תוספות יום טוב על מקואות י

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · תוספות יום טוב · על מקואות · י

משנה א[עריכה]

או שמרקן. ונשברו הידות ואינן משמשין עוד מעין מלאכתן ראשונה [כדתניא בתוספתא והביאה הר"ש] חוצצין הידות מה שהן תחובין בברזל ומהודקים ואין המים נכנסין בהן. כיון שאינו עומד להתקיים כך חוצצים. מהר"ם:

כלי שהטבילו דרך פיו. כתב הר"ב דכל כלי שבתחלת הכנסתו וכו'. כי האויר ישאר בו מוחש וידחה המים. הרמב"ם. ומהר"ם כתב אם לא שיהיה פיו רחב ביותר:

בלא הזבורית. פי' הר"ב בית ידו או דבר הנוסף. וכן פי' הרמב"ם וכתב דזיבורית הוא הדבר החסר ובנא"י הדבר האפל והנקל והפחות ע"כ. ועיין ברפ"ה דגיטין. והראב"ד בפ"ג מה"מ [הלכה יב] גורס זרבובית. ומפרש שהכלי שיש לו שתי פיות נקרא זרבובית ומביא ראייה מויקרא רבה ומתני' ה"פ כלי שהטבילו כדרכו שוליו למטה ואין לו זרבובית הוא פה שני לא עלתה לו טבילה עד שיטנו על צדו שהכלי שאין לו אלא נקב א' אין המים נכנסים בכולו מפני הרוח ואילו היה לו פה שני בצדו אפי' לא יטהו על צדו יכנסו בו המים ע"י אותו הנקב ע"כ. וז"ל מהר"ם בלא זיבורית ההר"ר )שמעון פי' כעין קנישקנין כלי שקנים יוצאים ממנו כדאמרינן בויקרא רבה בפסוק והוא ישקוט השותים במזרקי יין (עמוס י) כוסות שיש להן זרבוביות. ונ"ל הל' דבר המוסף ומתרבה מל' [קדושין מט] אשתרבובי אשתרבוב דזיין ושי"ן מתחלפים כמו מנעל של זרב דסוף מס' כלאים מל' שרב. ובלשון מקרא יזורבו נצמתו [איוב ו] כמו שרב ושמש ע"כ:

קלמרין. כתב הר"ב ואם הטבילו כדרכו כו'. קשה דא"כ במטהו על צדו סגי ולמה בעינן שינקבנו ולכן צריך לפרש שאפילו אם יטהו על צדו אין המים נכנסים כו':

משנה ב[עריכה]

הכר והכסת. פי' הר"ב הכר הוא ששוכב עליו והכסת הוא שמשים תחת מראשותיו. וכך משמע במשנה דספ"ך וספכ"ג דשבת דכר הוא ששוכב עליו. וכן פי' הערוך ערך כר. גם בתוספתא דכלים הביאה הר"ש שם פט"ז במ"ד מוכח נמי הכי אבל הר"ב מפרש שם בהפך וכן עוד שם ריש פ"ך. וכן בספ"ד דשבת. אבל הרמב"ם מפרש שם דשניהם מניחין תחת הראש אלא דכסת הוא גדול. והתוס' פ"ז דב"מ דף ע"ט [ד"ה כסותו] כתבו כסת הוא הקטן. וכר הוא הגדול כדתנן במס' (טהרו') [כלים ?פכ"ח משנה ה] כר שעשאו סדין וכסת שעשאו מטפחת. וכן כתוב בפסקי תוספות דמדות:

והתפלה. כתב הר"ב לפי שא"צ להכניס ולהוציא. דא"צ בדיקה. הלל היה אומר אלו משל אבי אמא. בירושלמי פרק ב דעירובין והעתיקו הרמב"ם. בספ"ב מהל' תפילין. אבל מהר"ם כתב דאין זה קרוי להכניס ולהוציא אלא כגון הכרים והכסתות שמוציאין מה שבתוכן בשביל החיצון לכבס ולתקנו וגם להוסיף עליהם נוצה אבל התפילין אין מוציאין אותן אלא לבדוק הכתב שבתוכן ולא בשביל החיצון ע"כ:

משנה ה[עריכה]

עשרה. טפחים. הרמב"ם:

משנה ו[עריכה]

אין מטבילין חמין בצונן וכו'. פי' הר"ב דאוכלים ומשקים אין להם טהרה כו' אלא כו' מטעם השקה. דהוי כמי שזרען וחוזר ונוטלן דזריעה מטהרת מטומאה דתנן [ספ"ט דתרומות] שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין. בתשובת רבינו גרשום מצאתי כך זו מצאתי בפירש"י פ"ג דבכורות דכ"ב ועיין בפי' הר"ב במ"ג [פ"ב] דביצה. ומ"ש הר"ב אין השקה מועלת אלא במין עם מינו. דב"ש גזרי דילמא חייס עלייהו ולא נגעי בהדדי. וב"ה לא גזרי. הר"ש:

כלי שהוא מלא משקין כו'. והכלי עצמו טמא:

מלא משקין. ובפרק כל הזבחים שנתערבו [דף עח] גרסי' כלי שהוא מלא רוקין. ונקט מלא משום סיפא דמי רגלים אפי' מלא טהור ולא בעי ביטול דסלקא להו השקה. אבל רוקין אפי' ברוב מים לא בטלי וחייצי לפי שהם עבים. הר"ש ותוס' שם:

רואים אותן כאילו הם מי'. כלומר אע"פ שמראיהן חלוק במקצת ממראה שאר מים אפ"ה כיון דמין מים הם לא בעי רובא לבטולי אלא רואין אותן וכו'. תוס' שם:

עד שירבו המים על מי חטאת. הואיל והן אב הטומאה [כדתנן בריש כלים]. וחשיבי משום קדושתייהו לא בטלי אלא ברובא. תוס' שם:

משנה ז[עריכה]

כל האוכלין מצטרפין. משנה היא במעילה בפרק קדשי מזבח [משנה ה] ואגב זה חומר בשותה משקין טמאין דסיפא. תנייה הכא. הר"ש:

כל האוכלים מצטרפין לפסול כו'. כתב הר"ב דכתיב מכל האוכל וגו'. וכ"כ הרמב"ם. ואינה אלא אסמכתא שפסול הגויה מי"ח דבר הן שגזרו. כדאיתא פ"ק דשבת בפי' הר"ב:

[כל המשקין. פי' הר"ב ז' משקין כו'. ושנויין במ"ד פ"ו דמכשירין וכרבי יהושע דבמ"ב פי"א דתרומות]:

בכחצי פרס. ל' הר"ב שהן שני ביצים לרש"י וביצה ומחצה לדברי הרמב"ם ובפ"ח דעירובין מסיק כהרמב"ם ועיין מ"ש שם:

משנה ח[עריכה]

בלע טבעת טהורה כו' בלע טבעת טמאה וכו'. בפ"ד דחולין דף עא. אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה. כך טהרה בלועה אינה מיטמאת. טומאה בלועה מנלן. דכתיב (ויקרא יא) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו. מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה [ועדיין לא נתעכלה. וא"ל דמשום דטומאה בבית הסתרים היא שאינה מטמאה כדאי' התם במ"ג. דא"כ לטמא במשא. כדפירש"י שם בפרק יוצא דופן [דף מג] ועיין בפ"ז דאהלות [מ"ה] וקאמר רחמנא דטהור וכו' טהרה בלועה מק"ו. ומה כלי חרס המוקף צמיד פתיל שאינו מציל על טומאה שבתוכו מלטמא אחרים [כדכתב הר"ב במ"ו פ"ח דכלים] וכו':

וטמאתו. אבל באוכלים ומשקים טמאים לא שייך למתני הכי דאין אוכלים ומשקין מטמאין אדם. אלא מי"ח דבר ע"י אכילה ושתיה:

ואם אינו נראה טובל. ולא דמי לבית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים. הר"ש:

ואוכל בתרומתו. לערב. הרמב"ם פרק ב מהלכות מקואות [הלכה ח]: