שפת אמת/חוקת

<< · שפת אמת · חוקת · >>

חקת

תרל"א

ב"ה פ' חקת בזוה"ק פי' חקת התורה ולפעמים כתיב וזאת התורה. ופי' שחקת היא תורה שבע"פ שגוף התורה למעלה מהשגת אדם. וכתיב אשר שם לפני בני ישראל. וחקת החקיקה בלב האדם ובמעשיו. וכן שמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל פי' במחוקק כו' שדברי תורה נחקקים בגוף האדם. וזה ענין תורה שבע"פ להמשיך הארת התורה לכל מעשה בפרטות. כי בודאי בכל דבר יש הארה מהתורה שהרי באורייתא ברא קוב"ה עלמא. רק שנגנז ואינו ניכר וצריכין למצוא הארת התורה הגנוזה במעשה בראשית. ופי' חקת כמ"ש עשה תורתך קבע. הפי' להיות נקבע בגוף האדם ידיעת התורה כיתד שלא תמוט. ואיתא בגמ' חסידים ראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיימו בידן. נראה הפי' שגם בכל מלאכה שעשו הי' העיקר הלימוד שמכל דבר יש לאדם ללמוד רצון השי"ת ומי שעושה הכל לשם שמים בדביקות יוכל למצוא הארת התורה כנ"ל. וז"ש תורתן כי היגיעה במעשה גשמיי להיות עפ"י התורה נק' תורת האדם כמ"ש רש"י תהלים א' משעמל בה נקראת תורתו כו'. וז"ש שהי' הקביעות ועיקר מעשיהן בחי' תורתן וגוף המלאכה הי' עראי וטפל כנ"ל. וממילא נמשך גם הגשמיות אחר השורש וכמ"ש ז"ל שהצדיקים מקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות שמביאין כח השורש לתוך ההעלם כמ"ש במ"א. וכתיב החכם עיניו בראשו ג"כ הפי' כנ"ל שמתדבק תמיד בשורש וכח הראשית וההתחלה של כל דבר והוא כח חיות השי"ת כנ"ל. וכ"כ שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. שבכל דבר אף שנראה מרוחק ומתנגד להקדושה אעפ"כ באמת כח והחיות רק מהשי"ת וז"ש במד' מי יתן טהור מטמא כו' יחידו של עולם כי ע"י הביטול להשורש יוכל לטהר עצמו אף שנטמא. וזה ע"י תשובה שרוצה לחזור לשורשו ומתיישב מאין באתי ומברר אצלו שכל החיות מהשי"ת ומבטל עצמו להשורש עי"ז נדחה כל הטומאה כנ"ל. וז"ש מי ברא אלה אף שנראה נפרד ומתפשט לעניני עוה"ז וגשמיות. עכ"ז באמת מי ברא אלה. ג"כ רק מהשי"ת ויחידתו רק שכן רצונו שיהי' נסתר כנ"ל:

ברש"י ז"ל גבוה שנתגאה וחטא ישפיל עצמו כו'. ולמה יתכפר החטא ע"י שמשפיל עצמו בלבד. אך כי ודאי עיקר החטא מגיאות שמסלק מלכות שמים ממנו שאם הי' ברור לאדם שכל החיות מהשי"ת וכגרזן ביד החוצב לא הי' מציאות לחטוא ולכך המתגאה כעע"ז. וע"י שבא לבחי' השפלות כנ"ל שמכיר האמת ממילא נמחק החטא כי בלי תשובה כראוי לא יוכל להשפיל עצמו כנ"ל. והכנעה זו היא היראה שקודמת לכל. ובגמ' יראת ה' כו' אוצרו אין כו'. משל העלה חיטים ולא עירב קב חומטין מוטב שלא העלה כו' מערב אדם קב חומטין ואינו חושש ע"ש שבת פ"ב. כי קיום כל דבר מצוה צריך להיות ע"י יראה שיהי' מעורב חיות השי"ת במעשה המצוה ועי"ז יעשנו כראוי. וכמו שאינו אונאה מה שחסר תבואה במקום הקב ע"י שעי"ז מעמיד החיטים כן בכל מצוה אף שע"י הישוב הדעת תוך המעשה ממש שיהי' ביראה אף שיתבטל מעט מגוף המעשה אינו חשש כי היראה מקיים כל המעשה כנ"ל. וזה נצרך לידע. וז"ש א' הממעיט כו' שיכוון לשמים כנ"ל:

תרל"ב

במדרש מי יתן טהור מטמא לא אחד כו' מי צוה כן מי גזר כן כו' אמרות ה' אמרות טהורות. כו'. ודאי לא בא הכתוב לומר שגוף המאמר טהור כי הקב"ה טהור ומשרתיו טהורים. רק הפי' שמאמרו ית' מטהר האדם כמ"ש לא פרה מטהר רק חקה חקקתי כו' כי [מאמר השי"ת מטהר הכל והוא כמו השקה שמטהר שבא הדבר לשורשו כי] כל העולם נברא רק במאמר השי"ת כמ"ש בעשרה מאמרות כו'. רק שבעוה"ז נסתר ונעלם חיות הפנימיות שהוא מאמרו ית'. והעצה עי"ז שמתבונן האדם מי צוה כו' גזר כו'. זה שייך על כל דבר שיש בעל הבית ומשגיח על הכל כמ"ש מי הוא בעל הבירה. ובאמת יש ב' נפלאות בקיום עוה"ז א' מה שיוכל להיות כח לסט"א להתנגד למאמריו ית' זה פלא גדול שנתן השי"ת וע"ז כ' מי גזר כן. ומי צוה הוא הכח שנתן השי"ת לישראל שיוכלו להמשיך חיות מאמרותיו תוך עוה"ז הנסתר. וזה מי צוה שהשי"ת נתן כח לחבר ולדבק הכל להקב"ה ע"י המצות כמ"ש במ"א. וע"י התבוננות הנ"ל מחזיר הכל לשורשו ובא טהרה. וזה שנקרא חוקה כמ"ש חק נתן ולא יעבור שהוא הבריאה והטבע שהכל בכח מאמרו ית' וכח המאמר נחקק ומקיים הכל. ולשון חקיקה וכתיבה הוא בדבר המתנגד כמ"ש אש שחורה ע"ג אש לבנה. וזה הכח מהתורה שנגנז גם בכל מעשה גשמיי נק' חוקה כנ"ל. וע"ז נברא האדם להמשיך חיות הנ"ל בכל דבר ע"י התבוננות כנ"ל. ואיתא חק לישנא דמזוני כמ"ש (לתת) [*ואכלו] את חקם כו'. שנקודה הנ"ל מקיימת כל העולמות ונותנת תמיד חיות ושפע ברכה לכל דבר והוא נקודה המדבקת הכל בשורש החיות כנ"ל:

באר חפרוה שרים כו' אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' הבאר שהוא תורה שבע"פ שצריכין למצוא מעצמו הארת התורה הגנוזה בכל דבר כו'. שרים הם המושלים ביצרם. כרוה נדיבי עם ע"י ששומרין הנדיבות והרצון שבלב רק להשי"ת עי"ז יכולין למצוא בכל מקום הארה הגנוזה. במחוקק ע"י כח החק שנתן השי"ת בכל דבר שצריך האדם לשמור עצמו שלא לצאת מחיות הפנימיות מחוקה הנ"ל לחוץ. ועכ"ז במשענותם שג"כ צריך האדם לידע כי אינו זוכה לשום דבר רק ע"י שבוטח בהשי"ת כי הוא עוזר לכל דבר כמ"ש מתנה כו':

ברש"י לפי שמונין את ישראל מה טעם יש בה כתיב חוקה כו' אין לך רשות להרהר כו'. אין מובן התירוץ. אך כי ודאי יש טעם לכל חקה רק שא"א להבין הטעם עד שמקבלין המצוה כחוקה בלי טעם. וע"ש זה נק' חוקה. כי כן רצונו ית' לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם. וכפי האמונה ורצון לקיים המצוה בלי ידיעת הטעם כמו כן זוכין אח"כ לקיים בידיעת הטעם. כי הטעם הוא דבר רוחני שאין בו ממש וכפי שאדם מתרחק מגשמיות יוכל להרגיש טעם חוקי השי"ת. וכ"כ במד' תינוקת שלא טעמו טעם חטא ידעו לדרוש במ"ט פנים כו'. וכן מבקשין יגלה לן טעמי כי הטעמים נסתרים כנ"ל. ועבודת האדם להביא הטעמים לידי גילוי. ובשבת מתגלה יותר כי שבת הוא בחי' הטעמים של ימות החול. [וכן עבודת האדם בחול צריך להיות כדי שיוכלו לעלות בש"ק] ופשוט שבשבת מתגלה פנימיות של כל דבר והוא הטעמים כנ"ל וז"ש טועמי' חיים זכו כו':

תרל"ג

זאת חקת התורה. במדרש מי יתן טהור כו' עוה"ב מעוה"ז כו'. ופי' אא"ז מו"ר ז"ל כי מלכות שמים נק' זאת בעבור כי אין קיום לשום דבר בעולם להיות נאמר עליו כי היא זאת רק מלכותו ית' אשר בכל משלה ודפח"ח וש"י. והכלל שיש בכל דבר נקודה חיות מהבורא ית'. וכן בכל אדם מישראל יש לו חלק בתורה הקדושה רק שצריך האדם לקרב עצמו לאור התורה ע"י יראת שמים. כשיתברר להאדם כי כל החיות שבו הוא מהשי"ת ודבוק בנקודה זאת מצא את מינו וניער הרשימה והחקיקה שיש בכל איש ישראל חלקו בהתורה. [ופרשנו במ"א יגעתי ומצאתי הוא בתוך האדם]. וז"ש זאת חקת התורה שיראת שמים הוא הוא החלק והרשימה שיש בהאדם מהתורה. ולזה צריכין מקודם לבטל את כח החיצוני שבאדם. וז"ש מי יתן כו' כי ודאי עוה"ב אינו בא מעוה"ז עצמו. רק שעוה"ז הוא הכנה כמ"ש יכין רשע שע"י שמבטל עניני עוה"ז מתעורר כח ההעלם. ונקרא עוה"ב שבא ע"י פעולה הקודמת שהיא הכנת עוה"ז ע"י הביטול כנ"ל. וז"ש לא אחד שאחר הביטול בא חיות הנעלם ונמצא נעשה אחד. וזהו ענין תשובה שנתקן גוף הרע ג"כ כמ"ש במ"א:

תרל"ד

ב"ה חקת בלק פי הבאר נברא בע"ש בה"ש. דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בור הוא מים מכונסין ובאר הוא מעין נובע. ובכל איש ישראל יש נקודה חיות דכתי' ויפח באפיו כו'. רק האדם צריך למצוא זאת הנקודה. והוא עבודת האדם להמשיך כל המעשים אחר זאת הנקודה. וזה שתה מים מבורך והיא העבודה בימי המעשה. ובש"ק ונוזלים מתוך בארך שנפתח המעין ובא אור חדש והיא נשמה יתירה. באר חפרוה שרים הם הצדיקים שהם שרים לבם ברשותם. כרוה נדיבי עם חפירה הוא למצוא מעין נובע וכרי' הוא להוסיף עומק. כי למצוא התחדשות הוא על ידי הצדיקים ואח"כ יכולין כל אחד למצוא יותר ע"י הנדיבות והתשוקה שיש בכל איש ישראל. במחוקק כי כל רצון עושה רושם וחקיקה בלב וצריכין להתחזק לבטוח בה'. שבדרך שרוצין לילך מוליכין. ולכן מי שיש לו רצון אמת צריך לבטוח בהש"ת שיעזור לו וזהו במשענותם. וממדבר מתנה מדבר היא הנהגה שמנהג האדם כל מעשיו אחר נקודה רצון הנ"ל בימי המעשה עי"ז זוכה בשבת למתנה דאיתא מתנה טובה בבית גנזי הוא ש"ק והגניזה הוא בימי המעשה כי המעשה הכנה לשבת והם ב' מדריגות טהרה וקדושה כמ"ש בזוה"ק טהרה היא מסטרא דטמא שרואין להיות טהור ומנוקה שלא להתלכלך במעשים שמביאין טומאה והוא ע"י ביטול להאחדות כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד. שהשי"ת ברא בעולם טומאה וטהרה כדי לראות שאין דבר נפרד. כיון שע"י הביטול חוזרין להיות טהור והוא ראי' על אחדותו ית'. והיא עבודה. ובשבת כתיב ויקדש אותו שמתחדש החיות בכל דבר מעולם העליון כנ"ל פי הבאר:

זאת התורה כו'. דרשו חז"ל מי שממית עצמו עלי'. אף דכתיב וחי בהם. רק מצד האדם יהי' מוכן למס"נ. רק מצד מאמרו ית' וחי בהם. לכן בג' דברים ג"ע וש"ד וע"ז צריך האדם להיות מוכן למס"נ. וכפי הביטול להתורה כן מתקיימת בו כיון שהוא עיקר וחשוב אצלו. ובמד' ורש"י ובגוים לא יתחשב שמה שאוכלין בנ"י בעוה"ז בין האומות אין מנכים מחשבונם. והפי' כיון שאין עוה"ז חשוב לבנ"י וכפי מה שאינו חשוב בעיניו כן זוכה לחיים טובים בעוה"ז ושלא יהי' בחשבון כנ"ל. ואיתא שיש ב' השפעות מהשי"ת להבריאה. מצד הטבע שצריך הבורא לפרנס ברואיו. והב' מצד מעש"ט של ישראל [רק הרשעים שמאבדין העולם נחשב להם הכל לשכר. אבל בנ"י שמוסיפין מעש"ט אין השפעת הטבע בכלל השכר כנ"ל]:

ואני תפלתי לך ה' עת רצון קבעוהו במנחת שבת שהיא עת רצון. והאמת כי בנ"י מעוררין בתפלתם עת רצון כמו שדרשו חז"ל אימתי עת רצון כשציבור מתפללין. וז"ש ואני תפלתי לך כו' עת רצון שהתפלה גורמת הרצון. רק מ"מ יש עתים שהקב"ה משתוקק לרצון זה שבנ"י יגרמו רצון. וזה רעוא דרעוין שהקב"ה יש לו רצון שיעוררו בנ"י עת רצון כנ"ל. ובשבת קודש שיש להקב"ה נייחא מהבריאה ע"י בנ"י שמעידין שברא עולמו בששה ונח בשביעי וזהו הרצון נותן חיות לכל השבוע הבאה. ולכן צריך האדם להשתוקק להשי"ת בסוף יום השבת לבקש שלא יהי' נפרד ע"י מעשים של חול וכמו מסירת מודעא קודם המעשה:

תרל"ה

במדרש לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה. כי הטעמים הם למעלה מן הטבע. לכן נאמר במד' כי אותם התינוקת שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש מ"ט פנים טהור כו'. ומרע"ה שהי' איש האלקים ממש והי' דבוק בתורה שבכתב נגלה לו טעמי פרה ולמטה היא חוקה וכ' ויקחו אליך ע"י שנתבטלו בנ"י אל הצדיק שהוא למעלה מן הטבע יכולין להשיג ג"כ בכלל הטעמים:

לסיחון מלך האמורי כל"ח ולעוג מלך הבשן כל"ח. פי' אא"ז מו"ר ז"ל שנקבעו לדורות שבחים אלו כי הם מתנגדים. לבנ"י בעבודת הבורא וסיחון מלך חשבון הוא נגד תפילין ש"ר מקום המחשבה ועוג באדרעי תש"י הכח כו' ודפח"ח. וכתיב עוד ונתן ארצם לנחלה כל"ח נחלה לישראל כו' כל"ח. וקשה למה נחלק זה לב' שבחים. אך זה עצמו מה שהמשיכו הקדושה לאותן הארצות הוא דבר גדול. כמ"ש מלך קשה ומדינה קשה כו' פי' שהמקומות עצמם היו מקום הסט"א ובנ"י המשיכום לנחלתם. וע"ז היו כל מסעות בנ"י להמשיך נחל נובע מקור הקדושה לכל המקומות. ובאמת ע"י שהם המשיכו הקדושה לאותן המקומות לכן נחלה לישראל וזכו המה להם. וכ"כ כח מעשיו הגיד כו' לתת להם נחלת גוים כי הקב"ה בעבור זה ברא כל ההתנגדות. כדי שעי"ז שבנ"י בעבודתם יבררו הקדושה בכל המקומות (ויזכו) [*יזכו] להיות שלהם והבן:

תרל"ו

ברש"י לפי שהשטן ואוה"ע מונין את ישראל מה טעם יש בה כו' כתוב בה חוקה. וקשה אי באמת אין בה טעם א"צ להאי טעם דמונים את ישראל רק לפי שאין טעם כתוב חוקה. אלא נראה שיש בה טעם אך א"א להשיג הטעם עד אחר תיקון הגוף. ומצד בח' החיצוניות אין טעם לחוקת ה'. אבל המאמין סופו להבין הטעם. כי דברי תורה הם היפוך דברי עוה"ז שהטעם מביא למעשה שע"י שחושק לטעם עוה"ז והבליו עושה אותם ואח"כ נמאסים עליו. ותורה להיפוך ע"י המעשה אף שאינו מתאוה להם זוכה אח"כ להשיג הטעם ולהתאוות להם. אמנם אין טעם זה מושג רק למי שלא טעם טעם עוה"ז. וכפי מה שפורש אדם עצמו מתאוות כך זוכה להשיג טעם הקדושה. ולכן מרע"ה שנק' איש אלקים נבדל מעוה"ז לכן לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה. פי' מי שאינו זוכה להשיג הטעם צריך לעשותו בדרך חוקה ועי"ז זוכה אח"כ להשיג הטעם. כתיב שמים מר למתוק ומתוק למר פי' ע"י ששמים דבר עוה"ז למתוק בעיניהם עי"ז מתוק למר שא"י להרגיש מתיקות התורה ומצות. וכתיב ופריו מתוק לחכי לחכי דייקא אבל אוה"ע אומרים מה טעם יש בה. ובמד' מי יתן טהור מטמא כו' עוה"ב מעוה"ז. ודאי אין הפי' מתענוגי עוה"ז. רק כפי מה שפורש עצמו מעוה"ז כך זוכה לטעום טעם עוה"ב. וכמאמר חז"ל מי שטרח עצמו בערב שבת. פי' התערובות שנתערב תאוות האדם לחיצוניות עוה"ז. ויש לכל איש ישראל לידע ולהאמין כי התענוג והרצון שבאדם נוגע במקום גבוה עד מאוד. והוא ענין השבת שנק' יום מנוחה ועונג ובנ"י שומרי שבת פי' ששומרים הרצון שלא להתערב בדברי הבל. וע"ז נאמר מי שטרח בע"ש כו'. כי בימות החול הוא הבירור מלהתגאל בהבלי עולם ועי"ז זוכה לטעום בשבת טעם עוה"ב כי שבת מעין עוה"ב:

בפסוק עשה לך שרף כו'. במשנה וכי נחש ממית כו' מחי' אלא בזמן שמסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין לבם לאביהם שבשמים מתרפאין. וקשה הי' צריך להיות הסתכלות לשמים בלבד למה נחש נחושת. אכן באמת הי' הנחש מסוגל לרפואה זו ששם הקב"ה בו רפואה זו וכמ"ש רמב"ן ז"ל שדרכו של הקב"ה למתוק מר במר לכן אף שדרך הטבע מי שנשוך מכלב ורואה אותו מזיק לו יותר שם הקב"ה כאן להיפוך שע"י הראי' יתרפאו ע"ש. אעפ"כ זה הרצון שבהיותו עוסק ברפואה הגשמיי יסתכל ויהי' לבו לשמים ע"י שמיישב עצמו וכי נחש מחי' וזה שאמר מסתכלין ומשעבדין לבם. פי' אף שהם רחוקים מעולם העליון ועוסקים בטבע אעפ"כ ישעבדו לבם פי' להסתכל לשמים ולהראות שחפצים לצאת ממאסר עוה"ז והטבע ולהתדבק בו ית'. וזהו עשה לך שרף הוא התלהבות האדם לדבוק בו ית' כנ"ל:

וממדבר מתנה. בגמ' מי שמשים עצמו כמדבר התורה ניתנה לו במתנה ואח"כ נחליאל כו' ואם מתנשא מבמות הגיא שהקב"ה משפילו כו'. וקשה זה הסיום למה נאמר תוך השירה. אכן יראה שבנ"י הלכו כל אלה המדריגות שע"י שמסרו נפשם להקב"ה ניתן להם התורה במתנה וממתנה נחליאל פי' שע"י זו המתנה מתחזק כח האדם בעצמו ג"כ וזה נחלי אל שניתוסף כח האדם ועי"ז מתנשא וכמעט א"א שלא יבוא לידי התנשאות כלל. אך ומבמות הגיא שאחר החטא נאמר הורד עדיך ואח"כ חזרו בתשובה ולכן אמרו אח"כ השירה שהוא תהלוכות בנ"י מראש עד סוף והתיקון שבא אחר הירידה הוא טוב מאוד שא"א לקלקל עוד כענין במקום שבע"ת עומדין כו' לכן י"ל שלא נכתב מרע"ה בשירה זו כי הוא לא חטא ונאמר עליו עניו מאוד כו' והבן. ובשם הרב מפרשיסחא ז"ל ע"פ משפיל גאים ומגבי' שפלים שמשפיל הגאים כדי להגביהם אח"כ בהיותם שפלים כנ"ל:

תרל"ז

ב"ה חקת בלק במדרש מי יתן טהור מטמא כו' כי הנה אמרו רז"ל משל לבן שפחה כו' תבוא אמו ותקנח הצואה כך פרה תכפר על העגל. כי התשובה מתקן החטא ובאמת כח החטאים הוא ע"י מציאות התשובה שיש תועלת מן החטא וזה חיות החטאים בעולם לכן נק' התשובה אם לקנח ולכפר על החטא. ועל כח זה של התשובה אמרו מי יתן טהור מטמא כי יש ב' מיני טהרות. א' כמו שהיו בנ"י קודם החטא צדיקים גמורים והיו באמת טהורים ורחוקים מן הטומאה. אמנם אחר זה הי' התיקון ע"י התשובה. לכן אחר שתיקנו החטא ניתן להם הטהרה שבא אחר הטומאה ע"י התשובה כנ"ל. וזה הי' ב' השירות שירה ראשונה הוא שהיו בנ"י ישרים באמת. ישרי לב בלי שום חטא. ולכן היו בנ"י במדריגה אחת עם מרע"ה. אמנם שירה אחרונה הי' אחר תיקון החטא והתיישרות דרכים עקומים ולכן בשירה זו לא נזכר מרע"ה והוא ענין במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד:

בפסוק וישלח משה מלאכים כו' אל מלך אדום כו'. כמו שמצינו ששלח יעקב אע"ה מלאכים לעשו אחר שתיקן א"ע והיה חפץ לתקן גם את עשו כמו כן עשו בנ"י. ובאמת זה תיקון עשו ואדום שיניחו את בנ"י לעבור דרך ארצם. וכן בעוה"ז אם הי' מניח היצה"ר וכת דילי' את בנ"י לעשות רצון בוראם זה הי' תיקונו. אבל הם עומדין באם הדרך לגזול ולעשוק ויט ישראל מעליו:

כתיב אתם עדי כו' עדים אתם כי הקב"ה בחר לו בנ"י להיות מעידין על השי"ת ונתן להם השבת שנק' סהדותא. וטעם הדברים כי נוגע פסול לעדות ואיתא כי האומות מה שעושין לפעמים קצת טוב הכל לגרמייהו. אבל בנ"י מוסרין נפשם על קדושת שמו ואין כוונתם לעשות המצות על מנת לקבל פרס לתועלת שלהם רק לעשות רצון הבורא ית' ולכן המה עדים נאמנים על הבורא בראותן עושים רצון קונם הכל מבינים כמה גדלה כבודו ית' שבנ"י נותנין נפשם על קדושת שמו. לכן אם הי' בעבור קבלת פרס לא הי' עדות כשר כיון שיש להם נגיעה בזה כמובן:

תרל"ח

בפסוק אז ישיר ישראל הקשו כי השירה הי' צריך להיות בתחלת הבאר שניתן להם. אבל הענין הוא עפ"י ביאור הפ' באר חפרוה שרים פי' שהתחלת פתיחת מקור הקדושה הי' ע"י אנשים גדולים כמ"ש דחפרוה אבהן. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' שרים שמושלים ביצרם ולבם ברשותם. כרוה נדיבי עם הם גם אנשים פשוטים שיש בהם רק הנדיבות ורצון התשוקה לעבודת הבורא ית'. וע"י שנפתח בגדולים יכולין הפשוטים ג"כ למצוא אח"כ השייך להם. לכן נק' כרוה שהיא החפירה יותר עמוקה כמו שדרשו כי יכרה איש בור להביא כורה אחר כורה כו'. ויוכל להיות שהפשוטים חופרים ביותר עמוק פי' שממשיכין ההארה גם לעולמות התחתונים ומדריגות התחתונות שאין הצדיקים יכולין לירד כ"כ. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו כי באמת דכאן התחיל דור אחר אשר לא נתמשכו אחר מדריגת מרע"ה לכן נאמר יען לא האמנתם בי להקדישני כו' לא תביאו כו'. וחלילה לומר כי הי' זה עונש בלבד למרע"ה. אבל הי' זה ראי' והוכחה שאינם המנהיגים של דור הנכנס לא"י. ומרע"ה כפי מדריגה גבוהה שלו לא הי' רואה שיהי' כ"כ התפעלות לבות בנ"י לומר שירה עתה כענין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. וענין שירה הזאת הי' ע"ז שגם אחר החטא זכו להתקרב ונפתח להם הבאר שהוא רמז לתורה שבע"פ על ידי הנדיבות כנ"ל. וע"י הבטחון בהבורא ית' כמ"ש במשענותם. שיש לעולם קצת רשימה בכל איש ישראל. וע"י הרצון והבטחון להתחזק בזו הרשימה יכול לתקן הכל. וזהו במחוקק במשענותם. וממדבר מתנה אף שא"י כלל איך. רק ע"י הביטול להבורא ית' שעושה עצמו הפקר כמדבר זוכה במתנה ואח"כ זוכה עוד לתקן עצמו שיהי' לו ג"כ השגה ושייכות למתנה זו וז"ש וממתנה נחליאל. וכל אלה המדריגות היו למטה ממדריגת מרע"ה כנ"ל:

תרל"ט

בפרשת זאת חקת התורה. ההפרש בין זאת התורה שהיא גוף התורה בשורש העליון וחקת התורה הוא דרך התורה והתפשטות הארת התורה בכל מקום. והנה אם כי השי"ת ברא עוה"ז בטבע. וסידור העולם עפ"י הטבע. עכ"ז נמצא בנסתר גם בעוה"ז ההנהגה שעפ"י התורה. ולאשר שעיקר סידור עוה"ז עפ"י הטבע לכן הוא כמו חוקה ואין מובן לאנשי עוה"ז איך יש זה התהפכות. וכן בלבות עובדי ה' שלפעמים איזה מצוה ודבר טוב מהפך לב האדם לטוב. ואלה הם הנהגות לעתים שמתגלה הנהגת העולם עפ"י התורה ונקרא חקת התורה כי באמת כל הבריאה ע"י התורה רק שמתלבש בצמצומים רבים עכ"ז נשאר חקיקות ורשימות מהארת התורה. ובאמת קודם החטא הי' בנ"י דביקין בשורש התורה בחי' מרע"ה כמ"ש וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. אכן אחר החטא שנפלו בנ"י ממדריגתם ניתן להם בחי' חקת התורה כנ"ל. בחי' טהור מטמא. והוא ע"י הרצון והשתוקקות יכולין לעורר רשימות שנשארו מבחי' הראשונה עד שיתדבקו בשורש התורה ממש. וז"ש באר חפרוה שרים הם שנקראו בני חורין כמ"ש חרות חירות והוא בחי' ראשונה שהי' בקבלת התורה. אח"כ כרוה נדיבי עם כו' הוא ע"י הרצון והנדיבות. במחוקק ע"י רשימה הנשאר כמש"ל. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירה הזאת כי מדריגת מרע"ה למעלה מזה שלא הי' בכלל החטא רק בחי' זאת התורה ממש כנ"ל. וכמו כן לעולם בשבת קודש הוא יום מנוחה וחירות ונפתח הבאר. ונשאר רשימה על ימות החול שיכולין ע"י הנדיבות והרצון והשתוקקות להשבת. כמ"ש לזכור בכל יום השבת. עי"ז יכולין לעורר הרשימות גם בימי המעשה כנ"ל:

בפסוק וישלח משה מלאכים כו' אל מלך אדום כו'. כי כאשר תיקנו בנ"י את שלהם כמ"ש כל העדה עדה מוכנת רצו בנ"י לתקן גם את האומות כמו שהי' מוכן בשעת קבלת התורה לולי רשעתו של עמלק ימ"ש ועל ידי אותו הרשע באו אל החטא עד שנפלו ממדריגתם ועתה שחזרו ותיקנו הכל רצו להמשיך את כל הברואים אליו ית'. לכן בקשו נעברה נא כו' לא נעבור בשדה ובכרם כו' דרך המלך נלך כו'. פי' כי בנ"י יש להם מעלות רבות שנק' בנים למקום וכמ"ש חלק ה' עמו. אבל הבורא ית' מלכותו בכל משלה. ובחי' מלך הוא על כל הברואים כמ"ש מלך אלקים על גוים. ולכן אמרו כי בדרך המלך נלך כו' הכל כדי להמשיך גם אותם להבורא ית' והרשע ם מיאנו בזה ויט ישראל מעליו:

בפסוק יאסף אהרן אל עמיו כי לא יבוא כו'. ויש להקשות ממ"נ אי לא הגיע זמנו להסתלק מן העולם וכי בעבור שלא יבוא חיסר השי"ת משנותיו והלא אמרו חז"ל שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו'. ואי הגיע זמנו אין צריך לטעם כי לא יבוא. אבל באמת זמנו של אדם הוא כשכבר פעל בעולם העבודה שנצרך לו לתקן ולקיים המצות השייכים אליו. ולכן ביקשו משה ואהרן לכנוס לא"י לקיים מצות התלוין שם ולכן אם הי' מוכן לכנוס לא היה זמנו להסתלק עדיין רק כי לא יבוא וממילא כבר שילם עבודתו כנ"ל:

בפסוק וישמע הכנעני כו' שמע שמת אהרן כו' אל תקרי ויראו אלא וייראו כו' כי אהרן תיקן את אשר כתי' פרעה אהרן לשמצה בקמיהם לכן חזר וכיסה אותם בענני כבוד. ופי' זה כי ודאי פנימיות בני ישראל לעולם במקומי עומד. אבל ע"י החטא נפגם בחי' החיצוניות שלהם והיו צריכין מכסה. ואיתא הוא עמלק ולבש עצמו לבושי כנעני דכ' ולאום מלאום יאמץ. ולכן ע"י שנחסר מבנ"י אותו המלבוש ופריסות ענני הכבוד להסתר בהם מע"ר של האומות וסט"א. כן לעומת זה הרויחו הרשעים התלבשות להסתיר עצמם בכח טומאה שלהם עד שביקשו להסתר מפני בנ"י. אך מרע"ה בתפלתו החזיר לבנ"י העננים כמ"ש בזוהר. וכמו כן בש"ק שיש בו פריסת סוכת שלום הנ"ל. נשארה הסט"א בלי לבוש. ולכך כולהו ערקין ומתעברין מינה כו':

תר"מ

בפסוק ותקצר נפש העם בדרך. כי מו"ז ז"ל אמר על אמרם ונפשנו קצה בלחם הקלוקל לא היו דברי שקר רק כי המן הי' מוכן לדור המדבר מאכל שמלאכים אוכלים אותו ועתה ירדו ממדריגה זו והתחיל דור באי ארץ כו' וזה מאמר ותקצר נפש. כי יש נפש ארוך וקצר כידוע למבינים. ודור המדבר היו למעלה מהטבע כדכתיב (כי) עין בעין נראה כו'. ובאמת כך הסדר שכל דור ודור נתלה זה בזה. וע"י שדור הראשון היו מתקדשים עד לשמים לכן נשאר אחיזה לכל דורות אחרונים שיוכלו לפרקים לעורר התלהבות. וזה ענין עשה לך שרף כו' והביט כו' ודרשו חז"ל שמסתכלין כלפי מעלה כו' שניתן להם שיוכלו עכ"פ לפרקים להתדבק במדריגות דור הראשון כמ"ש בספרים שרף רמז להתלהבות. ואמת כל זה גרמו להם הרשעים כמ"ש לסבוב כו' ארץ אדום ובנ"י שלחו להם כמ"ש במ"א שרצו לקרבם להקדושה. וכמ"ש ביעקב וישלח מלאכים. ושם אמר עשו נסעה ונלכה כו' והשיב לו יעקב אתנהלה לאטי כו' עד כו' אבוא אל אדוני שעירה. ועתה שתיקנו את עצמם הי' יכול להתקיים זה המאמר ואפשר אם הי' כופף עצמו הי' תיקון הכולל אך הרשעים מלאים עון ולא רצה להתקרב ויתקיים הפסוק לעתיד כמ"ש רש"י שם. והכלל כמ"ש בספרים ע"פ הצילני כו' מיד אחי מיד עשו כי יש ב' הבחי' לפעמים עת הכושר לקרב גם הרשעים ואז הם מלאים שנאה דוקא. ולפעמים צריכים להתרחק מהם ואז הם מראים עצמן כאחים. ועל כל זה צריכין הבחנה גדולה שצריכין ללמוד מתורה הקדושה כל אלה ההנהגות עם היצה"ר כי מה שנזכר בתורה נמצא מעין זה בפרטות כל איש ישראל:

תרמ"א - תרמ"ב

זאת חקת התורה במדרש מי יתן טהור מטמא לא אחד כו'. עפ"י מ"ש כבר כי יש בחי' קדוש וטהור. וקודם החטא הי' בנ"י כולם קדושים כמ"ש וקדשתם היום ומחר כו' ואחר החטא הי' הנהגת בנ"י בבחינת הטהרה ושם יש בירור הטהור מטמא. והם ב' מדריגות כי קודש הי' בחי' מרע"ה אספקלריא המאירה ובש"ק זוכין בנ"י גם עתה לקדושה כמ"ש קודש היא לכם לכן א"צ בירורים בשבת. ומחזירין לבנ"י הכתרים שהיו להם בעת קבלת התורה קודם החטא. ובימי המעשה צריך להיות התיקון ע"י הטהרה וזוכין לתורה ע"י הבירור טהור מטמא כי מקודם הי' לבני ישראל דביקות בעיקר התורה שהוא קודש בחי' מרע"ה תורה שבכתב, אח"כ כתי' חקת התורה והוא שזוכין להתורה על ידי הטהרה. לכן תלה הכ' התורה בהטהרה כמ"ש זאת חקת התורה זאת התורה אדם כו' להודיע כי זוכין להתורה ע"י הטהרה והבירור. וזה הי' חטאו של קרח שאמר כל העדה כולם קדושים ולא ידע כי נפלו אח"כ ממדריגה זו שהי' להם בסיני שכולם שמעו אנכי כו'. אבל לא נשארנו בבחי' הזו. עכ"ז בא הכתוב לומר כי הכל אחדות אחד הקדושה והטהרה. ז"ש לא אחד. וכ' ויקחו אליך לחבר בחי' זו לתורה שבכתב דרגא דמשה לכן נכתב עתה פרשה זו התחברות מדריגת דור המדבר למדריגת באי הארץ:

עוד בפרשה זו והב בסופה כו' הנחלים ארנון. פי' חז"ל מקיש ניסי ארנון לניסי הים דבשניהם אמרו שירה רק שירת הים הי' אספקלריא המאירה וכן הי' הנס מפורש כמ"ש וירא ישראל כו' מצרים מת. ופרשנו שם שזכו לראות מפלת הרשעים ובכאן הי' נסתר הנס רק שאח"כ הראה להם הבאר הנסים כו'. וגם השירה בבחי' הסתר לכן לא נזכר בה מרע"ה כי הוא בחי' אספקלריא המאירה עכ"ז שני הבחי' הם אחדות אחד והקישן הכתוב. ופרשנו עוד כי זה הי' ע"י שנתגלו בנ"י במיתת אהרן לכן לא הי' יכול להיות הנס בהתגלות. וכשהענן הי' מכסה את בני ישראל ולא היו יכולין הרשעים להסתכל היו הנסים נגלים לבנ"י. ועי"ז הי' הארה מבחוץ לכל העולם כדאיתא ששירת הים כולל כל הזמנים וכל הדברים וכתי' שמעו עמים ירגזון כו' נבהלו אלופי אדום כו' שהי' התעוררות לכולם. ועמ"ש בפ' בלק:

עוד לפ' הנ"ל. כי שירת הים הי' הכנה לקבלת התורה שבכתב. ולכן הי' מרע"ה העיקר. ושירה זו הי' הכנה לבחי' ארץ ישראל ותורה שבע"פ, והוא עצמו פי' פי הבאר שיש כח בבנ"י לפתוח מעין התורה שע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו. ואיתא שפי הבאר נברא בע"ש ביה"ש ומו"ז ז"ל אמר שע"ז נאמר ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת יפתח, והאמת שבש"ק יש עלי' לכל העולמות. אבל בנפש האדם בעצמו ג"כ יש הארה יתירה בשבת קודש וזה בחי' נשמה יתירה דהעיקר הוא הדיבור כמ"ש ויהי כו' לנפש חי' ומתרגמינן לרוח ממללא לכן כתיב ודבר דבר שלא יהא דבורך בשבת כדבורך בחול. כי לעולם צריכין לשמור הפה ע"י שהוא כלי נברא לתורה ותפלה. ובש"ק שיש הכנה יתירה לחדש דברי תורה בחי' פי הבאר הנ"ל המעין שיש בכל לב איש ישראל. ובש"ק נפתח אותו המעין לכן [* צריכין] לשמור הפה ביותר בש"ק:

בפסוק ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשו חז"ל וייראו כדר"ל מה שמע הכנעני שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. נראה כי העננים היו שמירה לבנ"י דהג' מתנות שנתן לנו הקב"ה מן בזכות משה כו'. הם אכילה שתי' לוי'. והנה לוי' הוא חיבה יתירה ואות אהבה. וע"י שסתם דרכים מסוכנים צריכין לוי'. ובנ"י במדבר שהיו עוסקים במלחמת ה' כביכול וה' הולך לפניהם כו'. ובאמת בכל איש ישראל שנשתלח בעוה"ז שהוא מקום סכנה הולך עמו עזר עליון. כי מכל המתנות שנתן השי"ת לאבותינו נשאר לנו הארות רק שאינם יכולין להתגלות בפועל ממש כמו שהי' בדור המדבר. וע"י המצות שנתן לנו הקב"ה יכולין למצוא אלה ההארות. וכמ"ש במ"א במצות תפילין וציצית. שהם בחי' הארה פנימיות שהוא דעת התורה ע"י התפילין והארה המקפת לאדם לשמור אותו והוא על ידי מצות ציצית. והם בחי' משה ואהרן כו'. ויתכן שעי"ז זכה אהרן לבגדי כהונה שהוא הי' המכין בחי' המלבוש לנפשות בנ"י שהוא תיקון הגוף כמ"ש במ"א:

תרמ"ג

בענין שירת הבאר שלא נזכר שמו של מרע"ה כו'. כי בחי' מרע"ה הוא אספקלריא המאירה בחי' תורה שבכתב וזה הי' שירת הים הכנה לקבלת התורה. ועתה הי' שירה זו הכנה לתורה שבע"פ והוא הבאר שצריכין בנ"י לעורר בכח הפה כמ"ש עלי באר ענו כו'. והם ב' בחי' אמת ואמונה כמ"ש במ"א. לכן כתיב יען לא האמנתם כו'. וחלילה חלילה שהיו מרע"ה ואהרן ח"ו מחוסרי אמנה. אבל הענין כי זה הי' עדות שאינם מוכנים להנהגת דור החדש שהיו מוכנים לכנוס לא"י שעיקר הנהגתם בבחי' אמונה. ומדריגת מרע"ה אמת ולא היה יכול להוריד עצמו לבחי' אחרת. הגם כי נחשב לחטא מסתמא יש אופן להיות מנהיג דור זה הגם שהי' בבחי' עליונה מזה. ומה לנו לחשוב בחטא שלמעלה מהשגתינו. אבל עכ"פ הפי' לא האמנתם שהי' נוהג בבחי' אמת למעלה מבחי' אמונה. ובשירה זו נזכר כל המדריגות מהתחלה עד סוף. חפרוה שרים אח"כ כרוה נדיבי עם גם הפחותים ממעלה הראשונה. רק בכח הנדיבות והרצון הגם שא"י לתקן במעשה ממש. אח"כ במחוקק שהיא רק רשימה. אח"כ במשענותם היא אמונה. ומבמות הגיא דרשו חז"ל כשמתנשא ומתגאה הקב"ה משפילו. נראה שגם על זה אמרו שירה כי הוא חסד עליון ששומר הצדיקים שלא יבואו לידי גסות. גם יתכן לפרש שבאמת צריך להיות מבמות הגיא. שכפי מה שהקב"ה מרומם ומנשא להצדיק. צריך ביותר להכניע עצמו. וזה עדות על עבודת אמת כשמביא לידי הכנעה. ומרע"ה יוכיח שהי' עניו מכל אדם ע"י שהי' מקורב ביותר אל הבורא ית' ממילא חל עליו ענוה ביותר וזה ומבמות הגיא. וזה הרמז בעץ ארז ואזוב שב' אלו הם כאחד שכפי מה שמתרומם ביותר צריך להיות מוכנע להש"י כמ"ש במ"א שתכלית הדעת לבוא להכנעה כמ"ש ערומים בדעת כאדם ואז משימין עצמן כבהמה לכן סוף השבח מבמות הגיא. שזוכין לשעלות של אמת. וזה ג"כ מותר אדם מן הבהמה אין. שע"י הדעת יודעין לבטל עצמו אליו ית' כראוי:

תרמ"ד

במדרש זאת חקת שאוה"ע מונין את ישראל מה טעם מצוה זו כו'. כתבתי במ"א דמשמע שיש טעמים רק שא"י להתגלות בעוה"ז שאין משיגין בעוה"ז הטעמים שאין להם התלבשות בענין מעוה"ז ולכן מרע"ה שהי' למעלה מן הטבע נאמר לך אני מגלה טעמי פרה. וכמ"ש במד' שלעתיד יתגלו הטעמים לא יהי' (עוד) אור יקרות וקפאון כו' יהיו צופים כו' ע"ש. פי' שכל מה שעושין בעוה"ז בדרך חוקה לעתיד יראה כל איש ישראל מה פעל ועשה מה שהי' נסתר במעשה המצות בעוה"ז והולכתי עורים בדרך לא ידעו פי' שלא היו יכולין להשיג בדעתם הפנימיות. וז"ש שם מי עור כי אם עבדי כו'. פי' שכל עבד בו"ד ע"כ רואה מה שרבו מצוה לעשות אבל עבדי ה' עושים מעשים שאינם יכולים להשיגם ונקראים עורים והקב"ה לעתיד יגלה להם מה שעשו. ומ"ש אלה הדברים עשיתים כו' י"ל נמי על העושין המצות ואין עוזבין אפילו שאין מבינים הטעמים. ובאמת ע"י התמימות שעושין בדרך חוקה זוכין אח"כ להשגת הטעמים. וזהו ענין שהקדימו בנ"י נעשה לנשמע שע"י המעשים בלי השגת הטעמים יזכו אח"כ לשמוע שהוא השגת הטעמים. ובעת מתן תורה שהיו מתוקנים למעלה מהטבע היו משיגין הטעמים ואחר החטא נעלם מהם וזה שאוה"ע מונין להם במה שאבדו מדריגה זו. אך ע"י השמירה בדרך חוקה עוד יכולין לזכות להשגת הטעמים. וכן בש"ק שהוא מעין עוה"ב זוכה להשגת הטעמים לכן מבקשין יגלה לן טעמי. כי ימי החול הם בחי' נעשה וש"ק נשמע דכתי' ביני ובין בני ישראל אות הוא כו' כי ששת ימים עשה כו' וביום השביעי שבת. א"כ הנייחא ותכלית הבריאה שהוא טעם הבריאה להיות לפניו ית"ש נחת רוח. זה נגמר בשבת קודש. וזהו בחי' הטעמים. ובימי המעשה הוא בהתלבשות תוך המעשה כמ"ש ששת ימי המעשה יהיה סגור שער חצר הפנימית שהוא בחי' הטעמים שהוא הפנימיות של כל הדברים. וביום השבת יפתח שהוא פי הבאר שנפתח בש"ק ובש"ק מחזירין לבנ"י הכתרים מהקדמת נעשה לנשמע ויכולין להרגיש הטעמים. וגם שיורד נשמה יתירה והוא החלק שיש לכל איש ישראל שלא נפגם ע"י החטא לכן הוא משומר בשמים ונותנין לאדם רק בש"ק ובו יכולין להשיג הטעמים שהם מעין עוה"ב. וזה העדות שבנ"י מעידין בשבת קודש כי ששת ימים כו' וביום השביעי שבת. ע"י שמשתנים בש"ק כמ"ש אין דומה הארת פניו של אדם כו'. א"כ הוא עדות שביום זה מתגלה הטעמים והפנימיות מטעם כי בו שבת. ומ"מ צריכין להמשיך הארת השבת קודש לכל הימים. וזה באר חפרוה שרים בש"ק שמשיגין הטעמים נקראו שרים וע"י כן נשאר רשימה וחקיקה גם בימי המעשה ע"י הרצון והשתוקקות אל השבת. וזהו כרוה נדיבי עם במחוקק כו' שנק' חוקה בחול:

תרמ"ה

בענין פי הבאר שנברא בע"ש ביה"ש. דכתיב אסוף את העם ואתנה להם מים. כי הקב"ה וב"ש לעולם מוכן כביכול להשפיע לתחתונים מטובו אך שיהיו התחתונים כלים לקבל וזה הכח הוא בבנ"י [כמ"ש ויתן לך] שהם הכלי מחזיק ברכה כמ"ש יברך את עמו בשלום והמה יכולים לאסוף כל הפרטים ועי"ז נפתח להם הבאר והמעין כמ"ש חפרוה שרים כו' במחוקק כו'. והיא השלימות שנמצא בכלל ישראל ע"י האבות והשבטים שהמה חפרו והוציאו הפנימיות מכח אל הפועל. ולכן בשבת קודש שמתעלין הברואים ומתאספין להיות מוכן לקבל השפע מהשי"ת וזה הוא בקבלת השבת שמניחין כל המעשים ומבטלים עצמם להשורש. וכפי מה שמבררין זאת שהכל לה' והכל מה'. אז נאמר וירא אלהים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ובודאי זה אמת לעולם כי הכלל היא טוב מאוד. רק לא בכל עת זוכין לאסוף כל הבריאה. וכשבאין לזה אז חל הברכה מן השמים. וזהו נעשה ע"ש ביה"ש והוא הנשמה יתירה שיורדת לתחתונים. ונמצא מפתיחת פי הבאר בכל שבת. אכן הצדיקים ומכש"כ אבות הראשונים והשבטים המה חפרו הבאר בכח מעשיהם. כמ"ש דת"ח איקרי שבת שיש בו לעולם הביטול והתאספות לה'. ואיתא כי כל שבט חקק במטהו לשבטו. והענין היא שיש י"ב צינורות ומיני השפעות היורדין משמים כמ"ש במ"א, וע"ז הי' הי"ב שבטים שכ"א פתח שער וצינור מיוחד. והמה הי"ב בקר שהים עליהם מלמעלה, וכ' בירושלמי (הובא בתוספת בפסחים) שהי"ב בקר היו מחוללים מתחת רגליהם לחבר הים שלא יהיו שאובים ע"ש. והוא כנ"ל שהמה עושים הי"ב צינורות למשוך מהמעין להים. [וביאור הענין כי עיקר כח הצדיקים לחבר השפעות עליונים בדברים הנצרכים לזה העולם שכל הי"ב ברכות אמצעיות שבתפלת שמו"ע המה דברים הנצרכים בעולם רק שצריך להיות דבוק בפנימיות ושלא יהיו שאובים כנ"ל ודו"ק בזה.] והמה הי"ב חדשי השנה שיש בכל חודש התחדשות ענין ושער מיוחד. וכתיב ששת ימי המעשה יהי' סגור וביום השבת נפתח הפנימיות והוא פי הבאר. וזה בכח האבות שורש הג' סעודות שבשבת. וביום החודש יפתח הוא במחוקק שהם הי"ב שערים שלמטה שמג' נעשין י"ב וכן הוא סדר התפשטות ע"ד הנ"ל:

ענין השירה זו שלא נזכר בה מרע"ה. כי שירה זו הי' הכנה לביאת הארץ ולמלחמות עם מלכי האומות כדכתיב רוממות אל בגרונם וזה לחרב פיפיות בידם. וכתי' תשורי מראש אמנה. דרשו חז"ל על שירת הים. דכתי' ויאמינו. מראש שניר וחרמון י"ל על שירה זו שהי' בעת מלחמת מלכי אמורי שהוא שניר וחרמון. ובודאי שירות האלו היו התעוררות משמים בפיהן של בנ"י כדכתיב אז ישיר שבא להם דברים אלי בפיהם כדכתיב ואשים דברי בפיך. ושירת הים הי' הכנה לתורה שבכתב וזהו לנטוע שמים. ושירה זו לתורה שבע"פ ולארץ ישראל וזה וליסוד ארץ. ועמ"ש מזה בשביעי של פסח. וכתיב לישרי לב שמחה. ובודאי כפי התיקון שנמצא בנפשות ולבות בנ"י ובאין לשמחה לשורר לפניו ית' מתוך שמחת הלב שזה עדות השירה על עבודה השלימה שלהם בזה הכח מנצחין אח"כ האומות. ומעין זה קודם התפלה דשעת צלותא שעת קרבא הקדימו שירה ופסוקי דזמרה כדאיתא בגמ' אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה:

תרמ"ו

בענין מי מריבה יען לא כו' לעיני בני ישראל לכן לא תביאו כו' כבר כתבנו במ"א כי לא הי' זה עונש רק הוכחה וראיה שאין דור הזה של באי הארץ נמשכים אחר הנהגתו הגבוהה של מרע"ה. כי משה רבינו ע"ה נתנבא באספקלריא המאירה ושאר נביאים באספקלריא שאינה מאירה והוא בחי' המלכות דלית לה מגרמה כלום וכעין דאיתא מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי'. וכל ענין א"י הוא כן שהיא מתנת חנם כמ"ש בפ' ואתחנן מזה. וזה עצמו החילוק בין הכאה לדיבור כענין דאיתא אסא אמר אני רודף כו'. ויהושפט אמר אין בי כח לרדוף אלא אומר שירה והם נופלים ובעת החלו ברנה כו'. כי בצור כתיב והכית כו' והיינו כחו של מרע"ה והוא מענין תורה שבכתב חקוקה ורשומה. וכאן כתיב ודברתם כו' לעיניהם היינו כפי כחן של בנ"י שלא יכלו להימשך אחר מדריגת משה רבינו ע"ה הנ"ל. וזה עצמו ענין מ"ש במדרש המורים את מוריהם. כי ע"י שלא נמשכו אחר הנהגה שלו (והוצרך) [*הוצרך] להיות כמו נחית דרגא. וכתיב המן הסלע הזה נוציא. דהנה נק' מי מריבה א"כ הי' בו ענין התערובות דהנה מרע"ה הי' בחי' כולו טוב בחי' עץ החיים דכתי' כי טוב הוא. ויש רמז דכתי' המן הסלע וכתי' התם המן העץ. שהי' כאן בחי' עץ הדעת טו"ר. ומרע"ה רצה להמשיך על הסלע מדריגה עליונה. דכמה בחי' יש בבאר. כענין שנאמר שתה מים מבורך. נוזלים מתוך בארך הוא המשכה מלמעלה. וז"ש המן הסלע הזה שלפנינו נוציא ורצה להמשיך בחי' נוזלים מתוך בארך. [וע' ברמב"ן שמבאר מעין פי' זה]. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירת הבאר דכתיב בי' וממדבר מתנה. ויש לרמוז על כל הדורות חפרוה שרים אבהן. כרוה נדיבי י"ב שבטים. במחוקק ע' נפש. במשענותם ס' ריבוא דורו של מרע"ה. ואח"כ התחיל ממדבר מתנה. וזה הענין התחיל בדור באי הארץ. עלי באר ענו היינו ענין אומר שירה ונעשה מעצמו כנ"ל:

אמו"ז ז"ל אמר פי' במחוקק במשענותם. כי לפי הבטחון שבנ"י בוטחין בתורה כך עושה חקיקה בלבבם כמ"ש במד' ע"פ עץ חיים היא למחזיקים משל הנטבע בנהר ונותנים לו חבל ואומרים לו הזהר לאחוז בו כי חייך תלוין בו ע"ש במד' שלח. והיינו כפי מה שמחזיקים בו כך נותן החיים עכ"ד ז"ל. וכ"כ אשרי אדם עוז לו בך בהקב"ה ובכ"ב אתוון דאורייתא שנק' עוז. ועי"ז מסלות בלבבם שנחקקו בלבבם דברי תורה. וכ"כ אסוף את העם ואתנה להם מים שע"י התאספות בנ"י נפתח פי הבאר. וזה ג"כ מה שנברא פי הבאר בע"ש ביה"ש כי בשבת מתאספין בנ"י ומתאחדין ברזא דאחד:

בפסוק וישמע הכנעני דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וניתן רשות להלחם כו'. מה שיחסו מלחמות אלו בכחו של אהרן. דכתיב ואשים דברי בפיך כו'. והם ב' המתנות שני שדיך משה רבינו ע"ה ואהרן הכהן. דברי בפיך הוא התורה שניתן לנו בזכותו של מרע"ה וזה לנטוע שמים היינו החלק שבנ"י מעוררין בשמים בשורשן. ובצל ידי כסיתיך הוא בחי' אהרן הכהן וענני הכבוד והוא ליסוד ארץ היינו לקרב ולחבר בחי' ארץ לשמים, וזה הי' עבודת הכהן בקרבנות. וזהו צריך הגנה כי כל מלחמות הרשעים על בנ"י לבטל כח הקדושה שרוצין לעורר בארץ כי בחי' שורש בשמים אין להם שייכות. אך התורה ניתנה לנו כדי לקרב כל הדברים לשורש העליון. וזה ענין כח מעשיו הגיד שהוא בחי' התורה בעובדא ע"י המצות זה נקרא בצל ידי. ולכן כתיב ולאמר לציון עמי אתה דרשו אל תקרי עמי אלא עמי בשותפות מה אנא במילולא עבדית ארעא ע"ש בתקונים. ואשים דבריהם הטעמים של המצות כמ"ש תורה אור. ולשון שימה הוא כשולחן הערוך כמ"ש חז"ל בפסוק אשר תשים לפניהם לבאר להם הטעמים וזהו כחו של משה רבינו ע"ה שהוא הדעת ואמרו ז"ל לך אני מגלה טעם פרה:

תרמ"ח

בענין השירה עלי באר ענו לה דחז"ל דרשו את והב בסופה אהבה בסופה. כי בכל מלחמות ה' שהאדם לוחם עם הסט"א לשם שמים זוכה אח"כ למנוחה. והוא ענין מנוחת השבת אחר ימי המעשה שהם בחי' עבודה ומלחמה לברר האמת מתערובות הסט"א ובשבת אהבה בסופה. וכן הי' במצרים מלחמת ה' הכנה לקבלת התורה כדאיתא במד' שמות ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לבנ"י וכולם ע"י יסורים. ויסורי המדבר היו הכנה לארץ ישראל ונתקיים אהבה בסופה בזו השירה כמו שהי' השירה בקריעת י"ס אחר גלות מצרים. ושירת הים הי' הכנה לתורה שבכתב בחי' משה רבינו ע"ה תורה ולחם מן השמים. ושירה זו הכנה לתורה שבע"פ שנקראת באר והיא בחי' התורה שנמצא בתחתונים. שיש תורה שזוכין להמשיך מן השמים ויש שזוכין למצוא תורה הגנוזה למטה וזה חפירת הבאר ע"י יגיעה ומלחמה עם הסט"א ובסופה כתיב עלי באר אחר שנתעורר בחי' הקדושה הגנוזה. ויש לכל בנ"י חלק בבאר זו כמ"ש חפרוה כו' כרוה כו'. במשענותם הוא דורות השפלים כדאיתא בגמ' בא חבקוק והעמידן על א' וצדיק באמונתו יחי'. ובש"ק מתעורר כל הג' מתנות. מן באר ענני הכבוד. והם ג' סעודות בשבת. כי בליל שבת קודש הוא חקל תפוחין וכתי' והנה באר בשדה כמ"ש חז"ל פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. וביומא דשבתא ישמח משה הוא בחי' לחם מן השמים ובמנחה בחי' ענני כבוד שהם כוללים כל הששה קצוות שהיו עננים מקיפין אותם. המן מן השמים ובאר מן הארץ ועננים באמצע:

בענין מלחמת עוג אל תירא אותו. דאיתא בגמ' הרואה אבן שביקש עוג לזרוק צריך לברך. ע"ש עקר טורא בר תלתא פרסא. דאיתא אבנים נק' אותיות. וכמו שיש אתוון דקדושה כן זה לעומת זה. ומאחר שנשבע השי"ת לג' אבות לתת לנו ארץ ישראל כן והאבן גדולה עפ"י הבאר כדאיתא במד' יצה"ר נק' אבן והתורה נק' אבן כו'. כי כח היצה"ר הוא ג"כ מגזירת עליון כמ"ש חז"ל בפסוק הוא אמר ויהי. וכ"כ אבן אופל וצלמות. לכן היו סיחון ועוג שומרים. ארץ כנעני. ומרע"ה בזכות התורה גבר אותם כמ"ש אבנים שחקו מים אם אבן הוא נימוח וזה אל תירא אותו. הוא אות ורשימה שיש בו. ועיין זוה"ק בידך נתתי בכח התורה כנ"ל. וזה שרמזו חז"ל בפסוק שיני רשעים שברת. שהאבן נשבר ושבר גם פיו ושיניו. ובמ"א כתבתי עוד מזה שהי' בזה ישועה לכל הדורות לכן נתירא בחיר שבנביאים וכאן קצרתי:

תרמ"ט

בענין שירת הים. ושירת הבאר שלא נזכר בה משה רבינו ע"ה דיש נסים נגלים ויש נסים נסתרים והם בחינת אספקלריא המאירה ושאינה מאירה. ודור המדבר הי' התגלות שכל הנהגה שלהם הי' שלא עפ"י הטבע. ולכן היו בנ"י מכוסים בענני כבוד. ואחר שנסתלקו ענני הכבוד וכתיב וייראו שהיו מגולים לכן היו הנסים בהסתר. דאיתא אורייתא סתים וגליא וישראל סתים וגליא. דיש פנימיות וחיצוניות וכשהפנימיות נגלה החיצונית נסתר. וכן להיפוך. וזה דכתיב גן נעול גל נעול. וכתי' שער החצר הפנימית כו' יהי' סגור דבש"ק שנפתח שער הפנימית לכן צוה לשבות בו ממלאכה שיהי' החיצוניות נסתר כדאיתא פורס סוכת שלום עלינו בש"ק. וז"ש בזוה"ק לא אשתכח ביה מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולהו בשביעאה תליא. פי' ע"י שנגלה הפנימיות צריך להיות החצוניות נסתר לכן מן הגשמיי לא אשתכח כדכ' היום לא תמצאוהו בשדה. ובימי המעשה שהוא תיקון החיצוניות לכן הפנימיות נסתר כמ"ש יהיה סגור. ובנ"י נבראו להאיר לכל הבריאה. ויש זמן שהם מקבלים ואין משפיעים לאחרים והיא יום ש"ק. ובימי המעשה נבראו להאיר גם בחיצוניות:

בפסוק באר חפרוה שרים כו' הם ד' מדריגות כי הבאר הוא המשכה משורש העליון בכח התורה. ויש ד' פירושים לתורה פשט רמז דרוש סוד. וע"ז נאמר ונהר יוצא כו' לד' ראשים. וכמו שיש ד' פירושי פרד"ס בתורה שלפנינו כן הוא בשורש התורה. שרים הוא הסוד. נדיבי עם דרוש. מחוקק רמז. במשענותם הפשוט שהוא לעולם קיים אין מקרא יוצא מידי פשוטו והכל יכולין לאחוז בפשטות התורה. וכמו שיש ד' דרכים הנ"ל. יש אח"כ י"ג מדות שהתורה נדרשת. והם ג"כ בכל הד' דרכים פרד"ס. ואלה הדרכים הם בחי' אבות ומרע"ה וי"ב שבטים. וכמו כן יש זמנים מיוחדים להתגלות שורש העליון שבת וג' ימים טובים וי"ב חדשי השנה שיש בהם התגלות מציור הפנימי כמ"ש אתה צרת עולמך מקדם. וכ' ויטע כו' גן בעדן מקדם וישם שם את האדם. א"כ עיקר מקומו של אדם הי' דבוק בגן מקדם. ואחר החטא נתקן ע"י התורה להיות נמשך הארה מנהר היוצא ומתפרד לד' ראשים ולי"ג מדות שהם הארות מצומצמים יותר לכן נקראו מדות. וד' פרד"ס הם דרכים רחבים וגבוהים ביותר. ולכל אלה ההארות זוכין על ידי היגיעה בתורה כדכתיב וממדבר מתנה. במדבר. במלולא. כחן של ישראל בפה:

תר"נ

בענין מי מריבה אז ישיר ישראל. ומשה רבינו ע"ה לא נזכר. דאיתא מי שעושין לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו כל עונותיו. והטעם כי השירה עדות שיש לו שייכות בהנס. א"כ נראה כאן שניסי הבאר היו בזכותן של ישראל לכן אמרו שירה ונמחל להם. ומרע"ה מצינו שלא נמחל לו זה החטא שלא אמר שירה. ובדרך זה נבאר כל הענין דכתיב ודברתם אל הסלע לעיניהם. והיינו שהי' מוכן לעשות זה בכחן של בנ"י כמ"ש אסוף את העם ואתנה [לשון נוקבא]. ובאמת מדריגת מרע"ה הי' למעלה מזה. אבל בני ישראל לא נמשכו אחר הנהגתו שהתחיל עתה הדור של באי הארץ. אכן אם מרע"ה הי' יכול לבטל עצמו לההנהגה שהי' נצרך להם הי' יכול לבוא לארץ ישראל. אכן זה הי' העדות שאינו מוכן לההנהגה. דהנה יש כלל הצריך לפרט ויש פרט הצריך לכלל. פי' שיש צדיקים גדולים ומשה רבינו ע"ה על כולם שהם ממשיכין כל הכלל אחריהם. ויש צדיקים שזכות הציבור מסייעתן והוא פרט הצריך לכלל. וכזה מצינו שאמר מרע"ה על יהושע שידע להלוך נגד כל רוחו של כל אחד והיא מדריגה פחותה ממעלת משה שהמשיך הכלל אחריו. ולכן אמר להם המורים את מוריהם שהוא מדריגה הנ"ל. [שפוט השופטים אוי לדור ששופט שופטיהם והוא כענין הנ"ל] פרט הצריך לכלל. ומרע"ה לא הי' יכול לירד ממדריגה שלו. ולכן הקפיד כנגדן. אבל באמת הרצון הי' להיות מתחיל הנהגה זו וז"ש יען כו' להקדישני לעיני בני ישראל דוקא. דכתיב וירם משה כו' ידו שעשה כפי רום ידו הגבוהה. וענין לא האמנתם בי וחלילה שיהי' מרע"ה מחוסר אמנה אבל יש אמונה רבה ואמונה זוטא. ואמונה זו שאמרו בנ"י כאן שירה הי' מילתא זוטרתא לגבי מרע"ה. וכן מה שנתפעלו בנ"י בשמחתם כפי הכרת הנס שלהם שאמרו שירה ומרע"ה לא נתפעל. ובשירת הים שרו כולם בשמחה רבה מכלל שיש שמחה זוטא. וז"ש לא האמנתם להקדישני לעיני בני ישראל דייקא שהי' בחי' אמונה זוטא. ושירת הים יש בה שינוי בתורה הקדושה שנכתבת בדרך אחר. ושירה זו אין בה שינוי בתורה. שהיא מדריגה שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וכן בלשון השירה עלי באר ענו לה שהי' בכח והתעוררות מלמטה. ובחי' מרע"ה הי' הכל הנהגה מן השמים. [ובזה מובן ג"כ המשך הפ' ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל כו' פרש"י ואני לא זכיתי למחול לי כו'. פי' א"כ שההנהגה היא במדריגה תחתונה מה שואל כי אם ליראה שהיא מילתא זוטרתא לגבי משה כמאמרם ז"ל]:

בפסוק וישמע הכנעני דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וקסבר ניתן רשות להלחם בישראל. נראה דבאמת הי' המכוון להיות להם קצת כח לבוא להלחם. כי בהיותם תחת הענן לא היו יכולין להלחם כלל. ורצונו ית' הי' שימסרו תחת יד משה רבינו ע"ה. וזה הי' שורש והתחלה לכבוש כל מלכי כנען. ולכן אמרו בנ"י אם נתן תתן כו' שהבינו כי בזו הנתינה יכבשו אח"כ כולם. ורמזו בגמ' הוא סיחון ערד כנען. שדומה לסייח במדבר. ערוד במדבר מה שמו כנען. פי' שעיקר ישיבתם הי' בכנען אבל קפצו כאן בדרך מקרה כסייח וערוד במדבר בלי ישוב וקביעות, והי' כדי שיהי' להם מפלה בכח הדור של משה רבינו ע"ה כנ"ל. וכן כתיב לסיחון כו' ולעוג כו' ולכל ממלכות כנען משמע שבמפלת סיחון ועוג נמסרו אח"כ כולם ביד בנ"י:

בפסוק באר חפרוה שרים כו'. כי התורה נעלמה מעיני כל חי ואבותינו וצדיקים הראשונים חפרו עד שהוציאו באר התורה מכח אל הפועל להיות תורה ערוכה לפנינו בפרשיות כתובות ומפורשות כמאמרם ז"ל הראשונים זרעו וחרשו וקצרו כו' ואין לנו פה לאכול. חפרוה כרוה. הוא כשעדיין נסתר ומכוסה כמו שהיא התורה הגנוזה. ואח"כ בא לידי ציור וחקיקה וזה במחוקק. ובמשענותם הוא מפורשת ביותר באלה הצירופים המתלבשים בגשמיות. ולנו נצרך רק כח הפה לאכול. והיינו דכתיב וממדבר מתנה שכל אלה הכחות יכולין לעורר בכח הפה ביגיעה בתורה ותפלה. כי זה הבאר נמצא בכל איש ישראל רק שצריכין לייגע להוציא הדברים מכח אל הפועל. ואמרו חז"ל כי פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. כי הנה שבת סהדותא אקרי ומתחדש כח פיהן של ישראל בש"ק. כי רמז הבאר הוא פנימיות מכוון הבריאה שהי' לכבודו ית' רק שבעוה"ז נסתר ונכסה האמת ובנ"י בכח התורה יכולין לברר ולגלות שורש הפנימיות. וזה עצמו השבת שהוא סהדותא ובו נפתח השורש הפנימית והאמת. וזה עיקר המנוחה שבאין אל שורש הפנימיות, וז"ש ונחך ה' תמיד כו' והיית כגן רוה וכמוצא מים כו' ובשבת באין לזאת המנוחה ונעשין כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והאמת הוא כי כפי מה שמעידין על הבורא ית' כך מתגבר כח הפה וכמו שבכח הפה יכולין לפתוח הבאר כמו כן כפי פתיחת הבאר כך מתגבר כח הפה. ואמרו חז"ל פתחו לי כחודה של מחט כו'. ולכן בשבת קודש שמעידין עליו ית' מתחדש כח הפה. ובאמת זה עיקר העדות כמ"ש כמה פעמים כי אין כל העדות להגיד בפה. רק האמת עד לעצמו בזה שרואין שכפי מה שאדם עוסק בתורה ותפלה כך מתעלה כח פיו ממדריגה למדריגה. וכמו כן בכלל שנבחרו בנ"י להעיד על הבורא ית' ולכן נמסר להם כח הפה. זה עצמו עדות על הבורא ית"ש. ז"ש אתם עדי אתם בעצמכם כענין כל רואיהם יכירום כו':

תרנ"א

בענין שירת הבאר שלא נזכר מרע"ה כי כאן התחיל בחי' תורה שבע"פ כמ"ש אסוף את העם ואתנה להם מים דכתיב תורה צוה לנו משה והיא בחי' תורה שבכתב. מורשה קהלת יעקב הוא תורה שבע"פ בכח התאספות בנ"י. ואמת כי בכח התורה שצוה לנו משה זכינו למצוא באר תורה שבע"פ שנטע הקב"ה בתוכינו בירושת האבות. וכן היא המדה ע"י יגיעה בתורה שבכתב יוכל האדם למצוא חלק התורה שנמצא גנוז בלבו. והנה דור המדבר הי' הכל בחי' תורה שבכתב וכל הנהגתם הי' על פי ה' ממש כמ"ש עפ"י ה' יחנו כו' יסעו כו'. אבל כאן התחיל להיות הכנה לכניסת הארץ שיהי' התפשטות הקדושה גם בהיותם בארצות האומות ולהלחם ולכבוש את ארצם. ואיתא במד' שה"ש בפסוק הגידה לי כו' איכה תרביץ בצהרים כו' כי משה רבינו אמרו ע"ש והרמז כנ"ל כי הנהגתם הי' במדבר להיות תחת צל ענני הכבוד אבל כשיהיו בין האומות איכה תרביץ כדפרש"י שם בשיה"ש. והשיבו צאי לך בעקבי הצאן. פי' שזו ההנהגה ירושה היא בבנ"י מאבותיהם והמה בעצמם ילכו בדרך הראוי. ולכן הראה הקב"ה למרע"ה קודם הסתלקותו הדרך שהתחילו בנ"י בכח עצמותם שכן כתיב וידר ישראל נדר ישיר ישראל כו'. שהי' הכל בכח מעשיהם. ועמ"ש במ"א מענין מי מריבה דכתיב לעיניהם שהי' ג"כ הרצון כפי הכנת בנ"י. וזהו ענין בעקבי הצאן הנ"ל. ומ"מ דרגא זו הוא אחר הכנת מרע"ה. ושירה הראשונה היה כולל כל אלה המדריגות והי' הכנה לכל הדורות כמ"ש שם עד יעבור כו' ית ארנונא ית ירדנא. רק בכאן שרו ישראל לפי הזמן והמקום. ומדריגת מרע"ה הוא בכלל לא בפרט. והנה בזו הבאר יש חלק לכל בני ישראל כמ"ש חפרוה שרים כו' נדיבי כו' מהתאספות כל המדריגות שנמצאו בבנ"י אם הוא כנסי' לש"ש נפתח הבאר מים חיים וכמ"ש ונאספו שמה כל העדרים. אך שצריך להיות לשם שמים כמ"ש ענו לה. לה לשמה. ואז זוכה כל אחד לשאוב חלק השייך לו:

תרנ"ב

בענין פי הבאר שנברא בע"ש דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך דאיתא האומר מטובו חיינו הרי זה בור בטובו חיינו הוא ת"ח. ופרשנו כי מטובו היא חלק מן הטוב ונפרד ממנו, בטובו הוא דביקות בגוף הטוב. דהנה הכל נמשך מן התורה שנק' טוב כדאיתא בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית א"כ שורש הכל מן התורה וכדאיתא בזוה"ק דאורייתא אית בה פירות שרשין עלין קליפין. ובנ"י ות"ח דביקין בגופא דאילנא. וזה החילוק בין בור לבאר כי בור הוא מים מכונסין ולכן הם ג"כ במדה וצמצום כפי הכלי. אבל באר הוא דבוק בשורש המעין שהוא נובע תמיד. וכן הוא בפנימיות שיש בכל נפש הארה וחכמה כמ"ש כולם בחכמה עשית והוא בחי' בור ובאמת הוא ענין ימי המעשה דכתיב יהי' סגור שאין נפתח שער הפנימי. אבל בש"ק נפתח המעיין נובע. ולכן הוא נחלה בלי מצרים. וזה נקרא פי הבאר שנפתח שער הפנימי ויש ב' פתחים כדכתיב ביום השבת כו' והחודש. והם ב' יודי"ן על הוא"ו ונעשה מבור באר כי יו"ד הוא שער. וע"ז איתא בספרים בפסוק פותח את ידיך. יודי"ך. כי מקודם כתיב אכלם בעתו והיא עת ומדה מיוחד בפרט כל מקבל. ופותח את ידיך היא השורש ומשביע לכל חי רצון הוא הצנור ודביקות בשורש כנ"ל. ובאמת זה הדרך הפנימי ניתן רק לבנ"י כדאיתא במדרש תשא ה' יתן חכמה כשבא בנו נותן לו מתוך פיו. זה מפיו דעת ותבונה ע"ש. והוא בחי' פי הבאר כנ"ל. וע"ז מבקשין ישקני מנשיקות פיהו. ואיתא במד' ולא נשתה מי באר בורות הול"ל מכאן שצריכין להנות אושפיזא שלא ישתו מי הבאר רק מבורות שלהם. והרמז כנ"ל. דקשה למדרש ומה חלק יש לרשעים בבאר ואין להם רק בורות. והתשובה ע"ז כמ"ש במ"א פי' דרך המלך נלך כי כשבנ"י עוברין דרך האומות נסתר דרך הפנימי שלהם. וכמ"ש בגלות אוי לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. ובאמת בנ"י נשתלחו בעוה"ז להיות עוברים ומתקנים אלה המקומות. לכן אמרו כי דרך המלך נלך שהיא בחי' מלכותו ית' על כל העולם. ובחי' שדה וכרם באר מיוחד רק לבנ"י כרם ה' צבאות. וזהו הרמז להנות את אכסניא שבכל מקום שעוברין בנ"י צריכין להשפיל את מדריגתם כדי לתקן מקומות אלו ולהמשיך שפע גשמיות כפי המקום והשעה כנ"ל:

בענין שירת הבאר שלא נזכר משה רבינו ע"ה. ובשירה הראשונה ישיר משה ובני ישראל. דהנה באר היא התורה שבע"פ כמ"ש ז"ל אין מים אלא תורה ויש תורה שבכתב הוא בחי' לחם מן השמים וזהו בחי' מרע"ה שהוריד התורה מן השמים. וזהו מן בזכות משה שהוא לחם הנ"ל. ובאר בחי' מים תורה שבע"פ. ושמעתי ממורי זקני ז"ל מה שהתורה יש ברכה לפני' ולאחרי' הוא כמו בסעודה שיש ברכה לפני' על מה שהזמין השי"ת לנו האוכל. ולאחרי' על השביעה מה שמקבל האדם מזון וחיות מן המאכל ולכן שיעור זמן ברהמ"ז עובר אחר זמן עיכול המזון. כן יש בתורה ברכה לאחרי' על מה שזוכין למשוך חיות מדברי תורה להיות נבלע בנפש האדם כו' עכ"ד ז"ל. וזה ענין תורה שבע"פ שנעשה האדם בן תורה להיות לו דביקות בתורה ז"ש וחיי עולם נטע בתוכנו. וזה ענין הבאר מים כמ"ש חז"ל ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתי' כי השתי' גורם שיתעכל המזון במעיו להיות נשבע מהמאכל. ורמז לדבר דאיתא במד' שיר השירים מ"ח פעמים נזכר באר בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ע"ש. ופי' זה כי התורה שבכתב מתנה מן השמים לכל מי שירצה אבל להיות נקנית התורה להיות לאדם חלק בתורה להיות נקרא בן תורה להיות דברי תורה נבלע בדמיו הוא בכח מ"ח דברים הנ"ל. ולכן שירה הראשונה הי' קודם התורה אז ישיר משה ובנ"י שהרגישו בנפשותם שנעשו עבדי ה' להיות מוכנים לשמוע דבר ה'. ושירה זו האחרונה הי' שהרגישו שנבלעו ד"ת בדמיהן כי זה הי' סוף מ' שנה. וכענין שאמרו חז"ל כשלמד משה רבינו ע"ה מ' ימים בהר שכח עד שלבסוף נתן לו הקב"ה התורה במתנה. כן הי' עבודת בנ"י מ' שנה במדבר שיגעו בתורה עד שלבסוף ניתן להם במתנה. ולכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו שהוא למעלה מזו המדריגה והוא הוריד התורה מן השמים:

וממדבר מתנה. דמקודם חשיב המעלות שיכולין לקנות התורה על ידיהם שהוא עפ"י הדין במ"ח דברים התורה נקנית זהו חפרוה שרים כו' נדיבי עם כו'. אח"כ וממדבר מתנה שיש ג"כ דרך אפילו לאינם ראוים שיזכו במתנה לזו הבאר ע"י הביטול שנמשכים אחר הקב"ה באמונה. וזה פי הבאר שנפתח בע"ש כי שבת נק' מתנה טובה ולכן בשבת הביטול כל מלאכות בחי' ממדבר מתנה כנ"ל:

תרנ"ד

ודברתם אל הסלע לעיניהם כו' דיבור הוא לשון הנהגה כמו ידבר עמים. ואמר להם שנתינת המים מהסלע יהי' בהנהגה שישיגו העדה זה הדרך והוא דרך אמונה כמ"ש במ"א דמשה רבינו ע"ה הי' בחי' אמת. וכאן התחיל בחי' אמונה והוא מדריגה שלמטה מבחי' משה. וז"ש לא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י וז"ש וירם משה את ידו כו' שהי' מדריגה שלמעלה מהשגת בנ"י. במטהו דייקא. דור המדבר היו היסוד שכל הדורות עומדין עליהם כדאיתא בעל הקורה נכנס בעובי הקורה. וזה הדור שקיבלו התורה היו הקיום לכל הדורות שלפניהם ושלאחריהם. ואיתא בגמ' והב בסופה מקיש נחלי ארנון לניסי ים סוף. כי בנ"י זכו אל השירה אחר יציאת מצרים. והמלחמה שהי' להם במצרים הי' הכנה להיות והב בסופה כמ"ש מלחמות ה' אהבה בסופה שכל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים וזוכין אל השלום שזהו בחי' השירה. ובכאן שירה זו של הבאר הי' הכנה לכיבוש ז' אומות שנתקשרו במדריגת דור המדבר לקבל כח להלחם עם ז' אומות. לכן לא נזכר מרע"ה בשירה זו שהי' הכנה לביאת הארץ. ושירה זו הי' התנוצצות משירה הראשונה וכן נרמז בשירה הראשונה אז ישיר כו' ויאמרו לאמר פי' לאמר אח"כ שירה אחרונה. והי' כחותם המתהפך מתחלה מלחמה ואח"כ שירה ונתהפך להיות שירה ואחר כך מלחמה. ואיתא וישמע הכנעני מה שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. והכוונה שדור המדבר הי' פריסת סוכת שלום עלינו ולא הוצרכו למלחמה ועכשיו התחיל דרך מלחמות לכבוש ארץ ישראל. והם סברו שניתן רשות להלחם בישראל ונהפוך הוא שניתן רשות להלחם עמהם:

תרנ"ו

בפסוק המה מי מריבה. דיש מי מנוחות בחי' שבת מנוחה והוא הבאר שנקרא רחובות ויש מי מריבה כענין הבארות שנקראו עשק ושטנה. ומרע"ה הי' למעלה בחי' מי מנוחות ולכן לא הי' יכול להשפיל עצמו למי מריבה וז"ש להקדישני במים לעיניהם כפי מדריגתם. כי עתה התחיל הדור של כניסת הארץ ומלחמת ז' אמות. ואיתא אלו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין כמ"ש באו ורשו את הארץ ע"ש ברש"י והיו נמשכין אחר מדריגת משה ואהרן והי' נכבש הארץ לפניהם בבחי' מנוחה ושלום. וזה ג"כ הענין שדרשו חז"ל וישמע הכנעני שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר שניתן רשות להלחם בישראל. והנה הפסוק מסיים כי בא ישראל דרך האתרים. רק הכל ענין אחד כשהי' אהרן קיים לא היו צריכין למלחמה כי הוא עמוד השלום. וזה ענין ענני הכבוד רמז לדבר כבוד לאיש שבת מריב. ובאמת אהרן בחי' אהבת ה' וכשהיו ישראל בזו המדריגה לא הי' שום שייכות לאוה"ע להתקרב להם כי אהבת ה' רק לבנ"י כמ"ש אהבתי אתכם כו' ואוהב את יעקב. אבל כשנסתלק אהרן כתיב ויראו ויראו שהתחילו להשתמש במדת היראה. ובזה יש הסתכלות להלחם עמהם כי הכל צריכין ליראת אלקים. והתחיל הדרך מלחמה בחי' ימי המעשה. וזה הטעם כי בא כו' דרך האתרים. ובש"ק יש פריסת סוכת שלום וגם הארת משה רבינו ע"ה ונק' יום מנוחה:

תרנ"ז

זאת חקת התורה. שיש מצות שנקראו חוקים שאין להשיג טעמם כי המצות הם מול תרי"ג איברים וגידים. וכמו ביצירת האדם יש כמה אברים וגידים שאין נודע פעולתם בדרך הטבע רק כפי ציור הפנימי של האדם הם צריכין להיות כך. כמו כן במצות. ולכן נק' חוקים שהם רמזים ורשימות ממדריגה גבוה שא"י לבוא לידי התגלות. והם אינם מקבלים שינוי ולכן נקראו חוקים. ולכן יש בהם כח הטהרה כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד שהם בשורש האחדות לכן אין מקבלים שינוי. ולפי שהאדם בטבע ומקבל שינוים אינו יכול להשיג טעמי פרה. ולפי שמשה רבינו ע"ה כתיב בי' משה משה בלי פסוק שלא נשתנה מתחלתו עד סופו. לכן לו נגלה טעמי פרה. וטהרת פרה מבחי' תשובה שהוא למעלה מבנין הטבע וע"י תשובה זוכין לטהרה כנ"ל:

בענין מי מריבה דכתיב קח את המטה כו' אתה ואהרן כו' ודברתם כו' ונתן מימיו והוצאת להם מים כו'. ונתן הוא בחי' מתנה כמ"ש אסוף את העם ואתנה להם מים. וכ"כ וממדבר מתנה. וזהו בחי' באר כי בור הוא מה שמכניס שם האדם ובאר הוא התגלות שורש המעין והמקור וזה בחי' מתנה. ומעין זה בימי המעשה הוא בחי' בור. וש"ק שנק' מתנה טובה הוא בחי' באר. ז"ש פי הבאר נברא בע"ש כי לעולם זה הבאר משקה לכל הברואים אבל בשבת נפתח פי הבאר שורש המעין כנ"ל. ויש דברים שצריכין להיות בבחי' עובדא ומלולא כדאיתא בזוה"ק בצלותא. ונראה שכן הי' הרצון בכאן דכתי' קח את המטה בחי' עובדא. ודברתם בחי' מלולא. ומשה רבינו ע"ה הוא בחי' מלולא. ואהרן ע"ה בחי' עובדא. והי' צריך להיות כלול משני הבחי' כדאיתא לקחת מתנות בלקיחה ניתנה לו ובמתנה. כי יש מעלה בבחי' לקיחה שנעשה בכח האדם ויש לו יותר דביקות בזה. ויש מעלה בבחי' מתנה שהוא כפי כח הנותן לאין סוף אבל לקיחה רק כפי הכנת מעשה האדם. וכאן הי' ב' הבחי' לכן כתיב ונתן מימיו וגם והוצאת להם. אבל אח"כ דכתי' רק ויך את הסלע כ' ויצאו מים ולא כתי' לשון מתנה. ולכן איתא כי אהרן לא חטא כי בחי' עובדא הי' בלי חטא רק בבחי' מלולא הי' חטא. ולכן איתא אם לא הי' החטא בסלע לא היו שוכחין את התורה כי הי' בבחי' מתנה בדביקות שורש המעין כנ"ל:

במדרש וישלח ישראל מלאכים אל סיחון. בטח בה' ועשה טוב כו' בקש שלום ורדפהו בכל המצות אם בא לידך כו' ושלום בקש במקומך ורדפהו חוץ ממקומך כו'. כי מצינו רדיפה בשני דברים באמת ושלום. צדק תרדוף בקש שלום ורדפהו. כי ב' דברים אלו הם היפוך מעוה"ז כמ"ש אמת ושלום אמרו אל יברא דכולא שקרים דכולא קטטה. ואין דברים אלו בנמצא בעלמא דשקרא. לכן צריכין רדיפה להשיג סייעתא דשמיא כמו שזכו בנ"י אל תורת אמת מן השמים. כמ"ש ה' עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום. ומרע"ה הי' בחי' אמת בכל ביתי נאמן והוריד תורה מן השמים. ואהרן בחי' שלום. ואל השלום זכו בנ"י בזכות המדבר שהוא חוץ מן הישוב זהו רדפהו חוץ ממקומך. ולפי שבטחו בה' ונמשכו אחריו במדבר זכו אל בחי' השלום. ולכן נקראו בנ"י השולמית. וכ' אני שלום. ולפי שיש לבנ"י בחי' השלום הי' בכחם לקרב כל האומות אל השי"ת. אבל המה קשי עורף ולא רצו להתקרב. וז"ש ואשלח מלאכים ממדבר קדמות ע"ש במד' ורש"י. שבכח זה השלימות שהמשיכו בנ"י הי' בכחם לקרב ושלחו דברי שלום. והרשעים מיאנו בדבר. וכמו כן איתא וישמע הכנעני שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וסבר ניתן רשות להלחם בישראל. והכל ללמד על רשעת הגוים. כי כאשר נתגלו בנ"י. אם היו חפצים להתקרב הי' להם לחשוב שניתן רשות שיתקרבו. והם חשבו הכל לרעה ולכן מוטב לרשעים שיהיו סומין כמ"ש במד' בלק:

תרנ"ח

מפ' חקת בלק בענין שירת הבאר עלי באר ענו כי פתיחת הבאר תליא בהתעוררות בנ"י. דכתי' שתה כו' מבורך כו'. פרשנו כי בור הוא מים מכונסין והרמז להנהגת הטבע שכבר הוכן במעשה בראשית להתנהג כל דבר לפי הטבע. אבל נוזלים מתוך בארך הוא פתיחת המקור והשורש בחי' מעין והוא בחי' השבת שהוא שורש כל הברכות כדאיתא בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא אבל כולהו ברכאין תליין בי'. והוא ההפרש בין בור לבאר. כי מים מכונסין הם במדה. והוא בחי' הטבע. וכן מדת אנשי עוה"ז למלאות תאוותם כפי אשר תמצא ידם. אבל בנ"י החפצים לצאת מן הטבע נגלה להם שורש המעין ולכן פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. הרמז כפי מה שמקבלין את השבת ומבטלין כל המלאכות ומצפין להשפעת קדושה מלמעלה נפתח פי הבאר. ואין עושין מלאכה ולא אשתכח בי' מנא רק פתיחת המעין ולכן מעין מטהר בכל שהוא והוא הברכה מכל בכל כל. ובכל ש"ק יוצא הארה מהמעין למלאות הבור בששת ימי המעשה כי כל הנהגת הטבע כמו בור קטן כדאיתא בס' חובת הלבבות ע"ש סוף שער ב'. וזה הבאר חפרוה שרים פי' מוז"ל השולטים על יצרם אבות שלא שלט בהם יצה"ר לכן פתחו הבאר שהוא הנהגה למעלה מן הטבע:

ואיתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אאע"ה כו'. שאאע"ה נטע אלה הג' מדות בבנ"י כמ"ש אשר יצוה כו' בניו כו' וע"י ג"ד הללו יוצאין מהנהגת הטבע כנ"ל להיות נמשך אחר הנהגה עליונה. כי האדם כולל רוחניות וגשמיות וכמו כן סדר הבריאה דכתי' אתה עשית כו' השמים כו' ואתה מחי' את כולם הם ב' הנהגות הנ"ל. וכמו כן האדם עפר מן האדמה כו' ויהי כו' לנפש חי' כו'. וכפי הכנת האדם לקבל הארת הנשמה ולבטל הגופניות כך נמשך אחר ההנהגה העליונה כנ"ל. ולכן אברהם אע"ה שהי' בו ג' דברים הללו הי' הוא עצמו שורש הברכות כמ"ש והי' ברכה. ובלעם הרשע שיש בו ג' דברים אחרים הוא באמת שורש הקללה. כי עיקר הברכה בהתדבקות אל השורש. וכל רצון אותו הרשע לבטל ג"ד הנ"ל כדי להתמשך אחר הטבע ועוה"ז. ואיתא שביקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים. ונראה כי בכח ג' דברים הללו זכו ישראל להיראות פני ה' ג' פעמים בשנה. והרמז חג המצות נפש שפילה לחם עוני כי החמץ מתעלה ומצה שפילה בחי' נפש. וחג השבועות זמן מתן תורה רוח נמוכה לכן קבלו התורה כמים שיורד למקום נמוך לכן ניתנה תורה בהר סיני נמוך מכל ההרים. וחג הסוכות בחי' עין טובה לכן הקריבו בנ"י ע' פרים מול השבעים אומות בעין טובה שלהם. וקבלו ג' ברכות בג' רגלים ע"י הג' מדות טובות שהי' בהם. ואותו רשע בלעם רצה לקללם ג"פ ולבטל מהם הג' מדות הנ"ל. והקב"ה הפך הקללה לברכה ובירך אותם ג"פ:

תרנ"ט

במדרש אמרתי אחכמה כו'. שלא הי' יכול לעמוד על פרשת פרה ע"ש. דהנה עיקר תכלית החכמה לבוא ליראת ה' כמ"ש הן יראת ה' היא חכמה כי החכם באמת רואה ומבין השגחת הבורא ית' והנהגתו את כל העולם וחל עליו יראת ה' כמ"ש במד' ויתן אלקים חכמה לשלמה כו' כחול כמו שהחול גדר לים כן החכמה גדורה לשלמה שמנעתו מן החטא א"כ ע"י החכמה באין אל הביטול אליו ית"ש. וזה הביטול הוא שורש הטהרה כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד. ועכ"ז מכח חכמת הטבע והאנושי אי אפשר לבוא לאחדות האמת שהוא מוטבע בטבע ולכן ע"י חכמת שלמה עדיין ביטול זה אינו בא לאחדות רק ע"י חכמת אלקים בכח התורה ז"ש זאת חקת התורה שהחכמה והביטול שבא בכח התורה מביא אל אחדות האמיתי וזוכין לטהרה. וזהו הרמז ולקחו מעפר כו' ונתן עליו מים חיים. שהביטול שהוא בכח מים חיים שהוא התורה בזה באין אל הטהרה והוא יראת ה' לחיים:

בפסוק ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו עפ"י המד' בפ' וירא ויפקח כו' ותרא באר מים מכאן שהכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר עיניהם. ופי' מו"ז ז"ל כי לעולם כל הנצרך לכל ברי' מוכן בכל מקום ובכל עת רק שנסתר מעין הגשמי וכשהקב"ה מאיר עיניו רואה שהכל לפניו. וכמו כן הכא הי' רצונו ית' שיפקחו עיני בני ישראל ויראו כי המים מוכן בסלע. ויובן עפ"י מאמרם ז"ל כי פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש ובמ"א כתבתי על פסוק וירא אלקים כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד שהוא על עשרה דברים שנבראו בע"ש ביה"ש ע"ש. [*עי' בתרגום יונתן פרשת ויכולו] נראה מזה כי אלו עשרה דברים הם כלל עשרה מאמרות שנמצא בכל הבריאה ענין פרט וכלל. כענין שאמרו במאמר אחד הי' יכול להבראות. וכשזוכין לגילוי עינים באין לזה הכלל שהוא בחי' האחדות ולכן נתצמצמו כל בנ"י במקום אחד על פני הסלע שהוא בחי' האחדות כנ"ל. והיו רואין שהכל נמצא לפניהם. אך ע"י המריבה לא זכו לזה ויש רמז לפי' זה בילקוט ע"פ יען לא האמנתם הי' לכם ללמוד ק"ו מה להגר פתחתי באר מים ע"ש:

בפסוק אז ישיר כו' על באר ענו לה. בילקוט איתא כשהבן קטן א"י לזמר בפ"ע לכן ישיר משה והם אחריו וכשנתגדלו מ' שנה במדבר שרו בפ"ע השירה ע"ש. כי בחי' שירת הבאר הוא בחי' תורה שבע"פ שאחר מ' שנה זכו בקנין התורה ונעשו מעצמותם בני תורה וז"ש במד' מ"ח פעמים באר כתיב בתורה נגד מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם וכתבתי במ"א פי' הענין להות נעשין בעצם בני תורה להוציא מילין מפיהם כמ"ש וחיי עולם נטע בתוכינו. דכתי' עלי באר ענו הוא כענין שאמרו חז"ל וידבר אלקים כו' הדברים האלה לאמר שהיו עונין על הן הן כו' כי בעשרת הדיברות שדיבר השי"ת עם בנ"י נטע כח אלקית בלבות בנ"י קבוע בנפשות בנ"י וכפי התיקון שאדם מתקן עצמו מתעורר זה הכח בנפשו. כמ"ש אנכי בעלתי בכם פי' אנכי דעשרת הדברות. רמז לדבר 'באר 'ענו 'לה ר"ת בעל שנתקדשו אליו בעשרת הדברות. וזהו העדות של בנ"י כמ"ש ענה בי הוי סהיד עלי. פיהם של בנ"י בתורה הוא העדות. וכן איתא בזוה"ק באר הוא עדות כמ"ש תהי' לי לעדה כי חפרתי את הבאר ע"ש בזוה"ק פ' וילך:

תר"ס

וישב ממנו שבי דרשו חז"ל שפחה אחת. דכ' עלית למרום שבית שבי. פי' דבקבלת התורה הוציאו בנ"י כל הנ"ק שהיו בתוך האומות וז"ש ה' מסיני בא וזרח משעיר למו כו' אותו החלק והצד אחיזה שיש לע' אומות בתורה. כי הלא נק' ראשית וע"כ יש איזה נקודה שמתפשט להם מהתורה והכל נמסר לבנ"י וע"ז כתיב וישב ממנו שבי אותו השבי שלקחו בנ"י מהם. ומזה הבינו בנ"י כי השבעה אומות אין בהם נקודה של אמת. לכן נדרו אם נתן תתן כו' והחרמתי כו' כמו שנצטוו אח"כ לא תחי' כל נשמה. וכוונו בנ"י מעצמן לזאת המצוה מאחר שלא הי' קיום לאותו השבי ששבו מהם כנ"ל. אח"כ מצאתי קצת מזה בזוה"ק דף קצ"ג ע"ש:

תרס"א

בפסוק וישמע הכנעני אמרו חז"ל שמע שמת אהרן והפסוק מסיים שבאו דרך האתרים. והנה אמרו חז"ל אם לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין. דכתי' והידים ידי עשו. וע"י שהוצרכו לכלי זיין בדרך מלחמה זה דרך האתרים לכן קדם להם עמלק. כי הקול מיוחד רק לבנ"י וכשבני ישראל דבקים בבחי' הקול קול יעקב אין לעמלק מגע בהם. אכן בבחי' התחתונה שהיא בחי' ידים יש מלחמה. והעצה לזה הרמת הידים כדכתיב כאשר ירים משה ידו. וזה הכח הי' לאהרן כדכ' וישא אהרן כו' ידיו. וזה בחינת נשיאת כפים והוא בחי' מלה דקיימא בעובדא שאהרן ע"י מעשה העבודה וקרבנות הקריב מדריגה תחתונה למדריגה עליונה ואז לא הי' לעמלק שליטה גם בבחי' ידים. ואיתא בזוה"ק ירים ידו כתי' דבעי לארמא ימינא על שמאלא ואהרן בחי' ימינא. ירים גי' אהרן עם ד' אותיות אהרן. ועיין בזוה"ק ד' קפ"א ב'. ובזה הענין יש לפרש ג"כ ענין מי מריבה דכתי' שמעו נא המורים ועי"ז המאמר הי' שם מגע עמלק והוצרך להרים ידו, רמז לדבר דכתי' המן הסלע ושם כתיב המן העץ. הסלע' גי' הע'ץ. ורמזו בגמ' המן מן התורה מנין המן העץ. שהי' כאן שליטת הסט"א וכת דילי' ולכן כתיב וירם כו' ידו כו' במטהו שהוא העצה נגד עמלק. ויר'ם גי' אהרן דבאמת משה ואהרן אחד הם וכל כחו של אהרן נמסר למשה. וכן מפורש בתורה ואהרן וחור תמכו בידיו ולכן נענש גם אהרן כמ"ש במד' המשל שנטל ב"ח חלקו וחלק שכנו ע"ש. ורצון השי"ת ה' שיתן המים שלא ע"י מריבה. דיש מי מריבה בבחי' מלחמה וסתם מלחמה הוא בעמלק כדכתיב מלחמה לה' בעמלק. ויש מי מנוחות והוא בחי' שבת קודש שנק' יום מנוחה יום שכולו תורה בחי' הקול יעקב כמ"ש ודברתם אל הסלע:

בענין מי מריבה דאיתא במדרש שנענש על שאמר שמעו נא המורים. והרמב"ן הקשה ע"ז הטעם שהרי בודאי חטאו בזה דכתי' ויקציפו על מי מריבה וגם מ"ט לא האמנתם בי. וגם ענין לקיחת המטה כיון שלא הי' הכוונה להכות ע"ש. ונ"ל דכתי' בפרשת קרח השב כו' מטה כו' לפני העדות כו' לאות לבני מרי ותכל תלונותם כו'. כי באמת בנ"י מאמינים בני מאמינים. אך ע"י החטא ניטל מהם שורש האחדות. והקב"ה נתן אות המטה שבזה יתדבקו למטות אבותם כמ"ש מטהו יפרח להיות דבוק בשורש ובזה נתעלו כל מטות בנ"י. ולכן אמר קח כו' המטה והקהל את העדה שבזה יבואו אל האחדות ויפתח להם הבאר כמ"ש אסוף את העם ואתנה להם מים. ומיד שראו המטה נתהפכו להיות מאמינים בני מאמינים. ובזה שגג משה רבינו ע"ה שקרא להם המורים עתה. ולכן כל הקלקילים שכתוב במדרשים שנעשה בזה שהכה במטה ופעמים. הכל הי' בשביל שחשב משה רבינו ע"ה שעדיין הם מורים ואינם ראוים להתמשך אחר נס העליון ונשתנה הנס למדריגה שלמטה כמ"ש בזוה"ק בפסוק תוחלת ממושכה כו' ועץ חיים תאוה באה כמ"ש במ"א מזה. וז"שלא האמנתם בי להקדישני לעיני בנ"י א"כ הכל מיושב. כי בזמן שבא הארה עליונה מתהפכים בנ"י כמו בש" בכח הנשמה יתירה. כי גם המטה שהוא במשכן לפני העדות הכל ענין אור הגנוז שמאיר מסוף העולם ועד סופו. וכשבא הארה משם מתאספין בני ישראל אל השורש ונתקן הכל ונפתח להם הבאר והכל ענין אחד:

תרס"ג

זאת חקת התורה תלה הכתוב הטהרה בתורה שהוא עץ החיים ומזה בא הטהרה היפוך מעץ הדעת שע"י באה מיתה שהוא אבי אבות הטומאה וע"י התורה יכולין בנ"י להתטהר מן הטומאה והוא בחי' הנשמה שנתת בי טהורה היא. פי' טהורה שאינה מקבלת טומאה דכ' ויפח כו' נשמת חיים. והנשמה של איש ישראל הוא בחי' תורה דבר ה' ויש לכל נשמה חלק בתורה או באות או בנקודה והוא בחינת הנשמת חיים שבו ואינה מקבלת טומאה. כמ"ש חז"ל כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אין מקבלין טומאה. וז"ש מי יתן טהור מטמא דרשו חז"ל על טיפת ש"ז שהיא טמא ואדם נוצר ממנה והוא טהור שע"י שהנשמה באה אל הטיפה מקבל חיות ויוצא מטומאה לטהרה כן הוא לעולם העוסק בתורה זוכה לנשמה ולטהרה. ואמרו חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה תחיית המתים אלא שאין אנו יודעין לדרוש:

בפסוק אז ישיר ישראל. אמרו חז"ל פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. הרמז כי שבת הוא עצם הבאר. אך לפתוח פי הבאר תליא בהכנת ימי המעשה זוכין בע"ש ביה"ש אל פי הבאר. וכן היא בהכנת האדם בעוה"ז זוכה לעוה"ב כמ"ש עוה"ז דומה לפרוזדור התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנוס לטרקלין שיפתח לך הפתח של עוה"ב שהוא יום שכולו [*שבת] ואיתא במד' מ"ח פעמים כתיב בתורה באר שבמ"ח דברים התורה נקנית בהם. פי' קנין התורה ע"י מ"ח דברים הנ"ל זוכה להיות לו קנין בתורה ונפתח לו הבאר כמ"ש באר מכרת אדוני' ונפתחת למי שמוכן לה. והנה מרע"ה מדריגתו למעלה מזה כמ"ש בו וישב על הבאר ולכן לא נשתתף בשירה זו. ובנ"י כשנפתח להם פתח בתורה אמרו שירה. והנה כתיב המשלח מעינים בנחלים בין הרים יהלכון. כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו הכל למילף מיני' חכמתא. וכמו שהמעינות נמשכים מן ההרים על ידי הנחלים. ואעפ"כ בכל מקום שחופרין נמצא מים. אבל שורש המעינות בנחלים בין ההרים. והכל רמז אל התורה שהכל נברא בתורה והכל תורה רק שהטבע מכסה. והנה האבות מצאו שורש התורה ונק' הרים וכמו כן י"ב שבטים הם הנחלים בין ההרים. ויש מקומות שבנקל למצוא שם תורה ואיש ישראל צריך לייגע עצמו למצוא התורה בכל מקום. וכל המקומות שכתוב בתורה שלא מצאו מים שהי' המקום קשה להתגלות התורה והקב"ה הנהיג אותו הדור במדברים ובמקומות החריבות מקום הסט"א ונחשים ואעפ"כ זכו לפתוח להם מעינות התורה וע"ז נאמר ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעיינו מים. וע"ז נא' עוברי בעמק הבכא מעין ישיתוהו. ולכן כשנפתח להם הבאר אמרו שירה כמ"ש גם ברכות יעטה כו':