תוספות רבינו יהודה שירליאון על הש"ס/ברכות/פרק ב
פרק שני
[עריכה]דף י"ג
[עריכה]לצורת הדף ראה כאן
אם כיון לבו יצא.
ואע"ג דלא קראה בברכותיה, וכן פירש ר"ח. ואמר נמי בירושלמי, א"ר אבא זאת אומרת ברכות אינן מעכבות.
ובאמצע שואל וכו'. ואמר בירושלמי, עד כאן באמצע הפרשה ואפי' באמצע הפסוק. ר' ירמי' מרמז, ר' יונה משתעי, רב הונא בשם ר' יוסף ודברת בם מכלל שיש לך רשות לדבר בם. והיינו נמי הא דאמר בפ"ק דיומא {דף יט:} ודברת בם ולא בתפלה, פירוש שאין משיבין בתפלה מפני הכבוד. ורש"י ז"ל פירש שם שהתפלה בלחש.
ש"מ מצות צריכות כונה. וא"ת, אמאי לא דייק מהא דאמר בפ"ב דמגלה על הא דתנן היה קורא דורשה ומגיהה, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ויתרץ כמו כן בקורא להגיה. וי"ל, דהתם פשיטא ליה דקורא להגיה דומיא דדורשה, אבל הכא לא מיירי מידי בהא ולכך היה סבור שהמשנה מצרכת כונה.
בקורא להגיה. פירש"י ז"ל, לראות אם יש בו טעות ואפי' לקריאה לא מכוין. ור"ח ז"ל פירש, בקורא להגיהה, שקורא כעין חסרות מזזת לטטפת, כאדם המגיה ומדקדק באותיות שלא לכתוב יותר כמו על פי המסורת.
וחכמים אומרים בכל לשון. אומר רבי דקיי"ל הלכה כחכמים, דהלכה כרבי מחבירו ולא מחבריו. ועוד, דאמרינן בסמוך ורבנן סברי לה כמ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, והכי פסקינן לקמן הלכתא. ועוד, דקאמר ורבי ס"ל כר' יוסי דאמר לא יצא, ולא קאמר תרתי שמעת מיניה כדקאמרינן לקמן בפרקין דר' יהודה סכר לה כרבנן דאמרי בכל לשון שאתה שומע. ור' יוסי תרתי שמעת מינה, לפי שלא היה רוצה שיחלוק על רבנן ובכאן לא חש אם נעמיד רבי אליבא דלא כהלכתא.
בכל לשון נאמרה. פירש"י ז"ל בפ"ב דמגילה, {דף יז:} לקרות בספר תורה. מיהו, לא אשכחן שתהא קריאת ספר תורה מן התורה, אך יכול להיות שהיא מה"ת כגון פרשת זכור ופרשת פרה אדומה וכיוצא בהן. ורבי פירש בכל לשון נאמרה, כל קריאות צריך לומר בלשון הקודש כגון מקרא בכורים וידוי מעשר ומקרא חליצית, כולן בלה"ק למ"ד בלה"ק נאמרה או בכל לשון למ"ד בכל לשון נאמרה. וא"ת בסוטה פ' ואלו נאמרין {דף לב.}, דקא חשיב במשנה הנאמרין בלשון הקודש והנאמרין בכל לשון, ומייתי קראי טובי בגמ' לנאמרין בכל לשון ולנאמרין בלשון הקדש. מה נפשך, אם בלשון הקודש נאמרה אין צריך פסוק לנאמרה בלשון הקדש, ואי בכל לשון נאמרה אין צריך פסוק לנאמרה בכל לשון. וי"ל, דודאי אין צריך פסוק להאי ולהאי, אבל התלמוד מצריך שם פסוקים אליבא דכולי עלמא להאי ולהאי.
עד כאן (מצות) [צריכה] כוונה. עד בכל מאדך, ששני פסוקים הללו מדברים ביחוד השם באהבתו ויראתו. מיהו רש"י ז"ל לא פי' כך.
לצורת הדף ראה כאן
אשר אנכי מצוך.
דאי כדקאמרת, הו"ל למימר אשר צויתיך. מצוך משמע לפנים [מכאן ואילך], ומ"מ האלה איצטריך דאי לאו הכי הו"א אפי' פרשה שניה בכלל.
צריכה שתהא שימה כנגד הלב. פירש"י ז"ל, על גובה היד כנגד הלב, על קיבורת הזרוע שקורין ברדו"ן. יש שהיו רוצין לומר שמניחין תפילין בקנה שלמעלה מן היד לפני האציל שקורין כושר"א, וזה קרוי זרוע. ואינו נראה לרבינו תם, דהא הכא משמע שהנחת תפילין של יד כנגד הלב, ואי אפשר להיותה כנגד הלב אלא אם כן יניחם על הקיבורת שהוא אחר האציל. ועוד אמר ר"ת, דבכל מקום מזכיר זרוע גבי תפילין, והזרוע הוא למעלה מן האציל שקורין קובר"א, כמו שמוכיח במס' אהלות בפ"ק (מ"ח), שמונה שם רמ"ח איברים שבאדם וחשיב שלשים בפיסת היד ששה בכל אצבע, שנים בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע ואחד בכתף. משמע שמה, שאחר היד הוא הקנה ומה שאחר המרפק הוא האציל שקורין קובר"א כמו שאפרש, והוא הזרוע והוא שמניחין בו תפילין והוא שכתוב באיוב כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר. ותדע, דמרפק הוא האציל שקורין קובר"א, דתנן בערכין פ' האומר משקלי (דף יט.}, משקל ידי עלי, ממלא חבית של מים ומכניס ידו עד מרפיקה וכו', ובמקום מרפיקה של משנה מזכיר בברייתא אציל, ואציל היינו קובר"א דאמר במס' סופרים {פ"ג, ה"א} לא ישמיט אדם ספר תורה מחיקו ויחליצנו מפני שנוהג בו מנהג בזיון, ולא יחננו על גבי ארכבותיו ויתן אצילו עליו. וזהו קובר"א ולא בית השחי, שאין רגילות להניחן על ספר. וכן לא יחגרו ביזע, ואמר בפ' שני דזבחים {דף יח:} כשהן חוגרין אין חוגרין לא למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהם, אלא כנגד אצילי ידיהם. ואם הוא בית השחי, אדרבה שם מקום זיעה ושם אין שום אדם חוגר. ועוד, תדע דמרפק היינו אציל, דכתיב בירמי' (צ"ל יחזקאל י"ג, י"ח) על כל אצילי ידים ומתרגמינן מרפוקי ידוהי, והא דכתיב בירמי' {ל"ב, ב'} שם בלויי הסחבות תחת אצילי ידיך, היינו קושר"א ולא בית השחי שלועזין איישל"ש. והכי נמי משמע בערכין, מדפריך בגמ' וביד עד האציל ורמינהו קדוש ידים ורגלים עד הפרק, ומשני דאורייתא עד הפרק, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. ומדאורייתא עד הפרק, והתנא דבי מנשה ידך זה קבורת, אלא דאורייתא קיבורת וכו', ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. אלמא קיבורת למעלה מן האציל, ובנדרים הוי עד האציל. והא דאמרינן בנדה בס"פ המפלת {דף ל:} גבי תינוק במעי אמו ושני אציליו על שני ארכבותיו וראשו מונח בין ברכיו, ואם הוא בית השחי ניחא טפי שאז הוא נוח להניח ראשו בין ברכיו. ושמא מחמת שהתינוק ר[ך] יכול הוא להניח ראשו בין ברכיו כשהאצילין על ארכבותיו. ובפירוש חומש פירש"י ז"ל בפ' ואתה תצוה, שאצילין קובר"א גבי לא יחגרו ביזע, ובפירוש ר"ח פירש שתי לשונות בלשון אחד פי' קיבורת הזרוע שכנגד בית השחי והוא בצפ"ת אלדר"ע בלשון ערבי הוא. ויש אומרים טה"ר אלכ"ף, ולשון ראשון הוא מה שפירשנו.
עד כאן כונת הלב דברי ר' מאיר. שפסוק ראשון הוא קבלת מלכות שמים וקיימא לן כרבא דהוא בתראה.
ובלבד שלא יחטוף בחי"ת. והוא הדין שלא יאריך באל"ף דהוה משמע אי חד, כלומר אין חד.
עד על לבבך בעמידה. פירש ר"ח, ובירושלמי, ר' אידי רב הונא רב יוסף ורב יהודה בשם שמואל צריך לקבל עליו עול מלכות שמים מעומד. מיהו, אם יושב אינו עומד, אלא אם מהלך עומד. ולדידן דס"ל כרבא שאין צריך כונה אלא פסוק ראשון כר' מאיר, גם לא היה צריך לעמוד כי אם בפסוק ראשון, דעמידה אינו אלא מטעם דבהליכה אינו יכול לכוין. והא דאמר בפ"ק דיומא {דף יט:} מתני ליה רב הונא כחייא בר רב, קפוטל ואחוי ליה בידיה קבוטל בבי"ת. ולימא ליה רב ק"ש הוי קרי, פי' ולכך אחוי ליה בידיה. והתניא, ר' אליעזר בן יעקב הקורץ בעיניו והמרמז באצבעותיו עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב וגו', ומשני לא קשיא כאן בפרק ראשון וכאן בפרק שני, פי' בפרשה ראשונה אסור לרמז בשניה מותר. וכן לקמן בפרקין גבי עוסקים במלאכתן וקורין, הא בפרק ראשון הא בפרק שני, לאו דוקא נקט פרק ראשון שאין צריך כי אם בפסוק ראשון שהוא מצות כונה. אלא משום דאיכא מ"ד דכל פרק ראשון צריך כונה, נקט פרק ראשון.
