תוכחת חיים פרשת מטות

פרשת מטות

י'זהר ה'יוצא ו'יחמיר ה'הולך בדרך, במצות ה' ושלא יכשל בשום סרך איסור כלל, טפי מעלי, ממה שהוא נזהר כשהוא יושב בעירו, ושער מקומו. ולא כאותם שמראים קולא יתירה בכמה מילי, על היותן הולכין בדרך, ועל זה אמר דוד בריש תמניא אפי, אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה', והוא שיתבונן האדם, שהיצר הרע הוא שנון מפתה אותו, להיותו בדרך, שיבקש היתר בכמה דברים, על דרך שאמרו בגמרא ילך למקום שאין מכירין אותו ויעשה מה שלבו חפץ, לפי הפירושים שנאמרו בו והוא לרעתו של אדם. יען אמרינן בירושלמי דתרומות דף מ"ה, כל הדרכים בחזקת סכנה, והשטן מקטרג. ואמרינן בשבת דף ל"ב דהשטן מקטרג בשעת סכנה. ועיין יומא דף י"א ודף כ"א יע"ש. אם כן השטן אותה הוא מבקש שיעבור את פי ה', בהיותו בדרך, כדי לקטרג עליו בשעת סכנה, ולאבדו מן העולם הזה, ומן העולם הבא כיון שטרוד בדרך, ולא יהיה לו ישוב ליתן דעתו, אפילו לחזור בתשובה. והשתא זה שאמר אשרי תמימי דרך, שהם תמימים ושלמים בדרך שהם הולכים, כשהם הולכים בתורת ה' ולא יעברו על מה שכתוב בתורה, אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרשוהו, אף לא פעלו עולה, שלא עברו על שום אחת ממצות עשה, ולא על שום אחד ממצות לא תעשה. ויתכן לומר, דמאי דנקט תמימי דרך, הוא לרמוז למה שאיתא בתנא דבי אליהו על פסוק ויעקב איש תם, תם מן הגזל. והרי מצינו בפרשתינו שאנו קורים בסדר היום, דכתיב ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל עדת בני ישראל, את השבי ואת המלקוח ואת השלל אל המחנה, ופירש רש"י, מגיד שהיו כשרים וצדיקים, ולא נחשדו על הגזל, לשלוח יד בביזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וכו', יע"ש. הרי לך דאף על גב שהיו בדרך, במלחמה, נזהרו כל כך על הגזל והחידוש הוא, דגזל, הגם דהותר מכללו, כדמצינו בעירובין טו"ב ע"א דתנן התם ארבעה דברים פטרו במחנה, ות"ר דמותרין בגזל עצים, ואמרו שם שהוא מתקנת יהושע יע"ש. ומזה יש פתח להקל, ואפילו הכי נזהרו. וזהו שרמז הכא אשרי תמימי דרך, דתמימי היינו נזהרים מן הגזל אף בהיותן בדרך, וכן בכל מצוה ומצוה שצריך לקיימה, לא ימנע עצמו ממנה על היותו בדרך. ואמרו בהקדמת תיקוני הזוהר הקדוש דף ב' ע"א, ואינון דלא אשתכחו בכל יומא בשתי אותות אלו, דאינון אות תפילין, ואות ברית מילה, ובשבת אות ברית, ואות שבת, כתיב בהו שלח תשלח את האם, וכתוב שם למטה בגליון וזה לשונו פירוש שפגמו, ומכאן ראיה כמה צריך ליזהר במצות תפילין אפילו בהיותו בדרך וכו' וע"ש. ונראה שהוא מדוקדק מן הכתוב שמביא, כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וכו', ואם כן כמו כן צריך ליזהר בשמירת שבת בהיותו בדרך, שלא יהא מקל בשום דבר, וגם במצות מילה, אם שהוא פטור אם נולד לו בן בדרך, כמו שאמרו רז"ל גבי ויהי בדרך במלון וכו', כמו שיעוין שם, מכל מקום יש ליזהר להיות רואה את הנולד שלא לצאת לדרך אם ידע איניש דבאה זמנה שתלד. וכענין שכתב הספר חסידים לענין שלא תבא לילד בשבת ויצטרך לחלל את השבת, הכא נמי דכוותה. וקודם שיוצא לדרך, כשם שחושב להזמין לו צדה לדרך לכל מה שיצטרך לצורכי גופו, ככה יעשה טרם כל הדברים הנצרכים לצרכי הנפש כמו טלית ותפילין וסידורי תפלות וגירסאות, כמו ספר תהלים ושאר לימודי ה' הרגיל בהם וכיוצא, ואם הדרך רחוקה, בדבר הנוגע לזמנו, כמו שופר, ומצה, וארבעה מינים שבחג, ומגילה לפורים, וכיוצא באלה כל דבר לפי זמנו הראוי לו, כדי שלא יתבטל ממצות ה', והמצות עצמן יגינו עליו, דילך בטח ויצילהו מפח יוקשים. ויזהר להתפלל תפלותיו בכוונה גדולה, כי בדרך מתפלל ביחיד מסתמא, והוא קשה שתקובל. וכתב מורים בהגה"ה באורח חיים סימן תר"מ שההולכים לכפרים לתבוע חובותיהם, ואין להם סוכה באותן הכפרים, יחמירו על עצמן לשוב לבתיהם בכל לילה לאכול בסוכה, ואף על גב דיש להקל, מכל מקום תבא עליו ברכה עכ"ל. ומזה ישא - ק"ו שלא לפרוק עול המצות מציצית, ותפילין, וחילול שבת, ומאכלות. אסורות ושלש תפילות ונטילת ידים ראשונים ואחרונים, וברכת הנהנין וברכת המזון וכיוצא, המעותדין להעלים עיניו מהן מסיבת כי ירט הדרך לנגדו, וכל הני המקיימין והנזהר בהן, מוליך עמו מלאכים ללוותו בדרך, ולא יארע לו שום צער ונזק כלל, ויהיה מוצלח בדרך אשר הלך בה, ויחזור לביתו לשלום חי ומלא ברכת ה' אמן.

ועל זה נאמר מה שאמר שלמה במשלי סימן ג' בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, שאם מתנהג בחסידות ויראת ה' גם בהיותו בדרך, גם ה' ברחמיו יעשה לו העקוב, למישור, ויהיה לכל דרכיו משכיל וה' עמו. ואני אמרתי לפרש בהאי קרא דקאמר, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך, על פי מה שכתב הרב ארץ החיים, סימן כ"ה, בכונת הכתוב, דרכיך ה' הודיעני, אורחותיך למדני, דדרך נקרא הכתוב בתורה וארח הוא לפנים משורת הדין. וזהו בכל דרכיך דעהו, אתה מצד עצמך, דאתה מוצאו מפורש בתורה דתלוי הידיעה בך, והקדוש ברוך הוא מלמדך להועיל אורחותיך, שהוא לפנים משורת הדין. זה תורף דבריו. אם כן על זה האופן היינו הכי נמי, מה שאמר בנו שלמה המלך עליו השלום, בכל דרכיך דעהו, המפורש בתורה מצד עצמך, והוא כביכול יישר אורחותיך ללמדך מה שהוא לפנים משורת הדין. עוד נראה לומר בסמיכות קרא שלאחריו, אל תהי חכם בעיניך, ירא את ה' וסור מרע, והוא עם מה שהבאתי בקונטרס כף החיים בפרק הכנסת אורחים, שהיוצא לדרך - יטול רשות מרב שבעיר קודם צאתו ויקבל ברכתו להיות מוצלח בכל דרכיו. ומשמע מפירוש המיוחס לרש"י בדברי הימים ב' סימן ז' על פסוק וביום כ"ג לחדש הז', דאפילו שנטל רשות ביום שעתיד לצאת, אם נתעכב על ידי איזה אונס ולן בלילה בעיר ההיא, אז צריך לחזור למחרתו לילך אצל הרב להקביל פניו יע"ש, והיינו כי המקבל פני זקן, כמקביל פני שכינה, ואהני ליה דהשכינה מתלוה עמו בדרך, כיון שהוא קדם להקביל פני שכינה.

