שפת אמת/בלק
בלק
[עריכה]תרל"א
[עריכה]ב"ה פ' בלק במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של א"א ע"ה עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה כו' ולהיפוך בלעם הרשע כו' מה בין תלמידיו כו' תלמידי א"א אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שנאמר להנחיל אוהבי יש ותלמידי בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת כו'. ומהו שם תלמידי בלעם. כי מה נלמד ממנו. ומדות רעות הללו עין רעה ורוח גבוהה כו' יוכל למצוא כל שוטה בלי לימוד. אך כי גם הרשעים מכניעים עצמם והרי אמר אם יתן לי כו' מלא ביתו כו' לא אוכל לעבור כו' ומזה עצמו נלמד שהי' נפש רחבה. כי זה נחשב אצלו לחשיבות להקב"ה מה שהוא מכניע עצמו אף שהוא חשוב מאוד. וכל ההכנעה שלו רק כדי לבוא למדריגה מה להתגאות אח"כ וז"ש נופל וגלוי עינים שע"י ההכנעה בא למדרגתו. אבל הצדיקים נפש שפלה שאין מבקשים רק להיות דבוק בחי החיים לידע תמיד שאין חיות לשום ברי' רק כח ה'. כגרזן ביד החוצב. וכל פעולה יהי' דבוק בכח הפנימיות. ומסיים מה בין תלמידיו כו' ופי' הבעש"ט אוכלין בעוה"ז ובזה עצמו נוחלין לעוה"ב מלשון נחל שממשיכין חיות השי"ת גם לעניני עוה"ז ע"ש. כי באמת עוה"ז דומה לפרוזדור כי עוה"ב למעלה מהשגה ואיך יוכל אדם לגשת לזה רק ע"י שמקרב עניני עוה"ז להקדושה זוכה שיתגלו לו עניני עוה"ב כי ב' אלו העולמות תלוין זה בזה. עוה"ז נעלם הקדושה ע"י התאוות וקליפות. ועוה"ב נעלם ע"י שמאין תמצא ונעלמת מכל. אך מי שמוציא הארה הגנוזה בתוך ההעלם שבעוה"ז. זוכה שיתגלה לו ההעלם שבעוה"ב ג"כ. וז"ש להנחיל אוהבי יש שזוכה לראות בבחי' אין כאילו הי' ממשות [וזה כל ענין הבריאה יש מאין שמקודם הי' רק אין. והש"י ע"י העשרה מאמרות שבתורה ברא העולם. באורייתא ברא קוב"ה עלמא. שפנימיות העולם הוא בחי' אין באמת כנ"ל] וזהו שעוה"ז כפרוזדור כו'. וזה לימוד אאע"ה להמשיך כל העשי' אחר חיות הפנימיות וממילא עין טובה כו' כיון שהכל כח הש"י בלבד. ולהיפוך לימוד בלעם הרשע שאף הכנעה לצורך גיאות. וז"ש לגרמייהו עבדין להיות לו מדרגה והתנשאות. ועי"ז יורש גיהנם ג"כ היפוך הנ"ל שאף שהי' לו קצת מדרגה בקדושה שהרי הי' נביא. רק ע"י שהמשיך החטאים בתוך קצת מעש"ט שהיו לו. עי"ז הכניס הרע לתוך הטוב ויורש גיהנם כנ"ל:
תרל"ב
[עריכה]ב"ה בלק איני זוכר כסדר כסה כו' עין הארץ. היא הסתכלות ארציות שבנ"י האירו להיות הראי' רק אל הפנימיות בכל דבר. ולבטל הסתכלות חיצוני מה שנראה לכאורה בעין הגשמיי שיש התנגדות מעניני עוה"ז להקדושה. אבל באמת אינו רק הסתר ואחיזת עינים שלא לראות האמת. וע"ז חרה להם [ועמ"ש לקמן]:
יזל מים מדליו חז"ל דרשו הזהרו בבני עניים שמהם תורה יוצאת כו' שהכנעה אמיתיות להשי"ת הוא הדלי להמשיך המים מבאר מים חיים כמ"ש חז"ל יורדת למקום נמוך כמשל הדלי כפי מה שיורד למטה יותר עד המקור. כן מעלה מים. וכן הכלי לקבל מים חיים הוא הביטול להשורש. [והוא כדמיון השקה שמטהר כנ"ל]:
אא"ז מורי ז"ל הגיד על המדרש שאמר בלעם טוב להיות נעבד מע' אומות והשיב הקב"ה טוב פת חריבה כו'. אף שכל אומה תתן כחה להכניע להקב"ה. מ"מ אינה באמת כמ"ש חז"ל מה דעבדין לגרמייהו כו'. הרי במה שהכניע עצמו בלעם הרשע לפנים ואמר אם יתן לי כו' לא אוכל לעבור כו' ומזה עצמו נלמד רוח גבוהה שלו. והחילוק הוא נקודה האמיתיות שסט"א מכניע כדי לגנוב ולעלות. ואנחנו בני ישראל גם העליות שמבקשין מהשי"ת שנוכל להתקרב אליו כדי להכניע ולשוב ליראתו באמת. וזהו סוף הרצון שבישראל לבוא לההכנעה [וזהו נפש שפלה שרוצה להישאר כך]:
בפ' זכר נא כו' גם בגמ' בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש בכל יום. כי צריך אדם להיות חזק בעבודת השי"ת להאמין כי אף כל הסט"א ומתנגדים להקדושה כולם מתבטלין לרצון הקב"ה ורק כשאדם הולך בדרך אמת שהרי בלעם על כרחו בירך אותם כענין שכ' בעל כרחו יענה אמן ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבין עליו עצות רעות וע"ז מבקשין הפר עצתם כו':
וירא בלק כו' ויגר כו' מאוד כי רב הוא. כתיב מה רב טובך כו' אור הגנוז כו' כי הקב"ה גנז אור התורה במעשה בראשית וע"ז כ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד ודרשו חז"ל על מה"מ ויצה"ר ע"ש. ועבודתינו הוא למצוא הארה הגנוזה ואז נתגלה האמת ומכניעין הכל להקב"ה. ובנ"י דור המדבר כן היו שהאירו אור הגנוז בכל מקום מסעם. וכתיב וירא בלק שבע"כ ראה מה שנתגלה כבוד מלכותו עין בעין נראה כו' וזה הי' נקרא לבלק הרשע כיסוי עינים כמ"ש כסה כו' עין הארץ. כי אין הרשע יכול להסתכל באמת. ויגר כו' מאוד מבחי' מאוד הנ"ל שהיה עומד שיבררו בנ"י כל הבירור כראוי וז"ש כי רב הוא כנ"ל. וקודם שהלכו בנ"י לא"י הי' זה הכנה להתקשר באור הגנוז כנ"ל. [בחי' א"י הוא נקודה אמצעיות שבכל העולם כמ"ש בזוה"ק וירא]:
תרל"ג
[עריכה]כסה את עין הארץ כו' י"ל ב' פירושים שבנ"י מכסין השגחה החיצוניות בגשמיות. רק להיות ניכר חיות הפנימיות בכל דבר. וכאשר בנ"י יצאו ממצרים האירו פני תבל עד שנתגלה הקדושה בכל מקום עד שגם האומות ראו שלא בטובתם כמ"ש וירא בלק. וחרה להם ע"ז כמ"ש פן יראה בעיניו כו'. ועוד יש פי' שבנ"י בעבודתם צריכין להסתיר נקודה הפנימיות מלכותו ית' אשר בכל משלה והשגחתו ית' נסתר בכל דבר ובנ"י צריכין לשמור נקודה זו. והענין כפי מה שאדם שומר כח פנימיות שבו שלא להשתמש בו לגשמיות. כמו כן נשמר ואין שולט מגע נכרי בפנימיות. וכל מה ששולטת עין רע שלהם בקדושת ישראל הוא ע"י חסרון שמירת הפנימיות כנ"ל. וז"ש כסה כו' עין הארץ היא השגחה האמיתיות כמ"ש תמיד עיני ה' אלקיך בה כו'. ומצינו שיוסף הגין שלא יביט עשו ברחל והוא כענין הנ"ל. וב' אלו הפירושים הם ענין אחד שכפי מה ששומרים חיות הפנימיות שלא להשתמש בו לגשמיות ממילא מעלין החיות שבכל דבר לשורשו עד שמתבטל כל החיצוניות כמו שיהי' לעתיד שלא יהי' כלל חיות רק לסטרא דקדושה. וזה העיקר שחרה לבלק ובלעם כי רצו שבנ"י שיצאו ממצרים ילכו לדרכם ולא יכנסו בתיקון הגשמיות. אך ואעפ"כ והוא יושב ממולי דוקא כנ"ל:
תרל"ה
[עריכה]במדרש וירא בלק נוח לרשעים להיות סומין שראייתם מביא רעה לעולם כו'. עוד שם מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על בלעם כו' כדי שלא לתת פתחון פה לאומות לומר שאתה ריחקתנו כו'. דהנה יש להבין האיך עלה על דעת אותו רשע לקלל את בנ"י והלא ידע כי הם חלק ה' ונחלתו. וביאור הענין כי הי' מקטרג על בנ"י באמרו העם היוצא ממצרים ויכס כו' עין הארץ כו'. כי באמת בנ"י אשר הוציאנו השי"ת ממצרים ובחר בנו להיות לו לעם נחלה הי' המכוון כדי שבנ"י יסתירו כח הקדושה שיוכל הקב"ה להשפיע טוב הגנוז לצדיקים דכ' וימנע מרשעים אורם כו'. ולכן גנז הקב"ה טוב הצפון לצדיקים. אבל בנ"י הם המחיצה שלא יוכלו עיניהם של הרשעים להסתכל בשפע זו. ובאמת זה עצמו הוא טובה גדולה גם לרשעים מה שיכולין לקבל עכ"פ מתמצית הקדושה. שלולא בנ"י לא הי' נמצא טוב ההוא כלל בעולם. וזהו ענין השבת שניתן לבנ"י אות הוא לעולם כו' כמו שדרשו חז"ל זה שמי לעלם העלימהו כו'. כמו כן ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם פי' שבנ"י יעלימו הארת השבת וזה ענין אמרם כנ"י יהי' בן זוגך והבן היטב. והרשעים הללו קטרגו באמרם ויכס את עין הארץ. פי' שביציאתם ממצרים וקבלו התורה הי' להם להאיר לכל העולם ולא להעלים השגחת השי"ת שזה עין הארץ כמ"ש עיני ה' אלקיך בה כו'. אבל לא ידעו כי בנפשם דברו כי הם מונעים שלא יוכלו לגלות הקדושה כמאמר נוח להם להיות סומין כו'. וזה עצמו רצה הקב"ה לברר ע"י בלעם שלא יאמרו שאתה ריחקתנו. רק אדרבה זה שנבחרו בנ"י הוא להם טובה גדולה והעמיד להם נביא שהי' לו קצת השגה ורוה"ק וגרם בזה הפסד להם ולבנ"י ג"כ בחטא שטים:
בפסוק ויען בלעם כו' לא אוכל לעבור כו' פי' ה' אלקי כו' ועתה שבו כו' בזה גם אתם הלילה כו'. ביאור הענין כי מתחילה התגאה בעצמו. וכאשר ראה שלא ניתן לו רשות לילך ביקש לו דרך הכנעה ויען בהרמת קול כי לא הי' הכנעה של אמת רק לבוא ע"י ההכנעה לגדלות. וז"ש שבו בזה פי' בכח הכנעה זאת. ובאמת פעל אשר רצה. וניתן לו רשות לילך ע"י הכנעה כמאמר משגיא לגוים ויאבדם. כי הרשע מיד מקבל שכר כל הכנעה וכל מעשה טוב בעוה"ז כי אין כוונת ההכנעה שלו להיות נכנע באמת רק כדי לקבל שכר ולבוא לידי גבהות. אבל הכנעה של אמת הוא להיות נכנע באמת להשי"ת. ויש הכנעה במעשה ג"כ כדי לבוא עי"ז להכנעה אמיתיות והוא ג"כ טוב:
בפסוק ידעתי כו' אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. בברכה לא כתיב יבורך. כי באמת אין לרשע זה כח לברך רק לקלל כי טוב עין הוא יבורך ולא רע עין אך מי שאין שולט בו קללותיו ומברכו הוא מבורך באמת והוא סימן שאינו יכול לקללו. אבל בקללה כתיב יואר כי יכול הוא בכח רע עין שלו לקלל ולא לברך כנ"ל:
תרל"ח
[עריכה]הנה כסה כו' עין הארץ פרשנו במ"א ובתוספות ביאור עפ"י מ"ש ביחאור המאמר אמרה שבת לכל נתת בן זוג כי לכל ימי המעשה יש התלבשות בימי חול אף ששורש הימים מאוד נעלה ויום השבת אין לו התלבשות אבל בנ"י צריכין לכסות הארת היום כמ"ש ביני ובין בני ישראל שניתן בצינעא כו' וז"ש כסה כו' עין הארץ שלא ישלטו עיני רשעים בה כמ"ש וירא בלק כו' נוח לרשעים שיהיו סומין כו' ע"ש במדרש:
תרל"ט
[עריכה]במדרש וירא בלק נוח לרשעים להיות סומין כו'. כי הנה הרשעים אמרו כסה כו' עין הארץ דהיינו ודאי שבנ"י מסתירין כח הקדושה כדי שלא יתפגם ח"ו ע"י הסתכלות הרשעים. והוא באמת לטובתם כי ראייתם מביא רעה להם ולעולם. וז"ש הצור תמים כו' כדי שלא יהי' להם פ"פ כו'. וכמו כן בראי' זו הכתוב מעיד כי גרמו רעה לנפשם וכ' את כל אשר עשה ישראל לאמורי. היינו שלקחו את ארצם והכניסוה בכלל נחלת ה' כמ"ש נחלה לישראל כו' כל"ח ופרשנו שנותנין על זה שבח שהכניסו מקומות אלו תחת יד הבורא ית', והנה המה ראו הארה מהקדושה באותו הארצות וע"ז חרה להם כמאמר פן יראה בעיניו כו' ולבבו כו'. ואמר והוא יושב ממולי כו'. ובאמת כל הכעס שלהם הי' על מה שבנ"י חפצים לתקן גם אותם ואת מקומותיהם. כי היתכן שיעלה על דעתם לקלל עצם בנ"י הלא ידעו כי חלק ה' עמו. אבל רצו לקלל סוף המדריגה של בנ"י כי יש לבנ"י ב' מדריגות. בבחי' עליונה חלק ה' ממש. ויש להם ג"כ חלק בכלל האומות וחלק הזה רצו ליטול מהם. ע"י ראיות הארת הקדושה כנ"ל הי' כקוצים בעיניהם. והוא עדות לבנ"י כי יפה המה עושים בהסתרת הקדושה. נחזור לדברינו כי הכעס שלהם הי' על אותו החלק לכן אמר אפס קצהו תראה כו'. שרצה שלא יסתכל בעיקר שורש שלהם רק במדריגה הקטנה כנ"ל. והנה כ' לך עמי בוא בחדריך כו' עד יעבור זעם כי בנ"י בחי' סתים וגליא כמו התורה והקב"ה כדאיתא בזוה"ק. וז"ש לא הביט און כי יש להם מכסה. הגם כי נראה תהלוכות שלהם בין האומות מ"מ לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב כי זה הי' עיקר תמהון של בלק כיון שמתערבין בשבעים אומות איך הם מתעלמים לפעמים. והתירוץ ה' אלקיו עמו ותרועת מלך. ג"כ ב' בחי'. אלקות שלמעלה מהטבע ותרועת מלך הנהגה תחתונה. עד יעבור זעם הוא רגע זעמו של הקב"ה. ואמר לא זעם ה' אף דכ' אל זועם בכל יום אבל בנ"י דבקין למעלה מבחי' זו. אף שהם תוך הזמן מ"מ יש התרוממות לבחי' הימים אשר ע"ז אמרו חז"ל שבאותן הימים לא כעס. ובאמת זה המכסה בוא בחדריך הוא ע"י תשובה כי באמת עיקר קללתו של אותו רשע היה מכח חטא העגל כמ"ש בתרגום לקבל עגלא כו' כי בודאי ראשיתן של בנ"י בעת קבלת התורה הי' למעלה ממש מכל בחי' ע' אומות. אך ע"י עמלק הרשע דכתיב "ראשית "גוים "עמלק ר"ת רג"ע שהוא הי' מעורר זעמו של הקב"ה ולא הניח לבנ"י להעלות כל הברואים כמו שהי' מוכן בעת קבלת התורה. אבל בינתים שבו בנ"י בתשובה וניתן להם אותה מכסה הרמתה בר"ת ל"א "הביט "און ובס"ת ול"א רא"ה עמ"ל:
תר"מ
[עריכה]במדרש הצור תמים פעלו לא הניח פתחון פה לאומות לומר שאתה ריחקתנו כו'. להיות החצוניות נסתר לכן מן הגשמיי לא אשתכח כדכ' היום לא תמצאוהו בשדה. ובימי המעשה שהוא תיקון החיצוניות לכן הפנימיות נסתר כמ"ש יהיה סגור. ובנ"י נבראו להאיר לכל הבריאה. ויש זמן שהם מקבלים ואין משפיעים לאחרים והיא יום ש"ק. ובימי המעשה נבראו להאיר גם בחיצוניות:
בפסוק באר חפרוה שרים כו' הם ד' מדריגות כי הבאר הוא המשכה משורש העליון בכח התורה. ויש ד' פירושים לתורה פשט רמז דרוש סוד. וע"ז נאמר ונהר יוצא כו' לד' ראשים. וכמו שיש ד' פירושי פרד"ס בתורה שלפנינו כן הוא בשורש התורה. שרים הוא הסוד. נדיבי עם דרוש. מחוקק רמז. במשענותם הפשוט שהוא לעולם קיים אין מקרא יוצא מידי פשוטו והכל יכולין לאחוז בפשטות התורה. וכמו שיש ד' דרכים הנ"ל. יש אח"כ י"ג מדות שהתורה נדרשת. והם ג"כ בכל הד' דרכים פרד"ס. ואלה הדרכים הם בחי' אבות ומרע"ה וי"ב שבטים. וכמו כן יש זמנים מיוחדים להתגלות שורש העליון שבת וג' ימים טובים וי"ב חדשי השנה שיש בהם התגלות מציור הפנימי כמ"ש אתה צרת עולמך מקדם. וכ' ויטע כו' גן בעדן מקדם וישם שם את האדם. א"כ עיקר מקומו של אדם הי' דבוק בגן מקדם. ואחר החטא נתקן ע"י התורה להיות נמשך הארה מנהר היוצא ומתפרד לד' ראשים ולי"ג מדות שהם הארות מצומצמים יותר לכן נקראו מדות. וד' פרד"ס הם דרכים רחבים וגבוהים ביותר. ולכל אלה ההארות זוכין על ידי היגיעה בתורה כדכתיב וממדבר מתנה. במדבר. במלולא. כחן של ישראל בפה:
תר"נ
[עריכה]בענין מי מריבה אז ישיר ישראל. ומשה רבינו ע"ה לא נזכר. דאיתא מי שעושין לו נס ואומר שירה בידוע שנמחלו לו כל עונותיו. והטעם כי השירה עדות שיש לו שייכות בהנס. א"כ נראה כאן שניסי הבאר היו בזכותן של ישראל לכן אמרו שירה ונמחל להם. ומרע"ה מצינו שלא נמחל לו זה החטא שלא אמר שירה. ובדרך זה נבאר כל הענין דכתיב ודברתם אל הסלע לעיניהם. והיינו שהי' מוכן לעשות זה בכחן של בנ"י כמ"ש אסוף את העם ואתנה [לשון נוקבא]. ובאמת מדריגת מרע"ה הי' למעלה מזה. אבל בני ישראל לא נמשכו אחר הנהגתו שהתחיל עתה הדור של באי הארץ. אכן אם מרע"ה הי' יכול לבטל עצמו לההנהגה שהי' נצרך להם הי' יכול לבוא לארץ ישראל. אכן זה הי' העדות שאינו מוכן לההנהגה. דהנה יש כלל הצריך לפרט ויש פרט הצריך לכלל. פי' שיש צדיקים גדולים ומשה רבינו ע"ה על כולם שהם ממשיכין כל הכלל אחריהם. ויש צדיקים שזכות הציבור מסייעתן והוא פרט הצריך לכלל. וכזה מצינו שאמר מרע"ה על יהושע שידע להלוך נגד כל רוחו של כל אחד והיא מדריגה פחותה ממעלת משה שהמשיך הכלל אחריו. ולכן אמר להם המורים את מוריהם שהוא מדריגה הנ"ל. [שפוט השופטים אוי לדור ששופט שופטיהם והוא כענין הנ"ל] פרט הצריך לכלל. ומרע"ה לא הי' יכול לירד ממדריגה שלו. ולכן הקפיד כנגדן. אבל באמת הרצון הי' להיות מתחיל הנהגה זו וז"ש יען כו' להקדישני לעיני בני ישראל דוקא. דכתיב וירם משה כו' ידו שעשה כפי רום ידו הגבוהה. וענין לא האמנתם בי וחלילה שיהי' מרע"ה מחוסר אמנה אבל יש אמונה רבה ואמונה זוטא. ואמונה זו שאמרו בנ"י כאן שירה הי' מילתא זוטרתא לגבי מרע"ה. וכן מה שנתפעלו בנ"י בשמחתם כפי הכרת הנס שלהם שאמרו שירה ומרע"ה לא נתפעל. ובשירת הים שרו כולם בשמחה רבה מכלל שיש שמחה זוטא. וז"ש לא האמנתם להקדישני לעיני בני ישראל דייקא שהי' בחי' אמונה זוטא. ושירת הים יש בה שינוי בתורה הקדושה שנכתבת בדרך אחר. ושירה זו אין בה שינוי בתורה. שהיא מדריגה שלמטה בחי' תורה שבע"פ. וכן בלשון השירה עלי באר ענו לה שהי' בכח והתעוררות מלמטה. ובחי' מרע"ה הי' הכל הנהגה מן השמים. [ובזה מובן ג"כ המשך הפ' ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל כו' פרש"י ואני לא זכיתי למחול לי כו'. פי' א"כ שההנהגה היא במדריגה תחתונה מה שואל כי אם ליראה שהיא מילתא זוטרתא לגבי משה כמאמרם ז"ל]:
בפסוק וישמע הכנעני דרשו חז"ל שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וקסבר ניתן רשות להלחם בישראל. נראה דבאמת הי' המכוון להיות להם קצת כח לבוא להלחם. כי בהיותם תחת הענן לא היו יכולין להלחם כלל. ורצונו ית' הי' שימסרו תחת יד משה רבינו ע"ה. וזה הי' שורש והתחלה לכבוש כל מלכי כנען. ולכן אמרו בנ"י אם נתן תתן כו' שהבינו כי בזו הנתינה יכבשו אח"כ כולם. ורמזו בגמ' הוא סיחון ערד כנען. שדומה לסייח במדבר. ערוד במדבר מה שמו כנען. פי' שעיקר ישיבתם הי' בכנען אבל קפצו כאן בדרך מקרה כסייח וערוד במדבר בלי ישוב וקביעות, והי' כדי שיהי' להם מפלה בכח הדור של משה רבינו ע"ה כנ"ל. וכן כתיב לסיחון כו' ולעוג כו' ולכל ממלכות כנען משמע שבמפלת סיחון ועוג נמסרו אח"כ כולם ביד בנ"י:
בפסוק באר חפרוה שרים כו'. כי התורה נעלמה מעיני כל חי ואבותינו וצדיקים הראשונים חפרו עד שהוציאו באר התורה מכח אל הפועל להיות תורה ערוכה לפנינו בפרשיות כתובות ומפורשות כמאמרם ז"ל הראשונים זרעו וחרשו וקצרו כו' ואין לנו פה לאכול. חפרוה כרוה. הוא כשעדיין נסתר ומכוסה כמו שהיא התורה הגנוזה. ואח"כ בא לידי ציור וחקיקה וזה במחוקק. ובמשענותם הוא מפורשת ביותר באלה הצירופים המתלבשים בגשמיות. ולנו נצרך רק כח הפה לאכול. והיינו דכתיב וממדבר מתנה שכל אלה הכחות יכולין לעורר בכח הפה ביגיעה בתורה ותפלה. כי זה הבאר נמצא בכל איש ישראל רק שצריכין לייגע להוציא הדברים מכח אל הפועל. ואמרו חז"ל כי פי הבאר נברא בע"ש ביה"ש. כי הנה שבת סהדותא אקרי ומתחדש כח פיהן של ישראל בש"ק. כי רמז הבאר הוא פנימיות מכוון הבריאה שהי' לכבודו ית' רק שבעוה"ז נסתר ונכסה האמת ובנ"י בכח התורה יכולין לברר ולגלות שורש הפנימיות. וזה עצמו השבת שהוא סהדותא ובו נפתח השורש הפנימית והאמת. וזה עיקר המנוחה שבאין אל שורש הפנימיות, וז"ש ונחך ה' תמיד כו' והיית כגן רוה וכמוצא מים כו' ובשבת באין לזאת המנוחה ונעשין כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והאמת הוא כי כפי מה שמעידין על הבורא ית' כך מתגבר כח הפה וכמו שבכח הפה יכולין לפתוח הבאר כמו כן כפי פתיחת הבאר כך מתגבר כח הפה. ואמרו חז"ל פתחו לי כחודה של מחט כו'. ולכן בשבת קודש שמעידין עליו ית' מתחדש כח הפה. ובאמת זה עיקר העדות כמ"ש כמה פעמים כי אין כל העדות להגיד בפה. רק האמת עד לעצמו בזה שרואין שכפי מה שאדם עוסק בתורה ותפלה כך מתעלה כח פיו ממדריגה למדריגה. וכמו כן בכלל שנבחרו בנ"י להעיד על הבורא ית' ולכן נמסר להם כח הפה. זה עצמו עדות על הבורא ית"ש. ז"ש אתם עדי אתם בעצמכם כענין כל רואיהם יכירום כו':
תרנ"א
[עריכה]בענין שירת הבאר שלא נזכר מרע"ה כי כאן התחיל בחי' תורה שבע"פ כמ"ש אסוף את העם ואתנה להם מים דכתיב תורה צוה לנו משה והיא בחי' תורה שבכתב. מורשה קהלת יעקב הוא תורה שבע"פ בכח התאספות בנ"י. ואמת כי בכח התורה שצוה לנו משה זכינו למצוא באר תורה שבע"פ שנטע הקב"ה בתוכינו בירושת האבות. וכן היא המדה ע"י יגיעה בתורה שבכתב יוכל האדם למצוא חלק התורה שנמצא גנוז בלבו. והנה דור המדבר הי' הכל בחי' תורה שבכתב וכל הנהגתם הי' על פי ה' ממש כמ"ש עפ"י ה' יחנו כו' יסעו כו'. אבל כאן התחיל להיות הכנה לכניסת הארץ שיהי' התפשטות הקדושה גם בהיותם בארצות האומות ולהלחם ולכבוש את ארצם. ואיתא במד' שה"ש בפסוק הגידה לי כו' איכה תרביץ בצהרים כו' כי משה רבינו אמרו ע"ש והרמז כנ"ל כי הנהגתם הי' במדבר להיות תחת צל ענני הכבוד אבל כשיהיו בין האומות איכה תרביץ כדפרש"י שם בשיה"ש. והשיבו צאי לך בעקבי הצאן. פי' שזו ההנהגה ירושה היא בבנ"י מאבותיהם והמה בעצמם ילכו בדרך הראוי. ולכן הראה הקב"ה למרע"ה קודם הסתלקותו הדרך שהתחילו בנ"י בכח עצמותם שכן כתיב וידר ישראל נדר ישיר ישראל כו'. שהי' הכל בכח מעשיהם. ועמ"ש במ"א מענין מי מריבה דכתיב לעיניהם שהי' ג"כ הרצון כפי הכנת בנ"י. וזהו ענין בעקבי הצאן הנ"ל. ומ"מ דרגא זו הוא אחר הכנת מרע"ה. ושירה הראשונה היה כולל כל אלה המדריגות והי' הכנה לכל הדורות כמ"ש שם עד יעבור כו' ית ארנונא ית ירדנא. רק בכאן שרו ישראל לפי הזמן והמקום. ומדריגת מרע"ה הוא בכלל לא בפרט. והנה בזו הבאר יש חלק לכל בני ישראל כמ"ש חפרוה שרים כו' נדיבי כו' מהתאספות כל המדריגות שנמצאו בבנ"י אם הוא כנסי' לש"ש נפתח הבאר מים חיים וכמ"ש ונאספו שמה כל העדרים. אך שצריך להיות לשם שמים כמ"ש ענו לה. לה לשמה. ואז זוכה כל אחד לשאוב חלק השייך לו:
תרנ"ב
[עריכה]בענין פי הבאר שנברא בע"ש דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך דאיתא האומר מטובו חיינו הרי זה בור בטובו חיינו הוא ת"ח. ופרשנו כי מטובו היא חלק מן הטוב ונפרד ממנו, בטובו הוא דביקות בגוף הטוב. דהנה הכל נמשך מן התורה שנק' טוב כדאיתא בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית א"כ שורש הכל מן התורה וכדאיתא בזוה"ק דאורייתא אית בה פירות שרשין הענין הוא כי מקודם היה מלכותו ית' על כל הברואים. רק אח"כ נבדלו בנ"י ונתרוממו אליו ית' וממילא נתרחקו הם. והגם שלא ריחק אותם רק שבנ"י נתקרבו ביותר בטוב מעשיהם ומעשי אבותיהם. עכ"ז כיון שע"י הבדלת בנ"י נעשה שינוי מדריגות ולא כמקודם. הי' להם פ"פ כו'. וז"ש הצור תמים פעלו שלא יהי' אף גרם נזק לשום ברי' ע"י מעלת האחרים. אכן באמת אדרבא זה הטוב הגנוז שזכו בנ"י ע"י התבדלם מן האומות וזכו לקבל התורה וכמ"ש וירא כו' את האור כי טוב והבדילו לצדיקים. וקצת הארה שיש לכל הברואים עתה באמצעות הקדושה שירדה לבנ"י היא עולה הרבה יותר על מה שהי' נמצא מקודם בכללות הכל. לכן הם אשר באו בטענות שוא עם יצא ממצרים כו' כסה את עין הארץ ומתרעמין כי בנ"י מקבלין הקדושה ומסתירין בפניהם זה הוא ע"י שאינם רוצין באמת לעבודת ה' ית'. ואם היו חפצים באמת היו רואין כי זה עוד טובה גדולה להם. ובנ"י מוכנים לקרב כל האומות אליו ית' אם היו חפצים לכוף עצמם לבנ"י. ולכן כתיב לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ע"ש פרש"י ז"ל. והטעם שעיקר עבודת בנ"י גבוה מאוד נעלה ושכרם רק בעוה"ב כמ"ש היום לעשותם. אכן ע"י שמרוב קדושתם נמשך הארה ורוח קדושה לכל האומות לכן יש להם חלק בכל. ועי"ז יש להם בעוה"ז. וז"ש במד' עקב שבעוה"ז נוטלין רק מברכת בלעם כו'. הענין הוא שהקב"ה חפץ שיתברכו בנ"י ע"י נביא אוה"ע כנ"ל לברר שגם האומות צריכין להחזיק טובה להם ושיקבלו ברכות גם מהם כנ"ל:
ובמדרש כי מראש צורים אראנו כו' משל לפקח שבא לשורש כו' ומצאן קשה כו'. פי' כי בלעם התפאר עצמו בזה שהשיג שורש בנ"י. ובאמת הבורא ית' עשה הכל לטובת בנ"י שעל ידי שהשיג השורש נשתתק. ובלק הי' רואה במדריגה קטנה שיש לבנ"י תוך כל האומות לכן עלה בדעתו ללחום עמהם. אבל בלעם ע"י שהראהו כח השורש של בנ"י ושם לא יש שום מגע נכרי ושום כח שר וסט"א אינו נוגע שם. וז"ש וירא כו' ישראל שוכן לשבטיו הוא יעקב אע"ה ישראל סבא וז"ש לשבטיו. וז"ש מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. הם ב' הבחי'. יעקב הוא העבודה בעוה"ז בין האומות. וישראל הוא שורש בנ"י למעלה ושם מקום המנוחה בחי' מנוחת שבת דכתיב ביני ובין בנ"י אות הוא ואין שם מגע נכרי ושם שוכן ישראל במנוחה וזהו משכנותיך ישראל. ולמטה צריכין מכסה והגנה וז"ש אוהליך יעקב. ומ"מ ב' הבחי' תלוין זה בזה. וכן הוא בפרטות כל איש ישראל שעל ידי שצנוע במעשיו ושומר עצמו בחיצוניות המדות בפשיטות זוכה אח"כ לבוא אל השורש והפנימיות:
במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אאע"ה. פי' שהאבות הקדושים פעלו כל אלה המדות לדורות וכל מה שמתקן האדם עצמו ידע שהוא בכחם. רק כמ"ש הבוחר בדרכיהם ועי"ז עושה כמעשיהם. לכן כל מי שיש בו אלה המדות הוא מתלמידיו של אאע"ה שכשאמר אנכי עפר ואפר ביטל עצמו וכל זרעו אחריו להשי"ת. וכן זה לעומת זה. הרשע בלעם חפר דרך שקר לדורות להראות דרך הכנעת שוא כמ"ש במ"א מזה בשם מו"ז ז"ל כי באותו הכנעה עצמו שאמר אם יתן לי בלק כו' הי' רק להתגאות עצמו:
תרמ"א
[עריכה]וירא בלק במד' נוח לרשעים להיות סומין כו' הענין הוא כי אמרו כסה את עין הארץ שבנ"י אין מניחין לאומות לקבל ההארות הבאים משמים. אבל לא אמרו אמת ולא רצו האמת. כי אדרבא ע"ז נבראו בנ"י שיקבלו הם ההארות וע"י זה ימשיכו קצת הארות גם לכל אומה כפי חלקה. וגם זה נכלל בפי' מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. בטובו אלו בנ"י כמ"ש יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים וכל אלו נכללו בפי' בטובו. וכן כתיב וירא אלקים את האור כי טוב כו' ואין כדאי לרשעים כו' ויבדל כו'. שע"י ההבדל יכולין להשתמש באור וע"י ההסתר שבנ"י מסתירין האור מאיר גם להם. וכשנתגלו בנ"י במיתת אהרן וישמע הכנעני וירא בלק עי"ז נסתר האור כי אין הרשעים כדאי' ומפסידין לכל. ואח"כ הודה בלעם האמת דכ' וירא כו' שוכן לשבטיו עי"ז ותהי עליו רוח אלקים הוא כנ"ל שראו שכשבנ"י מתאספין ומקבלין ההארות מאיר גם להם. לכן בחג הסוכות שהוא בחי' ענני הכבוד דג' מתנות נתן הקב"ה. מן בזכות משה. באר בזכות מרים. ענני כבוד בזכות אהרן. הם נגד ג' מועדות. שבועות תורה מן השמים. סוכות ענני כבוד וכיון שיש פריסת שלום והגנה על בנ"י לכן מקריבין ע' פרים נגד האומות להודיע כי אדרבה ע"י ההסתר ואור המקיף לבנ"י שלא יוכל עין רע של האומות להסתכל אז מאירין בנ"י לכל העולם. וכן איתא לעתיד יחזיקו אלפים בכנפי הציצית של בנ"י כדדרשו חז"ל בשבת ע"פ יחזיקו שבע כו' בכנף איש יהודי כו'. ולמה דוקא בציצית ע"י שמצוה זו היא בטלית בחי' אור מקיף והסתר פריסת סוכת שלום עי"ז יכולין להמשיך קצת הארה גם לאומות כנ"ל. וכן אמרו במד' אלו היו יודעין האומות כמה המשכן יפה להם כו' ע"ש:
תרמ"ב
[עריכה]במדרש משגיא לגוים כו' מי האנשים כו' אמר יש שעה שאינו יודע כו'. וצריך ביאור איך נביא אוה"ע יחשב כזאת. ויובן הדבר עפ"י ענין הבחירה שניתן לבני אדם. אם כי הקב"ה וב"ש אין כל דבר נעלם ממנו אך זה יותר פלא מהכל שהוא כל יכול והידיעה וההשגחה בידו וברשותו כשחפץ לסלק השגחתו וידיעתו כן הוא מה שאין בשכל אדם להשיג איך שלא לראות את הנראה. ויש שעה הוא לשון רצון שיש לפניו ית' זה הרצון ליתן הבחירה להאדם. והרשעים שמחין בזה. והצדיקים להם לעבודה קשה ומבקשים לצאת מהבחירה ומקבלין בכל יום מלכותו ית' ומבקשים וכוף את יצרנו כו' והקב"ה ממלא לכל אחד כרצונו:
בפסוק עתה ילחכו כו'. דיש דצח"מ הצומח ניזון מהדומם והחי מהצומח והמדבר מבע"ח. וכמו כן הנשמה שהיא הצורה ניזונות מפרנסת הגוף. אם כי אין הנשמה צריכה זאת המזון אבל בלי זאת לא יהי' לה התקשרות אל הגוף. וכן כל ההנהגה להיות ניזון הצורה מהחומר. והנה גם במדבר יש מעלות כדכ' אדם אתם כו' והמה כבהמות נדמו. והרשעים הבינו זאת כי מוכנים הם לבנ"י להוציא בלעם מפיהם כדכתיב ג"כ ואכלת את כל העמים. וכ' לחמנו הם. והכל בפיהם. פי' כמו שיש מזון בגשמיות עליון מתחתון כנ"ל. כמו כן ברוחניות ע"י העבודה בתורה ותפלה מוציאין החיות מכל הברואים כי הכל במאמר נברא ואותיות התורה הם חיות כל הברואים לכן כחן של ישראל בפה. ואמת כל זה לטובת כולם כנ"ל שעי"ז יש התקשרות הנשמה לגוף כנ"ל והי' עלי' לכל הברואים אך הרשעים מאבדין העולם כו':
בפסוק אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. פי' כי הם אמרו עם יצא כו'. ובלעם הראה להם כי אין זה ענין מקרה אבל הקב"ה הוציאם לברר כבוד מלכותו בעולם כשם שמלכותו הוא קיום כל הבריאה כן יציאת מצרים היא רק לצורך זה. לכן תלוי זה בזה. והראה להם כי בנ"י הם יסוד העולם וז"ש ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה דאיתא אומר ועושה מדבר ומקיים. פי' בעשרה מאמרות נעשה הכל ובעשרת הדברות מתקיים הכל. פי' אמת כי גם בעשרה מאמרות הי' העולם קיים לעד מכח הטבע. אך הדברות הם נותנים התחדשות והשגחה בכל יום כפי עסק בנ"י בתורה ומצות וזהו מדבר ומקיים לברר הנהגתו ית' את העולם. וכמו שמעשה בראשית קיים לעד. כן עשרת הדיברות והנהגה המיוחדת לבנ"י קיים לעד ואין זה דבר מקרה כנ"ל:
תרמ"ג
[עריכה]בפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. פרש"י כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם וכשהאומות שמחין נוטלין חלק. הענין הוא כי עיקר תכלית המבוקש של איש ישראל הוא הביטול אליו ית' וזהו סוף ותכלית תשוקת בנ"י. וזה לבדד ישכון שהוא עיקר המנוחה שלהם וזה אות השבת שמבטלין כל המעשים והמלאכות והוא מנוחה של בנ"י להראות כי כל התכלית ביטול המעשים. וכל המעשים ובקשת פרנסה וקיום הבריאות רק כדי לבוא להמנוחה כמו חול מכין לשבת. ולכן כיון שכל רצונם האחדות ממילא לא שייך כלל להאומות להתדמות אליהם. וגם איך יתכן לקלל אותם שאין מבקשים טובות עצמם רק לבוא לביטול אל האחדות לה' אחד. וזהו שאמר לו אותו הרשע כי מה שבנ"י אוכלין גם בעוה"ז אבל הכל הולך אחר הרצון והמחשבה והמבוקש. ובזה אין לאומות דמיון להם. וז"ש ובגוים לא יתחשב. וכיון שכל עוה"ז טפל אצלם לכך אינו בחשבון. כלשון המשנה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שהיא עיקר נחלתם. וכמ"ש תורתן קבע ומלאכתן עראי זה וזה נתקיים. הן הוא לשון יחידי כמ"ש במד' הן בלשון יוני אחת. כי אין שום עם יכול לבוא להאחדות רק בנ"י. וכן בפסוק הן עם כלביא יקום. פי' שיש לבנ"י התחדשות בכל יום כמ"ש אשר כו' מצוך היום בכל יום כחדשים. וכמו שבנ"י מקבלין מלכותו ית' בכל יום כן הקב"ה בוחר בבנ"י בכל יום כמ"ש הבוחר בעמו ישראל ולא אשר בחר רק בכל יום מתחדש אהבת ה' לבנ"י. ואין שום אומה [* שיש] להם כח בהתחדשות רק בנ"י. ולכן אין שייך לקלל אותם כי בכל יום מתחדש להם בחירה חדשה כנ"ל:
תרמ"ד
[עריכה]וירא בלק כו' אשר עשה ישראל כו'. דכתיב הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממלי. כי עיקר הפחד שלהם הי' כשראו שבנ"י הולכין ומתקנים כל המקומות הרעים והמשיכו ארץ סיחון ועוג לכלל נחלת ה' כמ"ש ונתן ארצם לנחלה כו'. וזה הי' דבר גדול כדאיתא על סיחון מלך קשה ומדינה קשה שהיו מקומות שנאחז בהם כחות הסט"א וכן הי' כל המסעות שבמדבר מקום נחש כו' ועקרב כו'. ועתה שראו שתיקנו בנ"י ארץ האמורי. עשה הוא לשון תיקון. וזה הי' כל הכעס שלהם כענין שנאמר פן יראה בעיניו כו' יבין ושב ורפא כו'. ולכן אמרו כסה כו' עין הארץ ועי"ז והוא יושב. והוא הוא לשון נסתר שראה שיש הארת נצוצי קדושה. ע"י שבנ"י מסתירין ומגינין להבדיל בין הגשמיות אז שורה בתוכם ה'. וממילא יש הארת ניצוצי קדושה שמאירין למרחוק. ולכן אמרו אולי כו' נכה בו ועי"ז ואגרשנו. שכמו שבנ"י וצדיקים ממשיכין הקדושה כמ"ש במד' ע"פ צדיקים ישכנו ארץ מושכין השכינה לארץ. כן הרשעים מגרשין הארת השכינה מהארץ. ובלעם השיב לו כי באמת בנ"י נבראו ע"ז ונשתלחו בעוה"ז לפרסם כבודו ית' בעולם. ואמר לא איש אל ויכזב כו' ההוא אמר ולא יעשה ודיבר ולא יקימנה. דכ' אומר ועושה מדבר ומקיים. שהקב"ה אמר והי' העולם והם העשרה מאמרות. אך לא זאת בלבד שברא העולם רק הוא מנהיג בכל עת ורגע כל הבריאה. וזה נתברר בעשרת הדיברות וע"י בנ"י שנקראו עדים. וזהו לא איש כו' ויכזב. שאין הפסק ותכלית למעשה השי"ת ולא הי' מאמר ה' לשעה רק הוא עומד תמיד כדכ' לעולם ה' דברך נצב בשמים. אמר ולא יעשה. יעשה היא תיקון כי בלי ספק לבסוף יתברר ויתוקן הכל וכל המחשבות שהרשעים חושבין בעולם יתבטלו ועצת ה' היא תקום. וזה נעשה בכח בנ"י הצדיקים. הן עם כלביא יקום בכל יום בקבלת עול מלכות שמים בשחרית וע"י זה ניתוסף להם כח חדש בכל יום. כארי יתנשא הוא לשון נפעל שהוא התחדשות שבא להם בכל יום. ועי"ז הזריזות בבוקר נשאר ברכה לכל היום עד שמתקיים לא ישכב עד יאכל טרף. וכחן של בנ"י מתחדש בכל יום. כמ"ש מוציאם ממצרים כו' ותמיד הקב"ה בוחר בהם מחדש כמ"ש הבוחר בעמו ישראל כו':
בפסוק הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. פרש"י כשהם שמחין אין אומה שמחה עמהם כו'. כי באמת עיקר כחן של בנ"י הוא למעלה מעוה"ז ונשתלחו לעולם רק לתקן הכל כמ"ש לא הי' צריך להתחיל רק מהחודש כו' משום כח מעשיו הגיד כו'. וכך הוא בלבות בנ"י שכל מגמתם לעסוק תמיד בתורת ה' שלא להיות משותף בהבלי עולם. וזה עדות השבת שניתן לבנ"י יום מכוחה שזה המנוחה שלהם כשבטלים מכל מלאכה וכיון שזה עיקר אצלם ממילא אוכלין גם בעוה"ז שהוא באמת טפל ועיקר נחלתם בעוה"ב. לא כמו הרשעים שעושין מטפל עיקר כי הקב"ה משלם מדה במדה. וז"ש לבדד ישכון שזה עיקר המנוחה והתכלית שלהם וכתיב וירא כו' ישראל שוכן לשבטיו. כי כשמתאספין שבטי בנ"י שורה בהם כח יעקב אע"ה שהוא מענין נשמה יתירה היורדת בש"ק לבנ"י שהוא החלק שיש לכל איש ישראל בנשמת יעקב צורה החקוקה תחת כסה"כ. וכ' בזוה"ק ותהי עליו רוח אלקים על בנ"י להגן מעינא בישא דבלעם. והיינו פריסת סוכת שלום שהקב"ה פורס עלינו בש"ק כשיורדת הנשמה יתירה מיד יש הגנה כנ"ל. וב' בחי' יש בישראל. והם ב' שמות יעקב וישראל. שבעוד שהי' נלחם עם עשו ולבן נק' יעקב כמו עבודת ימי המעשה. ואח"כ נק' ישראל שהוא ע"ש החירות שרית עם אלקים כו'. והוא בחי' הש"ק. ועל ב' אלו כתיב טובו אהליך יעקב. משכנותיך הוא השבת מנוחה ושם לא יש מגע נכרי וזהו לבדד ישכון כדכ' ה' בדד ינחנו כו' כי בש"ק יורד השפע לבנ"י בלי אמצעיות כמ"ש במ"א וזהו ואין עמו אל נכר:
תרמ"ה
[עריכה]במדרש זש"ה הצור תמים פעלו כו'. הענין הוא כי הקב"ה ברא העולם להיות נתלה מדריגה במדריגה עד שיוכל להיות דביקות לכל ברי' כפי הביטול שלה למדריגה שקודם לה כענין ד' בחי' דצח"ם והדומם יש לו התקשרות בצומח והצומח בחי והחי במדבר והמדבר בבנ"י שלהם עיקר הדיבור והוא באמת בחי' הנבואה ששייך לבנ"י בפרט שהיו מוכנים בהר סיני להיות כולם נביאים וכן יהי' לעתיד כמ"ש ונבאו בניכם ובנותיכם. והוא שלימות הדיבור כדכתיב בורא ניב שפתים. וכמו שהי' עיקר הבריאה ויפח באפיו כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא וזה הכח נשאר בבני ישראל שנק' אדם אתם כו'. ויש בחי' ממוצעת בין כל המדריגות כידוע. ולכן נמצאו חסידי אומות העולם שיהי' יכולת להיות להם דביקות אם היו מבטלין עצמם לבנ"י וכן בלעם הרשע אם הי' מכיר את מקומו לבטל עצמו לבנ"י הי' לו דביקות בנבואה של אמת. אך הרשעים ממאנים לשמוע ולקבל האמת ולכן כאשר הרגישו הארת הקדושה נעשו עוד שונאים לבנ"י. כמ"ש במ"א שיש לבנ"י ב' המדריגות יעקב וישראל. שבחי' יעקב הוא להתערב בין האומות ולהוציא בלעם מפיהם ולקרב את אשר רוצה להתקרב. אבל בחי' ישראל הוא מקום שאין שום מגע נכרי כלל. ודורות הראשונים הבינו תמיד העת לקרב ולרחק. ובודאי הרשעים בלק ובלעם ראו שיכולין להרע לבנ"י כפי מה שראו הארת הקדושה כדכ' וירא בלק. אכן מיד כשחזרו בנ"י וברחו למקומם הנעלם לא עלתה בידם להרע להם מאומה כמ"ש במ"א ע"פ לך עמי בוא בחדריך כו'. וזה עצמו הרמז שפתח ה' פי האתון. לומר שהגם שנמצא בו הנבואה ידע בנפשו כי אינו מוכן לזה בעצם. וכמו שנפתח פי האתון להיות מדבר לפי צורך השעה. כמו כן בחי' הנבואה שהי' באותו רשע לאיזה צורך ולטובת בנ"י. אבל לא הי' מוכן לזה בעצם כנ"ל:
בפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם דרשו חז"ל שנתן רסן לתוך פיו כו' ע"ש וי"ל כי שימה הוא לשון סידור כמו ושמו כו' איש על עבודתו. והנה כל כחו של אותו רשע הי' להיות כלי מוכן לרעה. וכמו שהצדיקים יכולין לשנות דברי נבואתם מרעה לטובה כי הכל תלוי במקבלי הנבואה כמו שיש טעמים בכל הדברים. שהטעם מהפך פי' הדיבור כידוע. כן הרשע רצה לפרש הדברים לרעה כמ"ש ודבר מה יראני והגדתי לך פי' שימשוך המראה לטובת בלק. אך הקב"ה סידר הדברים שלא יוכל לעקום פיו ולשונו כלל. והרשע הבין זאת. ולכן אמר ברך לקחתי וברך ולא אשיבנה שראה שלא יוכל לשנות הדברים כלל. וכן רמזו חז"ל בפסוק וטעם זקנים יקח על בלק ובלעם שניטל מהם בחי' הטעמים כנ"ל:
במשנה כל שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע כו'. גילו לנו חז"ל כי אותו הרשע הי' היפוך מצדקת אבינו אברהם ע"ה. והענין הוא עפ"י מ"ש חז"ל בפסוק מה אקוב לא קבה אל כו'. כי הרשע הי' מכוין רגע זעמו של הקב"ה דכ' ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע. וכ' חסד אל כל היום. וכל זה למעלה זעמו רגע. והרשע כל מגמתו למצוא אותו הזעם. אבל הצדיקים מכוונים למצוא עת רצון בשמים. כמ"ש ואני תפלתי כו' עת רצון. ולא עוד אלא שזוכין למצוא החוט של חסד בעוה"ז שבעוה"ז אדרבא על דינא מתקיים עלמא רק שנמצא בכל יום חוט של חסד. והצדיקים מגמתם למצוא אותו הנקודה של חסד ועת הרצון. ובאמת כל הזעם רגע שיש למעלה היא ע"י הרשעים כדאיתא כשעובדין לחמה הקב"ה כועס כו'. וכמו כן החוט של חסד שנמצא בעוה"ז הוא ע"י הצדיקים ואאע"ה זכה להוציא מכח אל הפועל החוט של חסד להיות נמצא בעולם. כמ"ש ע"י שאמר אם מחוט כו'. וזה שאמר התנא שע"י אותן הג' מדות טובות מתלמידיו של אאע"ה זוכין למצוא החסד בכל יום בעוה"ז להמיחלים לחסדו. והרשע ע"י מדות הרעות הוציא מכח אל הפועל זעמו של הקב"ה למעלה. ומ"מ מצינו כי מדה טובה מרובה והצדיקים שזוכין למצוא חסד ה' בעולם אין כל הרשעים יכולין לבטל מהם כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה כו' אם יתן כו' כל הון ביתו כו'. וכן העיד אותו הרשע אם יתן לי בלק מלא ביתו כו'. אבל הזעם רגע בשמים כשהרשעים רוצים להתגבר בו מונע הקב"ה הזעם כדאיתא שלא הי' כועס כל אותן הימים כדכ' למען דעת צדקות ה'. והנה מלחמה זו היא בכל יום. וגם בפרט כל נפש מישראל שצריכין לעורר מדת החסד בכל יום. וכמו כן הרשעים ויצה"ר מתגברי' בכל יום לעורר הדינין. וז"ש חז"ל שרצו לקבוע פרשת בלק בק"ש:
תרמ"ו
[עריכה]במדרש הצור תמים כו' שלא הניח פתחון פה לאוה"ע לומר שאתה ריחקתנו כו'. הענין הוא דכתיב זכור ימות עולם כו' בהנחל כו' בהפרידו כו' שלקח הקב"ה לשון הקודש ונתנו לבנ"י והוא הנבואה שעיקרו כח הדיבור כדכ' ניב שפתים כו'. וכמו כן עמי זכר נא מה כו' בלק כו' ומה ענה כו' בלעם כו'. והיינו שרצה בלעם הרשע להחזיר כח הדיבור לאומות כדאיתא במדרש שאמר טוב להיות נעבד מע' אומות כו'. ובאמת אין האומות מוכנים לקבל לה"ק ועיין בזוה"ק קצ"ט סוף ע"ב. וזה הי' הרמז בפי האתון דאיתא במד' שהי' כדי להראות למה לא ניתן הדיבור לבהמה שלא היו יכולין לעבוד עמה כו' ע"ש. וזה הענין עצמו הוא בין בנ"י ולהבדיל ביניהם כי אם היו מכירין את מקומם להיות משועבדין לבנ"י אפשר הי' יוכל להיות להם איזה יניקה מלשון הקודש שכולל כל הלשונות. אבל הם אין מוכנים לזה. ולכן כשהי' לבלעם הרשע ענין נבואה רצה לעלות יותר מבנ"י. וזה לא יוכל להיות. וכמו שיש דצח"ם כן במדברים יש דיבור פנימי שהוא לשון הקודש שעליו כתיב ויפח כו' ויהי כו' לנפש חי' לרוח ממללא. וכמו שיש הבדל בין חי למדבר כן בין מדבר לנביאים והוא כללות בנ"י כמ"ש ונבאו בניכם כו':
ובמשנה כל שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו עין טובה נפש שפילה רוח נמוכה כו'. וכבר כתבנו מזה כי הצדיק מעורר חסד אל כל היום. והרשע ידע לכוין שעה שהקב"ה כועס וזועם כו'. והענין הוא עפ"י המד' צדקתך כו' משפטיך תהום רבה. משל הצדיקים בדירתן כו' כי הצדיקים מקיימין העולם שנברא בעשרה מאמרות. פי' עי"ז שמבטלין אליו ית' ומיחלים לחסדו לכן נתגלה להם אור חדש בכל יום. ואיתא אהבה מקלקלת השורה כמ"ש וישכם אברהם בבוקר. פי' ע"י אהבה גדולה שהי' לאאע"ה זכה להמשיך חסד עליון יותר מכפי השורה והיינו לפנים משורת הדין לכן נק' חסיד והחסד מתגלגל בעולם בשבילו כדאיתא במד' חיי שרה. ולכן מבקשים כשם שכבש אברהם כו' יגולו רחמיך על מדתך. וז"ש וישכם כו' השכמה הוא הארה למעלה מהטבע. וכ"ז ע"י שמבטלין הטבע במס"נ עבור השי"ת נגלה להם האור. והרשעים במחשך מעשיהם כי הגשמיות והטבע הוא החושך והרשעים גורמים חשכות בעולם ומאבדין העולם שנברא בעשרה מאמרות. ואיתא עליהם שנאה מקלקלת השורה כענין שכ' מהפכין מדת רחמים למדה"ד וכ' בו ג"כ וישכם כו' שהמשיך דינין לעולם וז"ש כבר קדמך אברהם ובודאי זו המחלוקת היא לעולם ומעשה בלעם שכתוב בתורה אינו במקרה דכתי' זכור נא כו'. דכמו שבכל יום מתעורר חסד ה' ע"י הצדיקים ומתעורר בחירה חדשה בבנ"י כמ"ש במ"א. כן מתעורר תלמידיו של אותו רשע בכל יום כמאמר זועם בכל יום. והקב"ה מצילנו מידם ולכן בקשו חז"ל לקבוע פ' בלעם בק"ש. וכ' לולי ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם כו' ויתכן שקאי על בלעם ברוך כו' שלא נתננו טרף לשיניהם של אותן הרשעים והקדים לנו זכותו של אאע"ה:
תרמ"ז