פרקדן פניו למעלה. אפוריא קדל, ונו"ן מתחלפת בלמ"ד כמו אל פשטתם {בש"א כ"ז} כמו אן פשטתם, נשכה לשכה בספר עזרא. וכן מוכח בבבא בתרא בפ' המוכר את הספינה {דף עד.} גבי מתי מדבר, דהוה חד גני אפרקיד וחלף טייעא כי רכיב גמלא ורומחיה בידיה תחת ברכיה וכו'.
לייט עליה אביי (לפנינו הגרסא ריב"ל) אמאן דגני אפרקיד. פרש"י ז"ל, שמא יישן ויתקשה ויראה קשויו ויתגנה על הבריות. ורבי מפרש, משום שבא בקרוב לידי הרהור, ולהכי מייתי לה בנדה בפ' כל היד ולשם כתבתי.
השתא מישאל שאיל אהדורי מיבעיא. ובכי האי גונא לא שייך למימר זו ואין צריך לומר זו, שהכל דבר אחד הוא. ועוד שמוצא ברייתא שניה כמו שמגיה.
דף י"ד
[עריכה]לצורת הדף ראה כאן
ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל.
פירש בה"ג, לאו דוקא יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל יחד, כגון בשחיטת ערבי פסחים, וכגון שתקנו נביאים ראשונים שיאמרו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה שכל ישראל ביחד, וכן פירש רבינו תם. והא דתניא בפרק בתרא דתענית {כח:} יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר, יש לפרש יחיד כלומר דלא כניפי כל ישראל, אם בא עליו צרה וניצול הימנה לא יתחיל לקרות הלל לגומרו (אבל) [אלא] צבור, דכל ישראל בכל עת שנגאלו ואפי' בשאר ימים מתחילים וגומרים. ור"ח פירש, יחיד ממש לא יתחיל בברכה, ואם התחיל בברכה בהני י"ח גומר.
וימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל. מכאן משמע שאיו לפסוק אפי' בימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל אלא מפני הכבוד, וא"כ משמע שצריך לברך עליו. ומכאן קשה לר"ת על מ"ש במחזורים בשם רש"י ז"ל, שלא היה מברך על ההלל בתחלתו לקרוא את ההלל, משום דאמרינן בתענית פרק בתרא {כח:} מנהג אבותיהם בידיהם גבי הלל דראש חודש, ואמנהגא לא מברכינן כדמשמע בסוכה פ' לולב וערבה {מד:} גבי אמר אייבו, הוה קאימנא קמי דר' אליעזר בר צדוק אייתו ערבה קמיה, פירוש ביום שביעי של ערבה. חביט חביט ולא בריך, אמר מנהג נביאים הוא, אלמא דאמנהגא לא מברכינן. והכא משמע מדאסור להפסיק בו אם לא מפני הכבוד, ש"מ שהיו מברכין עליו. ועוד קשה, מההיא דתענית פרק בתרא גופיה דקאמר התם רב איקלע לבבל, חזינהו דהוו קרו הלל בראשי חדשים סבר לאפסוקינהו, כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם, ואי לא מברכינן בתחלת הלל למה לא ידע רב דמנהגא בעלמא הוא כיון שלא היו מברכין עליו, כי דוחק הוא לומר שרב לא בא בתחלת הלל, דא"כ הוה ליה למימר רב איקלע לבבל ועל לבי כנישתא ושמעינהו דהוו קרו הלל, דהוה משמע שלא בא בתחלה, אלא משמע דאמנהגא מברכינן. ועוד, הרי י"ט שני שמנהג אבותינו כדאמרינן בפ"ק דביצה {דף ד:} ואפי' הכי מברכין ומקדשין עליו כמו ביום טוב ראשון. ולא שייך הכא ההוא מנהגא של ערבה דלא מברכינן עליה, משום שאינה אלא חבטה בעלמא. ועוד, דאמרו בירושלמי אם הלכה רופפת בידך ראה היאך הצבור נוהגין ונהוג כך, ומנהג הוא שמברכין עליו. ר"ת.
ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל. אומר ר"ת ז"ל, שאין לדקדק מכאן דדוקא בי"ח גומר אבל בשאר ימים חייב לקרותו בדילוג כמו בר"ח, דהאמר בתענית פרק בתרא {דף כח:} הלל דר"ח לאו דאורייתא. ועוד, מדבעי רב לאפסוקינהו ש"מ שלא היו חייבין לקרותו אפי' בדילוג, שאם היה חובה לקרותו בדילוג אמאי בעי רב לאפסוקינהו, כי האיך ידע שיגמרוהו. וכי תימא ששמע רב מתחלה שברכו לגמור את ההלל והיה סבור שיגמרוהו, הא ודאי ליתא שלא היו מברכין לגמור את ההלל אפי' בשאר ימים כשגומרין אותו, ומברכין היו (מברכין) לקרות כמו שאנו מברכין על מקרא מגילה. ואע"ג שאנו גומרין אותה אין אנו מברכין לגמור, וגומרין נמי היינו קורין כמו ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. אבל האחרונים חלקו בלשון לקרות ולגמור להבחין להדיוטות בין ימים שהיחיד גומר, לימים שאינו גומר.
ועל קריאת הלל שבלילי פסחים. פירשו הגאונים ז"ל, שאין מברכין עליו לגמור את ההלל בתחילתו לפי שמפסיקים בו ואוכלין סעודתן ואינו אלא כקורא בעלמא, אבל במס' סופרים כתוב דבשני לילות של פסח גומרים את ההלל, (אבל) [ו]בפ' שני דערכין {דף י.} לא חשוב להו. ועוד כתב שם, צריך לברך עליהם ולקרותם בנעימה, דתני ר' שמעון בן יהוצדק י"ח ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, ובגולה כ"א יום ושני לילות, ומצוה לקרות את ההלל בשני לילות של גולה ולברך עליהם ולאמרם בנעימה, לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו. ובתוספותי לביצה כתבתיה בס"ד.
טועם ואין בכך כלום. פירש ר"ח ז"ל, כגון שחוזר ופולט דלא חשיבא הנאה מן הטעימה, וגם אין צריך ברכה ולהכי רב אמי ורב אסי טעמי עד רביעתא.
ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. לא ידענא אי בעי למימר לא יפסיק כלל ואפילו להשיב לא דחמיר טפי מבאמצע הפרק, או דילמא לא רצה אלא לומר דלא מחשבינן ליה כמו בין הפרקים אבל יכול להשיב כמו באמצע הפרק.
ויאמר אינה נוהגת אלא ביום. דקסבר דציצית מצות עשה שהזמן גרמא כר' שמעון דפליג אדרבנן במנחות פ' התכלת. ומכאן אומר ר"ת, דהלכה כר' שמעון דקרי לה לציצית מצות עשה שהזמן גרמא, וכולהו שמעתא נמי אית ליה דציצית אינו נוהגת אלא ביום. וכן משמע בשבת בפ' במה מדליקין גבי ר' יהודה בר' אלעאי, שהיו תלמידיו מחבאין כנפי כסותם מפניו מפני שלא היו ציצית בכסותן, דקאמר אינהו סבור משום כסות לילה. ומדנקט האי טעמא ושבק כל הני טעמי אחריתי דמנחות שמא יקרע סדינו וכו', ש"מ דאליבא דהלכתא מסיק טעמא. וכן בשבת פרק במה מדליקין {דף כז"} מייתי הך דרשה דוראיתם אותו פרט לכסות לילה, ולא מייתי דרשה דממעט מינה בעלת חמש משום דאתיא כרבנן דר' שמעון בפרק התכלת {דף מג:}. ועוד, דבזבחי' {יח:} פליגי תנאי ומרבי חד כסות סומ' מאשר תכסה בה, ואידך מאשר ולא קאמר דס"ל כרבנן דר' שמעון, ודחיק לאוקומי תרווייהו כר' שמעון משום דהלכתא כותי'. ועוד תניא בפ"ק דקדושין {דף לג:} ברייתא דסברה דציצית מצות עשה שהזמן גרמא, מיהו יש ספרים דלא גרסי התם ציצית. ועוד, מדדרשי רבנן דר' שמעון פ' התכלת שם, וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש, אלמא ק"ש דאורייתא. ולקמן בפ' מי שמתו {דף כא.} פליגי אמוראי אי ק"ש דאורייתא או דרבנן, ומשמע לכאורה כמ"ד דרבנן וא"כ לא דרשי לקראי כרבנן. ומיהו לאו מילתא היא, דהוה מצי למידרש מיניה דרשה אחריתי דדריש התם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת והיינו כלאים, וע"כ אנו צריכין לומר כן דהא רב יהודה הוא דאית ליה לקמן בפ' מי שמתו דק"ש דרבנן, ואיהו ס"ל פ' התכלת דציצית מצות עשה שלא הזמן גרמא, מדהוה רמי תכילתא לפורזמי דאינשי ביחיה וכו', וא"כ ע"כ לא ידרוש וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש, דהא אית ליה לקמן ק"ש דהא אית לי' לקמן ק"ש דרבנן, אלא יעמידנו לדרשה דכלאים. ועוד ראיה, מדקאמר בפ"ק דסוכה {דף יא.} רב עמרם חסידא רמי תכילתא לפורזמי דאינשי ביתיה, וכן דרב יהודה בפ' התכלת משמע שאחרים לא היו עושין כן. וקשה למ"ד ציצית חובת טלית הוא, היכא אשכחן זמן גרמא בציצית והלא בכל הטליתות יש לו להטיל ציצית. ובשלמא למ"ד חובת גברא אתי שפיר שביום חייב ובלילה אינו חייב. אלא למ"ד חובת טלית הוא, מה שייך זה ללילה. [ו]י"ל, כיון שכסות המיוחד ללילה אינו חייב בציצית, הוי זמן גרמא. ובירושלמי דקדושין {פ"א, ה"ז} יש, אמר להם ר' שמעון לחכמים אי אתם מודים לי שציצית מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטורה מן הציצית, א"ר הילא טעמא דרבנן שכן אם הוא טלית שמיוחדת ליום ולילה שחייבת בציצית.
לצורת הדף ראה כאן
פטור מק"ש.
כיון שהזכיר פטור מכל מצות האמורו' בתורה הוי ק"ש בכלל, אלא הזכירה לאשמועינן דאפי' הני שזמנם קבוע פטור מהן, ואם לא הזכיר אלא מצות האמורות בתורה הו"א דמיירי בהני שאין זמנם קבוע, ותפלה נקט אגב תפלין.
שליחא הוא דעוית. כתוב במחזורים כי פעם אחת שלח רבינו יצחק בר' יהודה אחר טלית שלו, ושהה השליח וכבר התפלל ק"ש בברכותיה ונתעטף בטליתו והתפלל. והביא ראיה לדבריו, מדאנח רב תפלין בין ק"ש לתפלה דמאי שנא ציצית. ואינו נראה, דהא ודאי ציצית לא דמי לתפלין דהאמר בסמוך דהקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, וה"ה נמי אין נכון לו להתפלל בלא תפלין. ואמר נמי בסמוך יטול ידיו ויניח תפליו ויקרא ק"ש ויתפלל וזו היא מלכות שמים שלימה, אבל ברכת ציצית לא שייכא לק"ש, ודומה הפסק. ואפי' מותר לישאל שלום בין הפרקים, במצות ציצית אין לו להפסיק כי כמו כן יכול ללובשו לאחר תפלתו.
דף ט"ו
[עריכה]לצורת הדף ראה כאן
דרש חסדא הוה לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן ק"ש.
כתוב בספרים, וה"מ לק"ש אבל לצלותא בעי לאהדורי, דאמר ריש לקיש לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין כמו ששנויה בפסחים בפ' אלו עוברין {דף מו.}, ובחולין פ' העור והרוטב {דף קכב:}, ואינו בספרים ישנים וגם במקצת חדשים. ורש"י ז"ל לא פירש כאן כלום, דודאי ה"ה נמי בעידן צלותא מטעם שלא יעבור זמן תפלה, דמאי שנא האי מהאי. וגם רש"י ז"ל לא פירש טעמא דלתפלה משום נטילת ידים, אלא כדי להתפלל בבית הכנסת במנין. וגם בספרים כתוב לקמן בפ' מי שמתו גבי בטלוה לנטילותא, כדרב חסדא דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא, ולא הזכיר ק"ש. וגם מתוך לשון הערוך משמע שלא היה כתוב בספרים, שפירש כן מסברא דנפשיה דדוקא לק"ש ולא לתפלה מההיא דריש לקיש, אלא ודאי בכל ענין מותר בין לק"ש בין לתפלה. מ"ר.
דילמא ר' יהודה היא. במשנה לא נזכר ר' יהודה גבי לא השמיע לאזנו יצא, אלא פשיטא לי' מדאיירי ר' יהודה בסיפא, דת"ק דרישא נמי היינו ר' יהודה.
להודיעך כחו דר' יוסי דאמר דיעבד נמי לא. וא"ת, לישמעינן כחו דר' יהודה דאפילו לכתחלה שפיר דמי דכח דהיתירא עדיף כדאמרינן בכמה דוכתי. ויש לומר, דהא לא חשיב ליה כח דהיתירא, [ד]כיון דלא דריש שמע השמע לאזניך וכו' פשיטא דלכתחלה נמי שפיר דמי, דמהיכי חיתי שישמיע לאזנו. ועוד, דהא בשאר מצות לכ"ע יצא כדקאמר לקמן.
חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה. אי ר' יהודה האמר דיעבד אין לכתחלה לא. ולא בעי למימר ה"מ ק"ש דאורייתא אבל תרומה דרבנן שרי אפי' לכתחלה כדמפלגינן לעיל בין ק"ש דאורייתא לתרומה דרבנן, דלענין לכתחילה אין להתיר בדרבנן יותר מבק"ש.
אלא הא דתניא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו וכו' עד אי ר' יוסי אפי' דיעבד נמי לא. תימ[ה], היכי מדמי ברכת המזון לק"ש. בשלמא תרומה דלעיל ומגילה דלקמן שהם מדרבנן יש לדמות לק"ש, שתיקנו שישמיע לאזנו כמו בק"ש. אבל ברכת המזון דאורייתא היכן מצינו שצריך שישמיע לאזנו, [ד]הא לא כתיב ביה שמע, ולמה יש לתקן דלא יצא אם לא ישמיע לאזנו כיון דמן התורה יצא. יש לומר, דפשיטא ליה דגמרינן ברכת המזון מק"ש, ואע"ג דבסוטה מפקינן מתרי קראי בפ' ואלו נאמרין {סוטה דף לב: - לג.} דברכת המזון ושמע אם אמרן בכל לשון יצא. שמע בכל לשון שאתה שומע, וברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת בכל לשון שאתה מברך, לא איצטריכו אלא משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דלא גמרינן אחריני מינייהו. ועוד, דלא צריכי אלא למ"ד כל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה, וצריכי הני קראי להכשירם בכל לשון דלא ילפי מהדדי. אי נמי, כיון שתיקנו שצריך להשמיע לאזנו כמו בק"ש, תיקנו ממש דלא יצא אם לא ישמיע לאזנו כמו בק"ש, כך פירשו במגילה בשם רבי.
חוץ מחרש. סתם חרש דעלמא הוי אינו שומע ואינו מדבר, אבל זה מדבר ואינו שומע כיון שיכול לקרות במגילה. ואע"ג דבעלמא הוי כפקח לכל דבר, הכא לא כיון שאינו יכול להשמיע לאזנו.
וא' יהודה מכשיר בקטן. תימ[ה] באיזה קטן מיירי, אי בקטן שלא הגיע לחינוך מאי טעמא דר' יהודה דמכשיר, והאמרינן בראש השנה בפ' ראוהו ב"ד {דף כט.} כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן, ואי בהגיע לחינוך מאי טעמא דרבנן דפסלי והלא האחרים נמי אין חייבין אלא מדרבנן. וכן ק"ש והלל, דאמר בלולב הגזול {סוכה דף לח:} שאם קטן מקרא אותם שעונין אחריו מה שאומר, ומשמע בקטן שהגיע לחינוך מיירי מדקרי הלל, ואמאי לא אתי דרבנן ומפיק גדול שגם הוא אינו חייב אלא מדרבנן, דהכי נמי אמרינן לקמן בפרק מי שמתו ובן מברך לאביו, ומוקי לה התם כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן כזית או כביצה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ומאי שנא דלא אמרינן הכא הכי. יש לומר, דשאני גבי ברכת המזון שהיא חומרא יתירא כדאמרי' לקמן, ולא אשא פנים לישראל וכו'. ועוד יש לומר, דלא דמי הלל ומגילה לברכת המזון, דבהני איכא תרתי דרבנן שמגילה והלל עצמן אינן אלא מדרבנן והקטן דרבנן ולכך אינו מוציא גדול דליכא אלא חד חיובא דרבנן. אבל גבי ברכת המזון ליכא אלא חד חיובא דרבנן, שאביו חייב מדאורייתא שהוא גדול אך לא אכל אלא שיעורא דרבנן, והקטן אכל הרבה ואין בו אלא אחת לפטור מדרבנן, ולכך יוציאנו ,מ"ר. אבל קשה לי על פירוש זה מדאמר בערבי פסחים {דף קטז:} גבי רב ששת ורב יוסף דהוו אמרי אגדתא וסברי דמצה בזמן הזה דרבנן וסומא אינו חייב במצות אלא מדרבנן כמו שמפרש, וא"כ היאך היו מוציאין אחרים דליכא בהו אלא חד חיובא דרבנן ובדידהו איכא תרתי. ואמר לי רבי כי יש לחלק בין מי שלא נתחייב מעולם כמו קטן, לסומא שכבר הגיע לכלל חיובא דאורייתא.
לצורת הדף ראה כאן
דילמא כולה ר' יהודה היא וחסורי מחסרא וכו'.
