טובלות דגרסינן התם אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים ולית הלכתא כוותיה. וגרסינן נמי בשילהי פרק הזרוע והלחיים והרי מתנות דלא טבילי אלמא מיפשט פשיטא ליה לגמרא דמנות לא טבילי וכן הלכתא. אי זהו שיעור המתנות שנינו בפרק הזרוע אי זהו הזרוע מפרק ארכובה עד כף היד כלומר מן הארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שהוא העצם שקורין אשפטלא והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק כלומר שוק המורם מקדשים. אי זהו לחי מפרק לחי עד פיקה של גרגרת והוא מקום חוטי דאקשינן עלה בגמרא והתניא נוטלה ובית השחיטה עמה כלומר ובית השחיטה בטבעת גדולה היא ופיקה של גרגרת למעלה ממנה. ופרקינן לא קשיא הא רבנן דאמרי בפרק הכל שוחטין השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה הא ר' חנניה בן אנטיגנוס דאמר מוגרמת כשרה. ואוקימנא כר"נ דאכשר משפוי כובע ולמטה והיינו שייר אלמא פיקה למטה מעט משיפוי כובע מדתניא נוטלה ונוטל בית השחיטה עמה. ופרישנא בית השחיטה דר' חנינא. תניא זרוע זרוע ימין אתה אומר זרוע ימין או אינו אלא שמאל תלמוד לומר הזרוע מאי למודא כדאמר רבא הירך המיומנת שבירך הכא נמי הזרוע המיומן שבזרוע. הלחיים למאי אתא כלומר ה' דהלחיים להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים. והקיבה למאי אתא להביא חלב שעל גבי הקיבה. דורשי חמורות אמרו זרוע כנגד היד וכה"א ויקח רומח בידו לחיים כנגד תפלה שנאמר ויעמד פינחס ויפלל. קיבה כנגד ואת האשה אל קבתה. ותנא מייתי לה מהכא שוק הימין אין לי אלא שוק ימין זרוע מקדשין מנין תלמוד לומר תרומה זרוע חולין מנין תלמוד לומר תתנו. גרסינן התם תניא (דף סו) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי אין שם כהן מעלן בדמים ואוכלן. זו היא גרסתו של רש"י ז"ל ופירושא אע"ג דמדאורייתא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו דמנא תיתי אי מהא דהזרוע הא אוקימנא לזרוע ימין כדאמרן. אלא אהני מנהגא למיתן ליה בעורו לנהוג בו עין יפה. ומכל מקום במקום שלא נהגו למלוג מפשיט את הזרוע ונותן לו. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע ולומר דמדאורייתא עור הזרוע ניטל עם הזרוע ולפיכך לא ימלוג את הזרוע כדי שלא יפסיד עליו את העור. ואי קשיא לך עור הזרוע מנא תיתי י"ל דהזרוע כמות שהוא בשעת זביחה משמע ותדע לך דהא לא איצטריך לרבויי מהא דהלחיים עור הלחיים אלא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים ואי נמי איכא למימר דמה"א דהזרוע מרבינן ליה ואתיא כדורשי חמורו דמייתו ימין מוקיח רומח בידו. אי נמי כאידך תנא דמייתי זרוע שבחולין שהוא ימין מתתנו כדכתבינן לעיל. מי חייב ליתן כתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם יצא כהן ונכרי דתנן השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. אבל לוי פלוגתא דתנאי אי איקרו לויים עם אם לאו. דתנא וכפר על מקדש הקדש זה לפני ולפנים. ואת אהל מועד זה היכל מזבח כמשמעו יכפר אלו עזרות כהנים כמשמעו עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים ותניא אידך יכפר אלו העבדים ואוקימנא פלוגתייהו דתנא דהאי ברייתא בתרא סבר לויים איקרי עם והרי הם בכלל עם הקהל ואידך תנא סבר דלא איקרו עם ורב מפסקא ליה הלכה כמאן ומספיקא לא מפקינן מינייהו דממונא הוא דגרסינן התם ההוא ליואה דהוה חטיף מתנאתא אתי ואמרי ליה לרב אמר לא מסתייא דלא שקלינן מיניה אלא מחטף נמי חטף ואקשינן ורב אי איקרו עם משקל נמי נישקול מיניה אי לא איקרו עם רחמנא פטריה. ופרקינן רב ספוקי מספקא ליה אי הלכה כתנא דמתניתין דלא פטר אלא השוחט לכהן ולנכרי אבל שוחט ללוי חייב וכתנא נמי דההיא ברייתא ברתייתא דכתבינן דמרבי לוים מעם הקהל. אי כתנא דאידך ברייתא דלא מרבי להו מעם הקהל ומספיקא לא שקלינן מינייהו הא קדם כהן ושקל לא מפקינן מיניה ואע"ג דסתם מתניתין דישנן בכלל עם קיימא לן כרב דהא אמר רבא אמר לי מרי מר הלכתא כוותיה דרב. כשאמרו כהן פטור מן המתנות אי קבע מסחתא אי נמי שנשתתף עם טבחי ישראל שנראה כקובע אומנותו בכך חייב מיד ואם לא קבע מסחתא ולא נשתתף עם הטבחים שתים ושלש שבתות פטור דאקראי בעלמא הוא. ויתר מיכן חייב דגרסינן התם מאת העם ולא מאת הכהנים כשהוא אומר מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח במשמע. אישפיזכניה דר' טבלא כהן הוה הוה דחיקא ליה מילתא אתא לגבי דר' טבלא א"ל זיל אשתתף בהדיא טבחי ומיגו דפטרת להו ממתנאתא משתתפי בהדך חייביה רב נחמן אמר ליה והא ר' טבלא פטרן א"ל זיל אפיק ואי לא מפיקנא רבי טבלא מואניך אתא לקמיה דר' נחמן א"ל מאי טעמא עבד מר הכי א"ל דכי אתא רב חינגא מדרומא א"ר יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות ומכאן ואילך חייב א"ל וליעביד מר הכי א"ל הני מילי דלא קביע מסחתא אבל הכא קא קבע מסחתא ופירש רש"י ז"ל דאפילו בשוחט בהמתו למוכרה לאחרים קאמר ושתים ושלש שבתות לפי פירושו משום דלא מוכחא מילתא שהוא שוחט לאחרים אלא ממה ששוחט לעצמו חזר ומכר ואי קבע מסחתא מוכחא מילתא וחייב מיד דבר תורה. אבל בתוספות פירשו דוקא שוחט לישראל אבל בשוחט בשל עצמו ואפילו למכור לאחרים לעולם פטור דרחמנא פטריה. ותדע לך דאם איתא מי איכא למימר דטעי ר' טבלא בדאורייתא אלא דרבנן הוא דגזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהן עמהם לפטור את המתנות. ונמצאת תורת מתנות משתכחת. והילכך עד שלש שבתות דאיכא למימר דלא קבע לא גזרו ואוקמוה אדין תורה מכאן ואילך לא. ואי קבע מסחתא דמוכחא מילתא אפילו מיד ור' טבלא לא שמיע ליה תקנתא ומכל מקום לענין פסק הלכה כל היכא דקבע מסחתא ואפילו בשל עצמו חייב במתנות אבל בשוחט לשלחנו פטור המשתתף עמו פטור דתנן השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך שירשום פירוש לעשות בו סימן להודיע שנשתתף עמו כהן או נכרי ולא יחשדוהו בגוזל את המתנות. מכל מקום נכרי אי יתיב אמסחתא שמוכרין שם את הבשר אין צריך לרשום דנכרי מיפעא פעיא. וכל שכן אי יתיב אכספתא פירוש על מקום שנותנין שם לוקחי הבשר את הכסף דגרסינן התם המשתתף עם הנכרים צריך שירשום ורימנהו המשתתף עם הכהן צריך לרשום עם הנכרי ועם פסולי המוקדשין אינו צריך שירשום. ופרקינן הכי במאי עסקינן דיתיב נכרי אכספתא. ואקשינן דכוותה גבי כהן דיתיב אכספתא אמאי צריך שירשום ופרקינן אמרינן הימוני הימניה אבל בנכרי לא אמרינן הכי. וא"א אמסחתא וסתם נכרי מיפעא פעיא. אבל כהן צנוע ולא פעי ולפיכך צריך שירשום. גרסינן התם אמר רב הונא שותף בראש פטור מן הלחי שותף ביד פטור מן הזרוע שותף בבני מעים פטור מן הקיבה וחייא בר רב אמר אפילו שותף באחד מהן פטור מכולם. ואותביניה מדתניא הראש שלי וכולה שלך אפילו אחד ממאה בראש פטור מן הלחי וחייב בכולן תיובתא דחייא בר רב תיובתא. למי נותנן לכהן דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם. וכן נמי נותנין לכהנת דגרסינן התם כי אתא עולא אמר הבו מתנאתא לכהנתא. ואמרי דבי ר' ישמעאל תנא כהן ולא כהנתא. וילמוד סתום מן המפורש פירש נלמוד ממקום אחר דאין כהנת בכלל כהן דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו' ותניא מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת משום דאהרן ובניו כתובין בפרשה אם כן למדנו שכל מקום שנאמר כהן סתם אין כהנות במשמע דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא כהן ואפילו כהנת הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות פירוש משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם כהנים ולא כהנות וכתיב ונתן לכהן את הזרוע הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות כהנת רב כהנא אכיל בשביל אשתו רב פפא אכיל בשביל אשתו רב יימר אכיל בשביל אשתו רב אידי בר אבין אכיל בשביל אשתו ואמר רבא אמר לי מרימר הלכתא כעולא. וכיון דנותנין לכהנת ובעל אוכל בשביל אשתו כל שכן דאינהו פטירי משלהן דהשתא מיהב יהבינן להו בשביל נשותיהן מישקל שקלינן מינייהו. בזמן שיש כהן תלמיד חכם וכהן עם הארץ מן הדין אין נותנין אלא לכהן תלמיד חכם דתניא וזה יהיה משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין ואוקימנא לחלקו בדינין וכדרב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים הלוים למען יחזקו בתורת ה' מחזיקין בתורת ה' יש להם מנה אין מחזיקין בתורת ה' אין להם מנה. ומיהו אם אין שם כהן חבר נותן לכהן עם הארץ דתנן במסכת חלה פרק בתרא ואלו ניתנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והבכורים ר' יהודה אוסר בבכורים ופירש בכל כהן בין כהן חבר בין לכהן עם הארץ וכן פירש רש"י ז"ל בפרק כל הבשר. וכן אמרו בירושלמי גבי ר' יהודה אוסר בבכורים ר"י כדעתיה דאמר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה אלמא לכל כהן שאמרו היינו בין חבר בין עם הארץ וכי אמרינן כאן שהמתנות דין היינו דוקא בשיש שם כהן חבר. ומכל מקום כל כהן דלא דחיקא ליה מילתא צריך לאימשוכי ידיה מינייהו דגרסינן התם אמר אביי מריש הוה חטיפני מתנתא אמינא חבובי מצוה הוא כיון דשמעיתיה להא דתניא ונתן ולא שיטול עצמו מיחטף לא חטיפנא מימר אמינא הבו לי כיון דשמעיתיה להא דתניא ר' מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם מימר נמי לא אמינא אי יהבי לי שקילנא כיון דשמעיתיה להא דתניא הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרין חולקין מישקל נמי לא שקילנא בר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשיה בכהני ולפרושי ידיה אנסי ליה עידניה. מתנות נוהגות בחוצה לארץ או לא. תניא בפרק ראשית הגז בהמת השותפין חייבת מן המתנות ר' אלעא פוטר ואמרינן עלה מאי טעמא ופרישנא דיליף נתינה נתינה מראשית הגז מה להלן דשותפין לא אף כאן דשותפין לא ומינה לר' אלעא אף בתרומה פטר של שותפין דכתיב דגנך דידך אין של שותפין לא דאי סלקא דעתך בתרומה מיחייב ניליף נתינה נתינה מתרומה אלא לאו שמע מינה בתרומה פוטר. ואקשינן אי מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא. אמר ר' יוסי מנהרביל אין והתניא ר' אלעאי אומר מתנות אין נוהגות אלא בארץ וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ מאי טעמא דר' אלעאי אמר רבה יליף נתינה נתינה מתרומת מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא. וגרסינן התם אמר ר"נ בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשית הגז דתניא ר' אלעאי אומר ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ וכר' יהודה בן בתירא בדברי תורה וכר' יאשיה בכלאים. וכתב רש"י ז"ל כר' אלעאי בראשית הגז והוא הדין למתנות דר' אלעאי תרווייהו נתינה נתינה גמר מתרומה וכן כתב לקמן בריש פרק שילוח הקן דאמרינן התם כל היכא דתנן בארץ ובחוץ לארץ שלא לצורך חוץ מראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי וכתב הוא ז"ל דהוא הדין למתנות והא דנקט ראשית הגז משום דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ובודאי לכאורה הכי משמע דכיון דר' אלעאי תרווייהו מתרומה גמר להו ונהוג כוותיה בראשית הגז על כרחין כוותיה סבירא להו בנתינה נתינה אם כן אף במתנות כן אלא דאיכא למידק אמאי נקט הכא ובריש שילוח הקן ראשית הגז לימא ראשית הגז ובמתנות. ואי משום טעמא דכתב רש"י ז"ל דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ליתא דאדרבה במתנות פתח בברייתא דר' אלעאי וכדתניא ר' אלעאי אומר מתנות אין נוהגות אלא בארץ וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ועוד דהא רבא קניס אטמא ורב נחמן קניס גלימא וכן אביי דהוי שקיל כל יומא דכפורי וכל הני רבנן בבבל הוו. ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו אמרינן אתו חברי לבבל וגזרו שלש בשביל ג' וחדא מינייהו על הבשר מפני המתנות ולפיכך יש אומר דלא נהגו כר' אלעאי אלא בראשית הגז בלבד אבל במתנות לא. והיכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג לא נהוג. אלא שקשה הדבר על מה סמכו בדורות האלו בכל מקומותינו שלא ליתן. וע"כ י"ל דבבבל ובמקומות שבחוץ לארץ שתקנו בהם חכמים לנהוג תרומה ובמעשרות תקנו גם כן לנהוג בהן מתנות כתרומה ואפילו באותן מקומות. במתנות הוא שתקנו אבל בראשית הגז לא תקנו דנהוג כר' אלעאי. אבל בכל שאר המקומות שבחוצה לארץ שאין תרומת ומעשרות נוהגין בהן המתנות כן דמתנות כתרומה ועוד יש לי לומר דכיון דקיימא לן כר' אלעאי ולפיכך היכא דנהוג בראשית הגז כוותיה נהוג אף אנו שנהנגנו כוותיה במתנות נהוג ואין כאן איסור של כלום דדבר תורה נתינה נתינה גמרינן מתרומה כוותיה כיון דשבקינן להו כוותיה בראשית הגז :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ג (עריכה)
השער השלישי
[עריכה]השער השלישי: במליחה וניקור בשר מחוטי דם. וגיד וחלב. ואכלול עם זה אם נאמר בניקור בשר רוב המצויין בו מומחין הן כמו שאמרנו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אם לאו. ואכלול עוד עם זה בישרא דאסמיק והכבד. ואכלול עוד עם זה מורנא דבשרא וקוקני והם התולעים הנמצאים בבהמה ובדגים. ועוד אכלול עוד עם זה קושיות שהתליע באיביה נמי שצריך לבדוק במינין שדרכן להתליע ולנקר אותן מן הרחש כתמרי דכרא וכיוצא בו: ותחלה אבאר המינין שדמן אסור דאורייתא משום דם. ואחר כך אבאר שדם האיברים אסור. ואחר כך אבאר אם אסור אפילו בשלא פרש אם לאו. והרוצה לאכול בשר חי בלא מליחה אם מותר אם לאו. ואחר כך אבאר דין ניקור חוטי דם והכשרן. ואחר כך דין המליחה לקדרה. ואי זה שיעור המליחה. ואכלול עם זה באי זה הכלי מולח ודין הכלי שמלח בו. ואחר כך אבאר דין בשרא דאסמיק והכבד. ומליחת ראש ורגלים של בהמה. ודין מליגתן והסרת נוצת תרנגולין ואווזין על ידי מים רותחין ודין הלב במה תהיה תקנתו במליחתו ובישולו ודין הלב שנתבשל עם בשר קודם שקרעו והוא עודנו דבוק בעוף. ואחר כך אבאר דין מוליאתא ואחר כך אבאר דין משום כלי תחת הצלי לקבל השמנינות והוא שקרוי בלשון הגמרא בי דוגי. וכן דין ככר שחתך עליו בשר. המינין שדמן אסור משום דם דאורייתא כיצד. שנינו בברייתא בריש פרק דם שחיטה בכריתות כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דגם חגבים דם דגים הכל בכלל תלמוד לומר לעוף לבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והם מין בשר אף כל וכו'. אוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה אוציא דם ביצים שאין מין בשר אוציא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר. לעוף ולבהמה אי מה עוף שאין בו כלאים כלומר אין חייבין על צמרו משום כלאים אף בהמה שאין בה כלאים תלמוד לומר ולבהמה אי מה בהמה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים תלמוד לומר לעוף. וגרסינן התם אף כל דקתני בברייתא לאיתויי מאי אמר רב אדא בר אהבה לרבות דמו של כוי. ואמרינן מאי קסבר אי קסבר כוי ספיק איצטריך קרא למיסר ספיקא אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. ועוד נכתוב דין דם דגים וחגבים וביצים בשער החמישי של בית זה בעזרת השם. דם האיברים כיצד. שנינו בברייתא במסכת כריתות בפרק דם שחיטה דם הטחול דם חלב דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה פירוש משום שנאמר כל דם לא תאכלו ומוקמינן התם דם חלב דקתני הכא בדם דיליה דאלו דם הכנוס בתוכו דאתי ליה מעלמא בשעה שהנשמה יוצאה אם יש בו כזית חייבין עליו כרת כדאיתא התם ואקשינן התם דם דיליה היינו דם האיברים. ומשנינן ולטעמיך מי לא קתני דם כליות וקתני דם האיברים אלא תני והדר תני הכא נמי תני והדר תני והני מילי בשפירש אבל לא פירש מותר ואפילו מצות פרוש אין בו דבפירש אוקמוה התם בפרק דם שחיטה דגרסינן התם אמר רב ששת דם מהלכי שתים אפילו מצות פרישה אין בו. מיתיבי דם הטחול דם חלב דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה דם מהלכי שתים שם שרצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו. ופרקינן כי תניא ההיא דפריש כי קאמר רב ששת בדלא פריש. אלמא כולה ברייתא בדפריש היא. וגרסינן בפרק כל הזבחים שקבלו דמן שמע מינה דם המובעל באיברים דם הוא ודחינן משום שמנינות. וגרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם האיברים ואיבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים הא לדידיה אי בעי למיכל אומצא שפיר דמי או דילמא כיון דמבליע דם באיברים לדידיה נמי אסור למיכל באומצא תיקו. דאלמא משמע דדוקא בשובר מפרקתה של בהמה הוא דאיבעי להו אי שרי למיכל באומצא או לא משום דהו"ל כדם שפירש ממקום למקום הא בשלא שבר מפרקתא מותר באומצא ועל כרחין האי אומצא חי בלא מליחה קאמר דאלו במליח אעפ"י שהוא מבליע דם באיברים במליחתו יוצא מידי דמו ותדע לך עוד דאי לא הוה ליה למימר דאי בעי למיכל באומצא דמשמע הא לקדירה שפיר דמי כיון דבעי למימלחיה וגירסת רוב הספרים אי בעי למיכל באומצא גרסינן. ואמרינן נמי התם גבי כבדא רב הונא חלטי ליה בחלא ואכיל רב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל שמע מינה כל דלא פירש מותר. וגרסינן בפרק קמא דחולין אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ואומצא בלא מליחה היא כדאמרן. ועוד דאי במליחה בשבת אסור למלוח דהא המולח חייב משום מעבד כדאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואע"ג דאוקימנא במולח דבעי ליה לאורחא מליחה אחריתי מיהא אסור מדרבנן דלא גרע ממלח פוגלא דאמרינן בפרק שמונה שרצים מימלח לא מלחנא וטבולי מטבילנא. וכן דעת רבנו יצחק הידוע בעל התוספות ז"ל. ולענין צלי בלא מליחה כיון שבארנו דבשר חי מותר בלא מליחה הוא הדין לצלי דעיקר טעמא משום דם האיברים הוא וכל שלא פירש מותר וכל שפירש ממנו ויצא לחוץ אש שואבו ושורפו ואינו חוזר ונבלע. ויותר מזה שדרו ממתיבתא (בשרא) [באתרא] דלית ביה מלחא לטוייה טויי דשאיב ליה נורא ובתר דמויה פלגא אי בעי לבשולי שפיר דמי. וכן שדר רב עמרם כל שהוא משום דם לקדרה אסור לצלי מותר. והא דאמרינן בפרק השוחט (דף סח) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו. וההיא לכאורה לצלי מיירי. מדקאמר וממתין עד שתצא נפשה. ואי לקדירה מאי ממתין דקא אמר דהא ודאי בכדי שיעור שהיית מליחה ובשול תצא נפשה. ולא היא דלעולם איבעי למיכל בקדרה קאמר ולומר דלעולם אסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה ואם מתה קודם שיעור זה כבר מתה ואם לאו ימתין עד שתצא נפשה קודם זמן זה ודאמרינן בפרק קמא דביצה ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דצריך מליחה לצלי אלא קא משמע לן דמליחה מועטת כדרך שבני אדם רגילין למלוח בשר לצלי מולחין עליו ואין כאן משום מעבד. ואי קשיא לך הא דאמרי בפרק הקומץ רבה יכול תבוננו תלמוד לומר תמלח מאי תבוננו אמר רב אשי יכול יתן בו טעם כיבנה תלמוד לומר תמלח הא כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי וכן לצלי. אלמא לצלי נמי בעינן מליחה. כתב רבנו יצחק ז"ל דלא גרסינן לצלי אלא וכן לקדרה גרסינן. וכן היא במקצת הנוסחאות. אבל הראב"ד ז"ל כתב באיסור משהו שלו דבגירסת ספרדית מצא וכן לצלי וישרה בעיניו דלנוסחאי דגרסי וכן לקדרה מאי וכן דהא לא שותה לו מליחת בשר לקדרה שזה אין צריך שהייה במלח ולקדרה בעי שהייה וזה אין צריך הדחה ממלחו אלא צריך להעלותו עם מלחו ולקדרה בעי הדחה קודם בישולו. ועוד דלקדרה הא אשמעינן שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה אבל גרסת ספרדית דגריס וכן לצלי אתי שפיר דמהא דאביי שמעינן חומרא למליחה אפילו לצלי. ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה אלא מולחו וצולהו עם מלחו שכן היה עושה בשעת הקטרת האימורים. והיינו דאמר רב אשי יכול יתן בו כבונה כלומר כמליחת האימורים עד שיקבל הבשר טעם מלח ויהא מטעם כבינה שנותנת טעם באדם תלמוד לומר תמלח ומעלה עם מולחו ועלה אמר אביי וכן לצלי. והרמב"ן ז"לּ כתב כדברי הראשונים ואפילו לגירסת ספרדית דגריס וכן לצלי לא להצריך מליחה לצלי קאמר אלא להקל קאמר והכי קאמר מי שרוצה למלוח צלי מותר ואעפ"י שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו וקמשמע לן דל"ת שעם מלחו אסור עד שידיחנו מפני שהמלח בולע הדם והוא נאכל עם הצלי אלא המלח על ידי האור מיפלט פליט מיבלע לא בלע והילכך לצלותו בלא הדחה ובלא ניפוץ שרי. ולנוסחת הספרים דגרסי וכן לקדרה קמ"ל שצריך למלוח משתי צדדין ואפילו נתן מלח הרבה מצד אחד לא סגי ליה וקמשמע לן נמי שאינו צריך לבוננו כבינה אלא במלח פחות מיכן סגי כדרך שהוא מולח בקדשים וכן כתב הרב רבי יהודה ברבי ברזילי ברצלוני ז"ל כי בעי מליחה לקדרה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא מישאב שאיב. מיהו לא אמרו בבשר שמותר באומצא ובצלי בלא מליחה אלא כששחט את הוורידין הא לאו הכי אסור עד שיחתוך אבר ויצלה או שיחתוך אבר אבר וימלח שהרי בעוף אסור בצלי בלא שחט את הוורידין ולא התירו בבהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר אלמא כל אימת דלא שחט את הוורידין הדם כנוס הוא ומובלע בחוטי הבשר ואסור. ומיהו מסתברא לי דבהטיטת חוטי דם שבבשר מותר שהרי אמרו השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. וסתם שוחט בהמה אינו שוחט את הוורידין. ועוד שמיעא לי משובר מפרקתה של בהמה דאיבעיא להו בפרק כל הבשר אם מותר לאכול ממנה באומצא דאלמא דדוקא בשובר מפרקתה ומשום שמבליע דם באיברים הא בשאינו שובר מפרקתה אעפ"י שלא שחט את הוורירידן באומצא שרי. אלמא משמע מיהא דבחטיטת חוטי דם שבבשר שרי. אבל הרב רבי משולם ז"ל כתב באיסור משהו דאסור לאכול אפילו בצלי בלא חתיכת אבר אבר אלא אם כן שחט הוורידין ושני סימנין ואפילו בעוף דאפילו רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בוורידין בסימנין מיהא מודו שדם האיברים מן הסימנין יוצא וכדאמרינן בשובר מפרקתה של בהמה וכל שכן בשלא נשחטו שתי הסימנין שאין מקום לדם שיצא משם ואפילו בעוף נמי שהרי שנינו השוחט אחד בעוף הא לכתחילה בעינן שנים ועוד דהא אמרינן בפרק השוחט חדא בחולין וחדא במוקדשין. וצריכא דאי אשמעינן קדשים התם הוא דבעינן רובא משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא אפילו פלגא נמי סגי ליה. אלמא אפילו בחצי סימן אין כל דם הסימן יוצא כל שכן שאין דם כל האיברים יוצא בסימן אחד והילכך צריך לבדוק בוורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף ואם לא נשחטו שניהם או רובן והוורידין צריכין חתיכה כמו שאמרו בסימנין. וגם הראב"ד ז"ל כתב כן באיסור משהו וזה לשונו: לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הוורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה והוא דממצי ליה שפיר ע"כ. ומיהו לדידי קשיא לי דהא ודאי לרבי יהודה בבשחט וושט או קנה ושני וורידין סגי ליה ולא בעי חתיכת איברים כלל וכדתנן רי"א עד שישחוט את הוורידין ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי אלמא בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעי חתיכת אבר כלל כדתנן השוחט אחד בעוף שחיטתו כשרה ובודאי בלא חתיכה קאמר מדקתני עלה רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין כלומר אינו ניתר בלא חתיכה עד שישחוט את הוורידין דלהכשירו בחתיכה אפילו רבי יהודה מודה דוורידין אינן בתורת שחיטה וכדאסיקנא התם. גרסינן בפרק גיד הנשה אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתא יומין שרו בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסירן ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אי אית בהו סוריקי סומקי אסירן ואי לא שריין. ומסתברא לי דכל הנך שלשים יום אפילו אית בהו סוריקי סומקי שריין דלאו דאם הוא אלא מראה דם וכשומנא בעלמא הוא וכדאמרינן גבי טחול. ותדע לך דאי לאו הכי גבול שנתנו בהן ל' יום למה דאי אית בהו סוריקי סומקי כאן וכאן אסורין ואי לית בהו סוריקי סומקי כאן וכאן שריין. אומצא ביעי ומוזריקי פליגי בהו רב אחא ורבינא בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. והשתא אזיל ומפרש להו ובמאי פליגי האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי אותיבה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא כלומר זו היא שנחלקו בו רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שאיב ליה וחד אמר מיצמת צמתא ליה והלכתא מישאב שאיב ליה. וכן ביעי וכן מוזריקי פירוש ביעי ביצי זכר ומשום קליפתן העליונה שיש סודיקי סומקי דדמא כמו שאמרנו למעלה. ופירוש מוזריקי וורידין. וכן פירש הרב בעל העיטור ז"ל וכתב הרב ודוקא שלא נקבן בשעת שחיטה אבל נקבן הרי הן כבשר. וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר' יהודה דאמר בשעת שחיטה חאים דם ונפיק שלא בשעת שחיטה קריר דם ולא נפיק כדאיתא בר"פ השוחט הכא מאי מהניא להו חתיכתן ותירץ הוא ז"ל הני מילי נקב אבל חתוך מהני. ואינו מחוור בעיני דמאי שנא נקב מאי שנא חתך דאפילו בניקב נמי ימצא דם מקום לזוב דרך שם דהא רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעבד שרי. אבל עיקר קושייתו אינה דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם הכי קאמר קריר דם חוטין שבגוף ודם הוורידין ולא נפיק בההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הוורידין והוא הדין אלו חתך את הוורידין כולן לשנים לא נפיק דם מנפשיה ואפילו ע"י צלייה נפיק דם החוטין כיון שנקרש הדם בתוך החוטין והחוטין בתוך הבשר טמונין אבל בשחותך את הוורידין עצמן על ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם והוא הדין לכל שאר החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמן דרך חתוכן וכדאמר רב חסדא אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. ועוד אכתוב דין הכשר בישרא דאסמיק למטה עם דין הכבד. ולענין ניקור חוטי דם והיכשירן. גרסינן בפרק גיד הנשה אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דטחלי ודכפלי ודכולייתא משום תרבא דידא ודלועא משום דמא למאי נפקא מינה הנך דמשום דמא אי חתיך ומלח להו שפיר דמי והנך דמשום תרבא לית להו תקנתא. וחוטין שבגף העוף הרי הן כחוטין שביד בהמה והילכך צריך לחתוך עצם האגפים או לנקר אותו חוט דם שבתוכן ומולחן. וכן חוטין שבלחי העוף וחוטין שבכתף בכלל ידא הן וצריך לחותכן או ליטלן. וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו. וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל. וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הן וצריך לחותכן או ליטלן. וראיתי להראב"ד ז"ל דהוקשה לו מ"ש הני תרי חוטי דם דקא חשיב טפי מכל שאר חוטי דם שבגוף. וניחא ליה דהני תרי לאו דוקא אלא אף הני תרי קאמר ולריבותא נקטינהו דאעפ"י שהם סמוכין לוורידין לא מתכשרי בחתיכת הוורידין לקדרה אלא אם כן חתך להו ומלח להו וכל שכן חוטי הגוף אבל לצלי מיהא מיתכשרי כולהו בחתיכת הוורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה והוא דממצי ליה שפיר. ואינו מחוור בעיני דמדמני להו ואמר חמשה חוטי הוו ופריט תרי משום דמא משמע דליכא אלא הני תרי בלחוד דאלו לדברי הרב ז"ל כולה נמי דמשום דמא כך דינן והיכי נחית למנין חמשה אי מניינא לאו דוקא. ואע"ג דאיכא בגמרא מניינא ולאו דוקא כארבעה מעניקין להם דבפרק קמא דקדושין ובשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא בסוטה פרק היה מביא ודכוותייהו טובא בגמרא מכל מקום לא שתיק גמרא מינייהו וקא מקשה ואזיל ותו ליכא ואם כן הכא נמי הוה ליה לאקשויי ותו ליכא. ועוד דאם איתא כיון דחוטי דם טפי טובא מחוטי תרבא היכי נסיב מנין מועט למרובה ומנין מרובה למועט זו אינה גמרא. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דמניינא למעוטי שאר החוטין דלא אסירי כלל דשומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול ולא מסתברא לי כלל דאם כן נתוח אבר אבר למה בשלא שחט את הוורידין אי משום דם האיברים כי לא פירש מישרא שרי ואי משום וורידין עצמן או משום שני חוטין אלו אבר אבר למה בנטילת וורידין וחוטין אלו לבד סגי. אלא נראה לי בששחט את הוורידין מיירי ובשני חוטין אלו לבד קאמר לפי שאין שנים אלו נשפכין דרך הוורידין שאינן אדוקין בהן אבל כל שאר החוטין שבגוף נגרין הן ונשפכין דרך הוורידין ולפיכך של ששחט את הוורידין יצאו מידי דמן ואפילו לקדרה במליחה לבד בלא חתיכה סגי להו כשאר הבשר אבל שנים אלו אינן יוצאין מידי דמן אלא בחתיכת עצמן וזהו שפרט אותן כאן ונקט לה סתם משום דבין ששחט את הוורידין בין שלא שחט הדין שוה בהן. וכן נראה עיקר וברור :
גרסינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין א"ל רב ספרא משה מי קאמר רחמנא לא תיכול בשרא אמר ליה רבי אבא משה מי אמר רחמנא אכול דמא חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי. ופירש רבנו יצחק ז"ל בעל התוספות דמדקאמר אפילו לקדרה שמע מיניה דעד השתא בצלי קא מיירי ולומר דאפילו לצלי בלא חתיכה אסורין. ויש מקשים עליו מדקאמרינן התם בסמוך האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שאיב ליה וחד אמר מיצמת צמתא ליה וההיא בלא חתיכה הוא מדאמרינן תלייה בשפודא מידב דאיב אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מיצמת צמתא ליה אלמא בלא חתיכה היא דהא כולהו מודו בתלייה בשפודא דשרי. ועוד דאי חתכיה היכי צמתא ליה. ואמרינן וכן ביעי וכן מוזריקי. אלא משמע דהכא נמי לצלי לא בעי ולא מידי ולשון אפילו (דף סט) לאו ראיה היא דהתם נמי אמרינן חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי. ועוד תדע מדאמרינן בפרק הזורע חוטין שבלחי אסורין כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי מטוי להו מידב דאיב ואי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו מידב דייבי אלמא מדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו ולא קאמר הכי לצלי שמע מינה דלצלי לא בעינן לא חתיכה ולא מליחה. ולי נראה כדברי רבנו יצחק ז"ל דאפילו לצלי בעינן חתיכת חוטין אלו ותדע לך דהא קיימא לן בוורידין כר' יהודה דאי לא נקבינהו בשעת שחיטה אפילו לצלי בעינן חתיכה כדאמרינן בריש פרק השוחט אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. אלמא אפילו לצלי אסור אלא אם כן חותכו אבר אבר כבהמה ולא משום וורידין עצמן אלא משום חוטי דם שבגוף דאי לא למה לי חתיכת איברים יחתוך את הוורידין ושפיר דמי והא דשרינן אומצא דאסמיק וביעי ומוזירקי בלא חתיכה כדאמרן מסתבר לי דהתם משום דמופשטין ועומדין פניהם על פני האש אבל חוטין שביד ושבלחי דעומדין בתוך הבשר אינן יוצאין מידי דמן ואפילו לצלי אלא אם כן מחתכן ולקדרה בחתיכה ומליחה וההיא דהזרוע דאמרינן אי לטויי מידב דייב ולא קאמר כיון דמחתך להו כדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו. איכא למימר דגמרא מיפשט פשיטא ליה דבעינן חתיכה אפילו לטוייה וכדאמר הכא אלא כלפי מה שאמרו כל כהן שאינו יודע ליטלן אמר איהו דאינו צריך ליטלן דנורא מישאב שאיב ולעולם דרך חתך ולקדרה הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בחתיכה לחוד מתכשרי עד דמלח להו ואיידי דאיצטריך למימר דמלח להו איצטריך נמי למימר דמחתא להו כי היכי דלא ניטעי למימר דכל דמלח להו תו לא צריך חתיכה משום דמלח מוציא דם בכל מקום והכא נמי במליחה לחודה סגי ליה קמשמע לן דחתיכה ומליחה בעינן. אלא דקשיא ליה מדאמרינן רישא בכבשא אנחיר אנחירי אי נמי בית השחיטה לתחת שפיר דמי והא רישא משום קרמא דמוקרא הוא דאית ביה סוריקי דמה ואפילו הכי כי מנחיה לירשא בנורא ובית השחיטה לתחת דאיכא דוכתא לדמא דנפיק שפיר דמי ואע"ג דלא חתיך קרמא גופיה ואיהו גופיה נמי לא קאי אנורא. וסבור אני לומר דקרום שאני הואיל ורך ודק יש כח באש להפליטו מידי דמו ואעפ"י שאינו חותכו ואין פניו ממש על פני האש אבל בתוספות מצאתי שנשמרו מקושיא זו ואמרו דרישא בכבשא היינו כשמניחו להשיר את השער בלבד ובשיעור מועט כזה אין לחוש אבל לצלותו אסור בלא חתיכה ואינו מחוור בעיני כלל חדא דרישא בכבשא סתם אמרו ואם איתא הוו להו לפרושי. ועוד דדומיא דבשרא דאסמיק וביעי ומוזירקי אמרו דמנח להו אגומרי לצלותן ועוד דאם איתא דאומרים דבשיעור מועט כזה אין לחוש אם כן בלא אנחוה אנחירי ואפילו אצדדין ובית השחיטה למעלה יהא מותר דהא בשיעור מועט כזה אינו פולט. ואם הוא פולט דם ויוצא דרך נחיריו או דרך בית שחיטתו אפילו לצלותו בכענין זה יהא מותר. וגם בתוספות מגמגמין בתירוצא. ומה שכתבתי הוא יותר קרוב ונאות. ואם תאמר לצלי למה לן לחתכן והלא דם האיברים שלא פירש אפילו מצות פרישה אין בו וכמו שכתבנו למעלה. ודם חוטין אלו כל שלא פירש הרי הוא כדם האיברים. לא היא דשאני הכא שהדם כנוס בתוכו ולא אמרו דם האיברים אלא המובלע בבשר. ולענין מליחה לקדרה צריך שיתן מלח משני הצדדין ואעפ"י שנתן הרבה מן הצד האחד צריך שיהפכנו ויתן מלח מן הצד השני וכדאמרינן בההיא דמנחות כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לקדרה ואינו צריך לכסות את כולו במלח וכדאמרינן התם יכול תבוננו כבינה תלמוד לומר תמלח. ומיהו מסתברא דוקא בשאפשר לו ולמצוה מן המובחר כדי להפליטו מידי דמו היטב אבל היכא דלא אפשר כגון אווזין ותרנגולין ואי נמי בבני מעים באותן שמחזיקין בהם דם שאם אפשר למלוח אותן מבפנים אלא אם כן אתה ממלא כל חללן מלח אם מולחין אותן יפה יפה מבחוץ שפיר דמי שהרי המלח שואב הוא ומפליט ואפילו היתה חתיכת בשר עבה המלח מפליט את דמה ומושכו מבפנים ומאי שנא הכא אלא כל שאנו יכולין להוציאן מידי דמן משני צדדין מולחן ומיהו לתת מלח לתוך חלל התרנגולין והאווזין שפיר דמי אעפ"י שאין המלח נאחז למעלה בצלעות כשאתה משכיבה על צדה השני. וכתב הרב ר' אברהם ז"ל באיסור משהו באותן חתיכות שיש בהן חוטי דם לאחר שיחתכם צריך שיניח מקום חתך למטה בשעת מליחה דכל היכא דבעינן חתיכה בעינן חתוכה לתתא כי היכי דלידוב דמא בין לצלי בין כבדא בין לקדרה בחוטי יד ובדלועא. וכתב עוד לענין חתיכתן הרוצה לצאת ידי חתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר לשנים וישבור את העצם לשני חלקים ולא יסמוך על חתיכת בשר שעל גבי העצם כי פעמים שהחוטין אצל העצם ויחתוך הבשר והחוטין עדיין קיימין גם לא יסמוך בפירוק האיברים זה מזה שמתפשטין לתוך האבר ומתרככין על לחות הבשר ושם הדם רבה ומשם צריך לחתכם כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם ובשעת מליחה יתן החתך למטה וכן הדם יוצא יפה. ואני תמה על זה כי לא מצאנו שהצריכו בהמה לחתוך איברים לאיברים אלא כדרך שבני אדם רגילין לחתוך אותה חתיכה שדרך בני אדם לחתכה לאיברים התירו שלא לשחוט את הוורידין. כיצד הוא מולח. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ואיתמר ר"ה אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח. ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא. (דף ע) רב דימי מנהרדעא מלח במילחא גללניתא ומנפץ לה. יש מפרשים דדוקא גללניתא אבל בדקה לא לפי שנתכת ונבלעת בבשר ואינה מפלטת את הדם. והראב"ד ז"ל פירש דבכל מלח מולחין ומכשירין ואפילו בדקה שבדקה. דאי לא תימא הכי עד דאתא רב דימי לא ידעינן היכי מלחינן. אלא עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ והיו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים וכיון דעבר כח המלח מעל הבשר אל יפוט עוד הבשר כלום והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלע בהם הדם שבתוך המלח ומשום חשש זה היו מדיחים בכלי מנוקב מפני שהמים הולכין להן ואינן משהין שם כלל כדי שלא יחזור הבשר ויבלע מהם עד שבא רב דימי ולמד למלוח במילחא גללניתא ולנפץ אותה קודם הדחה כדי שיוכל להדיח בכלי שאינו מנוקב לפי שאחר שנפץ המלח והדם שעליו לא נשאר על הבשר אלא טיחת הדם שהוא משהו ואין בו כדי לאסור ולהבליע בבשר שבטל הוא במים. ועוד כתב הרב ז"ל כי יש עוד להקל במילחא גללניתא שהבשר די לו בהדחה מועטת משא"כ בדקה שנבדקת היא בבשר הרבה וצריכה מריקה ושטיפה וכבוס גדול להעבירה מעל פניו מה שאין כן בגללניתא ואינו עכוב להכשיר את הבשר בכך שאפשר להכשירו בשאר הענינין. ע"כ דברי הרב ז"ל. וא"א לומר דנפץ לה בלא הדחה כלל דעל כרחין יש טיחת דם על פני הבשר ואינו נכשר אלא בהדחה כדי להדיח אותה טיחת דם שעל פני הבשר. והיינו דתניא במתניתין מדיח ומולח ומדיח. ולא שנא גללניתא ולא שנא דקה. ושיעור מליחה כתוב בהלכות גדולות שהוא כשיעור צלייה. ואחר שיעור מליחתו מותר לקדרה ואינו צריך חליטה ולא להרתיח מים שבקדרה אלא כל ששהה שיעור מליחה נותן לקדרה ואפילו לקדרה צוננת דאין אחר מליחה כלום ולא אמרו חליטה ברותחין אלא בכבדא בלא חתיכה ובלא מליחה וכן דעת הרב ר"א ז"ל. וכן שדרו ממתיבתא דלא בעינן רותחין דכי בעינן רותחין לחליטה הני מילי לשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין וכיון דלאו כל איניש יכיל למיקם על שיעורא דחליטה תקינו הדחה ומליחה והדחה. וכן עיקר. והתמה מן הרב ר' משה בר' מיימון ז"ל שהצריך לחלוט את הבשר במין חמין. ולענין למלוח בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח. אם הבשר שנמלח שהה כל כך במלחו עד שפלט אפילו צירו הרי הוא אסור לפי שחוזר ובולע מבשר זה שמלחו עכשיו עמו ותדע לך דכל עצמנו לא התרנו למלוח חתיכה עם חתיכה. ולא חתיכה אחת בעצמה אלא משום טעמא דכיון דטריד למיפלט לא בלע הא לאו הכי אסור דאמרינן בפרק כל הבשר רב ששת מלח גרמא גרמא. ואקשינן תרי מאי טעמא לא דילמא פליט האי ובלע האי חד נמי דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא אלמא כל היכא דלא פליט בלע ואסור. וגרסינן נמי התם אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין ופרישו טעמא משום דדגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי קרמייהו ובתר דניחי דגים כלומר לאחר שניחוחו דגים לפלוט כל דמן וכל צירן פלטי עופות דם ובלעי דגים מינייהו. ורבנו תם ז"ל התיר אפילו לאחר כמה ימים משום דדם מישרק שריק ולעולם אינו נבלע ואם נבלע כמו שנבלע נפלט ואינו מתעכב שם ודגים ועופות דאמר רב נחמן שאסורין היינו דרפו קרמייהו ובולעין הן בנקלה ובשרם רך ומתפשט הדם בתוכם ואינו נפלט אחר שבלע מה שאין כן בבשר ואינו מחוור בעיני דהא מפרשי טעמא בגמרא דהתיר מליחת חתיכה עם חתיכה ואפילו חתיכה אחת משום דכל שטרוד לפלוט אינו בולע הוא הא לאו הכי בולע ואסור. ומורי הרב ז"ל היה אומר דאפילו בשר שנמלח ועומד עם מלחו לאחר גמר פליטת דם וציר אסור לפי שיש על פניו טיחת דם שפלט וכן המלח מלוכלך בדם הפליטה וחוזר הוא ובולע מחמת חם המלח שעליו ולפיכך צריך קליפה ומכל מקום בקליפה סגי דדם מישרק שריק ואינו מפעפע. ולפיכך צריך להזהר להדיח הבשר קודם גמר פליטת ציר אבל אם עדיין פולט ציר אעפ"י ששהה במלחו עד כדי שיעור מליחה ופלט כל דמו מותר דכל שהוא פולט ציר טרוד לפלוט צירו ואינו בולע דדגים ועופות הוא שהדגים מתוך שעורן רך וגם ציר מועט יש להן עד שלא גמרו עופות לפלוט כל דמן גמרו הדגים לפלוט אפילו צירן אבל בשר שוהה הוא הרבה לפלוט כל צירו. ומקובל אני ממורי הרב ז"ל דפליטת צירו. ומקובל אני ממורי הרב ז"ל דפליטת ציר בשר כשתים עשרה שעות וכל שהוא פולט ציר אינו בולע ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו שכל זמן שהבשר פתוח לפלוט דם או ציר מותר למלוח עליו בשר מחדש ועל כרחך התירו למלוח בשר על בשר שפולט ציר וכן משעה לשעה ואפילו כמה ימים לפי שכל זמן שהיא פולטת גם מה שהיא בולעת פולטת וכל זמן שפולטת מה שבולעת אינה נסגרת ולפיכך מותר לעולם. ולפי דבריהם מה שאמרו דגים רפו קרמייהו ופלטי ובתר דניחי דגים פלטי עופות הכי קאמר דגים רפו קרמייהו ופלטי וניחי עד שלא יתחילו עופות לפלוט כלל ולשון בתר דניחי דגים פלטי עופות מסייען דאי לא הוה ליה למימר ובתר דניחו דגים אכתי לא ניחי עופות. אי נמי ואע"ג דניחי דגים אכתי פלטי עופות. ומכל מקום אינו נראה שלא יתחילו עופות לפלוט כלל עד לאחר גמר פליטת דם וציר של דגים. (דף עא) ולענין בשר שלא נמלח כלל שנתן עם בשר שנמלח קודם גמר פליטת דמו כתוב בספר התרומות שאם ימלח אותו מותר דאעפ"י שבלע דם פליטת הבשר המליח כשיפלוט דם עצמו יפלוט גם כן דם שבלע מעלמא שאם אין אתה אומר כן היאך מולחין בשר על גבי בשר שמא התחתון אינו פולט מה שבלע מן העליון. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיתו דהתם משום דלא בלע כלל הוא וכדאמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע. ומכל מקום הדבר מוכרח מעצמו ולפי שקול הדעת דכלל אמרו כבולעו כך פולטו וכיון שנבלע על ידי המלח המלח שהבליעו יפלוטנו וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. אפילו בדם שנבלע מחמת חם בית השחיטה ודוחקא דסכינא וכמו שכתב הוא ז"ל גבי שוחט בסכין טרפה. וכן ראיתי משמו של מורי הרב ז"ל אפילו בשר שנמלח והודח ואחר כך נמלח עמו בשר דמולחו פעם שנית ושפיר דמי דכמו שפולט דמו על ידי מליחה כך יפלוט דם שבלע מעלמא מחמת חם המלח. ולפי דבריהם מה שאמרו דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין לא אסורין לעולם קאמרינן אלא אסורין בלא חזרת מליחה קאמרינן אבל אם חזר ומלחן מותרין. ואינו מחוור בעיני שאם כן לעולם מותר שהרי עדיין הדגים מלוחים שהרי לא הודחו. ועוד המלח עליהן ומה לי אותו מלח ומה לי מלח אחר ואפשר דדגים שאני דכיון דרפו טובא בולעין הן הרבה והדם הבא להם מעלמא נסרך בהם ביותר ואין כח במלח להוציאו. ועדיין אין הענין מתחויר בבשר שיצא ידי דמו והודח שכל שהוא בולע ואינו פולט דמו גם דם הבא לו ממקום אחר אינו פולט. אבל מה שכתב הרב בעל התרומות בודאי נראה אמת שכל שלא פלט דם עצמו אעפ"י שבלע דם מעלמא ע"י מלח כשימלחנו ויפלוט דם עצמו יפלוט עמו דם הבא מחוצה לו על ידי חם המלח או על ידי חם בית השחיטה כדברי הרב בעל המאור ז"ל. ומכל מקום לדברי כולם נרא פשוט במולח בכלי שאינו נקוב ואסור כמו שאנו עתידין לכתוב דשוב אין לו הכשר על ידי מליחה ולא אפילו על ידי צליית אש לכל מה שעומד בתוך הדם והציר שבכלי דהא אמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל וכל שהוא מולח בכלי שאינו מנוקב הרי הבשר נכבש בתוך הדם וכל שנתבשל בו הדם אסור לעולם. ולענין למלוח כבד עם בשר מסתברא לי דלכתחילה אסור למולחו על גבי בשר לפי שכבד מרובה בדמים ופולט הוא בשפע ואעפ"י שהבשר טרוד לפלוט ואינו בולע מדם פליטת בשר הנמלח עמו כיון שהכבד פולט בשפע בשר אינו פולט כל כך בשפע אין טרדת פליטת הבשר מועטת מונעת מלבלוע דם הכבד הבא עליו בשפע. ותדע לך דהא שתי חתיכות של בשר מותר לצלותו כאחד ואפילו מולייתא נמי שריא משום דכבולעו כך פולטו ואלו בכבדא אמרו בפרק כל הבשר כבדא עילוי בישרא אסור תחותי בשרא שרי ואע"ג דאסיקנא דאפילו עילוי בשרא שרי הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה לא. והילכך אף למלחו על בשר לכתחילה אסור אבל בדיעבד אפילו עילוי בשרא שרי. ולמלוח עליו בשר מותר ואפילו לכתחילה כדרך שאמרו בצולהו עם בשר. גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין היכי דמי אי בכלי מנוקב אפילו דגים ועופות נמי שפיר דמי אי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי אסורין. לעולם בכלי מנוקב ודגים רפו קרמייהו ופלטי עופות קמיטי קרמייהו ובתר דנייחי דגים פלטי עופות והדרי בלעי דגים מינייהו. פירש רש"י ז"ל שהדגים לבדן אסורין משום דרפו קרמייהו ובולעין. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו שאפילו העופות אסורין משום דבלעי דגים ובתר דפלטי עופות פלטי דגים דם שבלעו ובלעי עופות ונראה לי שהלשון מסייען מדקאמר דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין דמשמע כולן אסורין דאי לא לימא דגים שמלחן עם העופות אסורין. אי נמי דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין הן הדגים. ועוד דאם איתא שלא אמרו אסורין אלא על הדגים אם כן כששאלו היכי דמי אי בכלי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי לא הוה ליה למימר אלא אי הכי אפילו עופות נמי כלומר למה דגים לבדן אסורין אפילו העופות נמי. ומיהו דברי רש"יּ ז"ל נראין עיקר דהא משמע דבכדי שיעור מליחת העופות קא אמר דהא סתמא דמלתא לא משהי איניש בשר במלח עד שלא יפלוט אפילו ציר ואם כן אף שתמצא לומר דדם שבלעו הדגים חוזרין ופולטין מכל מקום אין העופות בולעין כל זמן שפולטין ציר וכמו שכתבנו למעלה. אלא על כרחנו על הדגים לבדן הדברים אמורין. ומה שאמרו אי הכי אפילו עופות ועופות נמי הוא הדין דהוה מצי למימר אי הכי אפילו עופות נמי אלא משום דלא נתפרשו דברי שמואל שעל הדגים לבד קאמר קא מקשה ליה מעופות ועופות שהכל בכלל קושיא זו וזו נראה לי עיקר. גרסינן התם אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגומא הדרא דכנתא מעיא וכרכשתא אבל הכרס מחזיקין בו דם חדא דהא במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אמרו אין עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה. ועוד שהרי תרגומא הדרא דכנתא ומעיא וכרכשא אלמא כל שאר בני מעין מחזיקין בהן דם. וכנתא גופא צריכה מליחה. ורבותינו בעלי התוספות אמרו דכי אין מחזיקין דם בכרכשא והדרא דכנתא ה"מ בהן עצמן אבל בשמנן מחזיקין דם דהא חזינן דאית בהי דם ובשם הרב בעל הלכות ז"ל אמרו דכנתא גופא בקדרה אסירא משום סוריקי סומקי דאית בה ואע"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא. ועכשיו נהגו להסיר כל חוטי דם שבה ומתירין אותה אפילו לקדרה ולענין מליחת בני מעיין עם בשר יש מי שאוסר ואם עבר ומלח אסורין ונותן טעם לדבריו דכיון דאין מחזיקין בהם דם ואינן פולטין כשפולט הבשר בולעין הן וכדרך שאמרו בעופות ודגים שמלחן זה עם זה. ורבותינו בעלי התוספות אמרו דמותרין הן ולא דמי לדגים ועופות דהני כיון (דף עב) דלית בהו דם אין בולעין דם הבא עליהן אלא משרק שריק ואזיל ליה בהדי מילחא אבל דגים כיון דרפו קרמייהו ופלטי דמן הדר בלעי דם העופות. ואין הטעם הזה מחוור בעיני אלא נראה לי דאעפ"י שאין מחזיקין בהן דם ציר ודאי יש בהן ודבר הניכר לעינים הוא. וכל שפולטין ציר אין בולעין דם וגמורה פליטת דם הבשר ועדיין בני מעיין פולטין ציר. ומעשים בכל יום ומולחין אותם עם בשר ואין נמנעין ומנהגן של ישראל תורה היא. ומסתברא כשמולחין כרכשא אין מולחין אותה אלא בצד החיצון שהוא צד השומן ששם הדם מצוי בשומן לא בחללו שמהפכין אותן ככיתונא ומולחין אותה מאותו צד שהרי אין מחזיקין דם בגופה של כרכשא אלא בשמנה ובמקום שמחזיקין בו דם שם צריך מליחה. ולענין מליחת הטחול צריך מליחה כשאר הבשר ודמו אסור דאורייתא כדם האיברים כדתניא בברייתא בכריתות פרק דם שחיטה דם הלב דם הטחול דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה. והא דגרסינן בפרק כל הבשר גבי כבדא קרעוה שתי וערב וחתוכא לתחת ה"מ כבדא אבל טוחלא שומנא בעלמא הוא. כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי בעידנא דעביד מילתא לאו למימרא שאין דמו אסור משום דם אלא הכי קאמר ה"מ דבעינן קריעת שתי וערב וחתוכה לתחת בכבדא דאיכא דמים יתרים אבל טחול לא כל שמלחו אפילו לא קרעו כשאר בשר דעלמא ואפילו לקדרה שפיר דמי דמראה אדמימות שבו לאחר מליחה אינו אלא שומנא בעלמא. ולענין ביצים הנמצאים בתרנגולת שנינו בברייתא במסכת ביצה בפרק ראשון השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות. כלומר דעדיין בשר נינהו וקיימא לן כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ופירוש גמורות כל שיש לה חלבון וחלמון ואע"פ שמעורות בגידין דמכאן ואילך יצאו מתורת בשר ואע"פ שעדין מעורות בגידין מותרות לאכלן בחלב ואינו צריכות מליחה הא כל שאין להן חלבון בשר נינהו ואסור לאכלן בחלב וטעונין מליחה כבשר. ובשער בשר בחלב כתבתי יותר. ויש אומרים שאינן גמורות עד שתתקשה קליפתן החיצונה ואינו מחוור. באי זה כלי מולחין גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב אבל לאחר זמן שיעור מליחה אינו פולט אלא ציר ואע"פ שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום. ומיהו לישנא דקאמר אין מניחין קשיא לי דהוה ליה למימר אין מולחין בשר בכלי שאינו מנוקב. ולפיכך נראה שמואל אפילו לאחר זמן שיעור מליחה קאמר לפי שיש על גביו טיחת דם שפלט וגם המלח מלוכלך מדם והרי הוא פולט ציר וצירו אינו נאכל מחמת מלחו והוה ליה רותח וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע בשר הדם שעליו ושעל המלח לפי שהוא מתכבש בתוך ציר וכבוש הרי הוא כמבושל. ואע"פ שהבשר פולט ציר אין אומר בכבוש ומבושל איידי דטריד למיפלט לא בלע. וכתב הרב ר' יהודה בר' ברזילי ז"ל ברצלוני שאם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור לעולם ואפילו לצלי משום דהוה ליה כמבושל ובלוע מחמת בישול אינו יוצא על ידי האש. ומיהו דוקא מה שנמצא ממנו מתכבש בתוך הדם אבל השאר מותר ובנטילת מקום לפי שאין הדם מפעפע. ואפילו היה מה שעומד בתוך הציר שמן לפי שאין אסור בו אלא הדם וכל שהוא אין בכחו להכנס ולפעפע אין השומן מכניסו אלא כמה שהדם הולך שם בטבעו שאם אין אתה אומר כן אין לך דין קליפת בעולם שהרי קליפה זו אסורה והיא הולכת ומתפשטת בקליפה הסמוכה וכן מקליפה לקליפה לעולם. וכן אמרו משמו של רבנו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות. וכמה ישהה הבשר בכלי שאינו מנוקב ויאסר כתב הרב ר' יהודה בר' ברזלי ברצלוני ז"ל דאינו אסור אלא אם כן נשתהה שם שיעור מליחתו הא בפחות מיכן אין הדם והציר הנפלטין מלוחין כל כך שיהו כחמין לכבוש מה שבתוכן. ואין הדברים מחוורין בעיני אלא כל שהדם והציר יוצאין על ידי המלח הרי הן אינן נאכלין מחמת מלחן אעפ"י שהבשר עדיין אינו נאכל מחמת מלחו וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל לתוך הציר והדם שהן מלוחין חוזר הוא ונבלע הדם שפולט ותדע לך דהא אמר רב נחמן דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. ואמרינן מאי טעמא עופות קמיטי קרמייהו ודגים רפו קרמייהו ובתר דניחי פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו אלמא בתוך שיעור פליטת דם העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו. ושמעינן מינה דדם הנפלט בתוך שיעור מליחה חם הוא ונבלע. ולענין הכלים שמלחו בהן בשר. גרסינן בפרק כל הבשר יתיב רב כהנא אחוריה דרב יהודה קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח. ובאי זה מליחה אמרו אפילו במליחה דקדרה דמליח הרי הוא כרותח דקאמר שמואל אפילו במליח דקדרה קאמר. וכן פירש רבנו תם ז"ל ועיקר. ויש לי כמה ראיות עליהם והם כתובת אצלי בחידושנו בפרק כל הבשר. וכתב הראב"ד ז"ל דבין במנוקבת בין בשאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח. ויש שאומר דדוקא בשאינה מנוקבת שהדם משתהה שם ומתוך כך נבלע אבל במנוקבת לא דדם מישקר שריק שאם אין אתה אומר כך נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד. והרמב"ן ז"ל כתב ול"נ כדברי הרב ר' אברהם ז"ל דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה דאמרינן לקמן דטהור מליח וטמא תפל מותר ע"כ כלומר דאע"ג דקערה מנוקבת שמלח בה אסורה מכל מקום מותר למלוח בה כמה פעמים דלא עדיפא קערה שמלח בה מחתיכת נבלה וזה ההכרע שלא כדעת הרב ר"א ז"ל שהוא ז"ל כתב דקערה שמלח בה כרותח היא לעולם ואם כן לא דמי לטהור מליח וטמא תפל אלא לשניהן מלוחין דאסור. עד שהרב רב אברהם ז"ל כתב שאם נתן רותח יבש בקערה שמלח בה בשר (דף עג) שצריך ליטול את מקומו כעין חם לתוך חם. אלא נראה לי טעם היתר מליחה שני פעמים בכלי אחד משום דלא עדיף ממולח שתי חתיכות זו על גב זו דשרי. ובטעמא דאמרי דאיידי דטריד למיפלט לא בלע ואע"ג דדם מישרק שריק וקערה שמלח בה מנוקבת מיבלע בלעא דכל דלא טריד למיפלט מיבלע בלע. וכענין שאמרו בדגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב והא דאמרינן אסור לאכול בו רותח כתב הרב ר' אברהם ז"ל שהקערה אפילו לאחר הדחה דין רותחת יש לה ואם נתן בה רותח נגוב אין צריך אלא קליפה ואע"ג דשניהן רותחין כיון דקערה נגובה ורותח נגוב הוה ליה כסיכה דמשהו עבדי לה ובקליפה סגי ליה כדאיתא בפסח שני פרק כיצד צולין. אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש לו רוטב כעין בשר רותח שאי אפשר לו בלא רוטב קצת צריך שיטול את מקום מגעו והוא יותר מן הקליפה מפני שהיא דומה למה ששנינו שם בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. ואוקימנא התם בחרס רותחת. אבל רבותינו בעלי התוספות ז"ל סבורין לומר דקערה לאחר הדחה צוננת היא ואפילו נתן בה בשר רותח שיש לו רוטב בקליפה בעלמא סגי ליה דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפרק כיצד צולין דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי ליה. ואם נתן בה לח גמור ברוטב של היתר נוצן לדעת רבי אברהם ז"ל דחשיב לה קערה רותחת נראה דכולו אסור דפולטת היא והוה ליה כצונן לתוך רותח. ואינו נראה בעיני דהא אסור לאכול בה רותח אמרו הא צונן מותר בין לח בין יבש ואפשר דאפילו הדחה נמי לא בעיא אלא שקנחה יפה מותר לאכול בה צונן דמדקאמר בסכין צונן בעיא הדחה ולא קאמר הכי בקערה שמלח בה שמע מינה דבקערה לצונן לא בעי הדחה דסכין הוא דאגב דוחקא פלטא. אבל קערה דליכא דוחקא לא ואקשינן ואמאי אסור לאכול בו רותח ליטעמיה קפילא. ופרקינן אי איכא קפילא הכא נמי כי קאימנא דליכא קפילא וקשיא לי דהא דאמרינן אסור לאכול בו רותח לכתחילה משמע אם כן מאי קא מקשה ליה ליטעמיה קפילה. ומאי קא משני ליה אי איכא קפילא הכי נמי וכי איכא קפילא מי שרי ליתן בה רותח לכתחילה ולמיטעמיה לקפילא ולמיכליה. ומסתבר דלאו משום למישרי ליתן לכתחילה ולאכול קאמר אלא דאסור לאכול בה רותח תרתי משמע. משמע אסור לאכול לכתחילה רותח באותה קערה ומשמע נמי אסור לאכול הרותח שבה ועלה קא מקשה מאי אסור הרותח שבה ליטעמיה קפילא והתנאי קדרה שבשל בה חלב לא יבשל בה בשר ואם בשל בנותן טעם ועלה קא מהדר אי איכא קפילא הכא נמי דבדיעבד מטעמינן לקפילא וסמכינן עלה ושריא אבל להתיר את הקערה על ידי טעימת תבשיל שבה לא. ועתה אבאר דין בשרא דאסמיק והכבד. גרסינן בפרק גיד הנשה אומצא ביעי ומוזיריקי פליגי בה רב אחא ורבינא בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא. והלכתא כרבינא לקולא. בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. ואוקימנא פלוגתייהו בדאנחינהו אגומריה דאמרינן התם האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי תלייה בשפודא מידב דייב ושרי אותבוה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שאיב וחד אמר מיצמת צמית ליה. והלכתא מישאב שאיב ליה וכן ביעי וכן מוזריקי. ומסתברא דאפילו לא הלך מראה אדמימות שבו דאי בשהלך מראה אדמימות שבו היכי מצי אמר רבינא מיצמת צמית ליה והא חזיא דלא צמתא דהא הלך מראה אדמימות שבו. ואע"ג דלא הלך מראה אדמימות שבו דם שבו הלך והאי שומנא בעלמא הוא. וכדאמרינן נמי גבי טחול וכדאמרינן גבי ככר שחתך עליו בשר רבא אכיל וקרי ליה חמר בשר. ובשרא (דף עד) דאסמיק אי חליט ליה לא מהני ליה ולא מידי דכיון דנצרר הדם הרי הוא כדם שפירש ואסור. וכדאמרינן בפסח שני האי אומצא הוא וחוליא אסור. ולענין כבד גרסינן בפרק כל הבשר אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה כדסליק אשכחיה ליה לזעירי אמר ליה רב אמי שלקי ליה ואכיל. כי אתא אמר ליה למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה. מאי שנא נפשה דלא קא מיבעיא לך דתנן ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אינה נאסרת למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתנן רבי יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת לפי שהיא פולטת ואינה בולעת דילמא בכבד דאיסורא משום שמנינות משום דמא מאי. כי הדר סליק אשכחיה לרבי זריקא א"ל אנא וינאי בריה דר' אסי אקלעינן לאתריה דרב יהודה ברבי שמעון בן פזי וקריבו ליה קניא באקפיה ואכל. מתיקף לה רב אשי ואיתימא רב שמואל מארוקניא דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה אי נמי מחלט הוה מעיקרא דהא רב הונא חלטי ליה בחלא ואכיל. ורב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל. ופירש רבנו תם ז"ל דלבשולי בלא מליחה קא מיבעיא ליה ומשום דכוליה כבד דם הוא ואפילו הכי שרייה רחמנא וכדאמרה ליה ילתא לר"נ כל מה שאסר הקב"ה התיר כנגדו אסר דם והתיר כבד. ומשום הכי קא מיבעי ליה לאביי דשמא לגמרי התירו ואפילו בלא מליחה ואין פירושו מחוור דאם כן מאי ראיה איכא מדאיתיו קניא בקופיה לרב יהודה דילמא ההוא מליח הוה דהא ודאי ריאה ולב דתלו ביה מלוחין הוו וכי היכי דמלחו הני מלחי נמי כבד. ואין לומר דבדידעי דלא מלחו כבד דאטו להורות הלכה למעשה הוא דבעו אלא ודאי במליחה קא מיבעיא ליה ומשום דכבד מרובה בדמים קא מיבעיא ליה אי סגי ליה במליחה לקדרה בלא קריעה כשאר בשר או לא וקאמר ליה ר' זריקא דלרב יהודה איתיו קניא בקופיה בלא קריעה ואכיל. ורב אמי דשלקי לה ואכיל במליחה קאמר. וא"ל למיסר נפשיה לא קא מיבעיא לי דאפילו לא נמלחה אינה אוסרת עצמה דכיון שהיא פולטת בשפע טהורה ואינה בולעת. ואם תאמר אם כן כי אקשינן ממתניתין דבכורות דקתני הכבד אוסרת ואינה נאסרת ודחיק ומוקי בכבדא דאיסורא לוקמה בשלא נמלחה יש לי לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר ליה הכין אלא דאגב אורחיה אתא לאשמועינן ריבותא טפי דהכבד דהיתירא שנתבשלה עם בשר נבלה אינה נאסרת ואעפ"י ששומן הנבלה מסתרך ומשום דכבדא שיעא ולא בלעה אי נמי דכיון דטריד למיפלט דם בשפע אינו בולע אפילו שמנינות וכדאמר רבב"ח בריש פרק קמא דחולין גבי השוחט בסכין של נכרי דאפילו תלמוד לומר בית השחיטה רותח בהדחה סגי ליה כיון דטרידי סימנין למיפלט דמא כלומר בשפע לא בלעי שמנוניתא ואפילו אגב דוחקא סכינא ואע"ג דרב בעי קליפה ולית ליה האי טעמא דילמא התם משום דאגב דוחקא דסכינא בלע. אלא דקשיא לי דאם איתא דאביי במליחה קא מיבעיא ליה רב ספרא נמי במליחה הוא דקא בעא מר' זעירא ור' זעירא נמי כי אמר ליה ר' אמי שלקי ליה ואכיל ע"י מליחה קאמר ואם כן מינה ודאי איפשיטא ליה בעייה לאביי דמכי מלחי ליה ושלקי פולטת היא ובולעת ויוצאה מידי כל דמה במליחה דאי לא כי מלחי ליה מאי הוי והא לא יצאה מידי דמה במליחה וחוזרת היא ובולעת. ואי משום דתנן אינה נאסרת אם כן אמאי מלחי ליה כלל. ואפשר לומר דדילמא מלחי ליה גזרה אטו שאר בשר בעלמא אבל שלא לבשלו כל עיקר ע"י מליחה בקדרה בפני עצמה גזרה אטו בישול דקדרה עם בשר כולי האי לא גזרינן. ודאיתינא למיפשטה מקניא בקופיה דרב יהודה ודחי רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. קשיא לי דהא מאי דקא מיבעיא לן לאו משום דם שבסימפונות הוא דאי משום דם שבסימפונות כי חלטי להו לר"ה ולרב נחמן מאי אהני להו דדם כנוס אינו ניתר בחליטה ואין חליטה אלא לדם המובלע בבשר הכבד בעצמו דהוה ליה דם האיברים שלא פירש ורב הונא ור"נ סימפונות שבכבד היו משליכין לאחר בישול ולא היו חולטין אלא למישרי כבדא גופיה חוץ מן הסימפונות וכן כתב הרב ר' אברהם ז"ל. וכיון שכן כי הוה פי קנה חוץ לקדרה מאי הוי פולט הוא מפי הקנה לחוץ ופולט הוא מדפני הכבד בתוך הקדרה. ויש לי לומר דכל שמוצא פתח פתוח לצאת דרך שם משם הוא עושה דרכו ופולט וכדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין אמר ר' האי מולייתא שריא. ואמרינן לימא מסייעא ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי טעמא לאו משום דאמרינן כובלעו כך פולטו. ומשני שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל. ומסקנא דשמעתא משמע דלא סגי ליה לקדרה במליחה לבד דאמרינן התם רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן קריבו ליה תלת סוואן טחיי אמר להו מי הוה ידיעתו דאתינא אמרו ליה מי עדיפת לן משבת דכתב וקראת לשבת עונג. אדהכי חזא סימפונא דכבדא דהוה מלי דמא א"ל אמאי תעבידו היכי נעביד אמר להו קרעוה שתי וערב וחתוכיה לתחת כלומר ובהכי שרי ואפילו לקדרה. וכן כתב הראב"ד ז"ל דכי איתמר קריעה לכבדא בשמעתא לקדרה איתמר ועל ידי מליחה. וראיה לדבר שהרי הרב רבי יצחק לא הביא זו המימרא בהלכותיו. ואם כן הוא דאפילו לצלי בעיא קריעה שתי וערב ותוכא לתחת הוה ליה למיכתבה אלא שמע מינה לקדרה איתמר והשתא דתקינו רבוואתא דלא למיכליה בקדרה אלא בהיתר צלי משום הכי לא איצטריך למיכתבה (דכלי צלי) [כלל דלצלי] לא בעינן חתוכא כלל שמע מינה עכ"ל הרב ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירשה לצלי ואפילו הכי צריך חתיכה שתי וערב וחתוכא לתחת כלומר על פני האש כדי שיזוב הדם היטב. ואינו מחוור דלצלי לא גרע מאומצא דאסמיק וביעי ומוזירקי דאסיקנא בפרק גיד הנשה ובפרק כיצד צולין רבין תלהו בשפודא בין אנחינהו אגומרי מישרא שרא דנורא מישאב שאיב ומכל מקום ראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל דוורידין ואומצא דאסמיק שאני שפניהן על פני האש כמו שכתבתי למעלה אבל הכבד מוזירקי דמא יש בתוכו ואינו יוצא ידי דמו עד שיקרענו אלא משמע דכולה שמעתין לקדרה הוא אבל לצלי אפילו בלא קריעה שפיר דמי וכי טוייה נמי שרי אפילו לקדרה. אלא שהרמב"ן ז"ל כתב בשם בעל הלכות ז"ל דמאן דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכי מאי טעמא דאזיל דמא ומיכניף בסימפונות דכבדא והיכא דלא קרעיה קרע ליה לאחר בישולה ומותרת. והוא ז"ל כתב דמכל מקום לכולי עלמא לאחר שקרעו שתי וערב ומלחו וחתוכא לתחת נתבשל בקדרה אינה אוסרת. ולא החמירו הגאונים ז"ל לצלותו אלא לכתחילה אבל לאסור אחרים בדיעבד לא. וחששת אחרונים היא שמא לא יקרעוהו יפה וחתוכא לתחת כדי שיעור זמן מליחתו ובחששת אחרונים אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל דהתורה חסה על ממונן של ישראל. וכבד שחלטו בין ברותחין בין בחומץ מותר דגרסינן התם ר"ה חלטי ליה בחלא ואכיל ורב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל. וכתב הראב"ד ז"ל דלא מהניא חליטה אלא כי היכי דלא ליסריה ליבשרא דשלקי בהדיה ולמישרי לכבדא גופיה אבל סימפונות דאית בהו דם דם מבושל הוא ואסור וכדכתבינן לעיל. ומיהו שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא. והיכא דשלקו בקדרה בפני עצמו בלא מליחה ובלא חליטה מסתברא דשרי דהא רבי אמי שלק ליה ואכיל לפי שפולטת ואינה בולעת ואמר אביי למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי דתנן ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת. וגרסינן התם רב שבא איקלע לבי רב נחמן קריבו כבדא שליקא ולא אכל אמרו ליה בי רב דלגאו לא אכיל אמר להו גמו לשבא. ואוקימנא הא דרב נחמן ורב שבא כתנאי דתניא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת שפולטת ואינה בולעת ר"י בנו של ריב"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת. ופירש רש"י ז"ל שלוקה שנשלקה הרבה ומשום הכי נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת רבי אליעזר סבר דכל עוד שמתבשלת אינה גומרת פליטתה ופולטת היא ואינה בולעת. והיינו דקאמר לפי שפולטת ואינה בולעת כלומר לעולם היא פולטת. וקיימא לן כר"א מדר' אמי דשלקו ליה ואכיל ורב נחמן נמי דשליק ויהיב לבר שבא. והא דחלטי ליה לרב הונא ה"מ לבשולי בהדי בישרא אבל למיכל באפי נפשה לא חלטי להו כלל דהא כי יהיב ליה לבר שבא לא חליט ליה. והא דשדרו ממתיבתא דלא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי אבל לא טוו ליה מעיקרא אסור כמו שאכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל. מסתברא לי דלכתחילה קאמרי אבל בדיעבד שרי דהא תלמודא פולטת ואינה בולעת קאמר ותדע לך נמי דהא רבב"ח איקלע לבי רבה בר בריה דרב נחמן ואיתיו לקמיה כבדא וחזא סימפונא דכבדא דהוה מלי דמא ואמר להו אמאי תעבידו הכי ומדאמר להו שמע מינה דלא אסר להו האי אלא דמיליף להו מכאן ולהבא היכי עבדי. אעפ"י שראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב הכבד שבשלה ולא הבהבה באור ולא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמו ע"כ. אולי פסק הלכה כר"י בנו של רבי בנו של רבי יוחנן בן ברוקא ואין דבריו מחוורין. ולענין לבשל כבד עם בשר בשפוד אחד גרסינן בפרק כל הבשר כבדא עילוי בישרא שרי דדם מישרק שריק כחלא עילוי בישרא אסור חלבא מיסרך סריך. רב דימי מנהרדעא מתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עילוי בשרא אסור דם דאורייתא. דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא. רב אשי איקלע לבי רמי בר חמא חמוה חזייה לבריה דחמוה דשפיד כבדא עילוי בישרא אמר כמה יהיר האי מרבנן דהא אמור רבנן דיעבד אין לכתחילה לא וכתב רש"י ז"ל דלדידהו איכא לחלק בין עילוי בשרא לתותי בשרא לפי שהיו צולין בתנור ולעולם ראש השפוד למטה וזנבו למעלה אבל לדידן פעמים שהראש למעלה והזנב למטה או בהפך. ולעולם אסור לכתחילה בין למעלה בין למטה. ולענין להכשיר הראש והרגלים של בהמה מידי דמו גרסינן בפרק גיד הנשה רישא בכבשא תלייה אבית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא אצדדין מיקוא קוי ואסור אנחיריה אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי ואי לא אסור. איכא דאמרי אנחיריה ואבית השחיטה דאיב אצדדין אי דץ ביה מידי דמעבדר ליה שרי ואי לא אסור. וקיימא לן כלישנא קמא דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ופירשו בתוספות דרישא בכבשא היינו בשמניחו להשיר השער בלבד דבשיעור מועט כזה אין לחוש אבל לצלותו אסור בלא חתיכה. ואינו מחוור בעיני דרישא בכבשא לצלותו לגמרי משמע. וכבר כתבתי זה בארוכה למעלה בענין נקור חוטי דם והכשירן ובהלכות גדולות מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי. והיכא דאשתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור אבל כולו רישא שרי באכילה משמע דליכא אסורא אלא משום קרום המוח דאית ביה סוריקי דדמי וכדאמרינן חמשה קרמי הוו תרי משום דמא ותלתא משום תרבא דביעי ודמוקרי משום דמא. ועצמות שבראש מעכבין את הדם לצאת והמוח מתבשל בתוכו אבל שאר הבשר שבראש מותר שאין הדם יוצא לחוץ ואם יוצא ממנו קצת אין בכך כלום דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדוקא לצלי וכדאמרן אבל בקדרה אסור דעל ידי רוטב הדם יוצא ומתמצה לתוך הקדרה ובכוליה מוקרא משערינן דמאי דנפקא מיניה לא ידעינן ועד דמחתך ליה ומלח ליה לקדרה אסור. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר. ולא נתחוורו לי דבריו כלל דמלח שעל בשר הראש היאך מוציא דם שבתוך המוח ומי עדיף כח מלח מכח אש ואם האש אינו מפליטו בלא חתך היאך יפליטנו המלח. ולשים את הראש ואת הרגלים של בהמה על הרמץ כדי להשיר השער והטלפים אפילו קודם מליחה התיר הרב בעל התרומה ז"ל ואפילו לקדרה. ומן הטעם שאמרנו שאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח אבל דם שבשאר מקומות מישאב שאיב דמא. וכן רגלי הבהמה נמי מישאב שאיב דמא. ומותר לתת תרנגולת על הרמץ כדי להסיר הנוצה דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו ברישא דבהמה שפיר דמי. אבל ראש התרנגולת אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש. אבל בהכשר בשר לרב בעל העיטור ז"ל כתוב ואנן דמותבינן רישא בכבשן ומחרכינן ליה בעי לאזהורי לאותובי בית השחיטה תתאי כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה אעפ"י שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך. נראה מדבריו שאם מניחין עד כדי שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור שלא כדברי הרב בעל התרומות ז"ל. ומסתברא לי כוותיה דאי לקדרה בעי ליה אסר דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח מלח אלא בכח האש דכל שבליעתו על ידי האש פליטתו על ידי אש כדאמרינן כבולעו כך פולטו והלכך אי לקדרה בעי ליה לא מתכשר. אבל לצלי אפילו הניחו על האש הרבה אין בכך כלום שהדם שנפלט ממקום זה ונבלע במקום זה על ידי האש כמו כן יצא משם על ידי האש ולפיכך יש מחמירין ומולחין הראש והרגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להשיר שער והטלפים ואחר כך מולחין כהוגן משום שהמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים והשער ולא נכנס בבשר רק מיעוט ולא ידעתי מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו שאם מליחה ראשונה לא נכנסה בבשר רק מיעוט לא הועילה לנו ולמה היא באה. אבל נראה שהמלח אין השער מעכבו מלהפליט דם שבבשר שאם אין אתה אומר כן לדבריהם היאך מולחין גדיים וטלאים אלא אם כן דחו דדוקא לצלי שאין צריך מליחה והטלפים גם כן חותכין מהן מעט ומולחין אותה יפה וחתוכא לתחת שהרי אפילו מוח שבעצמות יוצא מידי דמו על ידי מליחה ויעיד עליו ההרגש שאדם טועם טעם מליחה במוח שבעצמות ואינו דומה למוח שבראש הבהמה דהתם סוריקי דדמא שבקרום המוח אמרו שהוא כדם כנוס בתוכן דומיא דאומצא ביעי ומוזירקי אבל דם שבאיברים מתוך שהוא גרוש במעט מליחה נפלט ומתמצה ומנהגן של ישראל תורה היא. ואלו שמחרכין את התרנגולת על האור. שמעתי משם מורי הרב ז"ל שצריך להדיח בית השחיטה יפה יפה כדי שלא ישאר שם דם בעין ומתבשל שם ואסור ולענין מליגת גדיים וטלאים ונוצת של עוף נמצא בתשובת הגאונים ז"ל אלו שמולגים גדיים וטלאים בעור ברותחין בכלי ראשון אסור משום דכלי ראשון מבשל ויש בו משום איסור חלב ודם. ולפי דבריהם הא דאמרינן בפרק הזרוע גבי מתנות כהונה מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע. ההיא בשנקר חלב וגידים ומלח משום דם. אי נמי בכלי שני שאינו מבשל ואיכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני אסור להשליך מים שבכלי ראשון על העוף או על הגדיים דקילוח דכלי ראשון ככלי ראשון אלא מערה רותחין לתוך כלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף או הגדיים. וכן פירש רש"י ז"ל בשבת פרק כירה גמרא האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דלא שנא הכי ולא שנא הכי שרו דעירוי כלי ראשון לאו ככלי ראשון דתנן בפרק כירה האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי שמע מיניה דאינו אסור אלא לתוך האלפס או לתוך הקדרה אבל לתוך הקערה או לתוך התמחוי לעולם מותר. דאם איתא ניפלוג בקערה גופה בין שנתן המים תחלה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחלה אלא שמע מיניה דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון. אבל רבנו תם ז"ל יש לו כסברא הראשונה דעירוי דכלי ראשן ככלי ראשון. והביא ראיה מדאמרינן בירושלמי בפרק כירה ובפרק קמא דמעשרות מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור ועירוי כלי ראשון הוא. ופליג עליה ר' יוסי. ואמרינן חיליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח וכההוא אמר הכין אמר ר' יוסי תמן כלי חרס תבלין אינן מתבשלין. היתיב ר' יוסי בר בון והא תני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחשת בולע. פירוש היתיב ר' יוסי בר בון אי טעמא משום דכלי חרס קל לבלוע בפחות מכדי בשול סמנין והא תני כן אף בכלי נחשת ויש לך לומר שכלי נחשת קל לבלוע ברתיחה מועטת של כלי שני הא אינו אלא מפני שעירוי ככלי ראשון. והילכך אף בכלי נחשת כן והוא הדין לתבלין שהן מתבשלין בעירוי מכלי ראשון ומיהו אינה ראיה דאדרבה יש ללמוד משם דאינו ככלי ראשון מדמסיק התם מהו לערות עם הקילוח אמר ר' חנינא בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר' יצחק בר גופתא בעא קומי ר' מונה עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל א"ל הכי אמר ר' זעירא אי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכהאי זהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו ע"כ בירושלמי. אלמא עירוי אינו ככלי ראשון ואינו מבשל וכר' יוסי דפליג עליה דר' יונה ואע"ג דעירה לתוכו אף בכלי נחשת צריך מריקה ושטיפה. התם לאו משום בישול הוא אלא משום בלוע. וכדאיתא בגמרא דזבחים בפרק דם חטאת. ומכל מקום הלכה למעשה צריך ליזהר כדברי רש"י ז"ל ורבנו תם ז"ל ולהם אנו שומעין וכל שכן להחמיר באיסורין של תורה. ומסתברא לי דבין כך ובין כך אסור דאעפ"י שאין כלי שני מבשל מבליע הוא דלא גרע מהם בית השחיטה ומכפלי דאסרו לסחופי עילוי בישרא וכמו שיתבאר בשער הראשון של תערובות בראשו. ומליגה שאמרנו בפרק הזרוע דוקא לאחר ניקור ומליחה. ולענין הלב במליחתו ובבישולו. הלב שני מיני דמים יש בו דם של עצמו ודם הנכנס בתוכו בשעת שחיטה שהבהמה או העוף מתאנחים והלב שואף אליו דם מחוצה לו. דם של כשלא ירש מותר כשאר דם האיברים ומליחתו מכשירתו אפילו לקדרה מאותו דם אבל דם שבתוך חללו הבא לו מחוצה לו אינו יוצא על ידי מליחה אלא צריך קריעה ואפילו לצלי מפני הדם הכנוס לתוכו. לא קרעו ואכלו אם לב בהמה הוא שמתאסף לתוכו דם כזית חייב עליו כרת ואם של עוף שהוא קטן ואין מתאסף לתוכו כזית אסור ואין חייבין עליו כרת. וזו היא ששנינו בפרק כל הבשר חלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. ואמרינן עלה בכריתות פרק דם שחיטה א"ר זירא לא שנו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת. ואקשינן עליה מיהא דתניא בפרק דם שחיטה דם הטחול דם הלב דם כליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה ופרקינן כי קתני אין חייבין עליו בדם דיליה כי קאמר רב בדם דאתי ליה מעלמא. מעלמא מהיכא אתי ליה אמר רבי זירא א"ר בשעת שהנשמה יוצא משרי'. ולפיכך המולח את הלב צריך לקורעו ולהוציא דם שבתוכו לא קרעו בשעת מליחתו קורעו לאחר מליחתו ומוציא את דמו. וכן הדין לענין בישולו שאם לא קרעו ובישלו קורעו לאחר בישולו ומותר דתניא בפרק כל הבשר הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. ולא שנא צלאו ולא שנא בשלו בקדרה משום דלב שיע ולא בלע כדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין וכן פירש רש"י ז"ל. ועיקר דסתם בישול בקדרה משמע. וכן דעת הר"ז ז"ל. ואעפ"י שרבנו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל פירשה בצלי דוקא אלא שאין אני מאריך כאן בראיותיהן. והכל מבואר בחידושינו פרק כל הבשר. ואם תקשה היאך איפשר שינצל מלבלוע מחמת דשיע והנה הוא חלול ופתוח בכמה מקומות להוציא ולהכניס ואם כן תתירנו אפילו נתבשל עם הנבלה וזו מקושיותיו של הרמב"ן ז"ל. ועל דבר זה סמך לפרשה דוקא בצליה ואנא גברא רבה חזינא תיובתיה לא חזינא דמאי קושיא דדילמא אפילו נתבשל עם הנבלה הכי נמי ומאי תימהא טפי בלב יותר מבכבד דאמרינן הכבד אסורה ואינה נאסרת. ואוקימנא בכבד דאיסורא ואינה נאסרת בכבד דהיתירא שנתבשל עם איסורא. ועוד דדילמא נתבשל בקדרה של נבלה אסור ודם שאני משום דדם מישרק שריק ואינו נבלע בלב דשיע ואפילו נתבשל עמו. והשתא אתי שפיר דקתני בהדי הכחל והלב ובתרווייהו קתני נתבשל ובכחל ודאי אפילו נתבשל בקדרה קאמר והלכך בר זוגיה נמי דהיינו לב אף בנתבשל בקדרה קאמר וכן עיקר. ולענין בשר שנתבשל עמו בשלא קרעו אם נתבשל בעודו דבוק עם העוף שמעתי משום רש"י ז"ל שמשערין בכל העוף ולא ידעתי טעם לדבר ואם מפני שהוא דן הכל בחתכה אחת ואמרינן בכוליה משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן הא ליתא דירך שנתבשל בה גיד הנשה יוכיח שאין משערינן אלא בגיד לבדו ואפילו למאן דאמר יש בגידים בנותן טעם. ואף כאן בלב לבדו משערינן ולא בכוליה עוף. ולענין מולייתא והוא בשר שלא נמלח שממלאין בו העוף או הכרכשת וצולין אותן על גבי האש אי נמי עוף שמבשלים בתוך הבצק שקורין פנאדה. גרסינן בפרק כיצד צולין אמר רבא האי מולייתא שריא א"ל אביי והא (דף עז) בלעא דמא שהבשר שנתן בתוכו לא נמלח ופולט דם והעוף בולע ודוקא בשלא נמלח אבל בבשר שנמלח פשיטא דשרי. ובכי הא לא הוה מקשה ליה אביי והא קא בלע דמא דלאחר שנמלח אין מחזיקין בו דם ואפילו לקדרה שפיר דמי. אלא ודאי רבא אפילו בשלא נמלח קאמר ועליה קא מקשה אביי ופריק כבולעו כך פולטו. ואמרינן נימא מסייעא ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי טעמא לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו. ודחינן לא שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל. ואם תאמר ובר מן דין מאי קא מייתי ראיה מפסח שנותן בני מעיו לתוכו. דילמא התם בשמלח כרעיו ובני מעיו לא היא דאין דרכן לצלי למלוח כדרך שצריך לקדרה להכשיר הבשר מידי כל דמו אלא כדרך שאמרו באיברי קדשים מולחו והופכו ומולחו ומעלהו. וכן אין דרכן למלוח כמליחת הקדרה בשר או עוף שטופלין בבצק כדרך שעושין בפנאדה. ולפיכך הביאו ראיה מהא דאמר סבא טפליה בר גוזלא לרב ואמר ליה רב אי מעלי טפלי הב לי דאיכול ודחינן ההיא בסמידא דמתוך שהוא קשה מתחלחל והדם זב ויוצא ממנו דכבולעו כך פולטו. וקשיא והא רבא איקלע לבי ריש גלותא וטפלו להו בר אווזא ואמר אי לאו דחזיתיה דזיג כי זיזא חיורא לא אכלי ואי סלקא דעתך אמרינן דכובלעו כך פולטו מאי איריא זיג אפילו כי לא זיג נמי. ופריק ההיא בחיורתא דפריד כלומר בקמח מנופה שהוא דק ונדבק הרבה ואינו פולט מה שבולע. ומסקנא הילכך דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי דודאי פליט דחיורתא אי זיג כזוזא חיורא שרי ואי לא אסיר דשאר קמחי אסמיק אסיר לא אסמיק שרי. האי מולייתא מאן דאסר אפילו פומא לתחת למאן דשרי אפילו פומא לעיל. והילכתא מולייתא שריא ואפילו פומא לעיל. כלומר לצלי ואפילו בלא מליחה אבל לקדרה ודאי אסור אלא אם כן מלח כדרכו לקדרה. ואם מלחו יפה כדרך שמלחו לקדרה שפיר דמי ואפילו לקדרה והרמב"ם ז"ל שאסר לא ירדנו לסוף דעתו ולא נראו דבריו. דין ככר שחתך עליו בשר וכלי שמשימין תחת הצלי לקבל שמנונית. והוא הנקרא בלשון חכמים בני דוגי. גרסינן בפרק כל הבשר אמר ר' נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליו בשר אסור לאכלו פירוש בשר שצלאו בלא מליחה ובשהגיע לכלל צלייה כמו שדרכו של אדם לאכלו. והני מילי דאסמיק אבל לא אסמיק לא. והני מילי דאברי סומקא לאבראי. והני מילי בסמיכתא אבל בקלישתא שרי. שמואל שדי ליה לכלביה. רב הונא יהיב לשמעיה. ואקשינן לרב הונא מה נפשך אי שרי לכולי עלמא שרי ואי אסיר לכולי עלמא אסיר. ופרקינן שאני ר"ה דאנינא דעתיה. ולשדייה לכלביה קסבר מאכל אדם הוא ואין מאכילין אותו לכלבים. רבא אכיל וקרי ליה חמר בשר. וגרסינן תו התם אמר ר' נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו. מנא ידעינן אמר מר זוטרא משמיה דר"פ משיעלה תמרתו מתקיף לה רב אשי ודילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל אלא אר"א לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי תלת גללי דמילחא ושדי ליה בי דוגי בתר הכי שאפו ליה. א"ל רב אחא בר רב יוסף מי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל ככר שחתך עליו בשר אסור לאכלה התם אגב חורפא דסכינא פלטיה. והרב אלפסי ז"ל פסק בככר שחתך עליה בשר לקולא כרבא וכר"ה ופסק בהא דאין מניחין כלי תחת הבשר כרב אשי והראב"ד ז"ל הקשה דרבא מיקל מדשמואל. ורב אשי מחמיר מדשמואל והיאך איפשר לפסוק כמאן דמיקל מדשמואל וכמאן דמחמיר טפי מיניה. ועוד הקשה שמואל גופיה דלא אסר אלא ככר אבל הבשר מישרא שרי ולטעמיה כיון שהככר אסור היאך הבשר מותר והלא הדם שיוצא ממנו חוזר ונבלע בתוכו עם חתיכתו עם הככר ועוד לרב אשי דאמר לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמילחא ושאפיה ליה כי עביד נמי הכי מאי הוי הרי הדם והשומן שניהן חמין הן והיאך אין הדם אוסר את השומן. וגם הכלי שנופל הדם חם לתוכו היאך אינו נאסר. ותירץ הוא ז"ל דשמואל גופיה כשאסר לא אסר אלא משום מראית העין דכיון דאסמיק ואיברי סומקא לאבראי איכא משום מראית העין כדם שעל הככר דאמרינן גוררו ואוכלו ודם דגים שכנסו שאסור משום מראית העין והילכך שעל הככר אסור דאיכא משום מראית העין. אבל מה שחזר ונבלע בתוך הבשר אינו אסור דהא אין בו משום מראית העין. ומה שהתיר להניח כלי תחת הבשר לאחר שתעלה תמרתו דקסבר דמעתה אין דם יוצא ונפלט מן הבשר ומה שיוצא ממנו אין בו משום מראית דם כדי שיוכל לטעות בו. ורבא סבירא ליה בדם שעל הככר דאע"ג דאסמיק לא טעו בהי אינשי דכל שהגיע לכלל צלייה שיהא ראוי לאכילה אין דם שיוצא ממנו אדום כל כך שיהא כמראה דם אלא כאדמימות מים אדומים היוצאין מן הבשר וחמר בשר קרוי ליה אינשי. ורב אשי נמי כרבא סבירא ליה בהא לפי שהוא בלוע בככר אבל בסומקא דדאיב למנא דאיתיה בעיניה אע"ג דמנפשיה נפיק ולא אגב דוחקא דסכינא סבירא ליה לרב אשי דאית ביה משום מראית העין דהוה ליה כדם דגים שכנסו ואי לא מייתי תרי גללי דמילחא ושפי ליה לדמא אסור דדילמא איידי דקריש פריש דמא מיניה וקאי לצד אחד ואיכא משום מראית העין והילכך למאי דבלע מהדדי או דבלע מנא לא חיישינן דהיתירא הוא והוה ליה כדם של בין השינים דאמרי מוצצו ואוכלו. ודרך הרב ז"ל בזה אינה מחוורת בעיני דמכלל דבריו משמע דדוקא כשחתך על גבי הככר הוא דשרו רבא ורב הונא ומשום דלא קאי באפי נפשיה הא חתכו על גבי כלי אסור. ואינו במשמע דהא שמואל גופיה לא אסר ליה אלא בדאסמיק ואברי לבראי ובסמיכתא ובכי הא הוא דשרי רבא וקרי ליה חמר בשר לומר דמראה אדום כזה אינו כמראה דם ולא טעו ביה אינשי אלא חמר בשר קרו ליה. ועוד דאי רב אשי בבי דוגי משום מראית העין הוא דאסר ומאן חאיש למראית העין טפי מדשמואל ואדרבה למראית העין דלא חאיש רבא ורב אשי חאיש שמואל למאי דחאיש רב אשי לא חאיש שמואל. ועוד דהא בבי דוגי ליכא משום מראית העין דהא שמואל לא קא שרי עד שיכלה מראה אדמימות שבו ורב אשי משום דילמא עילאה לא בשיל הוא דקא אסר כלומר דשמא עדיין לא נתבשל ודם גמור הוא שינטף ממנו לכלי. ונראה לי דשמואל בככר שחתך עליה בשר משום חשש דם גמור הוא דאסר דכיון דאיברי סומקא לאבראי וסומקא סמיכתא הוא איכא למיחש דילמא דם הוה ביה ואגב דוחקא דסכינא נפקי ומיהו הבשר אין אסור דאין הבשר חוזר ובולע ממנו משום דכבד צונן הוא וקיימא לן דתתאה גבר ומקדר ליה לדם שעליו ועוד שמואל לאו כודאי דם חשיב ליה אלא משום ספק דם אסר ליה ואפילו תמצא לומר דדם גמור אינו אסור אלא מדרבנן דדם שבשלו אינו אסור מדאורייתא כדאיתא במנחות פרק הקומץ וספיקו להקל אבל מה שהוא בעין על הככר הוא דאסר שמואל ותדע לך מדאמרינן רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר דאלמא שמואל דאסר ליה לא קרי ליה הכי אלא דם וחלופא בבי דוגי דלשמואל משתעלה תמרתו תו לא חאיש דכודאי משוי ליה דמעתה לא נפיק דם מנפשיה ורבא ורב אשי בדם שעל הככר סבירא להו דכיון דנצלה הבשר עד שיהא ראוי לאכילה בודאי אין שם דם וחמר בשר הוא אבל בי דוגי כיון דלא נצלה עדיין כל כך שיהא ראוי לאכילה חיישינן דילמא עילאה לא בשיל ודם גמור הוא. ותדע לך דמשום חשש דם גמור קאמר רב אשי דהא אמר דילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל. ואם תאמר אם כן אי יהיב ביה גללי דמילחא נמי ליתסר דהא בלעי מהדדי הא ליתא דלעולם לא בלעי מהדדי אלא נבללין הן להדדי וכי רמי ביה מילחא מישאב שאיב לדמא ואי איכא דמא שכין בשיפולי מנא לגמרי ושומנא קפי לעיל. ומנא נמי לא מיתסר דהא ספיקא הוא ואפילו איכא דם גמור דרבנן הוא כדאמרן דדם שבשלו הוא והילכך ספיקו להקל ורב אשי נמי דאמר מייתי תרי תלת גללי דמילחא משיעלה תמרתו קאמר אבל לשויי בי דוגי מקמי דתכלי אדמימות לא משום דאכתי איכא ודאי דם ואפילו הכי לכתחילה לא עד דאיכא תרי גללי דמילחא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן הילכך מספיקא בדרבנן לא אסרינן למנא ובגללי דמילחא משתעלה תמרתו שרינן לכתחילה לאנוחי בי דוגי. וכן נראה לי. וכתב הרב בעל הלכות ז"ל דדוקא תרי תלת גללי דמילחא (דף עח) אבל טפי לא שרוב המלח שוברת כח הדם ומתערב עם השומן והרב בעל התרומות ז"ל כתב הילכך אנן דלא בקיאינן בשיעור מלח ליתן בכלי אם כן אסור ליתן כלי לקבל השמנינות אלא אם כן מלח הבשר ושהה שיעור מליחה והודח יפה כדין בשר שמשמימין בקדרה. ולפי מה שכתבתי דספק דרבנן היא בדיעבד מותר. ולענין כבדא בבי דוגי אסור בכל ענין דגרסינן התם כבדא תותי בישרא שרי ואי איכא בין דוגי אסור. ואקשינן מאי שנא מבשרא ופרקינן דמא דבישרא שכין דכבדא קאפי :