[עריכה]כסה כו' עין הארץ. כי דור המדבר הי' כל הנהגתם למעלה מן הטבע. וזה הי' טענת הרשע כי צריכים לתקן גם הטבע כענין שאמרו במד' שאמר טוב להיות נעבד משבעים אומות. אכן באמת כי בנ"י נבראו לתקן כל הטבע והיו מוכנים לכנוס לא"י ודור המדבר היו רק הכנה כי אין יכולין לתקן הטבע עד לצאת מתחלה מכל וכל מן הטבע ואח"כ היו נכנסין לא"י ולתקן הטבע כמ"ש בספרים בפרטות לכל מדה שצריכין לתקנה צריכין מקודם להפוך מן הקצה אל הקצה. והנה לבני ישראל יש להם ב' אלו השמות יעקב וישראל. יעקב הוא כמו שהי' עסק אבינו יעקב ע"ה בהיותו נלחם עם עשו ולבן והיא תיקון הטבע. וישראל הוא כשעלה במדריגה המיוחדת אליו. ודבר זה נוהג תמיד בבנ"י וגם בכל יום עם כלביא יקום הוא אפילו בשעת שפלות שצריכין להלחם ולקום הם כלביא. ואח"כ כארי יתנשא הוא בחי' ישראל לי ראש. והנה דור המדבר היא דרך התורה המיוחד רק לבנ"י. וא"י הוא כמ"ש רז"ל למה התחיל בבראשית משום כח מעשיו הגיד כו' נחלת גוים ולולי החטא והיו נכנסין בנ"י לא"י תיכף אחר קבלת התורה הי' יחוד שלם והי' נתקן מיד כל הטבע והשבעים לשון. ואחר שנתאחרו מ' שנה אמר אותו רשע כסה כו' עין הארץ. אכן באמת גם זאת גרם עמלק הרשע ימ"ש והי' התיקון עתה בבחי' מלחמה. ואיתא בלעם בא בכח הפה לכן נהרג בחרב ע"ש (פי') כמ"ש שלולא חטא מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין. ועתה ע"י שבא בלעם ותפש כח הפה נטלו בנ"י מהם כח החרב כמ"ש עת אשר שלט האדם באדם לרע לו וכענין שנאמר עם עקש תתפתל:
תרמ"ח
[עריכה]במדרש מברך רעהו בקול גדול כו' שהי' קולו הולך מסוף העולם כתיב הכא קול גדול וכ' התם קול גדול ולא יסף כו'. הענין הוא דאיתא הראשונות שהיו בקולי קולות שלטה בהם עין. אין לך יפה מן הצניעות. ומ"מ קודם החטא היו מוכנים בנ"י לקבל לוחות הראשונות בקולי קולות היינו שהי' מתוקן כל העולם והיו משועבדים כל האומות תחת בנ"י ולא הי' הסט"א יכול לעכב התפשטות התורה והי' הולך מסוף העולם כו'. אך אחר החטא נאמר אין לך יפה מן הצניעות שצריך להיות התקונים בהסתר. וזה הי' מקטרג אותו רשע באשר בנ"י חטאו ואינם יכולין לתקן ולקבל הקול גדול. אכן באמת כל זה עשו הרשעים. וע"י מלחמת עמלק נתרשלו בנ"י מלהיות מוכן לתקן הכל. ולכן נשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה שם עמלק במהרה בימינו. ואז יתקדש שמו הגדול. ואיתא שברי לוחות מונחים בארון. והיינו כי בודאי המתנה שנתן לנו הקב"ה לא הי' למגן ואם כי אז לא היינו ראוים לקבל ונגנז בארון ונשברו הלוחות בי"ז בתמוז וצריכין לתקן כל אלה השברים וזה היא באמת כמו פיזור וגלות בנ"י בכל הארצות כדי ללקוט אותן השברים וכשיתוקן הכל נוכל לקבל הלוחות הראשונים. ולכן איתא בשם האר"י ז"ל חג לה' מחר שלעתיד יהי' י"ז בתמוז יו"ט כי מצד נתינת הלוחות בודאי. הי' יו"ט גדול. ורק מצד שא"י לקבל נהפך לנו לאבל מחולנו. וכשיתוקן הכל יהפך לנו שבעה עשר בתמוז לששון ושמחה. וכמ"ש צום הרביעי כו' יהי' לששון:
במדרש ג' רגלים רמז לו שביקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים. ולמה דוקא מצוה זו. אך דהג' רגלים שעלו בנ"י לרגל הי' עדות שהמה מיוחדים לירושת הארץ וביהמ"ק כדכ' יראה כל זכורך כו' במקום אשר יבחר. וכ' ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל. וכן אמר אותו רשע כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. לפי פשוטו שראה בנבואה כי כל צור וגבעה בא"י מיוחד לבנ"י. וארץ ישראל אשר הנחיל השי"ת לאבותינו ולנו אינו במקרה רק כשברא העולם והי' יסוד העולם ארץ ישראל וביהמ"ק. כמו כן בנ"י יסוד הנפשות וכל הציור של א"י וביהמ"ק הוא מכוון לציור של בנ"י דאיתא ישראל קנין אחד כו' שמים וארץ כו' ביהמ"ק כו' וכל אלה הקנינים שייכים זה לזה. ולאשר אמר ואגרשנו מן הארץ הראה לו הקב"ה כי הארץ מיוחד להם. וכ' מי מנה עפר יעקב מצות שעושין בעפר. פי' מצות שהם חובת קרקע ונוהגין בארץ כי הם תקונים השייכים לא"י ואין מי שיתקן זאת רק בנ"י. וכ' והי' זרעך כעפר הארץ ומי שאמר והי' העולם הכין עפר הארץ לזרע יעקב. וכמו שנתן מדה ומנין לעפר הארץ כדכ' מי מדד כו' וכל בשליש עפר הארץ כן מי מנה עפר יעקב ולכל גרגורי עפר מארץ ישראל מיוחדים נפשות פרטיות מישראל:
איתא לא קם בישראל נביא כמשה באוה"ע קם מנו בלעם. ביאור הענין כי מרע"ה הי' כולל כל הנביאים הבאים אח"כ כמ"ש אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר כו'. ולעומת זה כאשר הקב"ה בא להראות לאומות כי אין הנבואה טוב להם העמיד להם בלעם שהי' הכולל של כל נביאי אוה"ע. וממילא כשהוא נטרד שוב אין כח לנביא אוה"ע אחריו. ולכן כל נבואותיו הי' לדורות עד ימי המשיח. וגם כל מה שרצה להרע לבנ"י הכל ממה שראה שעת דין להכשל. וזה הענין שכתב רש"י ובמד' בפסוק לא הבינו און אינו מסתכל בעבירות שבידם כו'. ויש לתמוה שהרי אדרבא רק אתכם ידעתי כו' כתיב שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. אך הפי' על מה שעתידין לחטוא כי הבטה הוא מרחוק. וכמ"ש חז"ל שבבנ"י אין נדון מחשבה רעה כמעשה רק באומות. והטעם כי חטא של איש ישראל אינו בעצם רק במקרה ודי לצרה בשעתה וברשעים להיפוך החטאים בעצם והזכיות במקרה. ז"ש לא הביט און. ולא [* הי'] יכול בלעם להרע להם בהסתכלות עין רעה שלו כי היו בנ"י צדיקים אז כנ"ל:
תרמ"ט
[עריכה]במדרש הצור תמים פעלו שלא הניח פתחון פה לאוה"ע כו' העמיד להם נביאים. הענין היא כי הנבואה הוא להוציא הכח אל הפועל בדיבור כי הנביא הוא בכלל פיהן של ישראל. וכמו בפרט כל איש ע"י הפה מוציא הכח הפנימי שהוא עיקר האדם לנפש חי רוח ממללא. כמו כן בכלל הנביא הוא פיהן של בנ"י. לכן תלוי כח הנביא בעבודת כלל בנ"י כדכ' נביא מקרבך כו' יקום לך. ויותר ממה שבנ"י צריכין אל הנביא צריך הנביא להם. והוא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. ולכן הנביאים הם עדות על הכלל. והאומות אינם מוכנים אל הנבואה לכן נתן להם הקב"ה בלעם שהי' כלי להנביאה אך בעבור כי אינם מוכנים לזה לא עלתה הנביאות בידו לטוב. וכמו כן נוכל לומר מה שניטל מאתנו הנבואה. הגם כי בעונותינו הוא. אבל הוא ג"כ עדות על בנ"י שלא יאמרו אוה"ע ע"י שקרבנו והעמיד לנו נביאים נמשכנו אחריו. לכן נלקח מאתנו הנבואה ואעפ"כ בנ"י מתחזקים באמונתו ית' ועוסקין במצותיו להודיע כי הפנימיות נמצא בבנ"י הגם שאין לנו נביאים להוציא הפעולה מן הכח אל הפועל כמ"ש אותותינו לא ראינו אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה. כי הדעת גנוז בפומא כמ"ש בזוה"ק. וכמו שבפרט כן הוא ע"י הפה בתורה ותפלה זוכין לדעת. כמו כן כשהיו הנביאים הי' מתגלה הדעת בכלל בנ"י. לכן ג"כ ביום ש"ק כתיב לדעת כי אני ה'. כי כמו שהנביא הוא פיהן של ישראל כמו כן יש בזמן השבת קודש שנק' סהדותא ונפתח בו הפה ומתגלה הדעת:
בפסוק מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל. הם בחי' ימי המעשה והשבת. יעקב הוא בימי המעשה שצריכין להלחם בעקבה ומרמה. ושבת יום המנוחה. ואמת כי אהליך הוא בעוה"ז ונדבק בשורש. משכנותיך הוא עוה"ב. כענין שאמרו במשנה תלמידיו של אברהם אע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב שהוא כנ"ל שכל מה שעושין בעוה"ז נדבק בשורש העליון. אך בשבת שהוא מעין עוה"ב הם נפרשין לגמרי מן האומות דכ' ביני ובין בנ"י אות הוא כו' כי ששת ימים כו' וינפש. פי' כמ"ש ופניתי אליכם פונה אני מכל עסקי כו' וזה בעוה"ב. ובש"ק מעין עוה"ב כביכול הקב"ה פונה מכל עשיות ששת ימים אל בנ"י. ולכן יש לנו ג"כ לשבות ביום ש"ק ולהניח הכל לפנות רק לעבודת השי"ת בלבד וזהו המנוחה:
תר"נ
[עריכה]בפסוק הנה כסה את עין הארץ. דאיתא בזוה"ק בלק הי' כוחו בעשי' ובלעם בדיבור. דכמו שיש בקדושה בחי' מחשבה דיבור ומעשה. כמו כן בסט"א זה לעומת זה שהיו רשעים גדולים באלה הג' כחות. וגם מ"ש רז"ל מי שיש בו ג' דברים הללו עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה מתלמידיו של אאע"ה. הוא ג"כ בחי' הנ"ל. כי עין טובה הוא בחי' מחשבה ורוח ממללא ונפש בעשי'. והם בחינות נפש רוח נשמה. וכמו שהי' אאע"ה שורש כל הג' אבות. כמו כן להבדיל בלעם הרשע שורש הג' קליפות הנ"ל. וסיחון מלך חשבון שמעתי מפי מו"ז ז"ל שהוא עומד לבלבל מחשבות הקדושים ז"ש אשר יושב בחשבון ע"ש. וז"ש כסה כו' עין הארץ. לכן עמדו בלק ובלעם ימ"ש שלא יתקנו בנ"י בחי' הדיבור ומעשה ג"כ. ובנ"י נבראו לתקן אלה הג'. מעשה דיבור ומחשבה. ואז מתקרב האדם אל השורש ויכולה הנשמה להתגלות באדם בתיקון אלה הג'. ולכן תלמידיו של אאע"ה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. פי' שיכולין לקבל השפע בעוה"ז להיות דבוק בשורש. ובשבת מתקיים זאת בישראל שהוא מעין עוה"ב. וזהו רמז הג' סעודות אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. כי הם מול הג' תקונים נפש רוח נשמה. מעשה דיבור ומחשבה כנ"ל. ובימי המעשה העבודה לברר אלה הג' והשבת הוא להודיע מה בין תלמידיו של אאע"ה כנ"ל:
במדרש הצור תמים פעלו כו' שלא יהי' להם פתחון פה כו'. עוד שם טוב פת חריבה ושלוה בה כו'. הענין הוא שהקב"ה רצה להראות כי בנ"י הם מיוחדים להנבואה. כי הנביא הוא להוציא מכח אל הפועל כל עבודת הציבור להעלות מעשיהם עד השורש לעשות פירות. והוא מלשון ניב שפתים וכמ"ש נביא מקרבך כו'. וכמו שבאדם בפרט שלימות הדיבור תלוי בתיקון כל המעשים כך יוכל להוציא מפיו דברי אלקים חיים כל אחד לפי מה שהוא. כן בכלל הנביא הוא הבל פיהן של כלל ישראל. ובאמת חסר לנו כח הנבואה בגלות כי בנ"י צריכין אל הנביאים וע"ז מתאוננים אותותינו לא ראינו אין עוד נביא כו'. אבל לאוה"ע אדרבא אינם ראוים אל השלימות וכשהי' להם נביא היו מעשיהם פגומים הרבה יותר. והיו רוצין לעקור את הכל. וכשאין מעשיהם מתעלין כ"כ נוח להם ונוח לעולם כמ"ש במד' נוח להם להיות סומין ע"ש. ובנ"י הם בעצם שייכים אל השלימות. והרמז פת חריבה הוא בגלות שאין לנו נביאים וביהמ"ק. ואעפ"י כן האמונה מאירה בישראל וצדיק באמונתו יחי' ויש להם דביקות בשורש אפלו כשנחסר להם הנבואה השייכה להם. והאומות להיפוך. אפילו שהי' להם הנבואה שהיא יתירה למעלה מהשייך להם לא היו באין אל השלימות ואדרבא הוסיפו להרע. וזהו טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב:
תרנ"א
[עריכה]לא תאור את העם כי ברוך הוא. ובלעם דכתיב בי' אשר תברך מבורך לא הי' רואה שבנ"י ברוכים הם כי ברכת בנ"י היא למעלה מכל הברכות. וכל אומה שמקבלת ברכה בעוה"ז על פי המזל. בזה הי' לו ידיעה. אבל בנ"י הם שורש הברכה. והוא כמ"ש בשבת ויברך כו' את יום השביעי ובזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מזוני מה ברכתא אשתכח אלא כל ברכאין בשביעאה תליין. כמו כך ברכת בנ"י שאין ניכר כלל בעוה"ז. אדרבא הם שפלים מכל האומות. אבל הם דבקין בעצם הברכה. וז"ש כי ברוך הוא כמ"ש והי' ברכה שהברכה היא בעצמותם ובזה לא הי' לו מגע כלל לאותו רשע. והשי"ת נותן ברכה לבנ"י ממקום הגנוז וע"ז כתיב אשר צפנת ליראיך ולכן כ' יברכך ה' וישמרך שנותן לנו הברכה להיות משומר מן עין רע של הרשעים. ובאמת יש בבנ"י ב' הדרכים סתום וגלי'. ובכאן בתחילת כניסתם לא"י התחיל התפשט בהתגלות לכן כ' וירא בלק כמ"ש ע"ז במד' נוח לרשעים שיהיו סומין. וכשרצו להרע לבנ"י הסתירם הקב"ה בבחי' סתום. וב' המדריגות נזכרו בפסוק צפנת כו' פעלת כו' נגד בני אדם. וז"ש והוא יושב ממולי. הוא לשון נסתר אעפ"כ הוא ממולי קרובין להכריתני. כי על זה נבראו בנ"י להיות בחי' סתום וגליא כנ"ל:
איתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה וג' דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע מה בין תלמידיו כו' אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב כו'. כי הנה בנ"י זכו לכנוס לארץ ישראל בזכותו של אברהם אע"ה דכתיב וכרות עמו הברית. ומסתמא זכה לזה ע"י ג' דברים הנ"ל ומצאת את לבבו נאמן לפניך כולל אלו הג'. והשכר הי' לזכות לנחלת ארץ ישראל שהיא הנאמר עלי' להנחיל אוהבי יש כו' שא"י דבוק בשורש שלמעלה. ולכן כתיב וכרות כו' לתת. ב"פ לתת שהוא להיות אוכלין בעוה"ז בדביקות נוחלין לעוה"ב. וג' מדות הנ"ל הם כוללין כל האדם. והוא היפוך קנאה תאוה כבוד. והוא תיקון הנפש רוח נשמה. והג' רגלים שעלו בנ"י שעליו דרשו רז"ל בת נדיב בתו של אברהם אע"ה שנק' נדיב. הוא זכות ג' מדות הנ"ל. כי פסח בחי' נפש שפלה לחם עוני. וזה עיקר החירות בנפש שלא יהי' מקושר לתאוות בהמיות. והוא בחי' יציאת מצרים. שבועות מתן תורה רוח נמוכה שהתורה כמו מים היורדין למקום נמוך והוא מתן תורתנו בחי' רוח. וסוכות הוא בחי' עין טובה היפוך מן הקנאה ולכן מקריבין ע' פרים ושמחים בברכה היורדת לכל האומות וע"ז כתיב נתתה שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו. והוא ענין שמח בחלקו והוא בחי' הנשמה. והטעם כי מי שאינו רוצה לקבל שום דבר רק השייך לו בשורש נשמתו ממילא אין לו קנאה על שום אדם ולכן היא זמן שמחתנו. כדכת' ליועצי שלום שמחה. ולכן נמסר לנו כפרות הע' אומות ע"י שיש לנו עין טובה ולזה ירש אברהם אע"ה הארץ שהוא כלל קבלת השפע על כל המקומות הואיל ומצאת את לבבו נאמן כו'. וזה שרמזו בפסוק ג' רגלים שרצה לעקור אומה החוגגת ג' רגלים כו' מפני שזה הוא כח ג' דברים הנ"ל. והרשע הוא היפוך מזה שמנתק הנר"נ מן השורש. ובנשמה יש לו עין רעה. וכמו כן רוח גבוהה נפש רחבה. קנאה תאוה כבוד לכן שכרו שלא יחצו ימיהם פי' כי החלק שלמטה היא מחצה והצדיק זוכה בב' החלקים אוכלין ונוחלין. והרשעים אפילו חצי שלמטה לא יתקיים בידן כמ"ש ובטן רשעים תחסר כנ"ל:
תרנ"ב
[עריכה]במדרש הצור תמים פעלו לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומות לומר שאתה ריחקתנו כו'. דהנה קודם בחירת בנ"י היו גם נביאי אוה"ע. ואח"כ זכו בנ"י כמ"ש ונפלינו אני ועמך כו' וניטל הנבואה מן האומות. והרשעים הרגישו זאת כי בנ"י יקחו הכל. ובאמת כן הי' כוונת הבורא ית' להיות מקודם הכל מעורבב ואח"כ בנ"י בכח התורה יבדלו ויבחרו הטוב מן הרע. וכמ"ש ואבדיל אתכם בורר וחוזר ובורר. וזה שהשיב בלעם כי מראש צורים אראנו כו'. כי כל העולם נברא בעבור בנ"י שנקראו ראשית והכל שייך רק להם. וכל מה שנמצא ניצוצי קדושה באומות הוא קודם התיקון והבירור. וכ' והרשעים כים נגרש כו' השקט לא יוכל כו'. ובאמת גם מבלק יצא אח"כ רות ומלך המשיח והרגיש בנפשו כי יש בו איזה שייכות להקדושה ולא יכול להוציאו מכח אל הפועל. ובנ"י הם כלים להוציא כל נ"ק כמ"ש והייתם לי סגולה מכל העמים. וזה הענין הוא בעולם שנה נפש. ואיתא בגמ' קודם שנכנסו בנ"י לארץ ישראל נאמרה שירה בנס שבחוץ לארץ וכשנכנסו בנ"י לארץ נפסלו כל המקומות לומר שירה. והיינו כי הוציאו כל הנ"ק מכל המקומות להיות בא"י וכמו כן בזמנים שקידשו בנ"י המועדות כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים והבדילו בין קודש לחול. וכמו כן בנפשות ונפלינו אני ועמך. וכל אלה הבדלות הם בכח התורה כדאיתא אם אין דעת הבדלה מנין. וכשנכנסו בנ"י לארץ ישראל נגמר הבירור זה במקום ולכן לא הניחו הרשעים שיכנסו לארץ ישראל. וכמו כן קדושת הזמן כמ"ש במדרש שרמז לו שביקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים פי' שע"י הבירור יוציאו מכח אל הפועל הקדושה שבזמן שנתגלה בשלש רגלים. כי כל זמן שיש תערובות אין הקדושה יכולה להתגלות. וז"ש הצור תמים פעלו לא כמו שאומרים האומות שבנ"י גזלו אשר להם רק הכל הי' עפ"י התורה ורצונו ית'. וכאשר ביאר מו"ז ז"ל בפ' בראשית במד' כח מעשיו הגיד לעמו שלא יאמרו לסטים אתם כו' לכן הראה הקב"ה שכן הי' סדר הבריאה מקודם תוהו ובוהו ואח"כ הבדיל בין אור לחושך כו' ע"ש. והם דברינו הנ"ל מראש צורים אראנו רק שמקודם הי' בחי' תוהו וכדאיתא במד' כ"ז שהי' תוהו ובוהו לא נראה מלאכת שמים ע"ש. ובנ"י ביררו והבדילו בין אור לחושך. ומסיים הפסוק הן עם לבדד כו' כי לבסוף יוציאו בנ"י כל הנצוצי קדושה ולבדד ישכון. רק לעת עתה נמצא עוד ניצוצי קדושה באומות ולעתיד בגוים לא יתחשב. רק הקב"ה חפץ לזכות בנ"י שיוציאו מכח אל הפועל אותן הנצוצי קדושה שנמצא בהם. ונמצא שאין זה גזילה ביד ישראל רק החזרת הדברים לראשיתן:
בפסוק לא נחש ביעקב כו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ואיתא בגמ' נדרים כל מי שאינו מנחש מכניסין אותו במחיצה שאפילו מה"ש אינם יכולין לכנוס שם. והוא מדה במדה ע"י שאינו רוצה לחקור בשכלו ומאמין בהנהגת הבורא ית' לכן מגלין לו הכל מהשמים וע"ש בר"ן. דאיתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה עין טובה רוח נמוכה נפש שפילה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. וג' אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע לא יחצו ימיהם כו'. ומה זה הלימוד של אותו הרשע. אך הקב"ה ברא העולם בהנהגת הטבע. ויש הנהגה פנימיות. ולזה ניתן הברירה. כי מי שמבטל עצמו אל הנהגת ית' זוכה לחסות בצלו. וכתיב מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב. וזה הדרך של נחש וקוסם הוא למלאות תאוות הרשע וגבהות רוח שלו וכדאיתא כשפים שמכחישין כח פמליא של מעלה. פי' דלכל הדברים יש שורש בעולמות העליונים בקדושה. ולזה זוכין תמימי דרך כדכ' יודע ה' ימי תמימים דורש במד' כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים שמעלין הכל אל השורש ואז נקרא תמים כי חלק שלמטה הוא רק מחצה. וכ' ימים יוצרו ולא אחד בהם שיש לכל הימים שורש באחדות. ולכן כתיב באברהם בא בימים. וזה אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב כמ"ש ונחלתם לעולם תהי'. זה מעליו איש טוב. והלימוד של אאע"ה לבטל עצמו אל השורש להיות רוח נמוכה ונפש שפילה להמשך אחר רצונו ית' כמ"ש תמים תהי' עם ה' לכן שמח בחלקו ויש לו עין טובה. והרשעים היפוך זה כל השביעה שלו למלאות תאות לבו ומבקש תחבולות לצאת מגזירת עליון בכח מכשפות וקוסמים שהוא היפוך התמימות כמ"ש תמים תהי' כו' כי הגוים האלה כו' אל מעוננים כו' קוסמים ישמעו. א"כ הוא היפוך התמימות. לכן לא יחצו ימיהם אפילו החצי שלמטה בעוה"ז ניטל מהם. אבל בנ"י לא נחש ביעקב כו' לכן מתגלה להם מה פעל אל בהתגלות הנהגה פנימיות. וז"ש מה טובו אהליך לשון עראי בעוה"ז. משכנותיך ישראל הוא חלק עוה"ב ע"י שמבטלין כל עניני עוה"ז והוא טפל להם זוכין לב' עולמות. כמ"ש תורתן קבע מלאכתן עראי זה וזה נתקיימו בידן כנ"ל:
בשם מו"ז ז"ל בענין שרצו חכמים לקבוע פ' בלק בק"ש דכתיב בי' הן עם כלביא יקים כו'. שזה עיקר שבחן של ישראל כמ"ש במד' טוב פת חריבה כו' מבית מלא זבחי ריב. ופי' החילוק שבין חסידי אוה"ע שכל כוונתם לעבוד הבורא לפי שעה לגרמייהו. אבל איש ישראל אין לו בעולמו רק עבודת הבורא ית' ולכן מיד בקומו חוזר לעבודתו. וזה הזריזות הוא סימן שכל תהלוכתו בשכבו ובקומו ולכתו רק לעשות שליחות אביו שבשמים כו' עכ"ד ז"ל. ולכן בנ"י מקבלין בכל יום חיות חדש. וז"ש כלביא יקום עי"ז כארי יתנשא ולכן לא ישכב עד יאכל טרף כי כפי הקימה בבוקר כן נמשך כל היום. וגם זה הרמז אמת כפי התחלת בני ישראל בראשיתן שקבלו התורה במס"נ ממילא טוב אחרית דבר מראשיתו ולא ישכב עד יאכל טרף באחרית הימים. ואיש ישראל שמח תמיד בקבלת מלכותו ית' בין באור בין בחושך. וזה עצמו רמז טוב פת חריבה אפילו אנחנו השרוין בגלות. אעפ"כ ושלוה בה לשמוח במה שזכינו להיות עבדי ה'. וזה לא נמצא באומות וכל צדקתם לטובתן ולא לשם שמים כמ"ש במ"א כי עכו"ם אדעתי' דנפשי' עביד. ובנ"י הם כלים להיות עובדי השי"ת לשמו כמ"ש עם זו יצרתי לי לשמי:
עוד נראה בענין שבקשו לקבוע פ' בלק בק"ש. דכ' זכר כו' מה יעץ בלק כו'. והענין הוא שהראה הקב"ה ע"י בלעם שבנ"י הם למעלה מן הטבע והזמן. וז"ש לא נחש כו' קסם כו' כעת יאמר כו'. פי' כל הקסמים והנחשים בכח הזמן והמזלות שברקיע. אבל בנ"י יש להם דרך מיוחד. וגדול כחם בפ"ע כמו כח הכ"ח עתים שהזמן והטבע מתנהג בהם. ז"ש כעת יאמר כו' שהם כמו העת בעצמו כנ"ל. וזה צריך כל איש ישראל לידע. ולכן אתם עדי לפי שאתם למעלה מן הטבע יכולין להעיד על כל הטבע שהוא מאתו ית"ש. לכן כתיב מקודם ענה בי כו' זכר נא שבכח זה בנ"י מעידין עליו ית"ש בק"ש בכל יום והוא בכח יציאת מצרים:
תרנ"ד - תרנ"ה
[עריכה]וירא בלק במד' נוחל רשעים שיהיו סומין שעיניהם מביאי' רעות כו'. כי הנה איתא בזוהר כי כחו של בלק הי' בעובדא ובלעם בפומא. ונראה שהיו מכוונים זה לעומת זה מול משה רבינו ע"ה ואהרן. כי בחי' משה בפה ואהרן בעובדא. ולפי שנסתלק אהרן ראה בלק שהי' לו כח להלחם עם ישראל. אבל הקב"ה סיכל עצתו במה ששם ללבו לשלוח אל בלעם שהי' כחו בפה. ובפה עדיין הי' כחו של משה רבינו ע"ה בשלימות וז"ש זכר נא מה יעץ בלק כו' שהי' הכל עצה מן השמים לטובת בנ"י:
בענין נביאי אוה"ע כתב בעל עקידה כי הוא שם לווי כמו מלך בחיות ארי. שור מלך בבהמות. כמו כן לאוה"ע נקרא בלעם נביא ואין זה נבואה בעצם ע"ש. ודבריו נכונים כדכ' אדם אתם אתם קרוין אדם. וכ"כ בלק בן צפור בלעם בן בעור שם בהמה המה להם. ובאמת לכל יש שורש למעלה כענין שפרשנו הפסוק אלה ברכב ואלה בסוסים שרומז על כמה מרכבות ואנחנו בשם ה' אלקינו נזכיר. וכתי' כמראה אדם עליו מלמעלה. ולזה הציור לא זכו רק בנ"י. והוא בכח ברית מילה. לכן כתב רש"י ז"ל כשהי' השכינה נגלה הי' נופל לפי שהי' ערל. וקומה זקופה הוא מג' שדומה האדם למלאכי השרת. ובנ"י בכח המילה הם נזקפין כדכתי' מי יעלה לנו כו' ר"ת מילה. והנה כ' אדם ובהמה תושיע פירשו חז"ל ערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כבהמה. כן נביאי בנ"י כדמצינו מרע"ה שלא קם כמוהו [רמז לשון קם שיש הרבה מדריגות בקומה זקופה הנ"ל]. וכתיב בי' עניו מאוד כו'. ולהיפוך בבלעם בן בעור שהוא בחי' בהמה וחשב עצמו כאדם שאמר יודע דעת עליון. וזה עדות וסימן שאין הנבואה שייך להם כדאיתא סימן דלא ידע כלום שבוחי. ובאמת האדם יש בו בחי' בהמה ג"כ. והצדיקים מעלין גם חלק הבהמיות כדכ' רוח בני האדם העולה כו' והרשעים משפילין גם חלק הרוחניי שבהם במעשה בהמה כדאיתא במשנה חלק בלעם רוח גבוהה ותלמידי אברהם אע"ה רוח נמוכה:
בלשון הפסוק העם היוצא ממצרים כי בלעם הי' מיועצי פרעה לשעבד עם בנ"י ורצה גם עתה בנחשיו להחזיר אותם למצרים. לכן אמר היוצא כי עדיין לא נגמר יציאתם. וכן מצאתי בזוהר דבעא לאתבא לון למצרים ע"ש. ולכן מזכיר בכל הברכות אל מוציאם ממצרים כי ראה שאינו יכול כלום ליגע בחירות שהוציאנו הקב"ה ממצרים. ולכן אמרו שביקשו לקבוע פ' בלק בק"ש. וכ"כ עמי זכר נא כו' כמו שמצוה לזכור יציאת מצרים בכל יום כן יש לזכור בחסד ה' שעשה עמנו להפר עצת בלעם הרשע:
איתא שרמזו לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים בשנה. והענין הוא כי קידוש הזמנים שנמסר לבנ"י הוא עדות כי בנ"י למעלה מן הזמן. וכל ניחוש של אותו רשע הוא במזל האדם שאם רואה עליו איזה חטא מה שעתיד לחטוא או שחטא יכול לחול עליו קללה כענין שאמרו גבי חרטומי פרעה שאין השד שולט בפחות מכשעורה. דהאי לא מכניף לי' ע"ש. שכל הכח שלהם לקרב הדברים ממקום למקום. וכן הוא בזמן שיכולין לקרב הזמן לזמן. אבל בנ"י שהם למעלה מן הזמן אין הקללה שולט בהם:
עוד רמז בג' רגלים שבהם יורד ן הברכות על כל השנה והם ג' ברכות שבברכת כהנים בחי' ג' אבות. יברכך בחי' אברהם לכן כתיב וישמרך שצריך שמירה מפסולת דישמעאל. יאר בחי' יצחק וצריך חנינה כי הוא מדה"ד. וי"ל נמי להיפוך יברכך בחי' יצחק ויאר בחי' אברהם. אכן ישא הוא בחי' יעקב והוא עצם הברכה. וכיון שנמסרו הרגלים לבנ"י הברכות בידם. ויתכן ג"כ לומר כי אהרן הוא שורש הברכות כדאיתא וישא אהרן את ידיו כו' מכאן זכה לברכת כהנים וכיון שנסתלק אהרן נולד ערעור על הברכות ורצה אותו הרשע לקללם והוצרך להיות אז התהפכות הקללה לברכה:
בפסוק וישם ה' דבר בפי כו'. שימה הוא לשון סידור כמו ושמו כו' איש על עבודתו. כי אותו הרשע הכין בפיו קללות. והקב"ה הפך אותם לברכות כמ"ש ויהפוך. ואותן אותיות עצמן נתחלפו ונסדרו להיות ברכות. ויתכן לומר כי כל זה הי' הכנת הרפואה קודם המכה מאת הקב"ה לפי שגלוי לפניו שעתידין לחטוא בשיטים וגם אותו רשע ראה עליהם זה החטא ורצה להזכיר עונם לקללם. וכיון שנתהפך הקללה לברכה והטעם כי אהבך ה' אלקיך פי' כי אותו הרשע סבר כי אהבתו ית' את בנ"י מכח המצות ומעש"ט לכן הזכיר החטא להתפש. אבל באמת אהבת הקב"ה לבנ"י אהבה שאינה תלוי' בדבר רק בעצם ואדרבה מטעם האהבה נתן לנו תורה ומצות. וז"ש וירא כו' כי טוב בעיני ה' לברך וממילא אפילו שהוזכר העון שלעתיד נתגבר האהבה וממילא היחלש כח החטא ולכן גם כשחטאו אח"כ כבר נתגבר האהבה מקודם וז"ש מן השיטים כו' למען דעת צדקות ה' כנ"ל:
מ"ש רש"י שאמר בלעם א"כ אברכם והשיב לו כי ברוך הוא ואינם צריכים לברכתך אומרים לצרעה לא מדובשך וכי רצה אותו רשע לברך בנ"י. ותו מה א"כ אברכם. אכן יראה כי הבין אותו רשע כי אם לא ישלוט בהם הקללה יתהפך לברכה. וז"ש א"כ שאין לקללם ממילא יתברכו. והשיב לו כי ברוך הוא שהם דבקים בעצם הברכה וא"צ לברכה שבא ע"י היפוך הקללה כי באמת נשאר חסרון ע"י ברכת בלעם. וגם ענין לא מדובשך הגם כי נוטלין דבש מדבורים אבל לא כשרוצין בעצמם לעקוץ האדם. כמו כן אותו הרשע הברכה הי' צריך לצאת ממנו שלא ברצונו רק לעקם פיו. אבל מ"ש א"כ אברכם השיבו לו לא מדובשך:
בפסוק לא הביט און ביעקב כו' ה' אלקיו עמו. פי' כי אין החטא עושה רושם בישראל לסלק מאתם אלקותו ית"ש כי החטא שלהם במקרה ולא בעצם כי מאמר אנכי ה' אלהיך קיים לעד ההוא אמר כו' ולא יקימנה וזה הטעם שאינו מתבונן בעונות שלהם שהם רק במקרה גם ותרועת מלך בו שמעניש אותם מיד בעוה"ז ואין מניח למלאות הסאה עד שיסתלק ח"ו אלקותו מהם כמ"ש בזוה"ק בפסוק ואותך לא אעשה כלה ע"ש:
איתא בגמ' ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו לא ידע כו' אלא שהי' יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס וקשה אכתי השתא דעת בהמתו לא ידע איך הי' יודע לכוין השעה. אך הרמז כמו שיש בזמן רגע מיוחד שכועס בה כן יש בנפשות נפש מיוחד לכעס והוא בחי' דעת רע שהי' לבלעם מבחי' עץ הדעת טוב ורע. ולכן הי' מכוון לעומת משה שהי' יודע טוב ועליו נאמר גמלתהו טוב ולא רע. ובלעם רק רע כל היום וכתיב רגע באפו חיים ברצונו הם בחי' עה"ד ועה"ח. וראה אותו הרשע עתה כי בנ"י דבקים בעץ החיים למעלה מעץ הדעת ולא יכול לשלוט בהם. ובמעשה זו נתברר הדעת כמ"ש למען דעת צדקות ה' ובמשה כתיב צדקת ה' עשה:
תרנ"ו
[עריכה]אמרו חז"ל בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש משום דכ' הן עם כלביא יקום כו'. פי' אמו"ז ז"ל כי עיקר שבחן של בנ"י שהם מיוחדים רק לעבודת הבורא ית' לכן בקומו מיד חוטף המצוה וקורא ק"ש ורצו חז"ל לקבוע זאת בישראל שיהי' עיקר תהליכתם בעולם רק לעבודת הבורא שעל זה נבראו כמ"ש עם זו יצרתי כו'. ובאמת זה ענין אמרם זריזין מקדימין למצות והוא מצפרא ונלמד מאברהם אע"ה והכל ענין אחד. כי אברהם אע"ה הי' הראשון שמסר נפשו לשמו ית' ובאמת במסירת נפש זוכין אל זה הזריזות להיות כל רצונו תמיד רק לעשות רצון הבורא ואין לו דבר אחר בעולם זה מקרי מסירת נפש כי נפש הוא רצון וע"י מס"נ בפועל זוכין לזה הרצון. וזה נשאר בבנ"י מכח האבות וע"ז אמרו מי שיש בו ג' דברים הללו עין טובה רוח נמוכה נפש שפלה מתלמידיו של אברהם. פי' שע"י ג' מדות הללו יכולין לבוא למסירת הנפש שהוא עיקר שהנח אאע"ה ירושה לבנ"י כמ"ש אשר יצוה כו' ביתו אחריו. והוא בחי' ואהבת בכל לבבך נפשך מאודך. ובאמת יש הרבה מדריגות בג' דברים אלו. ומי שמתחיל בג' מדות אלו זוכה להיות מתלמידיו ובא לבחי' מס"נ ולאהוב ה' בכל לבבך נפשך מאודך. ואז נשרשים בו הג' מדות באמת בשלימות. ולכן מי שיש בו ג' מדות הנ"ל עדות שהוא מתלמידיו. והנה אותו רשע בלעם הניח לימוד האיך למצוא בעולם תאוה וכבוד כדאיתא כל מה דעבדין לגרמייהו עבדין. וכל היראה והכנעות שמכניעין עצמן תלמידי בלעם כמ"ש אם יתן לי בלק מלא ביתו כו' הכל הי' כדי למלאות תאותם כמ"ש בחי' מור"ז ז"ל פ' תולדות. אכן תלמידי אברהם אע"ה להיות עובד ה' שלא ע"מ לקבל פרס רק לשמו ית' בלבד. ומס"נ הוא עדות ע"ז שהיא שלא ע"מ לקבל פרס כי מי שמוסר נפשו ומאודו לשמים היא אהבה שאינה תלי' בדבר ולכן אינה בטילה לעולם. ולכן תלמידי אברהם אבינו עושין תורתן קבע בעולם. ולכן אוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב. והנה כמו שבנ"י עובדין שלא ע"מ לקבל פרס והוא אהבה שאינה תלוי' בדבר כמו כן אהבת השי"ת אל בנ"י אינה תלוי' בדבר כי מדתו של הקב"ה מדה במדה. וז"ש אהבתי אתכם אמר ה' ואמרתם במה כו' הלא אח עשו ליעקב כו' ואוהב את יעקב כו'. וקשה מה רבותא וכי ח"ו יאהב לרשע ולא לצדיק. אך הפי' כנ"ל שאוהב את יעקב בעצם לא מטעם עשיות הטוב הגם כי האהבה בא ע"י המעשה הטוב אך כנ"ל כיון שאוהבים ה' בעצם ואינה תלוי' בדבר שכל מבוקשו בעולם רק לעשות רצונו ית"ש כמ"ש ושמרו דרך ה' כו' שכך השריש א"א בזרעו להיות האדם שומר ומצפה כל היום לעשות רצונו ית"ש שע"ז נברא. ממילא גם אהבת ה' עליהם אינה תלוי' בדבר ואינה בטילה עולמות. לכן אפילו כשחטאנו לפניו לא הוסר האהבה. זה שראה אותו רשע לא הביט און כו' ותרועת מלך בו שהוא ית' רוצה בבנ"י כמ"ש ורצה בנו ורצון הוא בלי טעם ואינה תלוי' בדבר לכן אפילו כשרצה בלעם להזכיר עון לא פעל כלום כי תרועת מלך בו הוא גזירת המלך כנ"ל:
בפסוק מה טובו אהליך כו'. הקדושה נמשכת אחר בנ"י בכל מקום שהם כמ"ש בכל המקום אשר אזכיר את שמי כו'. והנה א"י וביהמ"ק מיוחד בקביעות לבנ"י. וזה משכנותיך ישראל. אבל אפילו בכ"מ שבנ"י שרוין אפילו בדרך עראי שם נגלה להם הקדושה. כנחלים נטיו כי מעין התורה נמשך בכל מקומות מושבותיהם וזה בחי' יעקב שהלך לחו"ל. וכמו כן במדבר שעדיין לא נכנסו לא"י. ואותו רשע בקש לקלל מצד עולם שנה נפש. ועתה וישת אל המדבר מצד המקום כידוע דהמדבר מקום נחש שרף. ואעפ"כ ראה שהקדושה נמצא להם כמ"ש וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלקים. פי' שראה כל זה כי השכינה שורה עליהם פתח ואמר מה טובו אהליך כנ"ל. וכמ"ש מה רב טובך אשר צפנת כו' נגד בני אדם. פי' אפילו בכל מקום כשבנ"י מתכנסין נגלה להם אור התורה דאין טוב אלא תורה וכמ"ש כל בי' עשרה מישראל שכינתא שריא:
תרנ"ח
[עריכה]בפסוק לא הביט און כו'. פירשו חז"ל שאין מביט בעבירות שלהם וקשה אדרבא הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. אבל הענין הוא כי בכלל יעקב וישראל לא הביט און כי אין החטא נוגע לבחי' יעקב וישראל כמו שביקש יעקב אע"ה בקהלם אל תחד כבודי. וזה הכח של יעקב וישראל שיש בכללות בנ"י לא נפגם לעולם אכן החוטא נסתלק ממנו מקודם הארת הקדושה שיש בו מכלל יעקב וישראל. ואמת גם זה הפי' כי האון והעמל לא הביטו ביעקב וישראל ומה"ט הקב"ה לא הביט ביעקב וישראל עמל ואון והכל אחד הוא. ולכן אותו הרשע לא [*הי'] יכול לקללם כי כל כחו הי' כשמצא איזה תקלה שעתיד להיות הי' בו כח לחול הקללה בכח מה שהי' רואה וכן ראה בראש הפסגה שעתידין להכשל כו' אבל בנ"י אפילו מחשבה של חטא אין נחשב להם כמעשה. והטעם שאין החטא שלהם בעצם ואדרבא כשנכשלין בחטא מסתלק מקודם חלק הנשמה שבהם. ונמצא בעוד כח הנשמה בהם אין בהם רושם חטא ולכן לא הי' שולט הקללה בהם כמ"ש ה' אלקיו עמו כו':