ואל יאמר מי שהוא חכם, זה הענין שייך לבעלי בתים, שצריכיים להקביל פני החכם שבעיר, הרי אני חכם כמוהו, ואיני צריך לטרוח ולבקש פני החכם, לזה בא שלמה המלך עליו השלום לומר, בכל דרכיך דעהו, על דרך שדרשו בפסוק ותלך לדרוש את ה', שהוא לבית מדרשו של שם ועבר. ועל ידי זה והוא יישר אורחותיך ואז תלך לבטח דרכיך ולא יארע לך שום נזק בדרך, ואז תצליח את דרכיך ואז תשכיל. ולזה סמך אל תהי חכם בעיניך, להחשיב עצמך לתלמיד חכם ולא לילך לבית מדרשו של הרב, אלא ירא את ה', על דרך את ה' אלהיך תירא, לרבות תלמידי חכמים, אפילו שאתה חכם, ועל ידי זה וסור מרע, כי לא תאונה אליך רעה בדרך שאתה הולך בה, ובהיותו הולך בדרך יעלה על לבבו, דמעותד ליטבע בשטף מים רבים, או ביבשה, שלסטים באים עליו, והורגין אותו, ובהוודע לבני ביתו, אשתו ובניו, שמת בדרך, כמה תהיה צעקתם ויללתם על שמועתו רעה, שהיו מצפים לקבלו בשמחה רבה, וקיבלו השמועה שלא ישוב עוד לביתו, היש צער גדול וצרה ומצוקה כזאת, ובהיותו משים אל לבו דברים כאלה, בחיזוק הוא שלא יחטא, ומלבשתו ענוה ויראה ומכשרתו להיות צדיק בכל דרכיו.

וזה מפורש בגמרא בשבת דף קנ"ג על מה שאיתא, שוב יום אחד לפני מיתתך, והקשו שם, וכי אדם יודע באיזה יום ימות, אלא ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. וכן אמרו בזוהר הקדוש בכמה מקומות, זכאין אינון צדיקייא, כי כל יומא ויומא מסתכלין כאילו נפטרין מהאי עלמא, ובכן כל ימיהם בתשובה וביראת ה' כל היום. וכשיבוא עליהם צרה, והם מתפללים לפני ה', טרם יקראו, וה' יענה, ויצילם מכל צרה וצוקה. ואחרי כן שניצולים מהצרה אינן חס ושלום חוזרים בהם מההכנעה והיראה ליראה ממנו. לא כן הרשעים כי כשהם בצרה, הם נכנעים אותה שעה, ואחר כך כשניצולים ממנה, מוסיפים לחטוא. ומקרא מלא דיבר הכתוב בסדר וארא בפרעה, וירא פרעה כי היתה הרוחה, וכי חדל המטר, וכו', ויוסף לחטוא הוא ועבדיו, וכמ"ש כן בהדייא הרב רבינו בחיי וזה לשונו ויוסף לחטוא, הרשעים כשיש להם צרה, הם נכנעים. וכשעברה, מיד הם מתגאים. וכן אתה מוצא בפרעה כשבאה עליו הצרה נכנע והתוודה, ואמר ה' הצדיק, אחר שעברה, ויוסף לחטוא, ומצינו שגאותן של רשעים סיבת השפלתן שמתוך שנתגאה פרעה ואמר, מי ה' אשר אשמע בקולו וכו', באה לו השפלה בים סוף, עד כאן תורף דבריו, והיינו מה שייסד הפייטן הגדול הרב רבי שלמה בן ג'יברול ז"ל, בכתר מלכות וז"ל, בעת המצר ירב אמריו, ויחליק דבריו, וירבה גדריו. ובצאתו למרחב, יחל דבריו, וישכח נדריו, ויחזק בריחי שעריו, יע"ש. וזה רמז קרא בפרשת סדר היום, איש כי ידור נדר לה', לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה, דתיבת היצ"א ראשי תיבות ה'נודר יום צ'רה א'מריו מפיו יעשה, והיינו כדאמרן.