ניקור גיד הנשה תחלה אבאר במה נוהג. ואחר כך אבאר אם אוסר תערובתו אם לאו. ואחר כך אבאר אם מותר בהנאה אם לא. ואחר כך אבאר אם נאמר בו רבו המצויין בניקור מומחין הן כמו שאמרו בשחיטה אם לאו. במה נוהג. שנינו בפרק גיד הנשה גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל. ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וכבר כתבתי דין גיד הנשה של שליל בשער החמישי של בית שני. ונוהג בכוי דבכף הירך תלייה רחמנא וכדגרסינן בכריתות בריש פרק דם שחיטה גיד הנשה שלו כלומר של כוי מנין בכף הירך תלייה רחמנא והאי אית ליה כף. והא דתנן נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל דלא כר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עלה וכסתם מתניתין. והא דתנן אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף בעי עלה ר' זירא אית ליה לעוף ועגיל אית לבהמה ולא עגיל מאי בתריה אזלינן או בתר מיניה אזינן וסליקא בתיקו. והילכך אזלינן בתרווייהו לחומרא דאיסורא דאורייתא היא. ובין אית לעוף ועגיל בין אית לבהמה ולא עגיל אסירי. כמה ממנו אסר. גרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הם פנימים הסמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. והתניא חיצון הסמוך לעצם אמר רב הונא בר יהודה היכא דפרעי טבחי. ופנימי נמי לא אסרה תורה ממנו אלא שעל הכף בלבד דאמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר אשר על כף הירך. ומיהו כולהו אסירי מדרבנן דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו דר"מ ר' יהודה אומר גוממו עם השופי וקיימא לן כר' מאיר. דגרסינן התם בר פיאלי הוה קאים קמיה דשמואל הוה מנקר אטמא חזייה דגיים ביה אמר ליה חות ביה טפי אי לא חזיתיך הוית ספית לי איסורא אירתת נפל סכינא מידיה אמר ליה דאורי לך כר' יהודה אורי לך אמר רב ששת מאי דשקל בר פיאלי דאורייתא לר' מאיר ומאי דשייר דרבנן לר' מאיר דאי לר' יהודה אפילו דרבנן לא שייר שמנו של גיד אסור כולו ממנהג קדושים אבל מדאורייתא מותר. דגרסינן התם אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל ואוקימנא בחלבו דגיד ומדאורייתא דגרסינן התם ומודה שמואל שאסור מדרבנן דתניא שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. ולענין תערובתו שנינו בפרק גיד הנשה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זה אסורה כלומר אעפ"י שלא נתבשל בה אלא גופו של גיד דקסבר האי תנא יש בגידין בנותן טעם אע"ג דעץ הוא יש בו קצת טעם לאסור תערובתו. ולית הלכתא כוותיה אלא כר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דאמר אין בגידין בנותן טעם וקיימא לן כוותיה. דגרסינן התם ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר זבינא אבבא אמר ליה מאי אמר לך אמר ליה שרייה ניהליה א"ל תני ועייל קמיה א"ל זיל אימא לההוא דיתיב אבבא לא תצערן אין בגידין בנותן טעם. כי אתו לקמיה דר' אסי משדר להו לקמיה דר' יצחק דמורי להיתירא משמיה דר' יהושע בן לוי וליה לא סבירא ליה. והלכתא אין בגידין בנותן טעם. פירוש בגופו של גיד אבל שומנו וקנוקנות שבו יש בהן בנותן טעם ואוסרין הן תערובתן. ויש מי שאומר דאפילו שומנו וקנוקנות שבו אין אוסרין תערובתן בנתינת טעם דהא אינהו משום גזרת גופו של גיד נגעו בהם ואם הגיד שהוא העיקר אינו אוסר תערובתו בנתינת טעם היאך נגזר שומנו וקנוקנות שבו משום גזרה דגיד. ומביאים ראיה ממה שהקשו בריש פרק גיד הנשה גיד הנשה נוהג במוקדשין פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד הנשה מיניה. וכי תימא סבר האי תנא אין בגידין בנותן טעם. ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא. ומי סבר האי תנא אין בגידין בנותן טעם והא תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זה אסורה. ואם איתא דאפילו למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם סבר דשומנו וקנוקנות שבו אוסרין תערובתן בנתינת טעם. מאי קושיא לימא לעולם קסבר אין בגידין בנותן טעם ודקתני ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה בשנתבשל בה שומנו וקנוקנות שבו. וליתה מדגרסינן התם אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בשאינו מינו והיתירא בטעמא כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין מין בשאינו מינו ואסורא כגון בשר בחלב ואיכא קפילא בקפילא מין ומינו דלא יכיל למיקם אטעמא כגון שמנוניתא דגיד בששים. וכך הגירסא ברוב הספרים. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן נמצאת בפירושי הראב"ד ז"ל. ועוד דגרסינן התם הנהו אטמתא דבישרא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי. אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי וקא מפרש התם דפלוגתיה במליח הרי הוא כרותח אי כרותח דצלי קאמר אי כרותח דמבושל קאמר. אלמא כולהו סבירא להו דבנתבשל אסור והני רבנן בתראי ודאי אין בגידין בנותן טעם סבירא להו דהא איפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא דאין בגידין בנותן טעם. והא דלא אוקי בריש פרק גיד הנשה הא דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בנותן טעם אסורה בשומנו וקנוקנות שבו תירץ רבנו יעקב ז"ל דסתם גיד דקתני לא משמע ליה שומנו וקנוקנות שבו אלא גופו של גיד ועיקר. ולענין היתר הנאתו. גרסינן בריש פרק כל שעה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא לך בו היתר אכילה טעמא דכתב רחמנא לא יאכל הא כתיב לא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע. ופליגא דר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מותיב ר' יצחק נפחא הרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ותנן שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. ופרקינן קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה. כלומר כיון דכתב רחמנא לגר תתננה ואכלה כל מה שראוי בה לגר באכילה התיר. ואקשינן הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר ופרקינן מאן שמעת ליה דאית ליה אין בגידין בנותן טעם ר"ש דתניא האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה רבי יהודה מחייב שתים ור' שמעון פוטר. ולרבי שמעון הכי נמי דאסור דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה ר' שמעון אוסר. ויש מרבותי נוחי נפש שאמרו דכיון דקיימא לן כר"ש דאמר אין בגידין בנותן טעם על כרחין גיד הנשה לא הותרה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בתשובה דנראין הדברים דגיד הנשה מותר בהנאה חדא דליתיה דר' אלעזר במקום חזקיה דחזקיה רביה דר' יוחנן רביה דר' אלעזר ולית הלכתא כר' יוחנן במקום חזקיה רביה וכל שכן דלית הלכתא כרבי אלעזר במקום חזקיה רביה וכל שכן דלית הלכתא כרבי אלעזר במקום חזקיה דהוא רבה דרביה. ועוד דלענין גיד הוי סתם במתנין להתירו בהנאה כדתנן שולח ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה ומחלוקת דרבי שמעון בברייתא וקיימא לן כסתם מתניתין ועוד דר' יוחנן דהוא רביה דר' אלעזר פוסק בכל מקום הלכה כסתם משנה וסוגיין כולה בפרק גיד הנשה הכי דתניא התם ובנכרי בין חתוכה בין שלימה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה ושקלי וטרו עלה דההיא ברייתא כולהו בתראה אביי ורבא ורב אשי לתרוצא ולא אדכרו התם פלוגתא דר' שמעון. ואי קשיא לך הא דפרישו בגמרא היתירא דגיד הנשה משום דקסבר יש בגידין בנותן טעם וכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ואנן הא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם לפי מה שכתב הרב ז"ל דאין הלכה כר' אלעזר במקום חזקיה לא קשיא כלל דההיא שקלא וטריא לר"א היא הא לחזקיה לא צרכינן לה כלל דלדידיה לית לן למיסריה בהנאה דהא לא יאכלו בני ישראל כתיב. אבל הרב ז"ל תירץ דאיפשר דאפילו לר' אלעזר מטעם אחרינא שרי דמיתיא ליה מקל וחומר מחלב כדקא מייתי ליה לר' יוסי הגלילי בשילהי שמעתא דהתם דאמרינן מה חלב שענוש כרת ומותר בהנאה גיד לא כל שכן. ור' שמעון דאסור פליג נמי בהא דאית ליה אין בגידין התם מה לחלב שכן הותר מכללן אצל חיה ולדידן לא מיפריך כדאמרינן התם ואידך אנן בהמה קאמרינן ובבהמה מיהת לא אישתרי. וכיון דסתם מתניתין שרי ליה בהנאה ליכא למידחית כלל דהא לא איפסיקא לן טעמא דשריותא משום דיש בגידין בנותן טעם היא דהא אפילו מאן דאית ליה אין בגידין בנותן טעם שרי מדין קל וחומר. והא דאיתמר בריש שמעתא הניחא למאן דאית ליה יש בגידין בנותן טעם אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאן שמעת ליה אין בגידין בנותן טעם ר' שמעון היא לרווחא דמלתא איתמר משום דאשכחן פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה בגיד הנשה דאסור בהנאה ואשכחן דאיפליגו אינהו גופייהו בנותן טעם דגידין תלי תניא בדתניא ומיהו אנן דבשילהי שמעתא איתמר טעמא דקל וחומר לא דחין סתם מתניתין בלא ראיה אלא הדרינן לכללא דנקטינן בכל מקום (דף עט) דסתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין ותדע דהא במסקנא אמרינן חזקיה ור' אבהו במאי פליגי ולא אמרינן בגיד הנשה. אלו דברי הרב ז"ל ונראין. והרמב"ם ז"ל מן המתירים. ולענין אם אומרין בניקור רוב מצויין אצל ניקור מומחין הן כמו שאמרו אצל שחיטה אם לאו שנינו בברייתא בפרק גיד הנשה השולח ירך לחברו שלימה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה. כלומר מפני שמקומה ניכר חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה מפני שאין מקומו ניכר. וכתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו ואותו מנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור אם לאו שהוא מותר ותולין בו שבקי הוא ויפה נקר דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אתי למיכל מינה עד דמחוי לה לבקי והבקי ודאי ידע אפילו בחתוכה אם ניטל ממנה גיד אם לאו. ואינו דומה למה שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כי הבהמה בחייה אין בה שום היתר לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד הילכך אמרינן בה רוב מצויין אצל ניקרו מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בבדיקת סכין ובהלכות שחיטה ובכל דיני שחיטה ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה לדקדק דדילמא טעמא דברייתא משום גזרת פושעין ומקילין היא דכל שרואין אותה חתוכה בחיתוכא דישראל אתי למימר דמנוקרת היא יפה הא אם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק על ידי בקי ידוע. ותדע לך דבפושע חיישינן דתנן בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומה ניכר. ואקשינן עלה בגמרא במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין כלומר ולא הכריזו שלימה נמי לא לישדר דלמא מחתך לה ומזבין לה. ופרקינן חיתוכא דנכרי מידע ידיע. אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דחיתוכא דנכרי לא ידיע. ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר דלמא מחתך לה ומזבין לה ואי חיתוכא דנכרי לא ידיע מדינא היכי סמיך ישראל דחתוכא היוצאה מתחת יד נכרי לומר שהיא מנוקרת אלא ע"כ משמע דמשום פושע ומיקל קאמר. ואם כן אף אנו נאמר כאן דמשום חשש פושע ומיקל קאמר ואעפ"י שאמרו דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דילמא שאני הכא דאיכא טירחא יתירה ואין הכל בקיאין בו. וי"ל דלעולם לאו משום חשש פושע ומיקל קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן ודאקשינן שלימה לא לישדר דילמא מחתך לה מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחיתוכא דנכרי לא ידיע ואפילו הכי קא אסר תנא דמתניתין לשדורי חתוכא ועל כרחין אי חיתוכא דנכרי לא ידיע טעמא דתנא משום חשש פושעין ומקילין הוא ולפיכך קא מקשה ואזיל לטעמיה דתנא כלומר לתנא דחאיש לרשיעי שלימה נמי לא לישדר משום דדילמא מחתך לה אהדר ליה דחיתוכא דנכרי מידע ידיע. ותנא דאסר בחיתוכא לאו לפושע חאיש אלא לכולי עלמא שרי דחיתוכא דישראל מידע ידיע ורוב המצויין במצות בקיאין הן בדקדוקיהן. כך נראה לי. ועוד הביא שם ראיה הרב ז"ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום דאמרינן אין חזקתו תרום ומפרש טעמא דאמרינן דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים טעמא דשוי שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים ואמאי ניחוש דילמא אתא איניש אחרינא דלא בקי בהפרשת תרומות ואפריש ולא קרא שם וקא שרינן טיבלא אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל מצות מומחין הן דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי וכן הניקור הזה ע"כ :
ניקור חלב תחלה אבאר איסור חלב במה נוהג ואחר כך אבאר איזה חלב אסור ואיזה חלב מותר. במה נוהג חלב נוהג בבהמה שנאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. ובפ"ק דכריתות ילפי לה מקרא דכתב חקת עולם לדורותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו דכתיב בעניינא דקדשים וקדשים בההוא עניינא לא איירי בהו חיה אף כל חלב שור וכשב ועז כי כתיב ליה נמי סתם לא איכא לספוקי בחיה והא דפרט הכתוב שור וכשב ועז אשמועינן קרא דבעינן דבר השוה בשלשתן לאפוקי אליה דחולין דלא מיתסרא. ומיהו בכריתות פרק דם שחיטה מרבי חלב כוי ואפילו למאן דאמר כוי בריה בפני עצמה הוא דהתם מרבינן דמו מכלל ופרט וכלל ואמרינן מאי קסבר אי קסבר כוי ספיקא איצטריך קרא למיסר ספיקא ופרקינן אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. ואמרינן אשכחן דמו חלבו מנין תלמוד לומר כל חלב. ותנן בפרק שני של מסכת בכורים כוי יש בו דרכים שוה לבהמה כיצד חלבו אסור כחלב בהמה. אי זה חלב אסור שנינו בברייתא בפרק אלו טרפות את החלב המכסה את הקרב ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף ר' עקיבא אומר מה חלב שעל הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף. ומיהו לאו כל תותב קרום ונקלף אסור אלא כל שהוא תותב קרום ונקלף ושאינו מכוסה בתוך הבשר אבל מכוסה בתוך הבשר מותר דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר וקא מפרש טעמא התם משום דכתיב ואת החלב אשר על הכסלים שעל הכסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים. ואקשינן והא אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חיורא דתותי מתני אסור. ופריקנא אביי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא ואמר ר' יוחנן אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא נהירנא כד הוינן בי מדרשא אמרי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא. וגרסינן התם אמר רב ששת אמר רב אסי חוטי חלב אסורין ואין חייבין עליהן כלומר אסורין מדרבנן חוטי כוליא אסורין ואין חייבין עליהן לובן כוליא רב ורב חייא חד אסר וחד שרי רבא ממרטוט ליה ר' יוחנן ממרטוט ליה כלומר מסירין ממנו אפילו מה שבתוך הכוליא רב אסי גיים ליה כלומר שאינו מסיר ממנו אלא מה שהוא מגולה. אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתבר דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות. ולענין פסק הלכה הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו כרב אסי מדפסק אביי כוותיה ומייתי לה מדשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר וקיימא לן כשמואל דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ושמעתי שכן פסק רב אחא משבחא גאון ז"ל נראה דאינהו ז"ל לא גרסי הכא רבא מטרטוט ליה אלא רבה דאלו אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. ומיהו יש תמה בדבריהם דבכל הנוסחאות גרסי רבא ועוד דהוה ליה רב אסי לגבי ר' יוחנן והלכה כר' יוחנן דרביה הוא ורש"י ז"ל פסק כרבא ור' יוחנן דממרטי ליה וכן פסקו הר"ז הלוי והרב בעל התרומות ז"ל. ומכל מקום כולהו פסקו כשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר דהא ליכא מאן דפליג עליה ותדע לך דהא ר' יוחנן דפליג בכוליה אית ליה כשמואל וכדקאמר אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא וכד הוינא בי מדרשא אמרי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא ואם תאמר אם כן מאי שנא חלב שבתוך הכליות דאסרי איכא מאן דאמר דהתם כיון דאמר ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור אם כן לא איצטריך קרא למיסר אלא שעל הכליות דמה שבתוך הכליות כבר נאסרת כדאמרן אבל חלב שבתוך הכסלים מיסר אסור לא הוה ליה למיכתב אשר על הכסלים אלא מדכתב רחמנא הכי שמע מינה דחלב שבתוך הכסלים שרי. ומיהו קשיא לי דכל כהאי גוונא לא שתיק גמרא מיניה. ואם איתא כי אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא דאמר רב אבא אמר ר' יהודה אמר שמואל וכו' הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא וכו' והוה ליה לגמרא למימר ולא היא דשאני התם דמדאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור. אלא נראה לי כמו שפסק הרב אלפסי ז"ל עיקר. והא דרבא ור' יוחנן דממרטי ליה דילמא מדת חסידות ולהחמיר על עצמן דהא לא אמרינן רבא אסר ור' יוחנן אסר כדאמרינן רב ור' חייא חד שרי וחד אסר. והא דאמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא משום דאיהי שרי בהדיא אבל מדרבא ור' יוחנן לא איסורא שמעי ולא היתירא לעלמא שמעינן. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה מדשמואל דהא אפילו רבא ור' יוחנן מודו בה ומדאורייתא מישרא שרו ליה י"ל דמשום דפליגו ביה רב ור' חייא וחד מייניהו אסור אמר אביי דמדאורייתא שרי מדשמואל ומדאמר שמואל מותר שמע מינה דמותר לגמרי קאמר ואפילו מצות פרוש אין בו כך נראה לי. גרסינן התם אמר ר' יהודה אמר שמואל חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב. וא"ר אבא אמר שמואל תרבא דאקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים אר"י אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעיא גרירא וזהו חלב שעל הדקין. פירש רש"י ז"ל כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרור חלב שעליהן עד ארך אמה וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו ר"י ור"ע בפרק אלו טרפות. ור"ח ז"ל כן פירש ומשם אחרים כתב שהיא המעיא הנמשכת מן הכרכשא ולמטה. ולא מיחוור דכרכשא לא מיקריא מעיא אלא הדקין וכדאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגומא הדרא דכנתא וכרכשא ולעולם קורין אותה חלוחלת או כרכשא. והפירוש הראשון עיקר. ואמר רב יהודה חוטין שבעוקץ אסורין. חמשה חוטין אית בכפלי תלתא מימינא תרי משמאלא תלתא מיפצלי לתרי תרי ותרי מיפצלי לתלת תלת. למאי נפקא מינה דאי שליף להו אדמחמימי מישתלפי ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו. ואמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשא חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליתא משום תרבא דידא ודלועא משום דמא למאי נפקא מינה הנך דמשום דמא אי חתיך ומלח להו שפיר דמי והנך משום תרבא לית להו תקנתא. ואמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה חמשא קרמי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליאתא משום תרבא ותרי משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליאתא משום תרבא דביעי ודמוקרי משום דמא. רב יהודה בר' הושעיא הוה קליף טחלא ללוי בר רב הונא בר חייא חזייה דגאים ליה מעילאי אמר ליה הות ביה טפי אתא אבוה אשכחיה אמר ליה לא צריכא הכי אמר אבוה דאימא משמיה דרב ומנו רב ירמיה בר אבא לא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד איני והאמר רב המנונא תנא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו היכי דמי אילימא שעל הדד אמאי אין חייבין עליו אלא לאו דכוליא. א"ל אי תניא תניא. והילכך כוליא אסור אלא שעל הדד אסור דאורייתא ושלמטה ממנו אסור מדבריהם. תניא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו ושעל הכוליא אסור וחייבין עליו. ופרישו דשעל דד הטחול אסור וחייבין עליו הא שלא כנגד הדד אסור מדרבנן ואין חייבין עליו. ושעל הכוליא הקרום העליון שהחלב שוכב עליו אסור וחייבין עליו והקרום התחתון הסמוך לבשר הכוליא אסור ואין חייבין עליו. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' הושעיה חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כרבי ישמעאל שאמר משם אבותיו. ותניא את כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שעל גבי הדקין. כלומר ריש מעיא באמתא דאמר רב יהודה דבעי גרירה וכמו שכתבנו למעלה. ורבי עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה. ואפיכנא דר' ישמעאל לר' עקיבא דר' ישמעאל אמר להביא חלב שעל גבי הקיבה ור' עקיבא אמר להביא חלב שעל גבי הדקין. אבל שעל גבי הקיבה מותר. וגרסינן התם דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאיתרא. איכא דאמרי דאיתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא וקיימא לן כלישנא קמא דבאיתרא פליגי אבל דאקשתא לכולי עלמא אסיר. דאמרי התם אמר רבא שמעינן מינה דרב נחמן תרתי חמצא ובר חמצא חד סתים וחד לא סתים כלומר דחלב טהור סותם וחלב טמא אינו סותם. וחמצא היינו דאקשתא ובר קשתא היינו דאיתרא כדאיתא התם וקאמר דחד מינייהו סתים ואפילו לבני בבל דלא אכלי ליה כיון דבני ארץ ישראל אכלי ליה וכדאמרינן התם אמר רב נחמן אינהו אכלי ליה וסתים אנן מיסתם נמי לא מיסתם בתמיה ובודאי דהא אליבא דלישנא קמא אתיא דאלו ללישנא בתרא חד דלא סתים לא משכחת ליה דכיון דבני ארץ ישראל אכלי ליה לבני בבל מיסתם נמי סתים ועוד דסוגיין דבפרק מקום שנהגו כלישנא קמא אתיא דאמרינן התם כי אתא רבב"ח אכל דאיתרא על לגבי רב אויא וכסייה אלמא אפילו דאיתרא נמי לא אכלי בני בבל ובדידיה הוא דפליגי אבל דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסור. גרסינן התם אמר רב אויא הוה קאימנא קמיה דר' אמי קמוץ והבו ליה ואכל פירש רש"י ז"ל קמוץ שהיו נוטלין ממנו מעט מלמעלה מההוא דאיתרא מפני שחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר שמעיה דרבי חנינא הוה קאים קמיה דרבי חנינא אמר ליה קמוץ והבו ליה דייכול חזייה דהוה מחסס אמר ליה בבלאי את גום שדי. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל דלדידן תרווייהו אסירן דבתר בבל גרירינן דאנן בני גולה אנן אבל הרב אלפסי ז"ל כתבה להא דר' יצחק בר' נחמני דאמר חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמר משם אבותיו וקיימא לן כוותייהו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאשכחן ליה לר' עקיבא ולר' ישמעאל משם אבותיו דשרו וכהני נמי נהגו בו היתר וכמה רבנן סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסור אנן לא חיישינן למנהגא אלא היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהגו שרי גרסינן בפרק גיד הנשה איתמר טבח שנמצא אחריו חלב ר' יהודה אמר בכשעורה ור' יוחנן אמר בכזית. אמר רב פפא ולא פליגי כאן להלקותו כאן להעבירו. אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות. והלכתא להלקותו בכזית להעבירו בכשעורה. ומדקאמר הלכתא משמע דמר זוטרא לא לפרושי מילתא דברי ר' יוחנן הוא דאתא אלא לאיפלוגי עליה הוא דאתא דרבי יוחנן בעי כזית להעבירו במקום אחד ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות ומשום הכי פסיק גמרא כר' יוחנן דסתמא כזית דקאמר במקום אחד הוא דקאמר. וכן משמע מדברי ר"ח ז"ל דלא מייתי דברי מר זוטרא כלל. אבל הרב אלפסי ז"ל הביא דברי מר זוטרא (דף פ) ומאי דפסק גמרא. ולא נתברר דעתו בזה מה הוא. גרסינן בפרק קמא דחולין אמר ר' יהודה אמר ר' הטבח צריך שיהיה לו שלש סכינין אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים. ואקשינן ונתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואחר כך נחתוך בה חלבים. ופרקינן גזרה שמא יחתוך חלבים ואחר כך יחתוך בשר. פירוש שאלו חתוך חלבים ואחר כך בשר צריך שפשוף גדול יתר מכדי שפשוף הדחה מחמת דם כדי להעביר שמנינות החלב שנסרך בבשר ושמא ישכח לשפשף היטב כדבעי. ואמר ר' יהודה א"ר הטבח צריך שיהו לו שני כלים של מים אחד שמניח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. וליתקין ליה חדא ונדיח בו בשר והדר נדיח בו חלבים גזרה שמא ידיח חלבים ואחר כך בשר כלומר וידבק שמנינות החלב בבשר. ולפיכך צריך להזהר מנקרי הבשר להיות להם שני סכינין אחד לחלב ואחד לבשר. ועכשיו ראיתי לכל מנקרי בשר שאין להם אלא סכין אחד ומנהגן של ישראל תורה היא. ונראה ליה שסמכו על דבר זה שלא הצריכו סכין שניה אלא משום חתיכת חלבים ממש אבל גיד ושמנו אינן שמנים כל כך שידבק מהם בסכין ונהגו להיות לפניהם סמרטוט קשה לקנח בהן סכין בכל פעם ופעם כדי להסיר שמנינות החלב הדבק על הסכין. וצריך להיות אדם רגיל ללמד בתוך ביתו להדיח את הבשר יפה יפה ולשפשף היטב כדי לצאת ידי ספיקות אלו. וגרסינן התם אמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדאיב תרבא ובלע בישרא. ואקשינן אי הכי כי תריצי נמי דאיב תרבא ובלע כפלא. ופרקינן קרמא איכא ופסיק מתתאי. ואקשינן אי הכי מעילאי נמי איכא קרמא. ופרקינן איכא וקליש ואיידי דמשמשא ידי דטבחא מיפתת. ופירשו בתוספות דדוקא בעוד שהם חמים אבל לאחר שנצטננו מותר וקרא כתיב וישימו את החלבים על החזות. ופירש רש"י ז"ל דדאיב תרבא ובלע בשרא שהחלבים והבשר מתחממים וזב החלב ובולע הבשר. נראה מדבריו דאפילו בדיעבד הבשר אסור. ושמא בקליפה סגי ליה שהרי אינו רותח גמור ודי אם יהיה כרותח דבית השחיטה דסגי ליה בקליפה אפילו לרב. ועוד דבשר צונן הוא ואפילו היו החלבים חמין דהא קיימא לן כמאן דאמר חם לתוך צונן תתאה גבר ואין התחתון בולע אלא כדי קליפה והרמב"ם כתב דכל אלה אינו אלא לכתחילה משמע שהוא מפרשה מטעם שמא ישכח מלשפשף היטב אבל בדיעבד בשפשוף גדול די לו גם בזה. וקשה לי קצת דהא דאיב תרבא ובלע בישרא קאמר :
ולענין מורנא דבשרא וקוקני והם התולעים הנמצאים בבהמה ובדגים. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר ר' ששת בריה דרב אידי קוקני שרו מאי טעמא מינה קא גבלי. אמר רב אשי פשיטא משום דלא מישתכחן דרך בית הרעי. והלכתא קוקני אסירי מינם נאים ועייל באוסיה. וברוב הספרים מינם נאים כוורא ועייל באוסיה. פירש רש"י ז"ל קוקני תולעת שבריאה ושבכבד. והקשה עליו רבנו תם ז"ל אם כן תיקשי לרב שישא ולר"א דשרי להו מהא דתניא התם ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה ואע"ג דקא גבלי מינה. ולפיכך רבנו תם ז"ל פירש דבדגים מיירי. וכן פרשו הגאונים ז"ל וכגרסת רוב הספרים דגרסי מאי טעמא מינם נאים כוורא ועייל באוסייה. והילכך בין דבשרא בין דכוורי אסירי. מורנא דבשרא אסירן דכוורא שריין א"ל רבינא לאימיה איבלא לי ואנא איכול. כלומר מורנא דכוורא. ופירוש מורנא תולעים הגדלים בבהמה בין עור לבשר וכן בדגים. א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא בר נפחא לרבינא מאי שנא מדתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה. ופריק ליה הכי השתא בהמה בשחיטה מישתריא והני כיון דלא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימי אבל דגים באסיפא בעלמא מישתרו כי קא גבלי בהיתירא קא גבלי. ולא דמי לקוקני שהם נמצאים במעי הדגים דהתם חיישינן דמעלמא אתו וכדאמרינן דמינם נאים כווארה ועייל באוסיה. ותולעים הגדלים בין בחתיכת דג בין בחתיכת בשר כל שלא פירשו מישרא שרו דההיא שעתא בהמה לא בעי שחיטה וכי קא גבלי בהיתירא קא גבלי דלא אסרו מורנא דבישרא אלא כשהתליע מחיים אבל כשהתליע לאחר שחיטתה אפילו דבשרא שרי דהוה ליה כפרי שהתליע לאחר שנתלש. ודוקא בשלא פרשו אבל פרשו אפילו על גבי חתיכה אסור וכדבעי רב אשי בתולעת שבתמרה על גבי תמרה מהו וסלקא בתיקו ולחומרא. ולענין תולעים הגדלים בפירות בעודן מחוברין בקרקע גרסינן בפרק אלו טרפות אמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ. ואמרינן לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשין ויתושים שבאכלוסין ותולעת שבתמרים ובגרוגרת ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעים שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי דאיתלע פירא גופיה הא דאיתלע באיביה הא דלא אתליע באיביה. ודחינן לא אידי ואידי דאתליע באיביה והא דאיתלע אילנא והא דאיתלע פירא דייקא נמי דקתני לרבות תולעת שבעיקרי זתים ותולעת שבעיקרי גפנים שמע מיניה. ודקדקו מכאן רבנו יעקב ורבינו יצחק בר' אברהם ז"ל דלית הלכתא כשמואל. אבל בהלכות גדולות ובשאלתות דר' אחאי פוסקין כשמואל מדאמר רב פפא לעיל בפירקין דאלו טרפות שמע מינה מדרב הונא דאמר כל שאין בו עצם אין מתקיים י"ב חדש. הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחא שתא שריין אלמא הלכתא היא. והא דאמרינן הכא דדיקא נמי דקתני לא דייקינן מינה דקישות שהתליע שריא אלא דהא דקתני כל השרץ לרבות תולעת שבעיקרי זתים בשהתליע אילנא מיירי ולא הוה סייעתיה דשמואל. ומיהו תיובתיה נמי לא הויא ולעולם הא דקתני להוציא זיזין שבעדשים ותולעת שבתמרים בשלא התליע באיביה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות וכן הרמב"ן ז"ל. ומלשון רש"י ז"ל נראה דדוקא כשהחור רחב כדי שיובל הרחש להתהלך בתוכו דהשתא קריא ליה שרץ השורץ שכך כתב בההיא דקישות שהתליע באיביה דטעמיה דשמואל דכיון דמהלכת התולעת בקישות בעודה מחוברת שורץ על הארץ הוא דמה שהיא מהלכת בתוך הקישות כאלו מהלכת על גבי קרקע ועל כן דקדקו ממנו רבותינו בעלי התוספות דאותן התולעים הנמצאים כפולים שאינן מהלכים בתוך הפרי אלא שהתולעת גדל בתוכו ואין חורו מחזיק יותר מגופו מותר. ואינו מחוור דכל תולע הגדל בתוך הפרי בעוד הפרי מחובר לקרקע לדברי שמואל הרי הוא כגדל על הקרקע וההוא ודאי שרץ השורץ על הארץ קרינן ביה. אלא בין כך ובין כך אסור והיינו נמי דקאמר קישות שהתליע סתם ואלו כן היה לו לפרש שלא כל שהתליע אסור. ולענין פירות שרגילין להתליע באיביהן אם צריך לחוש להם מספק אם לאו. נראה מדברי רש"י ז"ל שאין חוששין להם אלא בשהתליעו ודאי דבהא דאמר רב פפא הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין. פירש הוא ז"ל הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש לבתר תריסר ירחי שתא שריין דאלמא משמע דדוקא שידוע שהתליעו ממש קאמר הא מן הספק אין חוששין להם. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הני פירי דהתליעו ומאי שנא תמרי דנקט ועוד דהא סתמא קאמר הני תמרי דכדא אלא ודאי משום דתמרי התלעה מצוית בהם אסורין לאכלן בלא בדיקה עד לבתר תריסר ירחי שתא שכל שהדבר מצוי בו חוששין לו. ואע"פ שהוא במיעוט דלמיעוט המצוי חששו כענין שחששו לסירכות שבריאה ואמרינן נמי בשילהי פירקין דאלו טרפות לא לישפי איניש שיכרא בליליא על גבי ציבתא מאי טעמא דילמא פריש לציבתא והדר נפיל לכסא אלמא לפי שיבחושין מצויין בשכר חששו להן מן הספק. והכא נמי לא שנא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל זה לשונו כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת ע"כ. ולפיכך הפולין והעדשים הרכים אסורין לאכלן בלא בדיקה מפני שתולעת מצויה בתוכו באיביהן מלבד הרחש הגדול הנקרא קורקו שגדל בפולין לאחר שנתלשו מאיביהן. ומכל מקום נראה דדוקא לכתחילה אבל אם עבר ובשל בשאינו יכול לבדוק מותרין כדרך שאמרו בבהמה שאם בא זאב ונטל בני מעיה שהיא עומדת בחזקת היתר. ועוד דהכא איכא תרי ספיקי חדא דילמא לא הוה ביה ואם תמצא לומר הוה ביה דילמא נימוח ובטיל. ואותן זבובין שבתוך הפולים שקורין קורקונש אינן גדלים במחובר וקודם שפרשו מן הפולין מותרין וכן אין לחוש שמא פירשו וחזרו לחורן שאין הדבר מצוי שיחזרו לחוריהן אחר שיצאו וכדמשמע בשילהי פרק אלו טרפות דגרסינן התם אמר רב הונא לא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא דילמא פריש ממנה לצבתא והדר נפיל לכסא ועבר משום שרץ השורץ על הארץ ואקשינן אי הכי גו חביתא נמי דילמא פריש לדופנא דמנא והדר נפיל. ופרקינן התם היינו רביתיה. ואם איתא אכתי ניחוש דילמא פריש לדופנא מאבראי והדר לגו חביתא אלא דלשמא פירש ממקום דביתיה והדר לגוייה לא חיישינן. ואעפ"י שסופן לצאת מן הפרי ולהיות פורחין כיתושין שבאכלוסין ואינן נאסרין משום שרץ העוף כיון שהן נוצרין מן הפרי עצמו כדתניא השורץ על הארץ להוציא זוזין שבעדשים ויתושין שבאכלוסין. ואוקימנא בשלא התליע באיביה. דאלמא כל כיוצא באלו אינן נאסרין משום שרץ העוף אלא משום שרץ הארץ. ולענין לבשל אותן פולין בלא בדיקה יש מי שאוסר שמא יצא הרחש מן הפרי על ידי מים ואחר שפירשה ודאי אסורה ולכך נהגו מקצת המדקדקים להרתיח המים תחילה יפה ואחר כך משליכן הפולין בתוך המים הרותחין כדי שימות הרחש בתוך חורו וכשיפרש מן הפרי לאחר מיתה אין בכך כלום. זו על דרך גרסת רש"י ז"ל דגריס בשילהי פרק אלו טרפות בעי רב יוסף פרשה ומתה מהו דאלמא דוקא בשפירשה ומתה לאחר כן קא מיבעיא אבל בשפירשה מתה מיפשטא ליה דשריא. אבל אותה הגרסא אין כל הנוסחאות שוות בה דיש מקצת נוסחאות שגורסין פרשה מתה וסלקא בתיקו. והלכך אעפ"י שמתה ואחר כך פרשה אסורה מספק. על כן יש אומר שצריך לשרותן תחילה במים צוננין כדי שיפרוש מחורו כל העתיד לפרוש ואחר כך ישים במים רותחין ודיו בכך. ואם נמצאת אחת או שתים בתוך הקדרה משליכן ואוכל את השאר. ומכל מקום אני תמה היאך מותרין בלא בדיקה תוך שנים עשר חדש מפני הרחש המצוי בהן הגדל באיביהן וכל שאנו חוששין להן בעודן רכים מפני הרחש המצוי בהן לאחר יבושתן מי התירן שהרי יכול הרחש להתקיים כל י"ב חדש ולפיכך כל י"ב חדש חוששין להן דגרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב הונא כל שאין בו עצם אין מתקיים שנים עשר חדש אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא בתר תריסא ירחי שתא שריין. אלמא תוך תריסר ירחי שתא אסירן ולפיכך מסתברא לי דכל שנים עשר חדש אסורין בלא בדיקה :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ד (עריכה)
השער הרביעי
[עריכה]השער הרביעי: בדיני בשר בחלב והכחל:
ותחלה אבאר אי זה בשר ואי זה חלב אסורין זה בזה דבר תורה. ואי זה אסור מדבריהם ואי זה מותר אפילו מדבריהם. ואחר כך אבאר באי זה ענין אסורין דבר תורה ובאי זה מדבריהם כדי לעמוד על דיני ספיקותיהן לפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. ואחר כך אבאר הענינים האסורין והמותרין בהן ואחר כך אבאר דין תנור שטחו פניו בשומן ואפו בו את הפת עד שלא הוסק התנור או לאחר שהוסק התנור. ודין פת או דגים שאפאום בתנור עם בשר. ואחר כך אבאר דין הכחל וכלים שנתבשל בהם ודין מליחתו עם בשר:
איזה בשר ואי זה חלב אסורין זה בזה דבר תורה. שנינו בפרק כל הבשר בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים פרט לחיהו לעוף ובהמה טמאה ר"י הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו האסור משום נבלה אסור משום בשר בחלב עוף שהוא אסור משום נבלה יכול יהא אסור משום בשר בחלב תלמוד לומר בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם. וחיה עוף דקאמר ר' עקיבא אינן מן התורה דוקא קאמר אינן מן התורה אבל מדרבנן אסירי דאיתמר עלה בגמרא מאי איכא בין ר' יוסי ובין ר' עקיבא איכא בינייהו חיה ר' יוסי הגלילי סבר דאורייתא ור' עקיבא סבר דרבנן ואי בעית אימא עוף נמי איכא בינייהו ר' עקיבא סבר חיה ועוף אינן מדאורייתא הא מדרבנן אסירי ור' יוסי סבר עוף אפילו מדרבנן לא אסור. וליתא לדר' יוסי הגלילי דגרסינן התם לוי איקלע לבי יוסף רישבא איתו לקמיה (דף פא) רישא דטווסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי אתא לקמיה דר' אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דריש להו כר' יוסי הגלילי דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם. וביצים הנמצאים במעי התרנגולת שאינן גמורות הרי הן כגוף התרנגולת ואסור לאכלו בחלב. דתניא בפרק קמא דביצה השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורין. ופירוש גמורות כל שיש להן חלמון וחלבון ושאינן גמורות כל שאין לה אלא חלמון דודאי תנא קמא מיקל הוא מדר' יעקב מדקתני ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות דאלמא לרבנן אע"ג דמעורות בגידין מותרות. ועוד דאמרינן עלה מאן תנא להא דתנו רבנן האוכל מנבלת עוף טהור משלל של ביצים מן העצמות ומן הגידין ומן הבשר שנתלש מן החי טהור מן האשכול של ביצים ומן הקרקבן ומן בני מעיין או שהמחה את החלב וגמעו טמא. מאן תנא משליל של ביצים טהור אמר רב יוסף דלא כר' יעקב דאי ר' יעקב הא אמר אם היו מעורות בגידין אסורות פירוש אבל לרבנן ניחא דהא אמרינן דכל שנגמרו מותרות דאלמא אינו כבשר אעפ"י שמעורות בגידין ומשליל של ביצים היינו גדולות שיש להן חלמון וחלבון. ואשכול היינו בעודן קטנות שאין להם אלא (חלבון) [חלמון] לבד. איכא דאמרי מאן תנא אשכול של ביצים טמא ר' יעקב היא. ולהאי לישנא פירוש אשכול כל שמעורות בגידין ואעפ"י שנגמרו בחלבון וחלמון. ושלל אותן שנשללו מן הגידין ונפרדו ועדיין לא נתקשית קליפתן העליונה דבהא לכולי עלמא אינן כבשר ומותרת לאכלן בחלב דאף ר' יעקב לא אסר אלא כל זמן שמעורות בגידין. ודחינן לעולם ברייתא רבנן היא ולא ר' יעקב ומן האשכול לא מהנך דתליין באשכול שיש להן חלבון וחלמון אלא מאשכול גופיה וכי תימא מאשכול כופיה מאי למימרא מידי דהוה אקרקבן ובני מעיין דאע"ג דבישרא נינהו כיון דאיכא אינשי דלא אכלי איצטריך לאשמועינן הכא נמי כיון דאיכא אינשי דלא אכלי איצטריך לאשמועינן והוא הדין דהוה מצי למימר ומאי מן האשכול מן הקטנים שאין להם אלא חלמון לבד. אלא דניחא ליה לאשמועינן אגב אורחיה דאשכול גופיה אע"ג דאיכא אינשי דלא אכלי ליה טמא. וקיימא לן כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דבשר עוף בחלב דרבנן ובדרבנן הלך אחר המיקל. וכן פסקו כל הפוסקים. ויש מי שפירש גמורות שנגמרה קליפתן ונתקשית ואין השמועה מתחוורת לפירושא. וכדינם לבשר בחלב כך דינם לענין מליחה. וכמו שכתבתי במליחה. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה גדי לרבות את השליא גדי להוציא את הדם גדי להוציא את השליא גדי להוציא את הטמאה בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה בחלב אמו ולא בחלב טמאה. ואקשינן והא תלתא גדי כתיבי ואנן שיתא קא דרשינן ופרקינן חלב ומתה מחד קרא נפקי דם נמי לאו גדי הוא שליא נמי פירשא בעלמא פשו להו תרי חד לרבויי שליא וחד להוציא את הטמאה. ואקשינן וסבר שמואל איסור חל על איסור כלומר מדקא מחייב בחלב מתה ע"כ איסור חל על איסור אית ליה. והא אמר שמואל משום ר' אלעזר מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. ופרקינן בעלמא קסבר אין איסור חל על איסור ושאני הכא דגלי רחמנא גדי. ואי בעית אימא בעלמא סבר איסור חל על איסור ושאני הכא דאמר קרא יחללוהו ואי בעית אימא הא דידיה הא דרביה. ואקשינן אדר' עקיבא דדריש הני תלתא גדי גדי פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה. הא אפיקתינהו לכדשמואל. ופרקינן קסבר ר' עקיבא איסור חל על איסור חלב ומתה לא צריך קרא שליל גדי מעליתא הוא איתרו להו לכולהו פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. ולענין פסק הלכה פסקו הגאונים ז"ל כר' עקיבא דחיה ועוף אינן מן התורה. ואי קשיא לך דהא שמואל דהוא אמורא לא דריש כוותיה אלא מפיק חד לחלב מתה וחד לרבות את השליל וחד לאפוקי טמאה. ואם כן לדידיה חיה ועוף מן התורה. ועוד דהא משמע דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא. ועוד דהא לא קיימא לן דאיסור חל על איסור אם כן חלב מתה צריכי קרא ודלא כר' עקיבא. יש לומר דאע"ג דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה לא קיימא לן כוותיה ולא כשמואל דמשמע דאית ליה דעוף מן התורה דהא סוגיין בכולי גמרא דעוף אינו מן התורה. ועוד דבשר בחלב איסור מוסיף הוא וכיון דטעמיה דר"ע משום דקסבר איסור חל על איסור וסוגיין בעלמא כמאן דאית ליה איסור מוסיף כדאיתא בשבועות קיימא לן כוותיה. ובנמקי הרמב"ן ז"ל דהא דשמואל נמי לא קשיא משום דשמואל גופיה תריצי מתרצינן ליה. ובפירוקא בתרא דאמרי הא דידיה הא דרביה איכא למימר דלדידיה איסור חל על איסור אית ליה וחלב מתה לא צריכי קרא ואי נמי שליל צריך קרא אייתרו להו תרי חד להוציא את הטמאה וחד להוציא חיה ועוף מדר' יוסי הגלילי נפקא שאין לו חלב אם ודנקיט שמואל לרבות חלב מתה כל דמיתרבי נקיט ליה לרבות וכל דממעיט ליה נקיט ליה להוציא ולאו דנפקא מקראי כדאמר בשליא ודם וכללו של דבר מימרא דמיתרצא לא עדיפא לדחויי הלכה והלכה כר' עקיבא. ע"כ. גרסינן התם בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב נחמן המבשל בחלב גדיה שלא הניקה מהו א"ל מדאמר שמואל בחלב אמו ולא בחלב זכר זכר הוא דלא אתי לכלל אם אבל הא כיון (דאיתא) [דאתי] לכלל אם אסור כלומר אפילו מדאורייתא. הא דכתיב גדי בחלב אמו לאו דוקא גדי דאמרינן בגמרא על מתניתין דבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה מנא הני מילי אמר ר' אלעזר דאמר קרא וישלח יהודה את גדי העזים כאן גדי העזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל משמע. ואקשינן וניליף מינה. ופרקינן כתיב קרא אחרינא ואת עורות גדיי העזים כאן גדי העזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל משמע ואקשינן וניליף מינה ופרקינן הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. ואקשינן הניחא למאן דאמר אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר ופרקינן תרי מיעוטי כתיבי עזים העזים. וחלב אמו נמי לאו דוקא אלא בין בחלב אחותו גדולה בין אחותו קטנה בין בחלב עצמו בין בפרה ורחל הכל במשמע כדאיתא התם בפרק כל הבשר דכולהו דאורייתא נינהו. תניא המבשל במי חלב פטור. ואמרינן עלה מסייע ליה לר' שמעון בן לקיש דתנן מי חלב כחלב והמיחל הרי הוא כשמן ארשב"ל לא שנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בשר מי חלב אינו כחלב. ודוקא דאורייתא אינו כחלב אבל מדרבנן אסור דהא כותח הבבלי משום נסובי דאית ביה נאסר כדאיתא בפסחים. וכן דעת בעלי התוספות ז"ל. ויש מותר אפילו מדבריהם והם שני מינין האחד המבשל האם בחלב זכר והשני המבשל בחלב קיבה. חלב זכר כיצד. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל בחלב אמו ולא בחלב זכר. חלב קיבה כיצד. שנינו בפרק כל הבשר קיבת נכרי ושל נבלה אסורה כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה טרפה שינקבה מן הכשרה קיבתה מותרת והא קתני רישא קיבת הנכרי ושל נבלה אסור. ופריק רבי יצחק משמיה דרבי יוחנן דרישא קודם חזרה וסיפא לאחר חזרה שעשאוה כפירשא בעלמא. ואסיקנא הלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אלא בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא חלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא. כך היא גירסת הגאונים ז"ל וכן היא ברוב הספרים. ולפי גרסת זו הא דתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה ליתא וקודם חזרה נשנית אבל למשנה אחרונה מותרת וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בשמעתא דהכחל. ומיהו איכא למידק דהא קתני סיפא דמתניתין כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה וסיפא דמתניתין הא אוקימנא לה הכא בלאחר חזרה וראיתי לרמב"ן ז"ל שתירץ דרישא דמתניתין ומצעיתא קודם חזרה סופא דסופא בלאחר חזרה ואינו מחוור דאם כן סופא דסופא נמי הוה ליה למינקט בכעין מציעתא כלומר בכשרה שינקה מן הטרפה ולימא בית דין של אחריהם אמרו כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת. ונראין דברי רבנו תם ז"ל שפירש דהא דאמרינן מעמידין דוקא בחלב קרוש שבקיבה דכל שנקרש הוה ליה כפירשא ואורחא דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש. וסיפא דקתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה בחלב צלול דאכתי לא חשבינן ליה כפירשא והילכך אסירא אף לאחר חזרה אבל טרפה שינקה מן הכשרה לעולם קיבתה מותרת בין צלול בין קרוש ממה נפשך. והא דתניא קיבה שבשלה בחלבה בחלב צלול אלא שקשה לי קצת מדקתני קיבת העולה כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה ואלו בקרוש הוה לי למימר אוכלה חיה שאין שורפה אלא לשון גמיעה ואינו נופל אלא בדבר הצלול. ורש"י ז"ל מחק גרסת הספרים ולא גרסינן הכא ובקיבה כשרה שינקה מן הטרפה דהתם קיבתה אסורה דהא דשריא קיבת העולה וכדתנן כהן שדעתו יפה שורפה חיה לא משום דחשבינן ליה כפירשא אלא משום דאתו ליה מעלמא והוה ליה כעור העולה דמתחלק לכהנים. נמצא עכשיו לדעת הגאונים ז"ל והרב אלפסי ז"ל דחלב קיבה אפילו צלול כפירשא בעלמא חשבינן ליה. ומותר לבשלו עם בשר וכל שכן בקרוש אבל לדעת רבנו תם ז"ל בצלול אסור אבל בקרוש מותר ויש בשר מותר בחלב והם שני מינין בשר דגים ובשר חגבים דתנן כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ולישנא דקרא נקט דאפיק אכילה בלשון בישול אבל הוא הדין לאכילה דדגים וחגבים מותר לבשל ולהעלות ולאכול. נמצאו שלשה מינין בבשר בחלב דאורייתא והוא בשר בהמה בחלב אם ואסור דרבנן והוא בשר חיה ועוף בחלב גמור ואפילו בחלב כחל שאינו חלב אם אלא חלב מתה וכן בשר בהמה בחלב מתה. ומותר לגמרי כבשר דגים וחגבים אפילו בחלב גמור. אי נמי אפילו בשר בהמה בחלב זכר ובחלב קיבה אפילו צלול כדעת הגאונים ז"ל או קרוש לכולי עלמא. באי זה ענין אסורין דבר תורה ובאי זה ענין מדבריהם. דבר תורה אין בשר בחלב אסור אלא דרך בישול אבל לערב בצונן ולאכול מותר ואפילו לבשלו בכלי שני דבר תורה מותר לפי שאין כלי שני מבשל דגרסינן בפרק כל הבשר גבי טיפת חלב שנפלה על גבי החתיכה. אמר רבא דרך בישול אסרה תורה דלהכי אפקיה רחמנא לאסור אכילה בלשון בישול דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו לומר לא תאכלנו דרך בישול. ותנן ואסור להעלותו על השולחן. ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן השתא אכילה גופה גזרה ואנן ניקום וניגזר גזרה לגזרה ואסיקנא דלאו דאורייתא ואפילו הכי גזרינן העלאה אטו אכילה דבהמה כיון דבהמה אסורה מדאורייתא. ואתקיף ליה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא ואפילו בבהמה בכי הא לאו דאורייתא ופריק אביי גזרה שמא יעלה באלפס רותח. ואקשינן סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל אלא אמר אביי גזרה שמא יעלה באלפס ראשון. ומכל מקום אסור מדרבנן ואפילו צונן בצונן ואפילו אכל בשר אסור לאכול גבינה כמו שיתבאר לפנינו. ותנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהא נוגעין זה בזה. ואמרינן עלה בגמרא וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא ופריק אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעיא. אי זה דבר אסור בו ואי זה דבר מותר בו. שנינו בפרק כל הבשר כל הבשר אסור לבשר בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן. העוף עולה ם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל אמר ר' יוסי זו מקולי בית שמאי ומחומר בית הלל באי זה שולחן אמרו בשולחן שאוכל (דף פב) עליו אבל בשולחן שסידר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. רשב"ג אומר שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ואמרינן עלה בגמרא אמר ר' חנן בר אמי לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור כלומר דכיון שמכירין זה את זה חוששין שמא ישכחו ויתנו זה לזה ושמא יעלו באלפס רותח ראשון ואתו לידי איסור דאורייתא. תניא נמי הכי רשב"ג אומר שנים שנכנסו לפונדק זה בא מצפון וזה בא מדרום זה בא בחתכו וזה בא בגבנתו אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין ולא אסרו אלא בתפיסה אחת תפיסה אחת סלקא דעתך כלומר בקערה אחת אלא אימא כעין תפיסה אחת כלומר על שולחן אחד בלא היכר אבל בשיש היכר מותר. א"ל רב יימר בר שלמיא לאביי שני אחין המקפידין זה על זה מהו אמר ליה יאמרו והלא כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין. ולטעמיה הא דאמר רב אידי אמר ר' יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו הכא נמי יאמרו כל הסריקין אסורין וסריק ביתוס מותרין הא איתמר עלה בגמרא אמר מר בר רב אשי אזורי מוכיח עליו אלמא שני אכסנאין המכירין זה את זה או שני אחין אפילו מפקידין זה על זה אסורין לאכול בשר וגבינה על שולחן אחד ואם עשו היכר ביניהן אפילו מכירין זה את זה ואפילו אחין מותר שההיכר מוכיח עליהן ולפיכך לאכול זה במפה וזה במפה אחרת כשתי תפיסות הן ומותר ואפילו במפה אחת אם שמו ביניהן היכר דבר של הוכח מתר. ולענין לאכול בשר וגבינה בכריכה אחת לכולי עלמא אסור דאפילו בעוף לא הקלו בית שמאי אלא בעלייתו וכדתנן העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי בית שמאי ובית הלל אומר לא עולה ולא נאכל ואוקימנא בגמרא אפילו צונן בצונן גזרה שמא יעלה בשר בהמה באלפס ראשון.
גרסינן בפרק כל הבשר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם הוא. כלומר שהבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין היתר בהיתר הוא. והילכך נקלש הטעם הרבה ונתמעט עד שאינו ראוי לחול עליו עכשיו איסור בשר בחלב משא"כ בשאר האיסורין שאיסורן מצד עצמן שאעפ"י שאין בו אלא נותן טעם בר נותן טעם או אפילו פחות מיכן מכל מקום איסור שבו לא פרח. ולפיכך לא אמרו כן אלא בבשר בחלב וכמו שאמרנו. וכן בקדשים שאמרו בשילהי פרק בתרא דע"א כל יום ויום נעשה גיעול לחברו ואעפ"י שאינו נגעל לגמרי וכנגדו לגבי איסורין דעלמא אסור אלא לאחר שנגעלה בליעתו בבישול זה נקלש ונתמעט הבלע כל כך שאינו ראוי לחול בו לכתחילה שם איסור נותר. ולפיכך דגים שעלו בקערה שנתמעט הטעם כל כך קודם שיערב בכותח הרי זה מותר ופירש רש"י ז"ל שעלו שנתבשלו. וכן פירש הרמב"ם ז"ל וכן עיקר. ויש מי שפירשו שלא נתבשלו אלא שהעלום מרותחין לתוך הקערה אבל נתבשלו בקערה אסורין דטעם גמור קולטין ממנה שכח האש מפליט הכלי הרבה וראייתם מדאמרינן בפסחים פרק כל שעה אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק את התנור אלמא אע"פ שמדיח את התנור הפת אסורה ואע"ג שלא קבלה מן הממש אלא ממה שבלע התנור. ואין ראייתם ראיה דהתם היינו טעמא משום קרטופני דאית ביה בתנור שאי אפשר לקנחם ולהדיחם כל הצורך דההיא לאו דוקא בששט אותו כשהוא חם אלא אפילו שט בצונן דהא סתמא קאמר ומהאי טעמא דאמרן. וצנון שחתכו בסכין שאסרו בפרק כל הבשר לאכלו בכותח התם לאו משום בלע שבסכין קאמר אלא משום שומן הקרש על פני הסכין לפי שאין דרך לקנחו יפה וכמו שפירש שם רש"י ז"ל ועיקר. אבל קערה דרכן של בריות לקנחן יפה יפה קודם שישתמשו בה ובהכין איירינן הא בשלא הדיחה דגים שעלו בה אסורין שהרי מן הממש קבלו וכן דעת רבנו יצחק ב"ר שמואל ז"ל הידוע בעל התוספות וכל שכן אם עלו בקערה בבישול עם רוטב שהרי אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם שהרי נתנה הקערה טעם ברוטב והרוטב בדגים. והרב בעל התרומות ז"ל כתב דקערה חולבת וקערה שאכל בה בשר שהדיחן ביחד בתום מים רותחין שאוסרות הן זו את זו שפליטת הבשר ופליטת החלב פוגעות זו בזו ואוסרות זו את זו קודם שיבלעו בקערות ונמצא שאין כאן אלא נותן טעם אחד קודם שיתערב טעם הבשר עם טעם החלב. ואין דברים אלו מחוורין כלל שהרי אין הקערות פולטות אלא בסבת המים שהפליטן והילכך כל שזו או זו פולטת כבר חזרה אותה פליטה בתוך המים לנותן טעם בר נותן טעם. ולא עוד אלא שאין כאן בשר בחלב כלל שהרי אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם מעורבין זה בזה וכן דעת הרמב"ן ז"ל ועיקר.
ולאכול גבינה ואחר כך בשר בהמה. גרסינן בפרק כל הבשר רב יצחק בר משרשיא איקלע לבי רב אשי איתיו ליה גבינה ואכיל איתיו ליה בשרא ואכיל כדלא משא ידיה אמרו ליה והא תני אגרא אבוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. אמר ליה הני מילי בליליא אבל ביממא הא קא חזינא. יש מי שפירש דרב יצחק קינוח הפה לא עבד דלכולי עלמא גבינה ואחר כך בשר אין צריך קנוח הפה דגבינה רכה היא ומתעכלת היא מיד בתוך הפה בלחות הפה אבל שעל הידים נדבקת היא בידים ולפיכך בלילא דלא חזי ליה צריך נטילת ידים אבל ביממא דהא חזי ליה לא צריך. והא דאמר רב חסדא אבל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח הפה קאמר ובלא נטילת ידים ביממא. ולדבריהם כל מקום שנזכר קנוח הפה אינו אלא [בין] בשר לגבינה וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך. ויש אומר כי רב יצחק בודאי קנח פיו אלא שלא נטל ידיו משום דביממא חזי ליה אבל בפיו דלא חזי ליה והוה ליה יממא כלילא וגבינה הנשארת בין השינים גבינה היא וכדאמרינן לגבי בשרא בשר שבין השינים בשר הוא דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם. ודבר זה יתבאר עוד בסמוך. ולאכול בשר בהמה ואחר כך גבינה. גרסינן התם בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן במה ישהה בין בשר לגבינה אמר ליה ולא כלום. יש מפרשים דבשקנח פיו ונטל ידיו קא מבעיא ליה ואמר ליה ולא כלום. ואקשינן והאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר כלומר בקינוח הפה ובנטילת ידים. אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקינוח הפה ובנטילת ידים עד שישהה מעת לעת. ופרקינן דהכי קא מיבעיא ליה כמה ישהה בין גבינה לבשר וא"ל ולא כלום ולעולם בשקנח פיו. ואי בלילה בשקנח פיו ובנטילת ידים. וגרסינן תו התם אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא אנא דאלו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואלו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ופרשו הרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל דשיעור בין סעודה לסעודה שש שעות זו היא שיטת ר"ח והרב אלפסי ז"ל. וזה לשון ר"ח ז"ל לא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת אלא מר עוקבא אכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה ואמר על עצמו דבהא מילתא חלא בר חמרא אנא ואי אפשר להתיר בפחות מזה והבשר של בין השינים בשר גמור ע"כ. והא דאמר ר"נ מים אמצעיים רשות לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. לאו תבשיל ואחר כך גבינה קאמר אלא בין תבשיל דהשתא לגבינה דמעיקרא קאמר דרב נחמן לא אתא לאשמועינן כלל דין בשר ואחר כך גבינה או גבינה ואחר כך בשר דההוא מרב חסדא שמעינן ליה וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו אבל הרב בעל הלכות גדולות כתב בהלכות ברכות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. והא דשרו רבנן גבינה ואחר כך בשר משמעתיה דר' נחמן. וכן פירש באמר ר' חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דדוקא בלא קינוח אבל מקנח פומיה שרי למיכל. אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח ע"כ. וגאון אחר כן כתב אכל בשר אסור בסעודה אחת למיכל גבינה והני מילי בחסידי אבל אנן מקנחין פומין ומחוורין ידן ופומן ואכלינן אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים והני מילי דחזי לידיה דלא מיטנפן ע"כ. וכן דעת רבנו יעקב ז"ל. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. וסמך לו על דברי רב נחמן דאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה והאי לישנא דוקא דקא חזינן גמרא דמקפיד בהני לישני ונקיט להו בדוקא מדאמרינן לעיל בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה אמר ליה ולא כלום. ואקשינן והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר אלמא הני לישני בדוקא נקטינן להו. ולפי דבריהם הא דרב יצחק בר משרשיה בלא קינוח היה ומה שלא הזכיר כן והזכיר כדלא משא ידיה משום דחדושו שלא נטל ידיו דאלו קנוח הפה פשיטא דלא צריך דגבינה נמוחת היא בתוך הרוק שבפה ואין דרכם מחוור בעיני דאם כן לדבריהם רב חסדא דקא אמר אסור לאכול גבינה בלא קינוח הפה קאמר דשיהוי כיון דלא צריך לפי דבריהם לא נזכר כלל ואם כן כי בעא מיניה רב אסי (דף פג) מרבי יוחנן כמה ישהה ואהדר ליה ר' יוחנן ולא כלום מאי קא מקשה ליה מדרב חסדא דהא אסור דאמר רב חסדא בלא קנוח הפה קאמר ושיהוי לא שמענו ממנו כלל ואי משום קנוח הפה הכי הוה ליה למימר בלא שיהוי ובלא קינוח הפה מי שרי והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. ועוד דרב אסי לא הזכיר קינוח הפה כלל אלא כל שמקנח פיו נוטל ואוכל ומדרב חסדא לשיהוי מאי קושיא. ועוד דאם איתא דרב חסדא אסור בלא קינוח קאמר היכי מיסתם לישניה ואמר אסור לאכול גבינה דאסור לגמרי משמע ואינו דהא מותר לקנח מיד ולאכול. ועוד דלדבריהם לא נזכר קינוח אלא בבשר ואחר כך גבינה ואם כן לא היה לו לבעל הגמרא להביא ברייתא דקינוח הפה אחר מעשה דרב יצחק בר משרשיא דאכל גבינה ואחר כך בשר אלא אחר דברי רב חסדא דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה. ומדברי רב נחמן דאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה ליכא ראיה כדאמרן לעיל דלאו דוקא תבשיל ואחר כך גבינה קאמר ומה שהקפיד הגמרא בבעיא דרב אסי בין לשון בשר וגבינה ובין לשון גבינה ובשר התם דבעיקר דינא דהני מילי אורחא דגמרא לברר כי היכי דלא נטעי אבל ההיא דרב נחמן לאו בעיקר דינא דבשר וגבינה קא אתי אלא בדינא דמים אמצעיים לא הקפיד בין לשון תבשיל לגבינה ובין לשון גבינה לתבשיל דלענין גבינה ותבשיל ממקום אחר מיכרע ומדברי רב חסדא. ועוד נראה לי ראיה דרב נחמן לאו בדוקא קאמר דאם כן טפי הוה ליה למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה דהוי רבותא טפי דהא רב נחמן עיקר חדושו הכא לאו לאשמועינן היתר בשר ואחר כך גבינה אלא לאשמועינן דיש מים אמצעיים חובה ולענין זה ודאי הוי רבותא טפי אי אשמועינן דבין גבינה לתבשיל חובה. והילכך שיטת ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל נראין לי עיקר. וכן נהגנו אנחנו ואבותינו.
ולענין עוף וגבינה גרסינן התם תני אגרא חמיה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים. ואיכא למידק אגרא כמאן סבירא ליה אי כרבנן אפילו עוף נמי ליתסר דלדידהו מדאורייתא הוא. ואי כרבי עקיבא מאי שנא עוף דנקט אפילו חיה נמי והוה ליה למימר עוף או חיה וגבינה נאכלין באפיקורן ואי כר' יוסי הגלילי דאית ליה חיה דאורייתא מאי שנא עוף באפיקורן אפילו בכריכה אחת ובאלפס רותח נמי וכדתניא במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. ויש מי שתירץ דאגרא כר"ע ומכל מקום בחיה אסור אטו בהמה דמיחלפת בה כדאיתא בפרק השוחט בשר בבשר מיחלף. וזו היא דעתו של הרמב"ם ז"ל שעירב בשר חיה עם בשר בהמה לדיניהם בזה. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. ואינו מחוור דאם איתא אפילו עוף נמי דכולי בשר מיחלף בבשר כדאיתא התם בשר בבשר מיחלף פירי בבשר לא מיחלף והרמב"ן ז"ל תירץ דאגרא לא מעייל נפשיה בהאי פלוגתא אלא עוף דבין לר' עקיבא בין לר' יוסי מדאורייתא מישרא שרי נקט ליה אבל חיה דבין לרבנן בין לר' יוסי הגלילי מדאורייתא אסירה לא עייל נפשיה בפלוגתא אלא לכשתמצא לומר דהלכה כר"ע אפילו חיה נאכלת באפיקורן. ולעיקר דברי אגרא פירש הר"ם במז"ל דוקא גבינה ואחר כך עוף אבל עוף ואח"כ גבינה לא אלא דינו כדין בשר בהמה ואסור כדרב חסדא וראיה לדבריו מעובדא דרב יצחק בר משרשיא דאכל גבינה ואחר כך בשר כי לא משא ידיה ואקשו ליה והא תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. ואם איתא מאי קושיא התם עוף ואחר כך גבינה אבל הכא גבינה ואחר כך בשר אבל אי אכל בשר לא אכיל גבינה בלא קינוח הפה ונטילת ידים ושמא אפילו בקינוח הפה נמי לא עד שישהה. אלא שמע מינה דעוף וגבינה דקאמר אגרא בכהאי גוונא קאמר כלומר גבינה ואח"כ עוף. עוד נראה ליה ראיה מדרב חסדא דסתים לישניה ואמר אכל בשר אסור לאכול גבינה אכל גבינה מותר לאכול בשר ואלו היה הפרש בין עוף וגבינה לבשר וגבינה לא הוה למיסתם לישניה אלא לימא אכל בשר בהמה אסור לאכול גבינה. אבל הרמב"ן ז"ל הקשה שאין אדם שונה היתר בלשון דברים האסורין שהוא שונה עוף וגבינה נאכלין ואתה אומר אין נאכלין אין זה נכון אלא בין כך ובין כך מותר והא דאקשינן ליה לרב יצחק בר משרשיא הכי קאמרינן עוף וגבינה נאכלין בכל ענין הא בשר וגבינה אסורין בכל ענין דאי סלקא דעתך גבינה ובשר שרי ליתני נמי גבינה ואחר כך בשר דהוא רבותא טפי דאפילו הא דמדאורייתא בכי הא שרי. והראשון נ"ל עיקר וכמו שכתבתי. נמצא פסק הלכה לדעת הרמב"ם ז"ל דגבינה ואחר כך עוף לכולי עלמא שרי בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים והיינו אפיקורן דתני אגרא. אבל עוף ואחר כך גבינה אסור כבשר בהמה וגבינה וחיה כבהמה דמיחלפא בבהמה. ובשר בהמה ואחר כך גבינה אסור כדעת ר"ח והר' אלפסי ז"ל. ואפילו קנח פיו ונטל ידיו עד שישהה שש שעות שהוא שיעור שבין סעודה לסעודה. אכל גבינה מותר לאכול בשר מיד והוא שיקנח פיו ואם בלילה נוטל ידיו ואם ביום אינו צריך נטילת ידים דהא חזי ליה. וזה הדר הישר שבשמעוה לפי דעתי וכמ"ש למעלה. תנו רבנן בית שמאי אומר מקנח ובית הלל אומר מדיח מאי מקנח ומאי מדיח אילימא בית שמאי אומר מקנח ולא בעי מדיח ובית הלל אומר מדיח ולא בעי קינוח אלא הא דאמר ר' זירא אין קינוח הפה אלא בפת. כמאן כב"ש אלא ב"ש אומר מקנח והוא הדין למדיח וב"ה אומר מדיח וה"ה למקנח. ומר אמר חדא ומר אמר ולא פליגי. פירש רש"י ז"ל והוא הדין דבעי מדיח. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל הילכך בעינן מדיח ומקנח. ואחרים פרשו מדיח והוא הדין דסגי במקנח. ולעולם בחדא מינייהו סגי או בקינוח או במדיח. וזה נראה לי עיקר. דאי לא לימא אגרא בלא קינוח הפה ובלא הדחה ובלא נטילת ידים. ולא אשכחן חד דאידכר לתרווייהו. ועוד בית שמאי אמאי אמר מקנח ושייר מדיח ובית הלל אמאי אמר מדיח ושייר מקנח. ולשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע הכי דלא נאמר אלא במקום דכל חדא מינייהו באפי נפשה מהניא. ואסיקנא דבכל מידי הוי קינוח בר מתמרי וקימחא וירקא. ולענין תנור שטחו פניו בשומן בשר. גרסינן בפרק כל שעה ובזבחים פרק דם חטאת. הוא תנורא דטחו ביה טחייה אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לההוא ריפתא כלומר אפילו הפת שנאפה בו לאחר שהוסק התנור משום דקסבר דאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם ואפילו ע"י הסקה והילכך אסור למיכליה לההוא ריפתא אפילו במילחא דילמא אתי למיכליה בכותחא. ואיתיביניה לרבא מיהא דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק את התנור הא הוסק מיהא שפיר דמי ואיתותב. הני מילי בתנור דהסיקו מבפנים אבל כוביא ואי נמי קדרה דהסיקו מבחוץ לא וכדאמרינן התם אלא הא דאמר רב קדרות בפסח ישברו אמאי ומשני זה היסקו מבחוץ וזה היסקו מבפנים וליעביד להו היסק מבפנים חייס עלייהו דילמא פקען הילכך הא כוביא היסקו מבחוץ הוא ואסור אי מלייה גומרי שפיר דמי. הילכך בתנור אם אפה בו את הפת לאחר היסק התנור הפת מותרת ואפילו כלי חרס יוצא מידי דפיו על ידי היסק וכל שכן בחזרת כבשונות וכמו שכתבתי בשער רביעי של תערובות. אבל הפת שאפאה קודם שהוסק לתנור אסור לאכלה אפילו במלח משום הרגל עבירה ותניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק את התנור. ואמרינן עלה ואי שנינהו ועבדינהו כעין תורא שרי דכיון דשני בהו מידע ידעי דמשום היכירא הוא דעבד להו הכי דלא ליתי בהו לידי תקלה. ופת שאפאו בתנור עם בשר וכן דגים פליגי בהו רב ולוי בפרק כיצד צולין רב אסר דקסבר ריחא מילתא היא ולוי שרי. ולענין פסק הלכה נחלקו בו הפוסקים והריני כותב הענין בארוכה לפנינו בבית התערובות בשער הראשון בענין הדברים הנאסרים מחמת ריח ושם ויתבאר דין זה בעזרת השם.
ולענין דין הכחל בבישולו ומליחתו וכליו. (דף פד) שנינו בפרק כל הבשר הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. כלומר אפילו אכלו לפי שחלב מתה הוא וחלב מתה אינו אסור אלא מדבריהם וכדאמר שמואל בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה. וגרסינן עלה בגמרא אמר רב אינו עובר עליו ומותר. ותניא כוותיה הכחל שבשלו בחלבו מותר קיבה שבשלה בחלבה אסורה ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו. ואפילו נתבשל בקדרה בפני עצמה קאמר דסתם בישול בקדרה משמע וכי קתני נמי כחל שבשלו בחלבו בלא קריעה כלל משמע דהא שבישלו בחלבו סתם קאמר. ועוד מסייעין מינה לדרב דאמר אינו עובר עליו ומותר ורב מתני' הוא דקא מפרש ומתני' לא קרעו קתני. והילכך שמעינן מהא דאפילו לא קרעו כלל ובשלו בקדרה בפני עצמו מותר בדיעבד ולכתחילה הוא דבעינן לקרעו. וגרסינן התם כיצד קורעו אמר רב יהודה קרעו שתי וערב וטחו בכותל. א"ל ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול. ואקשינן מאי קמשמע לן מתניתין היא הכחל קרעו ומוציא את חלבו ופרקינן קמשמע לן דלא בעיא שתי וערב אי נמי לקדרה. כך הגירסא ברוב הספרים. ופירושה דקמשמע לן דמתניתין קרעו לאו קריעה שתי וערב קאמר אלא קריעה כל דהו ופליגי דרב יהודה דאמר קרעו שתי וערב וטחו בכותל אי נמי לא פליגא אדרב יהודה כלל אלא ר' אלעזר לקדרה קאמר כלומר לקדרה עם בשר דסתם קדרה עם בשר משמע וכדקתני במתניתין טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה אם יש טעם באותה קדרה. ורב יהודה קמשמע לן דכל דמבשל ליה ואפילו בקדרה בפני עצמה צריך לקרעה שתי וערב וטחו בכותל. ורב אלעזר קמשמע לן דבהכי סגי ליה אפילו לבשולי בקדרה בהדי בשרא וגרסינן תו התם אמרה ליה ילתא לרב נחמן בעינא למיכל בשר בחלב אמר להו רב נחמן זוויקי לה כחלי. פירוש עשו לה כחל בצלי בלא קריעה כלל עד שיהא נפוח בחלבו משלון הני ארמאי זוקאני דבפרק אין מעמידין וקמשמע לן רב נחמן דלצלי לא בעי קריעה כלל. ואקשינן עליה והא קתני במתניתין קרעו. ופריק לקדרה. כלומר דוקא בשרוצה לבשלו בקדרה ואפילו בפני עצמו אבל לצלי אינו צריך קריעה ואפילו לכתחילה. והדר אקשינן והא קתני בברייתא הכחל שבשלו בחלבו מותר אבל לכתחילה לא. כלומר כיון דבתר היתירא דכחל קא מהדר אי אית לדרב נחמן טפי הוה עדיף ליה לתנא דברייתא לאשמועינן היתר לצלי בלא קריעה לכתחילה מהיתר קדרה בדיעבד. ופריק הוא הדין דאפילו לכתחילה נמי כלומר אין הכי נמי דלצלי אפילו לכתחילה נמי בלא קריעה שרי אלא איידי דבעי למיתנא סיפא קיבה שבשלה בחלבה אסורה לאשמועינן דאפילו דיעבד תנא רישא שבשלו. כך נראה פירוש השמועה לדעת הרב אלפסי ז"ל שכך כתב בהלכות תניא נמי הכי הכחל שבשלו בחלבו מותר והני מילי שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו אבל אם בשלו עם הבשר אסור דקיימא לן כחל בששים וכחל מן המניין וכחל עצמו אסור. כיצד קורעו אמר רב יהודה שתי וערב וטחו בכותל. א"ל רבי אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול. מאי קמשמע לן דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדרה. והלכתא היכא דקרעיה שתי וערב וטחייה בכותל שרי לבשולי בקדרה והיכא דלא עביד הכי שרי למטוייה לכתחילה אבל לבשולי לכתחילה לא ע"כ. אלא דתמיהא לי אמאי לא אייתי הא דאמר רב נחמן זויקו לה כחלי ולפי שיטה זו הא דאמרינן התם כחלא תותי בשרא שרי עילוי בשרא לכתחילה אסור בדיעבד שרי אפילו בשלא קרעו כלל אמר דאיהו בצלי מישרא שרי ואפילו לכתחילה אפילו עילוי בשירא מישרא שרי בדיעבד דאע"ג דבקדרה בהדי בשר אפילו בדיעבד אסור כדאמרינן התם כחל בששים התם מיקוא קוי חלב בהדי בישרא ויהיב ביה טעמא טפי אבל כאן דדרך העברה בעלמא הוא לא יהיב טעמא כולי האי והילכך בדיעבד שרי. ואי נמי אפילו כשקרעו קצת ואפילו הכי לכתחילה עילוי בישרא לא עד דקרע ליה שתי וערב. והרמב"ם ז"ל כתב הכחל שקרעו ומירק החלב שלו מותר לצלותו ולאכלו ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם בשר ע"כ. הנה שהצריך קריעה כל דהו לצלי ואפשר שפירש הוא ז"ל הא דר' אלעזר דאמר קרע ליה ואנא איכול. ואמרינן עלה הא קמשמע לן דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדרה הכי קאמר דילמא לצלי קאמר והא קמשמע לן דלצלי לא בעינן שתי וערב ואי נמי לקדרה ושתי וערב קאמר ואין אחד מן הלשונות חולק על רב יהודה וקיימא לן כתרוייהו דלצלי קריעה כל דהו ולקדרה שתי וערב והא דאמר רב נחמן זוויקי לה כחלי בקדרה ובקריעה כל דהו ודאקשינן עליה ממתניתין קתני קורעו משום סתמא קורעו להכשירו לגמרי קאמר דהיינו שתי וערב אי נמי דרב נחמן לצלי קאמר ובלא קריעה כלל ופליגא אדר' אלעזר. רבנו תם ז"ל פירש דבין לצלי בין לקדרה בפני עצמו בעינן קריעה כל דהו לכתחילה והיינו נמי דרב נחמן דאמר זוייקו לה כחלי בקדרה בפני עצמו ובקריעה כל דהו אבל בקדרה עם בשר בעינן שתי וערב והיינו דאקשינן עליה דרב נחמן ממתניתין דקתני קרעו ופרשינן שתי וערב. ומשני ההוא לקדרה כלומר עם בשר ואקשינן והא קתני ברייתא דחל שבשלו בחלבו מותר וההוא ודאי שבשלו בפני עצמו קאמר מדקתני שבשלו בחלבו ולא קתני שבשלו עם הבשר דאלמא מחמת עצמו הוא דקאמר ואפילו הכי הוא דקתני שבשלו דיעבד אין לכתחילה לא. ומשני הוא הדין לכתחילה. ולעולם בקריעה קצת קאמר ורב נחמן כלישנא קמא דרב. ובקדרה בהדי בשר בעינן שתי וערב וטחו בכותל לכתחילה ובדיעבד אם קרעו קצת מותר והיינו דרב דפירש מתניתין אינו עובר עליו ומותר ובקריעה קצת. מיהו תמיהה לי כיון דבקריעה קצת אינו יוצא ידי חלבו מאי שנא בפני עצמו דבעינן כל דהו ולא בעינן קריעה מעליא דהא מתבשל בתוך חלבו דבשלמא בצלי כיון דקרעו קצת החלב זב ונורא שאיב ליה אבל בקדרה דמתכנס מתבשל בתוכו ניבעי לכתחילה קריעה מעליא. ושיטת ר' אלפסי ז"ל נוחה בשמועה יתר מן הכל. ורש"י ז"ל שפירש כולה שמעתא בצלי ובשלו דקתני היינו צלי כדכתיב ויבשלו את הפסח אינו מחוור כלל. ואין השמועה מתיישבת לפירושו. ועוד דסתם בישול לא משמע צלי. ועוד דלפירושו היכא דלא קרעיה אפילו בפני עצמו אסור דאפילו בדיעבד ואלו בפרק גיד הנשה אמרינן כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא. אלמא דוקא בהדי בישרא הא בפני עצמו לא. מכל מקום מדברי כולם חוץ מרש"י ז"ל נלמוד דכחל בהדי בשרא בקריעת שתי וערב וטחו בכותל שרי. אבל לקדרה בפני עצמו ואי נמי לצלי לדברי רבנו תם ז"ל בעינן קריעה כל דהו ואם לא קרעו מותר. אבל לפי שיטת הרב אלפסי ז"ל לקדרה אפילו בפני עצמו בעינן לכתחילה שתי וערב וטחו בכותל ובדיעבד אפילו לא קרעו כלל מותר. ולצלי אפילו לכתחילה מותר בלא קריעה ולפי שיטת הר"מ במז"ל אפילו לצלי בעינן קריעה כל דהו לכתחילה ושיטת הרב ז"ל יותר נכונה ואעפ"כ ראוי לחוש ולקרעו קצת אפילו לצלי. ואפילו כחל מיניקה מותר בקריעה ככחל דעלמא דהא דאמרינן כחל מיניקה שניתי לו דמשמע דכחל מיניקה אסור לגמרי מאן דאמר כחל מיניקה שניתי לו יחידאי הוא ולא סמכינן עליה ובתוספתא תנינן בהדיא כחל של מיניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו ומיניקה דנקט לא למימרא דשל מיניקה דוקא צריך קריעה אבל שאינו של מיניקה בלא קריעה שרי דתוספתא לריבותא נקטיה לומר דאפילו של מיניקה אם לא קרעו אינו עובר עליו. ולעולם בין של מיניקה בין שאינו של מיניקה צריך קריעה ובקריעה סגי ליה. ולצלותו בכלי שצלו בו בשר או לצלות בשר בכלי שצלו בו כחל ואפילו שלא בקריעה וכן להעלותו חם בקערה שאכל בה בשר מותר דגרסינן התם איתמר כבדא עילוי בישרא שרי מאי טעמא דמא מישרק שריק כחלא עילוי בשרא אסור חלבא מיסרך סריך. ואסיקנא דרש מרימר הלכתא בין כחלא בן כבדא תחותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא. אלמא תחותי בשרא מיהא לכתחילה שרי ואפילו בשפוד של מתכת ואע"ג דחם מקצתו חם כולו אמרינן לפי שהכלי שנצלה בו הכחל אי אפשר לו לפלוט חלב כל כך שיתן טעם הרבה בבשר וחלב מתה אינה אלא מדבריהם וכל שאין טעמו נטעם הרבה בבשר מותר אפילו לכתחילה. והילכך בין לצלות כחל בשפוד שצלו בו בשר בין לחתכו בסכין שחתכו בו בשר בין להעלותו חם בקערה שאכלו בה בשר ואפילו ליתן בו בשר חם על גביו מותר ואפילו לכתחילה. וכן בהפך לצלות או להעלות בשר בכלי שצלו בו או שחתכו בו כחל מותר למלוח כחל עם בשר אפשר דלכתחילה אסור למלוח הכחל על הבשר דומיא דצלי דמליח הרי הוא כרותח דצלי. ואפשר לומר דמלח אינו מפליט החלב ואפילו עילוי בשרא שרי. ומכל מקום טוב ליזהר. אבל בדיעבד שרי דומיא דצלי דבדיעבד אפילו עילוי בשרא שרי. ולצלות אותו עם בשר כל שבפני עצמו מותר עם בשר נמי מותר ובלבד שיהא בשר למעלה וכחל למטה אבל בשר למטה וכחל למעלה לכתחילה אסור. וכתב רש"י ז"ל דלא חלקו בין למטה ולמעלה אלא בצלי שלהן שדרכן לצלות בתנור וראש השפוד למטה וזנבו למעלה אבל בצלי שלנו ששפוד שוכב על צדו אין לחלק בין למעלה ללמטה דפעמים שמגביה ראש השפוד פעמים מגביה זנבו ולפיכך לעולם אסור אלא אם כן צולהו כדרך שהן צולין בתנורין :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ה (עריכה)
השער החמישי
[עריכה]השער החמישי: בדין דם דגים וחגבים וביצים וניקורי תאנים וענבים כצפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיח ואכלול עם דם ביצים דין ביצה שנמצא עליה קורט דם ואכלול עם נקורי תאנים וענבים דין גלוי יין או מים ושאר משקין שיש מהן משום גלוי: דם דגים וחגבים וביצים כיצד. שנינו בכריתות פרק דם שחיטה תנו רבנן כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דם חגבים דם דגים הכל בכלל תלמוד לומר לעוף ולבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהם טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והם מין בשר אף כל שיש בהן טומאה קלה וחמורה ויש בהן איסור והיתר. אוציא דם מהלכי שתים שאין בהם טומאה קלה אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה אוציא דם ביצים שאינן מין בשר אוציא דם דגים וחגבים שכולו היתר ופרישנא שכולו היתר דלא בעו שחיטה ואפילו נחירה נמי לא בעו וכמו שנתבאר בשער החמישי מבית הנשחטין. ומכל מקום משום מראית העין אסורין. וכדתניא דם שעל גבי הככר גוררו ואוכלו ושעל בין השינים מוצצו ואוכלו. ותנאי גבי ביצים ביצים מוזרות נפש היפה תאכלם נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. וגרסינן בפרק דם שחיטה אמר רב דם דגים שכנסו אסור. אבל כל שאין בו משום מראית העין מותר ואפילו לכתחילה. והיינו דתניא שעל בין השינים מוצץ ובולע ואינו חושש ותניא דם דגים וחגבים מותר ואפילו לכתחילה. וכן אם יש דבר מוכיח שהוא מאותן דמים המותרין מותר כלומר ואפילו לכתחילה דאקשינן התם בפרק דם שחיטה על ההיא דרב דאמר דם דגים שכנסו אסור מיתיבי דם דגים וחגבים מותר ואפילו לכתחילה. ופרקינן כי תניא מתניאתא דאית ביה קשקשים כלומר דקשקשים מוכיחין עליו כי אמר רב אסור דלית ביה קשקשים והילכך כל שכן שאין אוסרין תערובתן ואין צריכין שיעור לבטלן שאפילו מצות פרוש אין בהם כל זמן שאין בהם משום מראית העין ומיהו לא אמרינן דם ביצים אלא בשאין בו חשש דם בשר והיכי דמי כגון דם ביצים של תרנגולת אספנא מארעא דאינה מגדלת ביצים של תרנגולת אספנא מארעא דאינה מגדלת ביצים כדאיתא בפ"ק דביצה ואי נמי בדם שנמצא אפילו בדלא ספנא מארעא אלא שנמצא בחלבון שלה ושלא במקום הקשר שהוא בראשה החד וההוא לכולי עלמא ודאי אין חוששין לו משום דם אפרוח כמו שאנו עתידין לבאר בסמוך. אבל אם נמצא בביצה מקום שיש לחוש לדם אפרוח הרי זה אסור שלא התירו דם ביצה אלא מפני שאינו מין בשר. וכל שיש לחוש לדם אפרוח הרי זה דם מין בשר והילכך לא הדם בלבד אסור אלא כל הביצה אסורה דשדא תיכלא בכולא. דתנינן בברייתא בפרק אלו טרפות ביצים מוזרות נפש יפה תאכל אותן נמצא עליה קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. ופריש ר' ירמיה והוא שנמצא על קשר שלה. תני דרוסאי אבוה דר' אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה אפילו ביצה אסורה מאי טעמא דשדיה תיכלא בכולה. כך הגירסא במקצת הנוסחאות. ולא גרסי במימריה דר' ירמיה אבל נמצא על חלמון שלה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכן בספר התרומה והיא הגירסא הנכונה ועולה כהוגן והכי פירושא אמר ר' ירמיה והוא שנמצא על הקשר שלה לבד שהוא ראשה החד ששם זרע הזכר ניכר ומשם הולד מתחיל להתרקם ואעפ"י שנמצא שם דם כיון שעדיין לא נתפשט משם ולחוץ אין הביצה אסורה אלא הדם בלבד שאין זה דם ריקום אלא דם ביצים אבל אם נתפשט מן הקשר ולחוץ אפילו ביצה כולו אסורה כדתני דרוסאי אבוה דר' אפטוריקי דר' ירמיה ודרוסאי לא פליגי כלל ודרוסאי אבוה דר' אפטוריקי דתני לא שנו אלא שנמצא על חלבון על קשר של חלבון לבד קאמר אבל על קשר של חלמון אעפ"י שלא נתפשט מן הקשר ולחוץ ביצה כולה אסורה והוא הדין דהוה מצי לאיפלוגי בחלבון עצמו ולמימר לא שנו אלא על קשר של חלבון אבל את נתפשט מן הקשר ולחוץ אפילו ביצה כולה אסורה מאי טעמא דשדא תיכלא בכולה. אלא דעדיפא ליה לאשמועינן דפעמים אפילו לא נתפשט חוץ מן הקשר אפילו הביצה אסורה. ולפי פירוש זה כשנמצא על קשר של חלבון זורק את הדם ואוכל את השאר. וכל שכן אם נמצא על החלבון לבד שלא בקשר שאין כאן ריקום שאין ריקום שאינו מתחיל מן הקשר ומתפשט ממנו ולחוץ והוא הדין בשנמצא על חלמון שלא במקום קשר שלא אסרו בחלמון אלא בשנמצא על הקשר. נמצא שאין הביצה כולה אסורה לפי פירוש זה אלא באחד משני ענינים האחד בשנמצא על קשר של חלמון והוא שנתפשט ממנו ולחוץ והשני שנמצא על קשר של חלבון ואפילו לא נתפשט ממנו ולחוץ אבל שלא במקום קשר לעולם מותר וזורק את הדם ואוכל את השאר. ומיהו לדידי קשה לי דאם איתא היכי סתים הכי דורסאי אבוה דר' אפטוריקי ותני לא שנו אלא שנמצא על חלבון אבל נמצא על חלמון אפילו הביצה אסורה ולא אדכר קשר לא בזה ולא בזה. ולפיכך נראה לי דהא דתני דרוסאי פליגי אדר' ירמיה ואפשר דר' ירמיה לא שמיע ליה הא דתני דרוסאי ודתני דרוסאי לא מפליג בין קשר בין שלא על קשר אלא על החלבון לעולם מותר וזורק הדם ואכל את השאר ועל החלמון לעולם כולה ביצה אסורה וכן נראה הסכמת הגאונים ז"ל שהרב אלפסי ז"ל כתב בהלכותיו הא דדרוסאי ולא כתב מימריה דר' ירמיה כלל ולא הזכיר בהלכותיו הקשר וכזה כתב הרמב"ם ז"ל. וכן נראה מלשון ר"ח ז"ל. שכך כתב זורק את הדם ואוכל שאר הביצה אבל נמצא קורט דם בחלמון אפילו ביצה אסורה זה לשון הרב ז"ל. הרי שלא חלק בנמצא בחלבון בין קשר לשאר הביצה בין יצא לחוץ בין לא יצא דלעולם מותר וכן בחלמון לא חלק אלמא כל בחלמון ביצה כולה אסורה. ומיהו לענין פסק הלכה יש לנו לחוש לכל הפירושין ואם נמצא על קשר של חלבון ונתפשט ממנו ולחוץ כל הביצה כולה אסורה כדברי רש"י ז"ל וכדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. נמצא על החלמון לבד אעפ"י שאינו על קשר כולה אסורה כדברי רבותינו הגאונים ז"ל. ואין ראוי לנהוג בו היתר אלא בשנמצא בחלבון שלא בקשר ואי נמי בקשר החלבון ושלא נתפשט ממנו כלום חוץ מן הקשר דבשני מקומות אלו ביצה מותרת לכולי עלמא וזורק את הדם ואוכל את הביצה. במה דברים אמורים בביצה דלא ספנא מארעא דהיא ראוי לגדל אפרוחים ויש לחוש לדם שבה משום דם אפרוח אבל בביצה דספנא מארעא לעולם מותרת וזורק את הדם ואוכל את השאר דכל שלא נוצרה מזכר אינה מגדלת אפרוח ואין כאן חשש דם ריקום של אפרוח אלא דם ביצים הוא והותר והיינו דתני בברייתא ביצים מוזרות נפש היפה תאכל אותם וכן פירש רש"י ז"ל ועיקר. ויש לי לדקדק כשנמצא באחד מן המקומות שאין הביצה כולה אסורה מפני מה זורק הדם והלא הביצה מוכחת עליו ומאי שנא מדם דגים שכנסו שמותר ביש בו קשקשים. ונראה לי שבדם ביצים החמירו לאסרו כל שהוא בעין הואיל ויש בה דמים אסורין דבר תורה כמו שבארנו. ולענין ביצים אלו האסורות משום דם שנתבשלו עם אחרות או עם בשר יתבאר דינם בעזרת השם בבית התערובות. וכן דין ביצים של עוף טמא שנתבשלו עם טהורות. ודין ביצה שהגעילה אותה תרנגולת קודם זמנה מכח הכאה נתבאר דינה בשער השלישי של בית הנשחטין בסוף השבורין. ולענין נקורי תאנים וענבים ודברים שיש משום גלוי. שנינו בברייתא ומייתינן לה בפרק קמא דחולין ראה צפור שמנקר בתאנה ועכבר מנקר באבטיח אסורין חיישינן שמא בתוך נקב נקב. והאי דנקט ראה צפור שמנקר לריבותא נקטיה לומר שאעפ"י שראינו אותן מנקרין אין אומרין נקב זה צפור ועכבר זה נקרוהו וכל שכן בנמצאו תאנה ואבטיח מנוקרין דחוששין שמא נחש נקרן. ודוקא מנוקרין אבל מבוקעין כל שאין לחה שבהן מגולה לא. דגרסינן בע"א אין מעמידין אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל פירוש תאנה אין בו משום גלוי כי הא דתניא ר' אלעזר אומר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואינו חושש משום שנאמר שומר פתאים ה'. דברים אלו אסור להקל בהם דטפי החמירו בספק סכנתא מספק איסורא דאמרינן בפרק קמא דחולין אמר רב הונא בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן מנוקבין אין חוששין שמא במקום נקב נקב. ואותבינן עליה ראה צפור שמנקר בתאנה ועכבר שמנקר באבטיח אסורין חיישינן שמא במקום נקב נקב. ופריק מאי קא מדמית איסורא לסכנתא סכנה שאני. ותנן בבכורות נקורי תאנים וענבים והקשואים והדלועין והאבטיחים והמלפפונות אפילו הן ככר אחד גדול ואחד קטן אחד תלוש ואחד מחובר כל שיש בו לחה אסור נשיכת נחש אסור מפני סכנת נפשות. משמרת של יין אסור משום גלוי ור' נחמיה מתיר. ולענין משקין מגולין כל שדרכו של נחש לשתות מהן אסור לשתות מהן. וכמה ישהו ויהו אסורין. שנינו במסכת תרומות פרק האשה שהיתה אוכלת בתרומה כמה ישהו ויהו אסורין כדי שיצא הרחש ממקום קרוב וישתה ופירש רב יצחק בריה דרב יהושע בפרק קמא דחולין כמה הוא מקום קרוב כדי שיצא מתחת אוזן כלי וישתה. ואקשינן וישתה הא קא חזי ליה אלא ישתה ויחזור לחירו. וכמה שיעור המים המגולין כדי שתאבד בהן המרה ר' יוסי אומר בכלים כל שהן ובקרקעות ארבעים סאה. ואיזה משקה יש בו משום גלוי. שנינו בתרומות שלשה משקין אסורין משום גלוי המים והיין והחלב ושאר משקין מותרין. גרסינן בפרק אלו טרפות מנימין קנאדקאה איגלי ליה ביסתקא דדובשא אתי לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש לה חדא דתנן שלשה משקין אסורין המים והיין והחלב ושאר כל משקין מותרין. ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. א"ל רב נחמן לרבא ר' שמעון וסכנתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל ר' שמעון מאי היא דתניא חמשה משקין אין בהן משום גלוי הציר והחומץ והמוריס והדבש והשמן אמר ר' שמעון אני ראיתי נחש ששתה ציר בצידן אמרו לו אותו נחש שוטה היה ואין מביאין ראיה מן השוטים. ואודאי לך בציר כלומר מודה אני לך דאין הלכה כר"ש בציר דהא רב הונא בריה דרב יהושע כל גלויא דהות מתרמי ליה שדי ליה בציר אלא אודי לי מיהא בדבש דהלכה כר"ש דהא רבי שמעון בן אלעזר קא כוותיה דתנן וכן (דף פו) היה ר"ש בן אלעזר אוסר בדבש. ושמעינן מהא דאף הדבש יש בו משום גלוי. גרסינן בע"א בפרק אין מעמידין אמר רבא יין מזוג יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך מבושל אין בו משום גלוי ואין בו משום יין נסך. ואמר רבא האי חמרא דאקריה עד תלתא יומין יש בו משום גלוי ויש בו משום יין נסך מכאן ואילך אין בו משום גלוי ואין בו משום יין נסך. נהרדעי אמרי אפילו מכאן ואילך אין בו משום יין נסך ויש בו משום גלוי מאי טעמא מיקרי ושתי. ותניא יין תוסס אין בו משום גלוי. וכמה תסיסתו שלשה ימים. ובין מים בין שאר משקין אסיקנא בפרק אין מעמידין דאפילו ישן בצידן בין ביממא בין בליליא יש בהן משום גלוי. ולא אמרינן אימת יש עליהן וכל משקין בזמן שהם מטפטפין אין בהן משום גלוי דגרסינן התם בפרק אין מעמידין אמר רבא בר רב אשי אמר שמואל מטפטף אין בו משום גלוי והוא דעביד טיף טיף כנגד טיף טיף. וגרסינן תו התם אמר רב ספרא משום ר' יהושע דרומא שלשה מינין ארס הן של בחור ושל בינוני ושל זקן של בחור שוקע ושל בינוני מפעפע של זקן צף. של בחור שוקע למאי הלכתא לכדתניא חבית שנתגלה אעפ"י ששתו ממנו תשעה לא ישתה עשירי. ומעשה היה ושתו ממנו תשעה ולא מתו ושתה ממנו עשירי ומת. אמר ר' ירמיה זהו שוקע. וכן אבטיח שנתגלה אעפ"י שאכלו ממנה תשעה לא יאכל עשירי ומעשה היה ואכלו ממנו תשעה ולא מתו ואכל עשירי ומת. תני מים שנתגלו לא ישפכם לרשות הרבים ולא ירבץ בהם את הבית ולא יגבל בהם את הטיט ולא ישקה מהם לבהמתו ולא בהמת חברו ולא ירחץ בהם פניו ידיו ורגליו אחרים אומרים מקום שיש בו שירטא אסור מקום שאין בו שירטא מותר והלכה כתנא קמא. וגרסינן התם אמר שמואל כל השרצים יש להם ארס של נחש ממית ושל שאר שרצים מלקה. ירושלמי אמר ר' מונא צריכין אנו למיחש למאי דברייתא חששין אסיר למיתן פריטי גו פומא פיסתא תותי בי שחיא תבשילא תותי ערסא ממצע סכינא גו אתרוגא או גו פוגלא אמר ר' יוסי בר' בון כל זיעת אדם סם המות חוץ מזיעת הפנים. גרסינן בירושלמי דתרומות פרק האשה שהיתה אוכלת תרומה כתיב ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו. רבי מאיר אומר ה הכלב רבי יהושע בן לוי אמר זה הנחש רעייא חלבון חלב אתא חיויא דטורא ואכל מיניה והוה כלבא חמי ליה אתון בעיי מיכל מיניה ושרי מנבח להון ולא אבינון בסופא אכל ומית. חד בר נש שחק תום גו ביתא אתא חיויא דטורא ואכל מיניה חמיתיה חויא דביתא אתון בעיין מיכול מיניה שרי מתרתר עליהן עפר ולא אבינון קליק גרמיה בגביה. ובמקומות אלו שהקלו בגלוי אפשר מפני שאין הרחשים מצויין ושומר פתאים ה'. גרסינן בירושלמי דתרומות פרק האשה שהיתה אוכלת בתרומה ר' ינאי מדחל סגין והוה יהיב ערסיה בגו ארבע מרושן דמיין חד זמן פשטא ידיה אשכחית גביה אמר ארימון מן הכא דכתיב שומר פתאים ה' :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ו (עריכה)
השער הששי
[עריכה]השער הששי: בדיני גבינה של נכרים וחלב שחלבו נכרי ואין ישראל רואהו ומוריס של נכרים וכבשין של נכרים שדרכן לתת בהן יין וחומץ וזיתים הנכבשין. ואכלול עם דיני הגבינה דין גבינה שגבנו אותה בחלב בהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טרפה: גבינה של עו"ג אסורה כיצד. שנינו בפרק אין מעמידין במסכת ע"א אמר ר' יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך מפני מה אסרו גבינת העו"ג אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה אמר לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת עגלי ע"א א"ל אם כן למה לא אסורה בהנאה והשיאו לדבר אחר. ופירשו בגמרא לפי שגזרה חדשה היתה ומאי גזרה שמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה והקשה הרב ר' יוסף בן מג"ש ז"ל מאי שנא נבלה דנקט אפילו עור קיבת שחוטה נמי משום בשר בחלב. ועוד היכי מיתסרא בכל שהוא ליבעי נתינת טעם וכדתנן בחולין המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה. וניחא ליה דאי משום בשר בחלב לא הוה מיתסרא אלא בנתינת טעם משום דכיון דתרווייהו דהיתירא נינהו ואינן נאסרות אלא על ידי תערובתן בעינן נותן טעם דדרך נותן טעם בישול אסרה תורה. אבל נבלה דאיסורא כיון דאוקומי קא מוקים חשיב ליה כאלו בעיניה ולא בטיל. והראב"ד ז"ל תירוץ דלבשר בחלב לא חיישינן דאפילו ודאי דרבנן הוא דצונן בצונן מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו והויא לה ספיקא דרבנן ולקולא. ודקא קשיא לך מאי טעמא לא אזלינן ביה בנותן טעם ל"ק דכל דבר של נכרים לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותן לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותם לעולם כדי שלא יפרוצו שהרי למאן דאמר מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר אין אנו הולכין בה אחר נותן טעם וכן בשמן של עו"ג למאן דאמר משום זליפתן של כלים אסורין וכן בקורט של חלתית. אלמא כל דבר של עו"ג לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם. עוד נאמר טעם אחר בגמרא באיסור גבינה משום תערובת חלב טמא. ואע"ג דחלב טמא אינו עומד איכא דקאו ביני אטפי פירש בין הנקעים שבתוך הגבינה. ורב מלכיה ואיתימא רב אדא אמר מפני שמחלקין פניו בשומן חזיר. איסור זה של גבינה אפילו במקומות שמנהגן שלא להעמיד בעור קיבה כמקומות האלו שאין מעמידין אלא בפרח ודמיו קלין יותר מדמי עור הקבה וכן אין טוחין בשומן חזיר לפי שנהגו בו הם איסור לפי שאוכלין אותן בימים הנאסרין להם בבשר ומכין ועונשין עליהן. וכן לא נשמע בהם מעולם מי שמערב חלב טמא עם חלב טהור שמאיס הוא להם. אפילו הכי גבינה שלהם אסורה דסתמא דמילתא כל דבר שנאסר במשנת אין מעמידין נאסר במנין וכל שנאסר במנין אפילו בטל הטעם לא בטל דבר. ואע"פ שהמוריס שנוי במשנתנו ונאסר משום תערובת יין ואפילו הכי כל מקום שהיין דמיו יקרין מן המוריס מותר. כדאמרינן בארבא דמוריסא דאתא לנמלה דעכו. אפילו הכי היכא דאיתמר איתמר היכא דלא איתמר לא איתמר. דדילמא כך נאמרה הלכה מוריס במקום שהיין מצוי אסור במקום שאין היין מצוי ואין לחוש לתערובתו מותר. אבל בשאר הדברים שלא שמענו לעולם אסורין דאעפ"י שבטל הטעם האיסור במקומו עומד. וחלב הנמצא ביד נכרי אסור דתנן בפרק אין מעמידין אלו הדברים של עו"ג אסורין ואין איסורין. איסור הנאה חלב שחלבו עו"ג ואין ישראל רואהו. ואע"ג דחלב טהור חיור וחלב טמא ירוק חיישינן לתערובת דאמרינן התם חלב למאי ניחוש אי משום חלופי טהור חיור טמא ירוק אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים דתנן חלב טהור עומד טמא אינו עומד. ופריק אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי. אלא הכא במאי עסקינן דבעי לי לכמכא ואקשינן ולישקול מיניה קליה וניבדוק ונוקים כלומר אם עומד בידוע שאין שם חלב טמא ואם לאו בידוע שיש שם חלב טמא. ופרקינן כיון דבטהור נמי איכא נסיובי דלא קיימן ליכא למיקם עליהו השתא דאתית להכי לגבינה נמי איכא דקאי ביני אטפי כלומר הא דאמרן אי דקא בעי ליה לגבינה הכי נמי דשרי לא היא דהא איכא למיחש לצחצוחי חלב טמא דילמא קאי ביני אטפי. לפיכך חלב הנמצא ביד נכרי לעולם אין לו תקנה. וכן חמאה הנמצאת בידו לעולם אסורה משום חשש דקאי בינה והר"מ במז"ל כתב החמאה של נכרים מקצת הגאונים אסרוה מפני צחצוחי חלב שישאר בה שהרי ריקום שבחמאה אינו מעורב עם החמאה כדי שיבטל במיעוטו. וכל חלב שלהן חוששין שמא עירב בו חלב טמא. ואין טעם דברים אלו מחוורין בעיני. וזה יצא לו לרב ז"ל מן העיקר שתלה בו טעם איסור הגבינה שהוא ז"ל כתב שאיסורו מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבלה והואיל ודבר האסור הוא הכל אסור. וזה בשיטת תירצו של הרב אבן מג"ש ז"ל שכתבנו למעלה ולפיכך הוא ז"ל סבור שמן הדין היה לנו להתיר את החמאה שיש בה תערובת מעט חלב טמא מפני שבטל במיעוטו ולא נאסרה החמאה אלא מפני שהקום של חלב טמא אינו מעורב בחמאה ואין דרכו בזה הדבר ישר. ולא טעם איסורו מחוור לפי שהגבינה הרבה טעמים יש בה ואחד משום דקאי ביני אטפי. ואע"פ שהוא דבר מועט אין ההולכין באיסורי נכרים אלו בנתינת טעם. וכתירוצו של ראב"ד ז"ל שכתבנו למעלה והוא העיקר ולולי זה היה לנו להתיר את החמאה שהטעם שכתב הרב ז"ל באיסור החמאה מפני שהקום שבחמאה אינו מעורב אם החמאה שיבטל במיעוטו. אינו מחוור כלל שהביטול ברוב דעלמא אינו מצד שהמיעוט מתערב בתוך הרוב שהרי חטים של תרומה או גרוגרות של תרומה שנפלו לתוך החולין אע"פ שזה בפני עצמו עומד וזה בפני עצמו עומד בטלים בשיעורן שכל שאין אתה יכול לברור דבר מתוך דבר אלו היית אסור הרוב מפני המיעוט נמצא שאין המיעוט בטל אלא בבלול לח כגון יין או שמן וכיוצא בזה. אבל חתכה בחתכות לא. וגדולה מזו אמרו בשתי קופות בשתי עיירות שמצטרפות ומעלות את האיסור כל שכן בקום שבחמאה שאי אתה יכול לברור אותו מתוך החמאה ולסלקו דרוב כל האיסורין המתבטלין ברוב בטלין בכיוצא בזה אלא שלא הלכו בדברים אלו אחר הרוב או אחר נתינת טעם כמו שאמרנו. עוד כתב הרב ז"ל יראה לי שאם לקח חמאה מן העו"ג ובשלה עד שהלכו צחצוחי החלב הרי זו מותרת שאם תאמר שנתערבו עמה ונתבשל הכל בטלו במיעוטן. גם זה אינו מחוור כלל. תדע לך שהרי הקשו בגמרא חלב למאי ניחוש ליה אי משום איערובי טהור קאים טמא לא קאים ואמרינן אי דבעו ליה לגבינה הכי נמי. הכא במאי עסקינן דבעי ליה לכמכא. ואסיקנא דאפילו בעי ליה לגבינה משום דאיכא דקאי ביני אטפי. ולומר דחלב שחלבו עו"ג דקתני במתניתין מילתא פסיקתא קתני לא שנא בעי ליה לכמכא ולא שנא בעי ליה לגבינה ולא שנא בעי ליה לחמאה. ואם איתא אי בעי ליה לגבינה או לחמאה לשתרי ויבשל עד שיהלכו צחצוחי חלב שבהם אלא שכל זה מן העיקר שאמרנו שבכל איסורי נכרים כאלו הלכו בהן לחומרא. והראב"ד ז"ל כתב עליו בהשגות במקום זה דבר זה אינו שכל האסורין הנוהגין בגבינה נוהגין בחמאה. ומה שכתב שהלך האיסור ונתמעט ונתבטל כמה מכוער הדבר שנקנה מהם חשש איסור מפני בטולו ברוב ע"כ. נכרי שהיה חולב וישראל יושב בצד עדרו אם אין דבר טמא בעדרו מותר אעפ"י שאינו רואהו ואם יש דבר טמא בעדרו וכשהוא חולב אין ישראל רואהו אסור שמא עירב בו חלב טמא. ואפילו כן אם רואה אותו כשהוא עומד אעפ"י שאינו רואה אותו כשהוא יושב מותר דתניא בפרק אין מעמידין ישראל יושב בצד עדרו של עו"ג חולב ומביא לו ואינו חושש. ואמרינן עלה היכי דמי אי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי מותר ואי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואוקימנא בדאיכא דבר טמא בעדרו וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דאי יתיב לא חזי ליה אימא חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דאי יתיב לא חזי ליה אימא חולב ומייתי ליה קמשמע לן כיון דכי קא חזי אירתותי מירתת סבר דילמא קאים חזי לי ולא מערב. ולענין גבינה שגבנו אותה מבהמה ידועה ואחר כך נשחטה הבהמה ונמצאת טרפה ואפילו גבן מששים בהמות ונמצאת אחת מהן טרפה בזמן שאין גבינה חלב אותה טריפה בטלה בתוך השאר אם ידוע שהיתה טרפה בזמן שחלבו ממנה כולן אסורות. ולפיכך אם תוך שלשה ימים שגבנו ממנה נשחטה הבהמה נמצא שהוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה דתניא בפרק אלו טרפות ואיתא נמי בפרק המדיר מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין פסולה נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לפני שחיטה הוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה. אבל אם מסופק אם היתה טרפה בשעה שגבנו ממנה אם לא יש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאסרו דאע"ג דחזקה דאורייתא זו בשעה שנוצרה בחזקת כשרה היתה שהרי חיתה י"ב חדש וכל שחיתה י"ב חדש כבר נודע לנו שבשעת שנולדה כשרה היתה אפילו הכי לא אזלינן בכי הא בתר חזקה ולא אזלינן בתר חזקה אלא בחזקה אלימתא שהיה לה זמן מבורר כגון חזקת פנויה או חזקת נשואה דבשעה שנולדה ודאי פנויה היתה אי נמי כשנשאת עמדה בודאי בחזקת נשואה אבל חזקת בהמה אינה כן שלא היתה לה חזקת כשרות מבוררת מעולם דבשעה שנולדה לא נודע אם היא כשרה או טרפה אלא לאחר שראינוה שחיתה י"ב חדש נודע לנו מתוך כך שבשעה שנולדה היתה כשרה וכן בכל עת ועת נודע שלמפרע זה י"ב חדש היתה כשרה וזו לא חזקה גמורה הוא ואין אומר בכהאי גוונא אזלינן בתר חזקה. ותדע לך מדאיבעיא לן בפרק קמא דחולין מנא הא מילתא דאמור רבנן אזלינן בתר רובא ואמר רבה בר שילא אתיא מפרה אדומה דאמר רחמנא ושחט ושרף מה שחיטתה כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה וליחוש שמא טרפה היא אלא לאו שמע מינה דאזלינן בתר רובא. ואם איתא מאי קא מייתי ראיה מפרה דילמא פרה לאו משום דאזלינן בתר רובא אלא משום דאזלינן בתר חזקה דפרה בת שתי שנים היא וקיימא לן דטרפה אינה חיה. והילכך כי חיתה שתי שנים איגלי מילתא בודאי דבשעה שנולדה כשרה הות ואוקי פרה אחזקתה אלא שמע מינה דחזקה כי האי שאין לה זמן מבורר אינה חזקה ובשם רבינו שמשון בר' שמשון ז"ל אמרו שאין לאסור הגבינות מטעם זה דאפילו תאמר שאין הולכין אחר חזקה יש לנו להתיר מכח הרוב דרוב בהמות כשרות הו וזו עכשיו היא שנטרפה וכענין שאמרו בענין חזקה בכתובות פרק ראשון גבי כונס את הבתולה ולא מצא לה בתולים ובפרק המדיר גבי היו מומין ולדעתו הסכים מורי הרב ז"ל מדאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה. ואמרינן עלה מאי קמשמע לן דאע"ג דאיתיליד בה ריעותא ואע"ג דאיכא למימר דהתם שאני דריעותא בעלמא הוא שנולד בה וגופא דבהמה לא איתרעי בודאי אבל כאן דודאי איתרעאי לה בהמה דהשתא מיהא טרפה ודאית היא אפילו הכי איכא למשמע מינה דאזלינן בתר חזקה הבאה מכח הרוב דהתם משום דאזלינן בתר חזקה דאתיא מכח הרוב שאין רוב בהמות טרפות הוא דאזלינן בה לקולא ותלינן בזאב. ומיהו הני מילי בטרפות שאפשר לומר דהשתא סמוך לשחיטה ממש נולד בה אבל ודאי בטרפות סירכא או טרפיות אחרים שאי אפשר לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דהא אי אפשר לומר בה העמידנה על חזקתה דהא ודאי נפקא לה מחזקה ואי אתה יודע מתי נטרפה ומתי יצאתה מחזקתה וכיון דודאי יצאתה מחזקתה ואין אתה יכול לברר מתי ולא לתלות בזמן ידוע אוסרין אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים שהאשה טמאה משעת כבוס דכיון דכתם זה יבש ועל כרחין לא ראתה עכשיו אלא מכבר לא אמרינן העמד אשה על חזקתה ולא נחזיקנה בטמאה למפרע אלא בכדי שיוכל הכתם להתיבש אלא אמרינן משעת הכבוס ראתה ואע"ג דלגבי מומין אמרו העמד אשה על חזקתה ובחזקת הבעל נולדו אעפ"י שהמומין הללו שנולדו בה הן מומין שאי אפשר שנולדו בה עכשיו ממש התם הוא דמכל מקום ברשות הבעל נמצאו ואין לנו להחזיק מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו כלומר ברשות זה אנו מחזיקים שכך פירש רבנו ז"ל וכן נמצא בהלכות גדולות ז"ל שבהמה שנמצאת טרפה אוסרין גבינות שנעשו ממנה למפרע וכן היא בספר התרומות. המוריס של נכרי אסור כיצד. שנינו בפרק אין מעמידין המוריס וגבינת בית אוניקי אסורין ואסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין איסורין איסור הנאה ואסורו של מוריס מפני שנותנים בו יין ותאני אבימי בריה דר' אבהו מוריס אומן מותר. הוא תאני לה והוא אמר לה פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור מאי טעמא פעם ראשון ושני כיון דשמינה לא צריך למירמא ביה חמרא. אעפ"י שהמוריס נאסר במנין כמו הגבינה וכאותן השנויין במשנתנו מכל מקום לא אסרו לחלוטין כל מוריס וכל בכל מקום ובכל זמן כיין וכגבינה ושאר האיסורים שלא אסרו אלא המוריס שדרכן לתת לתוכו יין כדאמרן פעם ראשון ושני מותר ושלישי אסור ואף השלישי לא אסרו אלא במקום שהיין מצוי ודמיו קלין כדמי המוריס כדאמרינן בגמרא ההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלה דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדא א"ל רבא לר' אבא דמן עכו עד האידנא מאן נטרה א"ל ועד האידנא למאי ניחוש לה דמערבי בה חמרא קיסתא דמוריסא בלומא קסתא דחמרא בארבע לומי. ומיהו אם הביאו עו"ג אחר שנעשה במקום שהיין מצוי בזול אסור משום תערובת דהא ר' אבא אותיב בהדא נטורה מדאתא לעכו ועוד דאמר ליה רבא לר' אבא בההוא עובדא דילמא על ידא דצור אתא דשוי חמרא. מכל מקום שמעינן מכל הני דלא אסרוהו לחלוטין אלא במקום דאיכא חשש תערובת יין. והילכך מסתברא דלא נאסר אלא בזמן שרגילין לתת לתוכו יין אבל בזמן שאין דרכן לתת לתוכו יין כגון הללו שעושין ומביאין במקומות הללו מותר בין ראשון ושני ושלישי וכן נראה מדברי רבנו תם ז"ל שכתב המוריס במקום שדרכן לתת לתוכו יין אסור ואם היה היין יקר מן המוריס מותר ע"כ. וכל שכן המוריס שבקיאי האומנין אומרין שהיין פוגמו ואפשר שעל זה סמכו בדורות האלו ליקח המוריס בכל מקום מכל אדם לפי שלא נהגו עכשיו לתת בו יין כלל וכל שכן דבמקומות האלו שאין דרכן לתת לתוכו יין שמפקידין אותו ביד עו"ג דכיון דאין דרכן לתת לתוכו יין למאי ניחוש ליה אפילו תימא דשקיל עו"ג ממוריסא ומחליף ליה אמאי מסיק אדעתיה לחלופי ולמישקל מוריסא ולערב חמרא דלאו אורחיה אדמחלף ליה בחמרא דאית ליה דמי מחלף ליה במיא דלית ליה דמיה. ולענין כבשין שדרכן לתת לתוכו יין שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של נכרים אסורין ואין איסורן איסור הנאה כבשין שדרכן לתת לתוכן יין. ואמרינן עלה בגמרא אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה. מאי שנא ממוריס לרבנן דשרו התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא. ור' יוחנן אמר בידוע נמי מותר ומאי שנא ממוריס לר' מאיר דאסר בהנאה התם אית ליה טעמא וממשא הכא לית ליה לא טעמא ולא ממשא. וכתב הרב אלפסי ז"ל והלכתא כחזקיה דרביה דר' יוחנן הוא. ומכאן לנותן חומץ לתוך גריסין צוננין שמכשירן שהוא אוסר את הכל בהנאה. והראב"ד ז"ל כתב בפירושיו בסוף השוכר שבע"א דלחזיקה אפילו יין במים כל שהן ראויין לשתיה בתורת יין מחמת היין ואפילו ע"י הדחק אסור בהנאה וכמו שאני כותב בשער חמישי של בית היין. ואינו מחוור וכמו שכתבתי שם. ומורי הרב ר' יונה ז"ל כתב דחזיקה אליבא דר' מאיר ורבנן דמתניתין קאמר דאית ליה אפילו בסתם יינן יין ביין אסור כולו בהנאה אבל אנן הא קיימא לן כרשב"ג בסתם יינן דאפילו יין ביין ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו וכל שכן יין לתוך כבשין ואלא מיהו נפקא מפלוגתייהו דלחזקיה ימכרו כולן חוץ מדמי יין נסך שבהן ולר' יוחנן אפילו בידוע כולן מותרין. וזה נראה נכון ועיקר. ובין כך ובין כך כל שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ אסורין באכילה. ולענין זיתים הנכבשין של עו"ג שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג מותרין באכילה עלה של חלתית וזיתי גלוסקא מגולגלין ר' יוסי אומר השלוחין אסורין ואמרינן עלה בגמרא זיתי גלוסקא מגולגלין פשיטא לא צריכא דרפו טובא מהו דתימא חמרא רמא בהו קמשמע לן הני מחמת מישחא דנפיש בהו. ר' יוסי אומר השלוחין אסורין. היכי דמי ר' אסי בר' חנינא אמר של שתאחזנו בידו וגרעינתו נשמטת. והלכה כתנא קמא דשארי בין הכי ובין הכי. והילכך זתים הללו הכבושין שמוכרין העו"ג מותרים לעולם וכל שכן שהדבר ידוע עכשיו שאין נותנין בהן יין לעולם :
מתוך: תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ז (עריכה)
השער השביעי
[עריכה]השער השביעי: בבישולי נכרים. ותחלה אבאר דין הפת ואח"כ אבאר דין שאר בישוליהן. מה הדברים שאסרו משום בישוליהן. ובמה יאסר משום בישול. ומה הדבר שנכנס בכלל לשון בישול זה. וכן אבאר דין תבשיל שיש בו דבר שיש בו משום בישולי נכרים ודבר שאין בו משום ביושלי נכרים אחר מי מהם נלך וכן אבאר הכלים שנתבשל בהן תבשיל שיש בו בישולי נכרים: שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג אסורין ואין איסורן איסור הנאה הפת והשמן והשלקות שלהן. וגרסינן התם בגמרא אמר רב כהנא אמר ר' יוחנן פת לא התירוה בבית דין מכלל דאיכא מאן דשרי אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא רב לשדה והביא לפניו עו"ג אחד פת פורני מאפה סאה אמר כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאסרה ואקשינן מה ראו חכמים לאסרה משום חתנות ופרקינן אלא מה ראו חכמים לאסרה בשדה כסבורין כל העם לומר התיר רב את הפת ולא היא רבי לא התיר את הפת. רב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודאי אמר לא כך היה מעשה אלא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה דוחק לתלמידים ואמר אין כאן פלטר (דף פח) כסבורין כל העם לומר פלטר עו"ג ולא היא רבי לא אמר אלא פלטר ישראל. א"ר חלבו אפילו למאן דאמר פלטר עו"ג הני מילי במקום שאין בו פלטר ישראל אבל במקום שיש בו פלטר ישראל אסור ור' יוחנן אמר אפילו תימא פלטר עו"ג הני מילי בשדה אבל בעיר לא משום חתנות. ויש לפרש דר' יוחנן לא פליג אדר' חלבו אלא לטפויי היתירא קאתי דאפילו בעיר כל היכא דליכא פלטר ישראל מפלטר עו"ג שרי מדר' חלבו ואתי ר' יוחנן למימר דבשדה אע"ג דאיכא בעיר הסמוכה לו פלטר ישראל לא מטרחינן ליה לשדורי ולמזבן מההוא פלטר ישראל שבעיר כיון דבשדה מיהא אין פת פלטר ישראל מצויה. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהוא ז"ל הביא בהלכות הא דגרסינן בירושלמי במקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא דליהוי פת של עו"ג אסורה ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש משמע דכל היכא דליכא פלטר ישראל התירוה ואפילו בעיר. ואע"ג דלפום גמריה משמע דפת לא הותרה בבית דין. כדאמר רב כהנא פת לא התירוה וכדאמרינן התם מיסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה אמר לו שמלאי לא היית אתמול עמנו בבית המדרש כשהתרנו את השמן אמר לו בימינו תתיר את הפת ואמר ליה אם כן קרו לן בי דינא שריא. והא דר' חלבו ור' יוחנן דהכא למאן דאמר התיר רבי את הפת קאמר ולדידהו לא סבירא להו מכל מקום מדשקלי וטרו בה ר' חלבו ור' יוחנן משמע דנהוג בה היתר ובכל כי הא דליכא פלטר ישראל מניחין אותן על היתירן ליקח מפלטר עו"ג וטעמא דמילתא משום דגזרת הפת הוה לה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה וכל גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה יכול בית דין לבטל דברי בית דין חברו אעפ"י שאינו גדול כמוהו בחכמה ובמנין כדאיתא התם בפרק אין מעמידין ולפיכך עמעמו עליה אמוראי והתירוה משום חיי נפש כדאיתא בירושלמי ולפיכך פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות כדברי הירושלמי. ומיהו דוקא מן הפלטא דבגמרא דילן פלטא עו"ג הזכירו ואיתמר נמי בירושלמי פלטר. ודוקא במקום שאין פלטר ישראל וכדאמר ר' חלבו אבל מבעל הבית אפילו אין לו מה יאכל אסור אלא אם כן משום סכנת נפש כגון שהתענה הרבה. וכתב הרמב"ם ז"ל כגון שהתענה שלשה ימים. והרמב"ן ז"ל כתב ראיתי מי שכתב מצאתי בתשובת הגאונים ז"ל מותר לאכול פת של עו"ג בשבת אם אין לו פת אחרת דבשבת אסור להתענות הילכך מותר. ולפי מה שפירשנו אף בחול בכהאי גוונא כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר אלא שהתירו בשבת. אפילו מבעל הבית אם אין שם פלטר ע"כ. ומורי הרב ז"ל כתב ואלו בני אדם שמתאכסנין עם הנכרים אין להם לאכול מפת בעלי בתים אלא יש להם לחזר וליקח מן הפלטר. ע"כ. והאוכל לחם של בעלי בתים אפילו חוץ לביתו של עו"ג ואפילו שלא בעיר שאין שם חשש חתנות עובר על גזירות בית דין שבכל מקום אסרוהו ואם תלמיד חכם הוא אסור לספר שמועה משמו דגרסינן התם איבו מנכית ואכיל אמצרי דמתא אמר להו רבא לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי. וטעמא דפלטר דשרי דכיון דעשוי למכור לכל אין בלקיחתו קירוב הדעת כל כך אבל בבעל הבית יש בו קירוב הדעת טפי ואיכא למיגזר ביה טפי משום חתנות. ואלא מיהו במקום שיש פלטר ישראל אפילו מפלטר עו"ג אסור שלא התירו אלא במקום שאין פת ישראל מצויה ומשום חיי נפש כדאיתא בירושלמי. ומי שיש בידו פת או שיש פלטר ישראל ויש פלטר עו"ג עושה פת יפה ממנו או ממין אחד שאין בידו של פלטר ישראל מותר לקנות מפלטר עו"ג דכיון שהותרה לגמרי הותרה כל היכא דליכא פלטר ישראל כמוהו דכיון שדעתו של זה נוחה יותר בפת פלטר זה מפני חשיבותו בעיניו הרי זה כפת דחוקה לו. וכן נהגו וכן דעת מורי ז"ל. וליקח מבעל הבית פת של פלטר או ליקח מפלטר פת של בעל הבית. יש לדקדק אם נלך בהן בתר מעיקרא או בתר בסוף ומסתברא דלבתר מעיקרא אזלינן בהו להקל ולהחמיר. והלכך פת של פלטר שנמצאת ביד בעל הבית מותרת כדמעיקרו. ופת של בעל הבית שנמצא ביד פלטר אסור כדמעיקרו. וכן נראית דעת הראב"ד ז"ל. ויש להביא ראיה מהא דגרסינן בפרק השוכר את הפועל שבע"א ההוא ביתא דחיטי דנפל עליה חביתא דיין נסך שרייה רבא לזבוני לעו"ג. איתיביה רבה בר ליואי לרבא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור אבל עושה אותו תכריכין למת. לא ימכרנו לנכרי מאי טעמא לאו משום דילמא אתי לזבוניה לישראל הכא נמי דילמא אתו לזבוני לישראל. הדר שרא למיטחניה ולמיפיה ולזבוניה לנכרים שלא בפני ישראל. אלמא שלא בפני ישראל דוקא אבל בפני ישראל לא דחיישינן דלמא אזל ישראל וזבין מיניה דנכרי כיון דחזא דמישראל הוה. שמעינן מינה דכל דנאפה בהיתר אע"ג דזבין ליה נכרי לא חשבינן ליה כפת של עו"ג דלא גזרו חתנות אלא בפת האפויה באיסור ביד עו"ג. ומינה דכל שנאפה ביד עו"ג בעל הבית אסור. ועוד דאי לא תימה הכי אינו אסור אלא לישראל הלוקחו בעצמו אבל לקח זה מותר לישראל אחר ואינו אלא כמו שאמרנו. כתב ר"ח ז"ל כותח של עו"ג מותר ולא חיישינן לפת שיש בו שאין פת עו"ג אסורה אלא משום חתנות אבל כותח שרי. דתני ר' חייא לחם כלמודים פטורה מן החלה. ע"כ. ולענין פת של ישראל שנעשה על ידי עו"ג. גרסינן בפרק אין מעמידין אמר ר' יוחנן (דף פט) שלש מלאכות בפת הילכך האי ריפתא דשגר עו"ג ואפה עו"ג אסור שגר ישראל ואפה עו"ג מותר שגר עו"ג ואפה ישראל שרי שגר עו"ג ואפיה וישראל מהפך בגחלים שרי. ואע"ג דבשאר בישולי עו"ג כל היכא דבשל עו"ג אע"ג דשגר ישראל לא מהני כדבעינא למיכתב קמן בפת הקלו והתירו בשגר ישראל או שהפך בגחלים משום דעיקר חיי נפש בפת. וישראל מחתה בגחלים מותר שאמרו. פירש רש"י ז"ל משום דבחתיית גחלת האש מתחמם ויוצא חומן של גחלים. והרמב"ם ז"ל כתב אפילו לא זרק ישראל אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה. ע"כ. והרמב"ן ז"ל תפס עליו שאין חתיות גחלים מכשיר אלא מפני שמסייע הרבה באפיית הפת שעל ידיה חומן של גחלים יוצא כמו שפירש רש"י ז"ל. והוה ליה כההיא דאמרינן לעיל מינה דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא ומעשיו של ישראל ניכרין בפת והילכך מותר אבל אם הפך בו מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא אף חיתוי כזה אינו מועיל שהרי הנחתו וגמרו ביד נכרי הוא. ומכאן אתה למד שהזורק עץ לתנור לא עשה ולא כלום דהא בלא עצו נמי הוה בשיל ואין מעשיו של ישראל ניכרין בפת כלל והויא לה כההיא שאמרו היכי דמי אי לימא דכי לא מהפיך ביה נמי בשיל מאי עביד. אלמא כל היכא דלא מינכר בשולו לא כלום הוא. ומיהו נראה שאם הביא ישראל גחלים שמדליקין בהן את האש מותר דהוה ליה שגירה ביד ישראל כיון שהביא עיקר האש שהוחם ממנו. אלו דברי הרב. וכ"כ גם מורי הרב ז"ל דמדינא דגמרא אין לנו להתיר בהשלכת קיסם בתנור דמלישנא דאמר ר' יוחנן שלש מלאכות יש בה משמע דבאחת משלש מלאכות אלו הידועות לאפיית הפת שתעשה ביד ישראל מותרים אבל השלכת העץ לתנור מיעוט המלאכה אחת היא שמסייע מעט לשגירת התנור אלא כן נראין הדברים דבמקומות שנהגו לאכול פת נכרים מן הפלטר היו מקילין בפת של ישראל בהשלכת קיסם לתנור להרחקה מהם ובמקומות שלא נהגו לאכול פתם הצריכו אחת משלש מלאכות ע"כ דברי מורי. ומסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בשול. וכל זה מקולותיו של פת. ומנהגן של ישראל תורה היא. ולענין דין שאר בישוליהן. מה הן הדברים שאסרו משום שאר בישוליהן. שנינו בפרק אין מעמידין אלו דברים של עו"ג אסורין ואין איסורן איסור הנאה הפת והשלקות שלהן. ואמרינן עלה בגמרא שלקות מנא לן אמר ר' חייא בר אבא דאמר קרא אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אף כל שלא נשתנו מברייתו על ידי האור כלומר לא אסרו אלא מה שנשתנה על ידי האור מהכשר אכילתו כדבר שלא היה ראוי מעיקרא לאכילה והוכשר לאכילה על ידי האור. ואקשינן מידי אור כתיב באורייתא אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כלומר מדרבנן להרחקה מהם משום בנותיהן אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו אמר ר' שמואל בר רב יצחק כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עו"ג. מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא. פירוש דגים קטנים וארדי אין נאכלין כמות שהן חיין ואינן עולין על שלחן מלכים ללפת את הפת. הילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי הני יש בהן משום בישולי עו"ג. אבל למאן דכאיל כל שאין עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת הני אינן עולין והילכך אין בהן משום בישולי עו"ג. וההפך בדייסא שהיא נאכל כמות שהיא חיה ועולה על שולחן מלכים והילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי דייסא נאכלת כמות שהיא חיה ואין בה משום בישולי עו"ג. ולמאן דכאיל כל שאינו עולה דייסא עולה ויש בה משום בישולי נכרים. וכן כתבו ר"ח והראב"ד ז"ל דחטים שנאכלים הן כמות שהן חיין וכן מצאתי בירושלמי מפורש מוטלייה ופנקדיסין וקובסיות וקליות והמין שלהן הרי אלו מותרין. ניחא כולהון שהן יכולין להשרות ולהדר לכמות שהן קליות. מה אמר ר' יוסי בר' בון בשם רב כל אוכל הוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים. אלא דקשיא לי דבכולהו נוסחאי הכי אית בהו כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת את הפת וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל ואם כן היאך איפשר לומר דדייסא עולה על שולחן מלכים ללפת ולא אמרינן בעלמא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. ויש לי לומר דלא אמרו ללפת את הפת אלא דוקא במיני לפתן כלומר שאין בכל מיני ליפתן משום בישולי נכרים אלא במיני לפתן החשובים שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת לפי שאין קירוב הדעת אלא בהם אבל מאכלין הנאכלין בתורת מאכל ולא בתורת לפתן לא בעינן שעולים על שולחן מלכים ללפת אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול יש בהם משום בישולי עו"ג. והילכך דייסא נמי שפיר סלקא למלכים ואיסרא אליבא דפומבדיתאי דאמרי כל שאינו עולה על שולחן מלכים. אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים כלומר אם בשלן נכרי לפי שהן נאכלין כמו שהן חיין. ואיכא מאן דאמר דהא דרב אסי אתיא כסוראי דמתנו כל שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים דהא משמע דדוקא מלוחים הוא דאין בהן משום בישולי נכרים הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי עו"ג ואע"ג דאינן עולין על שולחן מלכים כדאמרן לעיל ולאו ראיה היא דאיפשר דמחמת מלחן עולין הן על שולחן מלכים להטעים וקטנים דעלמא שאינן מלוחין הן שאינן עולין על שולחן מלכים. ולענין פסק הלכה. פסק רבנו תם ז"ל כתרי לישני להקל דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי נכרים וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג דפומבדיתאי אוסופי היתר אלישנא דסוראי. והילכך אין איסור בישולי נכרים אלא בדבר חשוב שעולה על שולחן מלכים והוא שאינו נאכל כמות שהוא חי ובישולו של נכרים הכשירו לאכילה. וכן נראה שפסק ר"ח ז"ל שכתב התם גבי דבש ומדחזינן ברוב הגמרא דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג. שמע מינה דהאי לישנא דוקא מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דפירש ואמר דר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת הילכך בעינן תרי לישני. ע"כ לשון הרב ז"ל. והא דר' יוחנן דכתב הרב ז"ל איתא בפרק ר' ישמעאל דגרסינן התם ר' הונא בר אבא איקלע לבי גבלא חזא תרמוסא דשלקי ליה נכרים ואכלי ליה ישראל ולא אמר להו ולא מידי אתא לקמיה דר' יוחנן אמר ליה צא והכריז על תרמוסן משום בישולי נכרים. ופריש התם דטעמא דר' יוחנן לפי שאינן בני תורה. ואקשינן הא בני תורה שרו והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים הא אינו נאכל יש בו משום בישולי נכרים. ופרקינן ר' יוחנן כאידך לישנא דרב סבירא ליה דאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי נכרים. וטעמא דאינן בני תורה הא ישנן בני תורה שרי. וכן פסק הרמב"ם ז"ל וזה לשונו לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון דג ובשר וביצה וירקות במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון בשר ודגים וביצה אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תרמוסין ששלקו אותם נכרים אעפ"י שאין נאכלין חיין הרי אלו מותרין ע"כ. והא דאמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים דמשמע טעמא דמלוחין הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי נכרים ואעפ"י שאינן עולין על שולחן מלכים לאכול בהן את הפת כדאיתא בגמרא וכדכתבינן לעיל. לא קשיא דאיפשר דמלוחין עולין הן על שולחן מלכים מחמת מלחן. ואי נמי אין עולין ורב אסי כאידך לישנא סבירא ליה אפילו הכי אנן לא קיימא לן הכי מדמשמע מההיא דתרמוסא דבפרק ר' ישמעאל דגמרא כאידך לישנא דפומבדיתאי סבירא ליה מדמוקי טעמא דר' יוחנן בהיפך וכדכתב ר"ח ז"ל וקיימא לן כלישנא דגמרא והרב אלפסי ז"ל שכתבה לההיא דרב אסי אמר רב איפשר דסבירא ליה כלישנא קמא דאמרינן דמחמת מלחן עולין על שולחן מלכים ואפילו הכי כיון דנאכין חיין מחמת מלחן אין בשולן קרוי בישולי עו"ג והרמב"ן ז"ל כתב מחוורתא דפסקה כלישנא כלישנא דסוראי דבעיין ופשטין באהיני שליקי כוותייהו. פירוש לדבריו דגרסינן התם בעו מיניה מרב אסי הני אהיני שלקי דארמאי מאי. פירוש תמרים שלוקים. אמר לה חוליי לא קא מיבעיא לן דודאי שרו מרירי לא קא מיבעיא לך דודאי אסירי כי קא מיבעיא לן בי מציעי מאי אמר להו מאי איבעיא להו דרס אסר ומנו לוי. וסבור הרב ז"ל דאהיני מרירי ובי מצעי אינן עולין על שלחן מלכים ואפילו הכי איבעיא להו מציעאי מאי. ופשיט להו לוי דבין מרירי בין בי מצעי אסירי לפי שאינן נאכלין להדיא כמות שהן חיין. ואין ראיית רבנו מחוורת בעיני דבין הני ובין הני כל שמתקן ע"י האש עולין הן על שולחן מלכים. דבר שנאכל כמות שהוא חי על ידי הדחק כביצה שיש מקצת בני אדם לאכלה חיה על ידי הדחק פליגי בה חזקיה ובר קפרא ור' יוחנן דגרסינן התם ביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו ור"י אסר. ואמר אביי הלכה כר' יוחנן דאסר ותניא כוותיה הקפריסין והנקליקאות הימליא והחמין והקליות שלהן מותרין. ביצה צלויה אסורה. במה יאסר משום בישול. כל דבר שיש בו משום בישולי עו"ג אינו נאסר אלא בשהתחיל הנכרי וגמר הנכרי אבל התחיל העו"ג וגמר ישראל או התחיל ישראל וגמר נכרי אין בו משום בישולי עו"ג. דגרסינן התם אר"י אמר שמואל ישראל שהניח בשר ע"ג גחלים ובא נכרי והפך בו מותר. ואמרינן עלה היכי דמי אילימא דכי לא מהפיך ביה נמי בשיל מאי קא עביד. כלומר פשיטא דהא לא אהני מעשיו של עו"ג כלום. ואלא דכי לא מהפיך לא בשיל אמאי מותר. כלומר שהרי זה כהתחלתו וגמרו ביד נכרי דהא לא אהנו מעשיו של ישראל כלום. ואוקימנא דכי לא מהפיך בשיל בתרי שעי וכי מהפך ביה בשיל בחדא מהו דתימא קרובי בשולא מילתא היא קמ"ל. ואקשינן והא אמר רב אסי בר אמי א"ר יוחנן כל שהוא כמאכל בית דרוסאי אין בו משום בישולי עו"ג. הא אינו כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בישולי עו"ג כלומר והאי כיון דהפך בו עו"ג קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל אמאי אין בו משום בישולי עו"ג. ואוקימנא ההיא דרב אסי בר אמי כגון שלא היה מונח על גבי האש אלא דאותביה ישראל בסלא עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי ושקליה נכרי ואותביה בתנורא תניא נמי הכי ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא עו"ג והפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש אינו חושש וכן אשה ששפתה קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבא מן השוק או מבית המרחץ אינה חוששת. איבעיא להו הניח נכרי והיפך בו ישראל מהו אמר רב נחמן בר יצחק קל וחומר ומה גמרו ביד נכרי מותר גמרו ביד ישראל לא כל שכן. איתמר נמי אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנא אמר ר' יוחנן בין שהניח נכרי והיפך בו ישראל בין שהניח ישראל והיפך בו נכרי מותר ואינו אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד נכרי וכתב ר"ח ז"ל סוגיין דשמעתא נכרי שלקח בשר של ישראל ונתנו ע"ג האור אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור אע"ג שנגמר ביד ישראל אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר. ויש מתירין אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי ביד נכרי דלא אמרו כמאכל בן דרוסאי להחמיר אלא להקל וראייתם מדאמרינן סתם הניח נכרי והיפך בו ישראל מותר ואם כדברי ר"ח ז"ל הוה ליה למימר היפך בו ישראל עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי. ומסתברא לי כדברי ר"ח ז"ל חדא דסוגיין בכולא שמעתין בהכין רהטא דכל היכא דהגיע למאכל בן דרוסאי מבושל קרי דהא אפילו מאן דהוה סביר ליה למימר דהניח ישראל והפך נכרי אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד ישראל. מודה הוא מיהא דהיכא דהגיע למאכל בן דרוסאי אי מהפיך ביה נכרי שרי דמבושל ביד ישראל קרינן להו ותו לא מיתסר בגמרו ביד נכרי ואין הכי נמי היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד נכרי מבושל קרינן ליה והנחתו וגמרו ביד נכרי חשבינן ליה. ועוד מדאמרינן התם האי נכרי חריך רישא שרי למיכל מריש אוניה. ומפרש טעמא בגמרא משום דלעבורי שער קא מכוין ולא לבשולי אלמא כל היכא דמכוין לבשולי בישול כהאי גוונא אסור. והדעת מכרעת דבחריכת הראש כדי להעביר שער א"א שנצלו האזנים צליה גמורה. ודי אם יגיעו בכך למאכל בן דרוסאי. והילכך בין הניח נכרי והיפך ישראל בין הניח ישראל והיפך נכרי כל שיד ישראל מעורבת בו מותר לא אמרו אסור אלא בהנחתו וגמרו ביד נכרי. הניח ישראל והפך נכרי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר. ואפילו קירב הנכרי בישולו כגון שהניח ישראל על גבי גחלים עוממות ולא הוה מתבשל עד שתי שעות והפך נכרי ונתבשל בשעה אחת מותר דקריבי בישולא לאו כלום הוא. הניח ישראל על גבי גחלים עוממות לגמרי עד שלא היה מתבשל שם בלא היפוך ובא נכרי והפך בו אסור דהרי זה כהנחתו וגמרו ביד נכרי ומסתברא לי דאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוסאי בלא הפוכו של נכרי מותר. דהא לכולי עלמא היכא דנתבשל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי תו לית ביה משום בישולי נכרים. והילכך כל שיכול לבא למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל הרי הוא כאלו בא לכך ומותר. והיכא דהניח ישראל על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו ואינו יודע אם סלקו מעל גבי האור והחזירו אם לאו מסתברא דאין חוששין לכך חדא דספיקא דרבנן הוא ולקולא. ועוד דמה הנאה יש לו לנכרי בסלוקו ובחזרתו. ועוד שמעינן ליה מדתניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש. וכן אשה ששפתה קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת. וסתמא דמילתא בשאין שם שומר שידע אם סלקו מעל גבי האש היא מתניתא. וגם ר"ח ז"ל כן פירוש וזה לשונו. והני מילי דליכא חשש דילמא חליף ליה כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה או שסגרה הדלת עליה ונעלה בפניה כראוי שלא תוכל לצאת ולהביא דבר האסור ולהחליף וכגון שיודעת שאין אתה בבית שום דבר אסור. אלמא כל היכא דליכא למיחש לחלופי לא חיישינן דילמא שקיל לה נכרי מעל האור ומחזירה והיכא דנתבשל על ידי נכרי אם לא נתכוון העו"ג לבשל מותר שלא אסרו אלא בשנתכוון הנכרי לבשל אבל אם נתכוון לבשל תבשיל זה של ישראל או אפילו לא נתכוון לבשל זה אלא לבשל בו תבשיל שלו ונתבשל תבשילו של ישראל ממילא אסור דהא איכא כוונת תבשיל ביד נכרי. דגרסינן התם אמר ר' חנא בר אמי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה. ואמר רבינא הילכך האי נכרי דשדא סיכתא באתונא ואתא ישראל וקבר ביה קרא מעיקרא שפיר דמי פשיטא מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין קמשמע לן לשרורי מנא קא מיכוין וגרסינן תו התם אמר ר' כהנא אמר רב עו"ג שהצית את האור באגם כל חגבים שבאגם אסורים מאי טעמא אילימא משום דלא ידיע הי טמא והי טהור מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי אלא משום בישולי (דף צא) נכרים כהאי גוונא מי אסור והא אמר ר' חנא בר אמי אמר ר' פדת אמר ר' יוחנן האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה אלמא לעבורי שער קא מיכוין הכי נמי לגלוי אגם קא מיכוין אלא לעולם דלא ידיע הי טמא והי טהור ודקא קשיא לך מאי איריא נכרי אפילו ישראל נמי מעשה שהיה בנכרי היה. מה הוא דבר שנכנס בכלל לשון בישול זה. בישול זה שאסרו בין בישול דקדרה דהא שלקות תנן ובין בשול צלי דכל שהכשירו נכרי לאכילה על ידי האור אסור וכדתניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש הא הניח נכרי והפך נכרי אסור מלחו נכרי והכשירו לאכילה על ידי מליחה אם דבר קל לקבל הכשר אכילה על ידי מליחה כדג לדעת רש"י ז"ל פליגי בה חזקיה ור' יוחנן דגרסינן התם דג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אסר. ופירש רש"י ז"ל דבדג שמלחו נכרי פליגי כלומר דחזקיה סבר דמליחה אינו בישול ואפילו בדג ואעפ"י שהוא קל להיות נכשר לאכילה על ידי מליחה. ור' יוחנן סבר דמליחתו זהו בשולו. וכן פירשה גם הרמב"ם ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב דלמליחה לא אשכחן שום איסור דעיקר הגזרה משום בישולי נכרים הוא ויוצאה מן המשנה דקתני השלקות אלמא תולדות האור לבד אסרו אבל לא מליחה. והדעת מכרעת שאין קרוב הדעת במליחה. וכן כתב הרמב"ן ז"ל. ומביא ראיה ממתניתין דבפרק אין מעמידין דשרי כבשין שאין דרכן לתת לתוכו יין וחומץ אע"פ שהכבוש הרי הוא כמבושל. אלמא לא אסרו אלא תולדות האור לבד. ופלוגתא דחזקיה ור"י לא בשמלחו נכרי פליגי אלא בדג מליח שצלאו עו"ג פליגי דחזקיה סבר דנאכל הוא כמות שהוא חי על ידי מלחו ולפיכך אין בו משום בישולי נכרים דהוה ליה כגמרו ביד נכרי לבד בלא התחלתו דמותר ואפילו מלחו נכרי ובשלו דהתחלתו על ידי מליחה אינה אוסרת הילכך התחלתו בהיתר היתה ואין בו באיסור אלא גמרו וגמרו לבד אינו אוסרו. ורבי יוחנן אסר לפי שאינו נאכל להדיח על מליחתו והילכך הוה ליה כשאר דברים שאין נאכלין כמו שהן חיין דיש בהן משום בישולי נכרים אבל במליח מודה הוא ר"י דאינו נאסר דלא אסרו אלא מבושל על ידי האור. ועוד נראה לי ראיה מפורשת מדאמרינן בגמרא גבי השלקות מנה הני מילי וסלקא דעתך מעיקרא דאורייתא היא ומייתי לה מדכתיב אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור אף כל שלא נשתנו מברייתו על ידי האור אלמא לא אסרו אלא על ידי האור. ואע"ג דאקשינן אטו אור כתיב לאו למימרא דאפילו שלא על ידי האור אסור אלא לדחויה מדאורייתא ולאוקומה בדרבנן ולעולם ע"י האור דאינהו ודאי מידע ידיע עיקרא דמילתא אי דוקא על ידי האור או אפילו שלא על ידי האור דבהא לא פליגי וכיון דמעיקרא הוה מפרשי מה מים שלא נשתנה על ידי האור אף כל שלא נשתנה על ידי האור שמע מינה דעיקר גזרה במה שנשתנה על ידי האור בלבד היא ומכל מקום לכשתמצא לומר דמליחת נכרי היא מחלוקת הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו כדכתיבנא בסמוך. ובירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל אמרו במעושן שאין בו משום בישולי נכרים. ולענין פסק הלכה. בפלוגתא דחזקיה ור"י בדג מליח ובביצה צלויה ופסק אביי כוותיה בביצה הלכה כותיה. אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דרבים נינהו ואע"פ שהרב אלפסי ז"ל כתב ההיא דרב אסי אמר ר' דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים דמשמע קטנים אין לפי שנאכלין להדיא ע"י מלחן הא גדולים לא. ואפשר שהוא ז"ל מפרש פלוגתא דחזקיה ור"י בדג שמלחו נכרי כדברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל. ומורי הרב ז"ל אומר דאחר שהוכחנו ופירשנו דדג מליח שצלאו נכרי קאמר הלכתא כר' יוחנן דאסר מהא דרב אסי אמר רב דמשמע הא גדולים יש בהן משום בישולי נכרים ואני תמה היאך אפשר לפסוק כר' יוחנן דהא חזקיה רביה דר' יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכל שכן דלית הלכתה כוותיה דרב במקום חזקיה דהשתא לגבי ר' יוחנן לית הלכתא כותיה לגבי חזקיה דהוא רבי דר' יוחנן הלכתא כוותיה והילכתא אפילו א"ר אסי משמיה דרב בהדיא דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי נכרים אבל גדולים יש בהן משום בישולי נכרים אפילו כן היה לנו לפסוק כחזקיה כמ"ש וכ"ש דחזקיה ובר קפרא שרו. וכל שכן דר' אסי לא אמר בהדיא והילכך בין דגים קטנים בין דגים גדולים מותרין. וכן פירש הרמב"ן ז"ל בדגים גדולים שצלאן נכרי להתיר כחזקיה ובר קפרא. ולענין תבשיל שיש בו משום בישולי עו"ג ודבר שאין בו משום בישולי עו"ג אחר מי מהם נלך. גרסינן בפרק אין מעמידין אמר ר' אסי דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בשולי נכרים. ואם צלאו נכרי סומך עליהם משום ע"ת ואי עבדינהו נכרי כסא דהרסנא יש בהן משום בישולי נכרים. ואקשינן פשיטא ופרקינן מאן דאמר הרסנא עיקר קמשמע לן ושמעינן מהכא כל היכא דמערב דברים שאין בהם משום בישולי נכרים ונתבשלו על ידי נכרי הולכין אחר עיקרו של תבשיל אם עיקרו מדברים שיש בהן משום בישולי נכרים אסור ואם עיקרו מדברים שאין בהן משום בישולי נכרים מותר לעולם מניחים את הטפלה והולכין אחר העיקר ולפיכך כתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבנו יצחק ז"ל שאותן אובלייש של נכרים שמערבין בהם ביצים במקום שנהגו לכול פת של נכרים מותרות שהביצים טפלה הן לפת. ולענין כלים שבשל בו העו"ג לפנינו דבר שיש בו משום בישולי נכרים. מסתברא שצריכין הכשר דכל שאסרוהו חכמים פליטתו אסורה כמוהו דהא אפילו שמנו של גיד שאינו אלא ממנהג קדושים אוסר תערובתו בין בתערובת גופו בין בצירו ורוטבו וכן כל איסורין של דבריהם ככחל וגבינה של נכרים ואע"פ שלא אסרו בישוליהן אלא משום גזרת בנותיהן ליכא למימר שאין בגיעוליהן משום חתנות אלא בגופן ממש שאם כן אף אנו נאמר שאין לגזור משום חתנות אלא באוכל בביתו של נכרי אי נמי בעיר אבל בשדה אי נמי בלוקח ואוכל בביתו של ישראל לא וכדעתיה דאיבו דהוה אכיל נהמא עד מיצרא דמתא דאמרינן התם איבו מנכית ואכיל עד מיצרא דמתא. ואמר להו רבא ואיתימא ר"נ לא תשתעו מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי וטעמא דכל שאסרו חכמים כעין דאורייתא אסרו. והילכך צריך ליזהר בשפחות שלנו שרגילו לבשל לעצמן בקדרות שלנו שיניחנו ישראל ע"ג האש או שיהפך קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי דאי לא הקדרה שנתבשל בה וקערה שנאכל בה אסורות דכל שהמאכל אסור הכלים שבלעו ממנו אסורין ואם של חרס ישברו ואם של שטף יגעיל וילבן כדין כלים שבלעו מן האיסור וכן כתב הרב בעל התרומה ז"ל אותן פנאדיש של דגים שאפה נכרי כיון שהדגים אסורין משום בישולי נכרים כמו כן העיסה שמבחוץ אסורה דאע"ג דפת התירו והשמנונית של דגים הבלוע בו אינו בעין. מכל מקום קודם שנבלע בעיסה היה אסור ונמצאת העיסה בלועה מאיסור דרבנן ע"כ :נשלם הבית השלישי בעזר העוזר ברוך הוא :