משום דפסקינן לקמן כר' יהודה ומתניא נמי מתניתין סתמא אליביה, ניחא ליה לאוקומה מתניתין דמגלה כולה כותיה. ורבינו שמואל ז"ל פירש, משום שהמשנה קצרה דבריה שהיה לה לפרש דר' יהודה מיירי בקטן שהגיע לחינוך, דאי לא הגיע פשיטא דלא מהני. (הגה"ה. גליון. אי נמי משום קושיין דלעיל דמאי טעמייהו דרבנן דפסלי. כך מצאתי בגליון תוספת שאנץ)
לעיל. הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא בדיעבד אבל לכתחלה לא. אבל לתפלה הוי איפכא כדמפרש בפ"ק דיומא, ודברת בם ולא לתפלה פירוש, שלא יוציא הדבור מפיו שישמיע לאזנו. והכי איתא לקמן, יכול ישמיע קולו לאזנו בתפלתו, כבר מפורש ע"י חנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע.
אלא אי איתמר הכי איתמר וכו' אבל בשאר מצות דברי הכל יצא. ותימ[ה], והא בכולה סוגיא דלעיל מדמינן ברכת המזון לק"ש. וי"ל, [ד]רב יוסף פליג אסוגיא דלעיל, ואע"ג דאי הכי הוא הו"ל למימר ור' יוסף אמר. מ"ר.
שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות. כדאמר במדרש, שעתיד הקב"ה לתקוע בשופר בשעת תחיית המתים, תקיעה ראשונה עפרם ננער וכו'.
מצננין לן גיהנם. כלומר, אפי' נתחייב לידון בגיהנם מצננין לו באותו זכות.
למה נסמכו אהלים לנחלים. פירש"י ז"ל, כדכתיב כנחלים נטיו כגנות עלי נהר כאהלים נטע ה', ונטיעה שייכא באוהלים דכתיב ויטע אהלי אפדנו. ויש ספרים שמביא זה הפסוק, מיהו פשטיה דקרא מיירי בבשמים דכתיב מור ואהלות. ולכאורה הי' נראה לרבי לומר, דדריש מדכתיב לעיל מיניה מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל, וסמיך ליה כנחלים נטיו וכו'.
דף ט"ז
[עריכה]לצורת הדף ראה כאן
הקורא ק"ש ואינו יודע היכן טעה יחזור לתחלת הפרק.
ודוקא שאינו יודע להיכן טעה, אבל אם היה יודע שאמר כל הפרק בטוב ונזכר שדילג פסוק אחד או תיבה אחת, אינו צריך להתחיל אלא מאותו פסוק ואילך, ובהכי איירי מתניתין דקתני חוזר למקום שטעה. והכי תניא בתוספתא דמכילתין, הקורא את שמע וטעה והפסיק בה פסוק אחד, לא יתחיל אלא מאותו פסוק ואילך וגומר עד סופה, וכן בהלל, וכן במגלה. הקורא את שמע וטעה ואינו יודע היכן טעה, יחזור לראש. טעה באמצע הפרק, חוזר לתחלת הפרק.
ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל [לפי] שאין דעתו מיושבת עליו. ולא דמי להא דאמר לא יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל כגון על גבי כסא ועל גבי שרפרף, (אבל) [ד]באילן שעלה שם לעשות מלאכתו כעליה דמי ושפיר דמי, אי לאו טעמא שאין דעתו מיושבת עליו.
רב מרי בריה דבת שמואל. פירש"י ז"ל, בכמה מקומות קורא לו רב מרי בר רחל, ובת שמואל היתה ונשבית לבין הכותים, ובא עלי' כותי ונתעברה ממנו ואח"כ נתגייר ושמו איסור גיורא. ואינו נראה, דאמר בירושלמי דא"ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא, איטפל בקרובתך. נסב קדמייתא ומתה, תניניתא ומתה. שקרון חס ושלום. לא שקרון, אלא בגין חטאיה דחנניא בן אחי ר' יהושע שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל. אלא ודאי לא היה מהן, ואחרינא הוה [בנתיה דשמואל לא הוו אלא תרתי שנשבו, ונשא אותם רב שמן בר אבא שהיה כהן, הרי ודאי לא בא עליהם כותי].
הא בפרק ראשון. לאו דוקא פרק ראשון, דהא רבא נמי דאיירי הכא לא מצריך כונה אלא בפסוק ראשון, וכותיה קיי"ל כדפירשנו לעיל.
אי ר' יהושע מאי איריא פועלים אפי' כל אדם נמי. וליכא למימר כל אדם רשות ופועלים חייבים, דהא פשיטא, כיון שכל אדם יכול להתפלל מעין שמנה עשרה אין זה שום חידוש אם פועלים עושים דוקא כך.
וחותם בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים באמצע. כי יש כח ביד חכמי' לתקן כן בשביל שישכרום בעלי בתים.
חתן פטור מק"ש לילה הראשונה. ונראה נמי דביום אם לא עשה מעשה פטור, כדתניא בתוספתא, ומייתי לה בפ' הישן בסוכה {דף כה:}, השושבינין ובני חופה פטורין מן התפלה ומן התפלין כל שבעה וחייבין בק"ש, ר' שילא אומר חתן פטור וכל בני חופה חייבין, וחתן דפטור מן התפלין היינו ביום.
מעשה בר"ג וכו'. כלומר אם אדם גדול רוצה ליטול את השם כר"ג הרשות בידו, ואין זה מעשה לסתור.
לצורת הדף ראה כאן
ובמקום איסטניס לא גזרו ושרו רבנן.
ומותר לרחוץ בימי אבלו בחמין היכא דאינו עושה לתענוג, וכן לחוף ראשו היה נראה מותר אי קשי ליה ערבוביתא דרישא. וכן יולדת בימי אבלה, דלא גרע מאיסטניס דהכא. וכן מצינו ביוה"כ אעפ"י שסיכה אסורה, דמי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש. ואמר בירושלמי דפרקין, אבל אסור ברחיצה כל שבעה, הדא דתימר ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר, כהדא דשמואל בר בא עלו ליה חטטין בראשו, אתון שאילון לר' יוסי מהו דיסחא, א"ל יסחא. מה אנן קיימין, אי בדבר שיש בו סכנה אפי' בט' באב ואפי' ביום הכפורים, אלא באין בו סכנה. ודלא כפירש ר"ח ז"ל שפירש איסטניס שהוא מסוכן, דהואיל ולרפואה הוא, בשעת הדחק שרינן ליה. ולא כל דאמר איסטניס שרינן ליה, עד שיאמרו בקיאין. ולא נהירא כדפירשנו.
ואין עומדין עליהן בשורה. דילמא אתו לאסוקינהו ביוחסין.
דף י"ז
[עריכה]לצורת הדף ראה כאן
ובפמליא של מטה.
דאמר מר במסכת אבות {פ"ג, מ"ב}, הוי מתפלל בשלומה של מלכות.
אני בריה וחברי בריה. כלומר, כך יש לו לב כמוני להבחין בין טוב לרע.
וכל העוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. ואם תאמר, והא אמר בריש פרק מקום שנהגו {פסחים דף נ:} רבה רמי, כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל שמים חסדך. לא קשיא, כאן בעוסקין לשמה, כאן בעוסקין שלא לשמה, אלמא מעליותא היא. ואמר נמי, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לידי שמה. וי"ל, דהכא מיירי שאינו לומד כדי לקיים אלא כדי לקנתר את חברו, אבל התם שמקיים מצות ושונה כדי שיכבדוהו. ואמר בירושלמי דפ"ק, ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה ולולב, ולית ליה לר' שמעון הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו שלא נברא. א"ר יוחנן, הלומד על מנת שלא לעשות נוח לו אלו נהפכה שלייתו על פניו ולא יצא לאויר העולם, ובכי האי גונא מיירי בשמעתין. מ"ר.
לצורת הדף ראה כאן
אין פרץ, שלא תהא סיעתינו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל.
וביה שייכא לשון פרצה, שפרץ במלכות בית דוד. יוצאת, שייכא גבי דואג שיצא לתרבות רעה, כדאמר בחלק כתיב דואג וכתיב דוייג, אמר הקב"ה בתחלה הייתי דואג שמא יצא לתרבות רעה, כיון שיצא לתרבות רעה אמר הקדוש ברוך הוא וי יצא זה. ואית דמהפכי, יוצאת גבי אחיתופל דכתיב ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל. צוחה, גבי גחזי כשנצטרע, וכתיב וטמא טמא יקרא. (הגה"ה גיליון, ויש מפרשים יוצאת על שהתיר פלגשי דוד לאבשלום לעיני השמש, ופרץ בדואג שפרץ ברציחה, תוס' רבינו ברוך ז"ל).
והם ניזונין בזרוע. פירוש, מחמת מעשיהן באין בכח. ומכאן הגיה ר"ת בתפלות של ראש השנה, כי הם בזרוע עדיך באו, רוממותיך בפיהם שמו לזכרון. ובמחזורים כתיב, כי הם בזרוע עדיך לא באו. וכלשון הזה יסד הפייט בפיוט אמנם אשמינו, דוברי בגאוה נעשינו, עשה לנו כרחמיך, דחה משפט בחרב המתהפכת, שהן באין בזכות מעשיהן.
דקא חזו בשבחא דאורייתא תרי זימני בשתא. אבל בעצרת שאינה אלא יום אחד לא היו כל כך נאספין, ושמא ניסי מתרחשי להו.
רב שישא בריה דרב אידי אמר לעולם לא תיפוך וכו'. פי' ר"ח דהלכה כרב שישא דהוא בתראה, וקיי"ל דהלכה כרשב"ג במשנתנו, דלא כל הרוצה ליטול את השם יטול. מיהו, אין אנו רגילין עתה להחמיר שלא לקרות, שבשום פעם אין אנו מכונין כל כך.