וזה נראה לומר כוונת הכתוב בסדר ואתחנן, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך, שדרשו חז"ל בסוף פרק קמא דברכות, בכל מאודך, בכל מידה ומידה, הוי מודה לו, והנה פשט הש"ס הוא, כי כמו שבמידה הטובה חייב לברך, כמו כן לענין הרעה, וכדתנן שם, חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברך על הטובה. ועתה אנכי אומר לאידך גיסא, כי חייב אדם להיות מודה להקדוש ברוך הוא, ומתודה אליו, ואוהבו על הטובה, כמו על הרעה, כי כמו כשהוא בעת רעה, אוהב להקדוש ברוך הוא, נכנע מפניו, כמו כן יהיה לעניין הטובה, וכאמור. והשתא מה טוב, מה שמסיים קרא, בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, להזהיר דכמו שהוא בדרך, כן יהיה בהיותו בביתו, דוגמא דבכל מאדך, ונכון.

וכן ראיתי להרב מוהר"ש יפה ז"ל על מה שאמרו בבראשית רבא סדר וישב פרשה פ"ז סימן י"ב וז"ל, אין שר בית הסוהר, עד עכשיו בשעת הצרה, ומנין אף בשעת הרוחה, תלמוד לומר וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו ע"כ. וכתב מהרש"י וז"ל, עד עכשיו משעת הצרה וכו', לפי גירסא זו הכי פירושו, כל זה שנזכר בכאן מנאמנות יוסף שאין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו, שפירושו שלא מצא בו מאומה מבגידה כתרגום אונקלוס, בשביל שה' אתו בכל דרכיו, וירא את ה' ומלך, היינו בשעת הצרה, שהיה אסור בבית הסוהר, ומנין אף בשעת הרוחה, דשמא בשעת צרה היה נאמן שהיה מפחד, אבל בשעת הרוחה, דהיינו בבית פוטיפר, שהכל ברשותו בלי פחד מנין שלא נראה בו מאומה מבגידה, כי מה שנאמר ולא ידע אתו מאומה, היינו שהפקיד כל נכסיו בידו, תלמוד לומר וכל אשר הוא עושה, ה' מצליח בידו, דבידו למה לי זה תורף דבריו. הא קמן דבהיות האדם בצרה, אינו כל כך שבח דעובד את ה' מיראה, אלא היותר מעלה היא, היותו כחמר טוב, דיתיב על דורדייה, ועם כל זה אהבתו יתברך ויראתו על פניו תמיד, ועל דרך שאמרו בפסוק, באלהים אהלל דבר, בה' אהלל דבר, וכן בפסוק חסד ומשפט אשירה, כנודע. ומאחר שכן, ישא האדם קל וחומר בלכתו בדרך, להזהר ולהשמר שלא לנטות ימין ושמאל מדרכי התורה, כי בימים ההם הוא נתון בצרה, וצריך שיעבוד את ה' טפי מעלי יותר מהימים אשר הוא יושב בקרב ביתו. ומצד אחר ג"כ יש לומר דצריך לשמור דרכיו היטב, יען אמרו רז"ל שההולך בדרך שכינה עמו, ואיך יתכן לחטוא בפני המלך מלכו של עולם, וכמ"ש חז"ל אינו דומה חוטא בפלטין של מלך, לחוטא חוץ לפלטין, כי ודאי אימתא דשכינתא אשר עליו יראה ורעד יבא בו שלא להכשל בשום מכשול עון כלל, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים. ולאו דוקא בדברים שבינו לבין קונו, אלא גם בדברים שבין אדם לחבירו, יזהר הרבה שלא יכשל במשאו ומתנו, דהן אמת שכתבו הפוסקים דחשיב הולך לדבר מצוה, כשהולך לפרקמטיא, כדי לפרנס את בני ביתו, כמו שהביא מרן ב"י ז"ל, באורח חיים סימן רמ"ח, וגדולה מזו כתב הרב בית יעקב סימן ל"ה דההליכה להשתכר להביא טרף לביתו, יש לצדד שהוא מצוה מן התורה כיע"ש, על כל פנים כל זה, אם מקיים נשאת ונתת באמונה.