תרנ"ט
[עריכה]איתא בגמ' בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש רק משום טורח ציבור. וגם בפסוק כ' זכור נא מה יעץ בלק כו' שמצוה לזכור מעשה זו. והענין הוא דכתיב מקודם עמי כו' ומה הלאתיך ענה בי דרשו חז"ל אסהיד בי כי בנ"י נבראו להעיד על הבורא כדכ' עם זו יצרתי כו'. והרשעים כל מגמתם לבטל זאת העדות. ואיתא במד' כי אמר אותו רשע ראוי לך להיות נעבד מע' אומות אבל באמת הלכה עדים שנמצא בהם פסול עדותן בטילה לכן ייחד הקב"ה עדיו כמ"ש אתם עדי דייקא. והבדיל אותנו מן הפסולים. וכן בכל עדות בעולם שנה נפש יש הבדלה בהמ"ק משכן העדות. וכ' לא לכם ולנו לבנות ואסור להשתתף מנדבתם. ובשנה שבת ומועדות ביני ובין בני ישראל אות היא. ומכש"כ בנפש עדות דק"ש מיוחד רק לבנ"י. ולכן מקדימין הבוחר בעמו ישראל קודם העדות. וז"ש מקודם ענה בי ואח"כ זכר כו' מה יעץ כו' הוא בירור העדות וז"ש למען דעת צדקות ה'. כי עדות היא בכח הדעת כמ"ש אתה הראת לדעת. ובחי' דעת צריך בירור מתערובות טו"ר. לכן קא"פ פוסל כל העדות ועדים צריכין דרישה וחקירה. הכל מפני כי העדות צריך להיות מבורר משפת שקר. וצריך איש ישראל לידע ולזכור זאת בכל יום כי הוא נברא ונברר מכל גוי לברר זה העדות. וכתיב שמע עמי ואעידה בך כי באמת מי יכול להעיד על הבורא ית"ש רק כמ"ש חז"ל הוא העד הוא הדיין וכביכול הקב"ה בעצמו הוא העד כמ"ש עד ה' בכם. וזה רמז הע' והד' רברבי דק"ש רק שבנ"י הם כלים כשנעשין אחד חל עליהם שמו ית' כמ"ש אנכי ה' אלקיך. וז"ש אתם עדי נאום ה'. וזהו עדות דשמע ישראל בכל יום. ענה בי. עד ה' בכם. הוא ענין את ה' האמרת כו' וה' האמירך:
ובפסוק לא איש אל ויכזב. דכתיב ה' אלקים אמת ואין אלקותו ית"ש חל רק על איש אמת וכ' תתן אמת ליעקב לכן קרא הקב"ה ליעקב אל. ואפילו כל ישראל שיתף בהם הקב"ה שם אל. רק יעקב הי' מתוקן לגמרי. איש תם. שלים. וקראו אל. וכל איש ישראל יש בו נקודה של אמת כמ"ש כולה זרע אמת בכח התורה שניתן לנו תורת אמת. ונק' ישראל שיר אל לומר כי הכח שבפיהם של ישראל חל עליהם שם אל. וע"ז כתיב שפת אמת תכון. וז"ש בלעם כיון שבחר הקב"ה בבנ"י הוא בחירה עולמית ותכון לעד. וי"ל לעד מלשון עדות לפי שבנ"י הם שפת אמת לכן הם עדים על הבורא כמ"ש אתם עדי כמ"ש לעיל:
תר"ס
[עריכה]ב"ה מפ' בלק וי"ז בתמוז בפסוק לא תאור כו' כי ברוך הוא דרשו חז"ל שאמר א"כ אברכם והשיבו לא מדובשך כו'. כי בני ישראל דבקים בעצם הברכה ואין ארור מדבק בברוך לכן לא רצה הקב"ה שיהי' לבלעם דביקות בבנ"י. כי מי שמברך אותם יש לו דביקות בהם. רק עתה שרצה לקללם ונהפך לברכה שלא ברצונו לא הי' לו דביקות בהם. ולכן לא תאור כי אפילו הברכה שלו כיון שהיא בעצם בחי' ארור לא יהי' לו דביקות בהם. ולכן כתיב גבי עמוני ומואבי לא יבא בקהל לפי שהם בחי' ארור ואין ארור מדבק בברוך. כי אהבך ה' אלקיך ולכן לא אבה לשמוע אל בלעם הכל טעם אחד שבנ"י דבקים בה' והם מבורכים בעצם כנ"ל. ואמרו בגמ' רצו חכמים לקבוע פ' בלק בק"ש. והענין הוא שצריך איש ישראל לידע כי הוא מיוחד להעיד על הבורא ית'. כמו שהעיד אותו הרשע על בנ"י שהם מיוחדים אליו וכל העולם כולו נברא בשבילם כמ"ש מראש צורים אראנו. וכ' לא איש אל ויכזב פי' כיון שהקב"ה בחר בהם הם קיימים לעולם שאין בחירת השי"ת לפי שעה. וע"ז כ' תתן אמת ליעקב אמת כולל ראש תוך סוף כל האותיות. שבנ"י הם ראשית כל העולם ותכלית כל העולם והם באמצעיות כל העולם. דומין לבוראם הי' הוה ויהי'. וכ"ז נכלל בעדות בלעם בג' הברכות שלו. והנה הקב"ה קרא ליעקב אל. ז"ש לא איש אל מי שיכזב וכיון שיעקב נק' אל הוא עדות שהוא אמת והאמת יש בו כח אלקות. וכמו כן בן אדם ויתנחם רומז על משה רבינו ע"ה שנקרא איש האלקים מחצה איש מחצה אלקים לפי שלא הי' בו שום שינוי כמ"ש בזוה"ק משה משה לא פסיק טעמא שהי' בהשתוות מתחלתו ועד סופו. ז"ש ובן אדם ויתנחם כי מי שיש בו השתנות לא יוכל להיות איש האלקים:
בי"ז בתמוז ירד מרע"ה עם הלוחות ראשונות והגם שנשברו איתא שברי לוחות מונחין בארון כי כל המתנות שנתן הקב"ה לבנ"י הם לעולם. וגמירי משמא מיהב יהבי משקל לא שקלי. ולכן הארת לוחות הראשונות נשאר לעולם לבנ"י. אבל אותיות פורחות למעלה לפקדון לבנ"י. וכפי מה שזוכין מאירין האותיות. ואיתא בשם האר"י ז"ל חג לה' מחר כי לעתיד לבוא יהי' י"ז בתמוז חג כשיתקנו בנ"י החטא יאירו הלוחות ראשונות. כי יום זה הוא שמחה מצד מתנות הלוחות. ועצבון מצד השבירה. ולכן בש"ק דהיא מעין עוה"ב יש הארה מלוחות ראשונות. וזהו בחי' זכור בש"ק דאיתא אם היו מקבלין הראשונות לא הי' שכחה בדברי תורה כדכ' חרות על הלוחות וזו החקיקה הי' ג"כ בנפשות בנ"י רשימה בעצם שא"א לשכוח. רק אחר החטא אכן כאדם תמותון נפלו לבחי' שכחה. ומ"מ נשאר רשימה בלב מהראשונות. וז"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו ששברי לוחות מונחין בארון. ושבת יומא דזכירה הוא ולכן יש בו הארה מן הראשונות והוא עצמו בחי' נשמה יתירה מהנשמה שעלתה למעלה כמ"ש אותיות פורחות כדאיתא נשמה בגוף כאזכרה בגוילין:
תרס"א
[עריכה]איתא במד' עקב מה שבני ישראל אוכלין בעוה"ז מברכתו של בלעם אבל שכרן בעקב ע"ש. דבאמת בנ"י הם למעלה מהברכה של עוה"ז כמו השבת דלא אשתכח בי' מנא משום דכל ברכאין בשביעאה תליא כדאיתא בזוה"ק יתרו. כמו כן בנ"י כל הברכות באין על ידיהם כמ"ש והי' ברכה שהוא עצם הברכה. וז"ש כי ברוך הוא. ולכן באמת חסר לבנ"י זו הברכה של עוה"ז. אך מוכן הי' להיות האומות מבינים מזון לבנ"י וכמו חול מכין לשבת כן האומות מכינים לבנ"י ואז הי' גם להם חלק בברכה הגנוזה. אבל מאחר שאין האומות מבינים זאת ואין מבטלין עצמם לבנ"י צריכין ליקח מהם ברכת עוה"ז שלא בטובתן. ולכן נהפך פיו של בלעם לברך את ישראל. וכמו כן מצינו ביצחק שרצה לברך את עשו הי' הכוונה על זו הברכה שבעוה"ז ולהיות הוא מכין פרנסה ליעקב. ומאחר שגלוי לפני המקום כי עשו שונא ליעקב ניטלו הברכות ממנו ליעקב. ועיקר ברכתן של בנ"י בעוה"ב והוא בחי' שבת דאיתא כנס"י יהי' בן זוגך שהם כלים לקבל שורש הברכות. וזה בחי' מרע"ה שהוריד התורה ולחם מן השמים שכן המן הי' בבחי' זו. אבל בבלעם כתיב פתורה אשר על הנהר הוא לחם הגשמיי כמו עורכין לגד שולחן שהוא הבא דרך המזלות. וכתיב על הנהר כמו עומד על היאור הרשעים מתקיימים על אלהיהם. כמ"ש במד' שם. וכתיב מדרכיו ישבע סוג לב. ומעליו איש טוב זה בחי' לחם מן השמים למעלה מן המזל כמ"ש אין מזל לישראל:
ואיתא במשנה מי שיש בו ג' דברים הללו מתלמידיו של אברהם אע"ה עין טובה רוח נמוכה נפש שפילה כו' ואוכלין בעוה"ז ונוחלין לעוה"ב להנחיל אוהבי יש כו'. פי' ע"י ג' דברים הללו יכולין להמשך אחר בחי' אברהם אע"ה להמשיך חסד עליון להנחיל אוהב. וא"א להיות אוהב ה' רק על ידי ג' בחי' הללו. וזה הג' תפלות בכל יום שעיקר התפלה להיות בטל אליו ית"ש. וכמ"ש נשתחוה ונכרעה נברכה שרומז לג' תפלות כמ"ש במד' תנחומא תבוא. והם ג' מיני הכנעות הנ"ל נפש שפילה רוח נמוכה עין טובה. ע"י שיודע ומאמין שהכל מהשי"ת ממילא יש לו עין טובה. ולהיפוך ג' דברים של בלעם הם התדבקות בעוה"ז והוא היפוך הברכה לכן עיקר כחו של בלעם הרשע הקללה. ובאמת ב' אלו הבחי' מתעוררין בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום הוא כמ"ש וישכם בלעם בבוקר וע"ז אמרו הבא להורגך השכם להורגו זה וישכם אברהם בבוקר שצריך האדם בכל יום לייגע עצמו בהכנעה בג' בחי' הנ"ל כדי לצאת מכלל ארור לברוך כי כל קיום עוה"ז ע"י הביטול כמ"ש ומעליו איש טוב ואז זוכה לחוט של חסד בכל יום:
תרס"ג
[עריכה]בפסוק כי ברוך הוא פי' שהם בעצמם הברכה כמ"ש והי' ברכה ולכן א"ל אינם צריכים לברכתך כי אין ארור מתדבק בברוך. והענין הוא כי כל כח הקללה בא רק מחטא הראשון שכ' ארורה האדמה בעבורך. כי קודם החטא לא הי' נמצא כלל הקללה. רק ע"י אכילת עה"ד טוב ורע נתערב הרע בכל דבר ולכן נמצא ארור בעולם. ואפילו הברכות בטבע העולם יש בהם קצת תערובות. ומכח זה הי' בלעם מקלל למי שרצה כמ"ש חז"ל שידע לכוין השעה שהקב"ה כועס דכתיב ואל זועם בכל יום. וגם זה הזעם בכל יום נולד אחר התערובות טוב. ואמר יודע דעת עליון מצד בחי' הדעת טוב ורע וברע הי' לו אחיזה. אכן בנ"י זכו לברכה השלימה בלי תערובות מצד התורה עץ החיים כמ"ש עוז לעמו יתן כו' יברך את עמו בשלום הוא ברכה הבאה בכח התורה שקדמה לעולם וכמו כן בנ"י קדמו לעולם. ואיתא וירא כו' את האור כי טוב שהי' מאיר מסוף העולם ועד סופו וראה שאין העולם כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים. פי' שראה שע"י החטא יהי' אח"כ תערובות טוב ורע. לכן גנז אותו האור שלא יהי' בו שום תערובות והוכן לבנ"י כדכתי' אור זרוע לצדיק וכ' ועמך כולם צדיקים. ומזה האור הוא ג"כ ברכת השבת וזהו בחי' נשמה יתירה שאינה באה בחול שלא יתערב בה תערובות רק ביום השבת ולכן דרשו ע"ז ברכת ה' כו' תעשיר ולא יוסף עצב עמה פי' שאין בברכה זו שום תערובות מן העצב והקללה שנעשה ע"י החטא. וז"ש מראש צורים אראנו שהם קודמים לעולם ויש להם מאור הגנוז שאין בו שליטת סט"א כלל. וז"ש לא קבה אל פי' שלא הי' בכלל הקללה והארור שבא לעולם ע"י החטא אין נשמת בנ"י בכלל זה. וכ' רגע באפו חיים ברצונו. פי' זה הרגע שהקב"ה כועס הוא במקרה ובזמן כי הרגע שורש הזמן. אבל חיים ברצונו שרצונו ית"ש אין בו חרון אף כלל. ובנ"י יש להם חלק בזה הרצון כמ"ש ותרועת מלך בו והוא למעלה מן האף. וז"ש בשבת קודש ורצה בנו שהשבת עדות שיש לבנ"י דביקות בזה הרצון והוא מצד עץ החיים. וזהו ג"כ שרמזו לו שביקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים. כי כשעלו בנ"י לראות פני ה' ג"פ בשנה בודאי הי' נתגלה ראי' הנסתרת והוא מאור הגנוז מבחי' עץ החיים דכ' באור פני מלך חיים ולכן נקראו ימים טובים שיש בהם מאור הגנוז כמ"ש בזוה"ק אמור. ולכן ניתן להם קביעות המועדים שהם למעלה מן הזמן. ונשתנה הזמן לפי קביעות הב"ד שלמטה. והלא גם באותן הימים לא זעם ה' לפי שדביקות בנ"י למעלה מן הזעם בבחי' חיים ברצונו כמ"ש לעיל והיה זה עדות לבנ"י שהזעם נדחה בפניהם בכח הרצון שהוא דוחה הזעם: