תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ב
השער השני[עריכה]
השער השני: במתנות כהונה הניתנין לכהן לאחר שחיטה והן הזרוע והלחיים והקיבה ותחלה אבאר באי זה מין נוהגות. ואחר כך אבאר אם המתנות טובלות אם לאו. כלומר אם אסור לאכול מן הבהמה קודם שהורמו מתנותיה כדרך שאסור לאכול את הטבל. ואחר כך אבאר שיעור המתנות. ואחר כך אבאר מי חייב ליתן ומי פטור. ואחר כך אבאר למי נותנין ואחר כך אבאר אם נוהגת בחוצה לארץ אם לאו. באי זה מין נוהגות. שנינו בפרק הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בבקר וצאן שנאמר וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה וגו' ותנן בפרק ראשית הגז חומר בזרוע ולחיים וקיבה מראשית הגז שהם נוהגין בבקר ובצאן במרובה ובמועט וראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים ואינו נוהג אלא במרובה. עז שבא על הרחל והוליד ממנו הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בו ד"ה דשה מעליא הוא בין מצד זרע האב בין מזרע האם. ותניא הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בכלאים ובכוי. ר' אלעזר אומר הבא מעז ורחל חייב במתנות מתיש וצביה פטור. כוי זה נחלקו בו חכמים יש מי שאומר שהוא בריה בפני עצמה ולא הכריעו חכמים אם מין חיה ואם מין בהמה ויש אומר שהוא כלאים הבא מתיש וצבי ואינו חייב לרבנן אלא בחצי מתנות ור' יוחנן כמאן דאמר הבא מתיש וצביה ואפילו הכי חייב בכולהו מתנות דגרסינן התם כי אתא רבין אמר ר' יוחנן כוי לרבנן חייב בכולהו מתנות דתניא שור מה תלמוד לומר אם שור לרבות את הכלאים. שה מה תלמוד לומר אם שה לרבות לחלק את הכוי. ור"א האי אם למה לי מיבעי ליה לחלק כלומר שאלו כתיב שור ושה הייתי אומר עד שישחוט שור ושה שחט שור לבדו או שה לבדו מנין תלמוד לומר אם. ורבנן לחלק מנא להו נפקא להו מאת זובחי הזבח כלומר מדכתב הזבח ולא כתיב הזבחים. ור' אליעזר האי מאת זובחי הזבח מאי עביד ליה מיבעי ליה לכדרבא דאמר הדין עם הטבח. המתנות אינו טובלות דגרסינן התם אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים ולית הלכתא כוותיה. וגרסינן נמי בשילהי פרק הזרוע והלחיים והרי מתנות דלא טבילי אלמא מיפשט פשיטא ליה לגמרא דמנות לא טבילי וכן הלכתא. אי זהו שיעור המתנות שנינו בפרק הזרוע אי זהו הזרוע מפרק ארכובה עד כף היד כלומר מן הארכובה הנמכרת עם הראש עד כף היד שהוא העצם שקורין אשפטלא והוא של נזיר וכנגדו ברגל שוק כלומר שוק המורם מקדשים. אי זהו לחי מפרק לחי עד פיקה של גרגרת והוא מקום חוטי דאקשינן עלה בגמרא והתניא נוטלה ובית השחיטה עמה כלומר ובית השחיטה בטבעת גדולה היא ופיקה של גרגרת למעלה ממנה. ופרקינן לא קשיא הא רבנן דאמרי בפרק הכל שוחטין השוחט מתוך הטבעת ושייר מלא החוט על פני כולה שחיטתו כשרה הא ר' חנניה בן אנטיגנוס דאמר מוגרמת כשרה. ואוקימנא כר"נ דאכשר משפוי כובע ולמטה והיינו שייר אלמא פיקה למטה מעט משיפוי כובע מדתניא נוטלה ונוטל בית השחיטה עמה. ופרישנא בית השחיטה דר' חנינא. תניא זרוע זרוע ימין אתה אומר זרוע ימין או אינו אלא שמאל תלמוד לומר הזרוע מאי למודא כדאמר רבא הירך המיומנת שבירך הכא נמי הזרוע המיומן שבזרוע. הלחיים למאי אתא כלומר ה' דהלחיים להביא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים. והקיבה למאי אתא להביא חלב שעל גבי הקיבה. דורשי חמורות אמרו זרוע כנגד היד וכה"א ויקח רומח בידו לחיים כנגד תפלה שנאמר ויעמד פינחס ויפלל. קיבה כנגד ואת האשה אל קבתה. ותנא מייתי לה מהכא שוק הימין אין לי אלא שוק ימין זרוע מקדשין מנין תלמוד לומר תרומה זרוע חולין מנין תלמוד לומר תתנו. גרסינן התם תניא (דף סו) מקום שנהגו למלוג בעגלים לא יפשוט את הזרוע להפשיט את הראש לא יפשוט את הלחי אין שם כהן מעלן בדמים ואוכלן. זו היא גרסתו של רש"י ז"ל ופירושא אע"ג דמדאורייתא אינו חייב אלא בזרוע מופשט מעורו דמנא תיתי אי מהא דהזרוע הא אוקימנא לזרוע ימין כדאמרן. אלא אהני מנהגא למיתן ליה בעורו לנהוג בו עין יפה. ומכל מקום במקום שלא נהגו למלוג מפשיט את הזרוע ונותן לו. אבל הרב אלפסי ז"ל גריס מקום שנהגו למלוג לא ימלוג את הזרוע ולומר דמדאורייתא עור הזרוע ניטל עם הזרוע ולפיכך לא ימלוג את הזרוע כדי שלא יפסיד עליו את העור. ואי קשיא לך עור הזרוע מנא תיתי י"ל דהזרוע כמות שהוא בשעת זביחה משמע ותדע לך דהא לא איצטריך לרבויי מהא דהלחיים עור הלחיים אלא צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים ואי נמי איכא למימר דמה"א דהזרוע מרבינן ליה ואתיא כדורשי חמורו דמייתו ימין מוקיח רומח בידו. אי נמי כאידך תנא דמייתי זרוע שבחולין שהוא ימין מתתנו כדכתבינן לעיל. מי חייב ליתן כתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם יצא כהן ונכרי דתנן השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. אבל לוי פלוגתא דתנאי אי איקרו לויים עם אם לאו. דתנא וכפר על מקדש הקדש זה לפני ולפנים. ואת אהל מועד זה היכל מזבח כמשמעו יכפר אלו עזרות כהנים כמשמעו עם הקהל אלו ישראל יכפר אלו הלוים ותניא אידך יכפר אלו העבדים ואוקימנא פלוגתייהו דתנא דהאי ברייתא בתרא סבר לויים איקרי עם והרי הם בכלל עם הקהל ואידך תנא סבר דלא איקרו עם ורב מפסקא ליה הלכה כמאן ומספיקא לא מפקינן מינייהו דממונא הוא דגרסינן התם ההוא ליואה דהוה חטיף מתנאתא אתי ואמרי ליה לרב אמר לא מסתייא דלא שקלינן מיניה אלא מחטף נמי חטף ואקשינן ורב אי איקרו עם משקל נמי נישקול מיניה אי לא איקרו עם רחמנא פטריה. ופרקינן רב ספוקי מספקא ליה אי הלכה כתנא דמתניתין דלא פטר אלא השוחט לכהן ולנכרי אבל שוחט ללוי חייב וכתנא נמי דההיא ברייתא ברתייתא דכתבינן דמרבי לוים מעם הקהל. אי כתנא דאידך ברייתא דלא מרבי להו מעם הקהל ומספיקא לא שקלינן מינייהו הא קדם כהן ושקל לא מפקינן מיניה ואע"ג דסתם מתניתין דישנן בכלל עם קיימא לן כרב דהא אמר רבא אמר לי מרי מר הלכתא כוותיה דרב. כשאמרו כהן פטור מן המתנות אי קבע מסחתא אי נמי שנשתתף עם טבחי ישראל שנראה כקובע אומנותו בכך חייב מיד ואם לא קבע מסחתא ולא נשתתף עם הטבחים שתים ושלש שבתות פטור דאקראי בעלמא הוא. ויתר מיכן חייב דגרסינן התם מאת העם ולא מאת הכהנים כשהוא אומר מאת זובחי הזבח אפילו כהן טבח במשמע. אישפיזכניה דר' טבלא כהן הוה הוה דחיקא ליה מילתא אתא לגבי דר' טבלא א"ל זיל אשתתף בהדיא טבחי ומיגו דפטרת להו ממתנאתא משתתפי בהדך חייביה רב נחמן אמר ליה והא ר' טבלא פטרן א"ל זיל אפיק ואי לא מפיקנא רבי טבלא מואניך אתא לקמיה דר' נחמן א"ל מאי טעמא עבד מר הכי א"ל דכי אתא רב חינגא מדרומא א"ר יהושע בן לוי וכל זקני דרום אמרו כהן טבח שתים ושלש שבתות פטור מן המתנות ומכאן ואילך חייב א"ל וליעביד מר הכי א"ל הני מילי דלא קביע מסחתא אבל הכא קא קבע מסחתא ופירש רש"י ז"ל דאפילו בשוחט בהמתו למוכרה לאחרים קאמר ושתים ושלש שבתות לפי פירושו משום דלא מוכחא מילתא שהוא שוחט לאחרים אלא ממה ששוחט לעצמו חזר ומכר ואי קבע מסחתא מוכחא מילתא וחייב מיד דבר תורה. אבל בתוספות פירשו דוקא שוחט לישראל אבל בשוחט בשל עצמו ואפילו למכור לאחרים לעולם פטור דרחמנא פטריה. ותדע לך דאם איתא מי איכא למימר דטעי ר' טבלא בדאורייתא אלא דרבנן הוא דגזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כדי שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהן עמהם לפטור את המתנות. ונמצאת תורת מתנות משתכחת. והילכך עד שלש שבתות דאיכא למימר דלא קבע לא גזרו ואוקמוה אדין תורה מכאן ואילך לא. ואי קבע מסחתא דמוכחא מילתא אפילו מיד ור' טבלא לא שמיע ליה תקנתא ומכל מקום לענין פסק הלכה כל היכא דקבע מסחתא ואפילו בשל עצמו חייב במתנות אבל בשוחט לשלחנו פטור המשתתף עמו פטור דתנן השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות והמשתתף עמהם צריך שירשום פירוש לעשות בו סימן להודיע שנשתתף עמו כהן או נכרי ולא יחשדוהו בגוזל את המתנות. מכל מקום נכרי אי יתיב אמסחתא שמוכרין שם את הבשר אין צריך לרשום דנכרי מיפעא פעיא. וכל שכן אי יתיב אכספתא פירוש על מקום שנותנין שם לוקחי הבשר את הכסף דגרסינן התם המשתתף עם הנכרים צריך שירשום ורימנהו המשתתף עם הכהן צריך לרשום עם הנכרי ועם פסולי המוקדשין אינו צריך שירשום. ופרקינן הכי במאי עסקינן דיתיב נכרי אכספתא. ואקשינן דכוותה גבי כהן דיתיב אכספתא אמאי צריך שירשום ופרקינן אמרינן הימוני הימניה אבל בנכרי לא אמרינן הכי. וא"א אמסחתא וסתם נכרי מיפעא פעיא. אבל כהן צנוע ולא פעי ולפיכך צריך שירשום. גרסינן התם אמר רב הונא שותף בראש פטור מן הלחי שותף ביד פטור מן הזרוע שותף בבני מעים פטור מן הקיבה וחייא בר רב אמר אפילו שותף באחד מהן פטור מכולם. ואותביניה מדתניא הראש שלי וכולה שלך אפילו אחד ממאה בראש פטור מן הלחי וחייב בכולן תיובתא דחייא בר רב תיובתא. למי נותנן לכהן דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם. וכן נמי נותנין לכהנת דגרסינן התם כי אתא עולא אמר הבו מתנאתא לכהנתא. ואמרי דבי ר' ישמעאל תנא כהן ולא כהנתא. וילמוד סתום מן המפורש פירש נלמוד ממקום אחר דאין כהנת בכלל כהן דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה וגו' ותניא מנחת כהנת נאכלת מנחת כהן אינה נאכלת משום דאהרן ובניו כתובין בפרשה אם כן למדנו שכל מקום שנאמר כהן סתם אין כהנות במשמע דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא כהן ואפילו כהנת הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות פירוש משום דכתיב וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם כהנים ולא כהנות וכתיב ונתן לכהן את הזרוע הוי מיעוט אחר מיעוט ואינו אלא לרבות כהנת רב כהנא אכיל בשביל אשתו רב פפא אכיל בשביל אשתו רב יימר אכיל בשביל אשתו רב אידי בר אבין אכיל בשביל אשתו ואמר רבא אמר לי מרימר הלכתא כעולא. וכיון דנותנין לכהנת ובעל אוכל בשביל אשתו כל שכן דאינהו פטירי משלהן דהשתא מיהב יהבינן להו בשביל נשותיהן מישקל שקלינן מינייהו. בזמן שיש כהן תלמיד חכם וכהן עם הארץ מן הדין אין נותנין אלא לכהן תלמיד חכם דתניא וזה יהיה משפט הכהנים מלמד שהמתנות דין ואוקימנא לחלקו בדינין וכדרב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן מנין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת לכהנים הלוים למען יחזקו בתורת ה' מחזיקין בתורת ה' יש להם מנה אין מחזיקין בתורת ה' אין להם מנה. ומיהו אם אין שם כהן חבר נותן לכהן עם הארץ דתנן במסכת חלה פרק בתרא ואלו ניתנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והבכורים ר' יהודה אוסר בבכורים ופירש בכל כהן בין כהן חבר בין לכהן עם הארץ וכן פירש רש"י ז"ל בפרק כל הבשר. וכן אמרו בירושלמי גבי ר' יהודה אוסר בבכורים ר"י כדעתיה דאמר אין נותנין אותן אלא לחבר בטובה אלמא לכל כהן שאמרו היינו בין חבר בין עם הארץ וכי אמרינן כאן שהמתנות דין היינו דוקא בשיש שם כהן חבר. ומכל מקום כל כהן דלא דחיקא ליה מילתא צריך לאימשוכי ידיה מינייהו דגרסינן התם אמר אביי מריש הוה חטיפני מתנתא אמינא חבובי מצוה הוא כיון דשמעיתיה להא דתניא ונתן ולא שיטול עצמו מיחטף לא חטיפנא מימר אמינא הבו לי כיון דשמעיתיה להא דתניא ר' מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם מימר נמי לא אמינא אי יהבי לי שקילנא כיון דשמעיתיה להא דתניא הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרין חולקין מישקל נמי לא שקילנא בר ממעלי יומא דכפורי לאחזוקי נפשיה בכהני ולפרושי ידיה אנסי ליה עידניה. מתנות נוהגות בחוצה לארץ או לא. תניא בפרק ראשית הגז בהמת השותפין חייבת מן המתנות ר' אלעא פוטר ואמרינן עלה מאי טעמא ופרישנא דיליף נתינה נתינה מראשית הגז מה להלן דשותפין לא אף כאן דשותפין לא ומינה לר' אלעא אף בתרומה פטר של שותפין דכתיב דגנך דידך אין של שותפין לא דאי סלקא דעתך בתרומה מיחייב ניליף נתינה נתינה מתרומה אלא לאו שמע מינה בתרומה פוטר. ואקשינן אי מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא. אמר ר' יוסי מנהרביל אין והתניא ר' אלעאי אומר מתנות אין נוהגות אלא בארץ וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ מאי טעמא דר' אלעאי אמר רבה יליף נתינה נתינה מתרומת מה תרומה בארץ אין בחוצה לארץ לא אף ראשית הגז בארץ אין בחוצה לארץ לא. וגרסינן התם אמר ר"נ בר יצחק האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשית הגז דתניא ר' אלעאי אומר ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ וכר' יהודה בן בתירא בדברי תורה וכר' יאשיה בכלאים. וכתב רש"י ז"ל כר' אלעאי בראשית הגז והוא הדין למתנות דר' אלעאי תרווייהו נתינה נתינה גמר מתרומה וכן כתב לקמן בריש פרק שילוח הקן דאמרינן התם כל היכא דתנן בארץ ובחוץ לארץ שלא לצורך חוץ מראשית הגז לאפוקי מדר' אלעאי וכתב הוא ז"ל דהוא הדין למתנות והא דנקט ראשית הגז משום דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ובודאי לכאורה הכי משמע דכיון דר' אלעאי תרווייהו מתרומה גמר להו ונהוג כוותיה בראשית הגז על כרחין כוותיה סבירא להו בנתינה נתינה אם כן אף במתנות כן אלא דאיכא למידק אמאי נקט הכא ובריש שילוח הקן ראשית הגז לימא ראשית הגז ובמתנות. ואי משום טעמא דכתב רש"י ז"ל דעלה אמר ר' אלעאי בהדיא ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ליתא דאדרבה במתנות פתח בברייתא דר' אלעאי וכדתניא ר' אלעאי אומר מתנות אין נוהגות אלא בארץ וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ועוד דהא רבא קניס אטמא ורב נחמן קניס גלימא וכן אביי דהוי שקיל כל יומא דכפורי וכל הני רבנן בבבל הוו. ובמסכת יבמות פרק הבא על יבמתו אמרינן אתו חברי לבבל וגזרו שלש בשביל ג' וחדא מינייהו על הבשר מפני המתנות ולפיכך יש אומר דלא נהגו כר' אלעאי אלא בראשית הגז בלבד אבל במתנות לא. והיכא דנהוג נהוג היכא דלא נהוג לא נהוג. אלא שקשה הדבר על מה סמכו בדורות האלו בכל מקומותינו שלא ליתן. וע"כ י"ל דבבבל ובמקומות שבחוץ לארץ שתקנו בהם חכמים לנהוג תרומה ובמעשרות תקנו גם כן לנהוג בהן מתנות כתרומה ואפילו באותן מקומות. במתנות הוא שתקנו אבל בראשית הגז לא תקנו דנהוג כר' אלעאי. אבל בכל שאר המקומות שבחוצה לארץ שאין תרומת ומעשרות נוהגין בהן המתנות כן דמתנות כתרומה ועוד יש לי לומר דכיון דקיימא לן כר' אלעאי ולפיכך היכא דנהוג בראשית הגז כוותיה נהוג אף אנו שנהנגנו כוותיה במתנות נהוג ואין כאן איסור של כלום דדבר תורה נתינה נתינה גמרינן מתרומה כוותיה כיון דשבקינן להו כוותיה בראשית הגז :