וראיתי להרב חומת אנך, סדר חיי שרה אות ו' שכתב וז"ל, עובר לסחר, אפשר לרמוז שקודם אותיות סחר, הם אותיות נז"ק, ועובר לשון קודם, כמו עובר לעשייתן, וכן לעפרון דהיה רע עין היה לו נזק, וכמו שדרשו רז"ל שעליו הכתוב אומר כי חסר יבואנו, דאותיות סח"ר נעשה חס"ר. וזו תוכחת מוסר לכל סחר דישים לנגד עיניו, כי לפני סחר, נזק, ואותיות חסר. ויש כמה לאוין, לא תגנוב, לא תונו, לא תעשוק, לא תגזול, לא תשקרו, ואם יזהר בכל זה אז יהיה סוח"ר טוב ומבקש רצון ה', ואם יעבור, נזק לפניו וגם חסר. ועוד יש לרמוז במה שדרשו רז"ל, מלח ממון חסר, וזה רמז אם יהיה חסר לצדקה, יהיה סחר ומצליח עכ"ד ושפתים ישק. ועמ"ש עוד בספרו לב דוד עיין שם דבריו כי נעמו.

ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, לפרש בפסוק אשר הביא הרב ז"ל, והוא במשלי סימן י"א, שוחר טוב יבקש רצון, ודורש רעה תבואינו, דקרי ביה סוחר טוב, מלשון סחורה, ובא לומר, שמי שהוא סוחר טוב, כשר וירא שמים יבקש רצון, כרצון איש ואיש, שרווחיו עמו, כמו שהיו אומרים על איוב, כל הנוטל פרוטה מאיוב מתברך, ונברכו בו כל הנושאים ונותנים עמו, להטיב לכולם, ולא יפסידו, ולא יארע להם שום נזק מסיבתו. ודורש רעה, שמדבר סרה דהיינו לשון הרע על חבירו ולכתוב למקומות אחרים כי אין להאמין בו, כי יבא עד משבר, או להוציא שם רע על סחורתו, דרעה בעיני אדוניה, ופחות שבערכין, כי על ידי זה מקפח פרנסתו, אז הרעה אשר חשב על אחרים, תבואינו עליו, בר מינן, וכאשר עשה כן יעשו לו שבמידה שאדם מודד, בה מודדין אותו. ועמ"ש הרב לב דוד שם. או נאמר, שבא להודיענו, דלא יעשה סחורה בדברים האסורים, דילמא אתו למיכל מיניה, כמו שהזהירו הפוסקים ז"ל. וזהו הרמז סוחר טוב יבקש סחורה, מה שהוא דבר היתרא ורצון ה'. ודורש רעה, לקנות דברים הרעים, דהם אסורים, תבואינו לאכול ממנו, ותיבת רעה קאי לפניו ולאחריו, דאתי למיכל דבר רע לנפש. גם בא להזהיר על ריוח של רבית, שהוא הפך רצון ה', ודורש רעה תבואינו, דנכסיו מתמוטטין ויהיה סופו עני רחמנא ליצלן. ואיתא בירושלמי פרק אלו מציאות, ובמדרש רבא ריש פרשת עקב, שמעון בן שטח היה מתעסק בפשתן, אמרו לו תלמידיו, רבי הנה מלאכה זו ואנו נקנה לך חמור, ולא תצטרך לטרוח כל כך, הלכו וקנו לו חמור מערבי אחד ומצאו עליו אבן יקרה, באו ואמרו לו מעתה אין אתה צריך לטרוח יותר. אמר להם למה, אמרו לו שתלוי בו אבן יקרה. אמר להם, והערבי ידע בה אמרו לו לא, אמר להם, החזירוה לו. ופריך, והא אבידתו מותרת, ומשני וכי אתה חושב ששמעון בן שטח מבקש עושר הוא, היה רוצה לשמוע שיאמר הערבי, ברוך אלקי ישראל, יותר מכל ממון שבעולם. חכם אחד קנה כדי חטים מאנשי הצבא, ומצא צרור של זהובים והחזירו להם. אמרו, ברוך אלקי ישראל. אבא הושעיא היה כובס, באה המלכה לרחוץ בעריבה של מים, ואבדה כלי זהב שלה ומצאו, כשיצאה מהמרחץ נתנו לה, אמרה לו מה זה חשוב אצלי, יש לי רבים וטובים ממנו. אמר לה תורתינו ציותה להחזיר, אמרה ברוך אלקי ישראל. [דף עח] ר' שמואל, היה ברומי, כשהיתה המלכה שם, אבדה תכשיטיה והוא מצאן, הוציאה כרוז, מי שיחזירם בתוך שלושים יום אתן לו כך וכך, ולאחר שלושים, יסירו ראשו. לא החזירם אלא לאחר שלושים יום. אמרה לו, לא שמעת הכרוז, אמר לה שמעתי, אלא לא בשביל מתנותיך ויראתיך אני מחזירם, אלא לקיים מצות אלקינו, אמרה ברוך אלקי ישראל, ע"כ. ואי באבידה עשו כך, מה יעשה ישראל בגזל הגוי, וכ"ש בישראל חבירו, דיארוב לחטוף במשכו ברשתו. וכתב בספר החסידים סימן תתרס"ב, מי שנושא ונותן באמונה, נותנין לו שכר, גם על משא ומתן שלא בא לידו, לפי שאם היה בא לידו היה עושה באמונה, ואף אם נעשה עני ואינו נושא ונותן, נותנין לו שכל כאילו היה עוסק ועשה באמונה. וכן לכל דבר מצוה, לאחר מיתה מקבל שכרו. דאילו חי לעולם, היה עושה המצוה. ובלבד שיהיה עושה תדיר ובלבו לעשות, אז נחשב כאילו במותו עושה, עכ"ל. ראה בעיניך גודל השכר של הנושא ונותן באמונה עד היכן מגיע. ובמכילתא אמרו, דהנושא ונותן באמונה, מעלין עליו כאילו קיים ה' חומשי תורה, וליום הדין מה שואלין תחלה, הוא, נשאת ונתת באמונה. ומי האיש אשר ישמע דברים הללו ולא יירא לנפשו לרמאות לחבירו, בכמה מיני עורמה ותחבולה ומיני שקרים וכזבים לגנוב דעתו ולאכול את כספו, כי נפש הוא חובל. ומה יענה ליום הדין וליום הפקודה, מלבד כי סופו בעוה"ז להיות עני ודך, והיא לא תצלח, ועליו נאמר עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו וכו'. והירא את דבר ה', יקדק עם חבירו במשאו ומתנו, כאשר לבו חפץ שידקדק חבירו עמו, ויזכה לברכת ה' היא תעשיר, ולא יוסיף עצב עמה טובה וברכה חיים.