שער כבוד ה'/מעמד הר סיני
[תשובה על השגת הרמב"ן על המורה בפרשת וישמע יתרו]
[עריכה]ובפרשת וישמע יתרו (רמב"ן על שמות כ טו) הוא משיג עליו על מה שכתב בפל"ג מח"ב מהמורה שלא היתה השגתן של ישראל במעמד הר סיני בשמעם קול אלהים מדבר מדבר כהשגת מרע"ה ושלכן נשמר אונקלוס בתרגום ואל ידבר עמנו אלהים ואל יתמלל עמנא מן קדם ה' ולא תרגם ולא ימלל עמנא, ובשאר מקומות לא עשה כן אלא תרגם וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר ומליל ה'.
והוא מקשה שא"כ כדעתו כן הוא למה תרגם כי מן השמים דברתי עמכם מלילית עמכון, ולפי דבריו היה לו לומר אתמליל מן קדמי עמכון, וכן את כל הדברים האלה דבר ה' וכן פנים בפנים דבר ה' עמכם מליל ה' לא אתמליל מן קדם ה'.
ומקשה עוד שגם במשה עצמו תרגם כן והאלהים יעננו בקול ומן קדם ה' מתעני ליה בקל, ובלשון תורה וישמע את הקול מדבר אליו ותרגם מתמלל, וכן ירד עמוד הענן וכו' ודבר עם משה ומתמליל עם משה, והוא אומר ר"ל הרמב"ן ז"ל שהטעם לאנקלוס מבואר שבכל מתן תורה לא נזכר דבור ה' עם ישראל רק מתוך האש, ושמי השמים על דרך האמת היא מתוך האש וכאשר הוא מוציא מחיצה הוא מתרגם ומליל זולתי שמצא ואל ידבר עמנו אלהים שלא הוזכרה בו מחיצה לא רצה לתרגם ימלל אלא יתמלל והוא מתפלא מחכמת אנקלוס שלא תרגם במעמד הר סיני יקרא דה' ולא מימרא דה' ותרגם הנה אנכי בא הא אנא מתגלי ירד ה' לעיני כל העם יתגלי ה' לעיני כל עמא (הר האלהים לטורא דאתגלי עלוהי ה') וירד ה' על הר סיני ואתגלי ה' על טורא דסיני, ואמר שמה שתרגם אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים לטורא דאתגלי עלוהי יקרא דה' בתוספת יקרא מפני שהיה זה מתחילה והוא גוזר שבכל מקום שהזכיר השם המיוחד בירידת הר סיני לא הכניס בו לא יקרא ולא מימרא אבל כאשר יזכיר אלהים הוא מוסיף יקרא או מימרא לקראת האלהים לקראת מימרא דה', בא האלהים יתגלי לכון יקרא דה', אשר שם האלהים דתמן יקרא דה'.
ולפי דברי אלו יקשה למה תרגם לבעבור נסות אתכם בא האלהים אתגלי לכון יקרא דה' שהוא אחר מתן תורה ותרגם הנה אנכי בא אליך בעב הענן הא אנא מתגלי לך בעיבא דעננא שהיה קודם מתן תורה, וא"ת בעבור שכתוב ויאמר ה' אל משה שהוא השם המיוחד לא הוצרך להזכיר יקרא, הנה משם ראיה להרב המורה ז"ל שבעבור שהיה הדבור למשה לא הוזקק להכניס יקרא לפי שהשגתו ע"ה היתה גדולה מהשגתן של ישראל.
ומה שאמר שתרגם אונקלוס [מן השמים דברתי עמכם] מלילית עמכון בעבור השמים שהיא מחיצה כמו מתוך האש, ג"כ ראיה וסיוע (והוראה) [והוכחה] לרבינו ז"ל, וכן ג"כ מה שאמר שתרגם אונקלוס [פנים בפנים] דבר ה' עמכם מליל ה' מפני שאמר פנים בפנים מתוך האש.
ומה שהוא מקשה עליו שהרי במשה עצמו הוא מתרגם כן והאלהים יעננו בקול ומן קדם ה' מתעני ליה בקל, הנה בהכרח היה לו לתרגם כן בעבור שהיה קול מוחש ואלו היה מתרגמו וה' עני ליה בקל היה במשמעותו אחד משני ענינים: אם שלא היה שם קול מורגש כלל ולפי זה לא שמעו ישראל את הקול והכתוב צווח בעבור ישמע העם בדברי עמך וכו', ואם שהיה מורגש כמשמעות התורה והיה מביא זה אל גשמות, ואנקלוס הוא נשמר מזה בכל יכלתו, כמו שכתב הרב המורה ז"ל. וכן הוא בוישמע את הקול מדבר אליו מתמליל עמיה מוסף שהתורה אמרה מדבר בלשון מתפעל ולזה אמרה את הקול הידוע סתם ולא אמרה קול ה' כי קול ה' אינו מתפעל אלא פועל. ומכאן למד אנקלוס לתרגם ומן קדם ה' מתעני ליה בקל.
ומה שתרגם השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש השמע עמא קל מימרא דה' ממליל ולא אמר מתמלל מפני שאמר קול אלהים ולכן הכניס בו מחיצה ואמר קל מימרא דה', והבדיל בין שמיעת הקול לישראל ויחסו למימרא דה' [ובין] שמיעת הקול דמשה באמרו ומן קדם ה' להודיע שלא היתה מעלתן שוה בשמיעת הקול ואעפ"י שהיה מורגש וכל זה סיוע להרב המורה ז"ל, וכן ואת קולו שמענו וית קל מימריה שמענא בעבור כנוי קולו. ומה שתרגם מן השמים השמיעך את קולו מן שמיא אשמיעך ית קליה ויחס לו הקול בלא מימרא, בעבור שאמר מן השמים כמו שתרגם כי מן השמים דברתי עמכם ארי מן שמיא מלילית עמכון, ולפי שהשמים מורים על מעלה ורוממות לא הוצרך להכניס שם מחיצה אחרת.
ומה שתרגם במשה עצמו ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה ומתמליל עם משה, בעבור שלא פירש מי הוא (המתרגם) [המדבר] ואילו היה מתרגם ומליל עם משה היה נראה שהענן הוא המדבר, ומפני זה נשמר ותרגם ומתמליל עם משה ואפילו יהיה דבור מורגש אלא נבואיי וכל זה מאנקלוס חכמה נפלאה.
ואלו הוצרך הרמב"ם לבאר אלה הדברים בפרט היה מביא תלי תלים של טעמים באלה הענינים הנפלאים, אלא שהוא לא בא לבאר כונת אונקלוס בכל דבר בפרט אלא להסתייע מדבריו במקום שהוא צריך לסייעו, ובכאן ראה להסתייע בו במה שהעיר אותנו שאין מעלתן של ישראל בשמיעת הדבור עם מרע"ה בשוה כדי לפתוח פתח ליודעי חן במעמד הר סיני ומה ראה משה ע"ה ומה הגיע אליו מן הדבור מאת ה' בראש ההר ומה ראו ישראל ומה הגיע אליהם לפי השגתם בשמעם קול אלהים חיים מדבר מן השמים במעמד הנכבד ההוא אשר כמוהו לא היה לפניו ואחריו לא יהיה כן.
וממה שצריך להתבונן בו בחכמת אונקלוס, שלעולם תרגם כל לשון ירידה המיוחסת לש"י בלשון גילוי מזולת מחיצה הן במעמד הר סיני כדברי הרמב"ן הן בשאר התורה הן תהיה לפורענות או להשגחה או לענין נבואה ולא נטה מזה בכל התורה ימין ושמאל, אם תחלה בפורענות דור הפלגה הבה נרדה הבו אתגלי וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל ואתגלי ה' לאתפרעא על עובדי קרתא ומגדלא. ובכאן קושיא גדולה על הרמב"ם ז"ל שאמר שבכל מקום שהראיה תלויה בעול והיזק ופורענות הוא מתרגם וגלי קדם ה' שהרי במקום הזה הוא הגילוי לראות המרד ולהוריד הפורענות והיה לו לתרגם לפי הכלל שנתן במורה ואיתגלי יקרא או מימרא דה' להתפרעה על עובדי קרתא ומגדלא וכן הבה נרדה הבו כען איתגלי או הבו לאתפרעא מנהון דגלי קדמי דאינון חייבין, והתירוץ בזה אצלי כתירוץ וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה שתרגם וחזה ה' בעבור שבמקומות אלו השגחה כללית על כל מין האנושי בכלל אעפ"י שנמשך ממנה פורענות כללי כדי שתמשך משם השגחה פרטית על אישיו כמ"ש למעלה. ואולי כן הוא הענין אצלו במה שתרגם ארדה נא ואראה אתגלי כען ואידון שלפי שיטת הרמב"ם ז"ל ג"כ היה לו לתרגם אתגלי כען במימרי למידן אלא בעבור שהיתה ירידה להשגחה כללית על עם סדום אעפ"י שהיתה לפורענות נמשכה ממנה השגחה פרטית ללוט בזכות אברהם והיתה נמשכת יותר ויותר אם נמצאו שם עשרה צדיקים שהיו ניצולים הכל בזכותן.
ונחזור לענין הירידה בענין ההשגחה וארד להצילו מיד מצרים ואתגליתי שמבואר ונגלה הוא מפני שהירידה הזאת היתה להשגחה על ישראל שאינו צריך להכניס בכאן מחיצה וכן בכל ירידה שהיא לנבואה לא הכניס מחיצה, בין במעמד הר סיני בין בזולתו בכל התורה, ואני אזכרם הכל. כי ביום השלישי ירד ה' [לעיני כל העם יתגלי ה' לעיני כל עמא, אשר ירד עליו ה'] באש מן קדם דאתגלי עלוהי ה' באשתא (דרא) [דהא] כדא הוא בנוסחאות המדוייקות. וכן העיד הרמב"ן ז"ל שבכ"מ שהוזכר השם המיוחד בירידה הזאת שלא הכניס שם אנקלוס מחיצה, עם היות שבקצת נוסחאות נמצא מן קדם דאתגלי עלוהי יקרא דה' באשתא, נוסחאות משובשות הן ואין לסמוך עליהם כלל, כי מה טעם שיכנס בכאן מחיצה יותר מכל ירידות שבתורה ואין לומר שהכניס בכאן מחיצה מפני שכתוב באש שהרי כמו כן הוא מתרגם וירד ה' בענן בפ' כי תשא ואתגלי ה' בעננא וכן בפ' בהעלותך בשני מקומות ולא הכניס שם יקרא אעפ"י שכתוב שם בענן, וירד ה' על הר סיני ואתגלי ה' על טורא דסיני וירדתי ודברתי עמך שם ואתגלי ואמליל עמך תמן לא נמלט אחד מהם. זולתי אנכי ארד עמך מצרימה שתרגמו בלשון איחות לא בלשון גילוי לטעם שכתבתי למעלה.
והנה כמו כן תרגם אונקלוס כל וַיֵּרָא בלשון נפעל ואתגלי בלי מחיצת יקרא, אם בתחילה וירא ה' אל אברם ואתגלי ה' אל אברם, וירא אליו ה' ואתגלי ליה ה', וירא אליהם אל יעקב ואתגלי ה' ליעקב אעפ"י שהנראה הוא אלהים וכן וארא אל ארהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ואתגליתי, ומה שתרגם כי היום ה' נראה אליכם ארי יקרא דה' מתגלי לכון בעבור שבשעת הירידה כתיב בפירוש וירא כבוד ה' ואתגלי יקרא דה' ולמוד סתום מן המפורש כמו ונגלה כבוד ה' ואתגלי יקרא דה' שר"ל יתפרסם כבודו לעיני העמים וכן הוא הענין שבעבורם נראה ובשאר מקומות שכתוב בהם וירא כבוד ה' בהכרח היה לו לתרגם כן יקרא דה' ומה שמתרגם בלשון גילוי גבי הכבוד כמו שהוא מתרגם כלפי הש"י שלפי דברי הרמב"ן ז"ל לא היה לו לתרגמו אלא בלשון חזייה הוא לפי שלשון גילוי יש בו תוספת פרסום מוסף על חזייה.
וכמו כן בלשון ביאה הוא מתרגם בלשון גילוי, הנה אנכי בא אליך בעב הענן הא אנא מתגלי לך וכן ה' מסיני בא מסיני אתגלי וכן או הנסה אלהים לקחת לו גוי מקרב גוי או נסין דעבד ה' לאתגלאה למפרק ליה עם מגו עם, בלי טפול יקרא, זולתי כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים שטפל בו יקרא ארי בדיל לנסאה יתכון אתגלי לכון יקרא דה', ותרגמו כן בעבור שהיא תשובת משה לעם שאמרו ואל ידבר עמנו אלהים שתרגמו במחיצה טפל בתשובה ג"כ מחיצה, ולמד דבר מענינו. וגם זה חיזוק וראיה לרמב"ם ז"ל. ומה שטפל מחיצה בויבא אלהים אל אבימלך ואל לבן ואל בלעם ותרגמם ואתא מימר מן קדם ה' כבר כתבתי למעלה שעשה כן כדי שלא יחשוב חושב שהיו נביאים גמורים באותן מראות. ואפילו בלעם לא היה נביא באותה מראה אעפ"י שהיה נביא אחרי כן לכבודן של ישראל (שהיה) [מ"מ בשעה שהיה] הולך עמהם לא הגיעה מעלתו אלא לגילוי עינים כהגר המצרית ונער אלישע שלא הגיע לנבואה עד אחרי כן אשר בנה שבעה מזבחות והקריב עליהם שבעה פרים ושבעה אילים אז כתיב בו ויקר אלהים אל בלעם כלומר שבא אליו דבור אלהים דרך מקרה לכבודן של ישראל ובפעם השנית הוסיף לו מעלה לכבודן של ישראל ובא לו הדבור בשם המיוחד דרך מקרה ג"כ ויקר ה' אל בלעם.
וכן בלשון יציאה תרגמו בלשון גילוי בלא מחיצה, כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים אנא מתגלי וכן תרגם יב"ע ויצא ה' ונלחם בגוים ההם ויתגלי ה' ויגיח קרבא בעממיא האינון, כי הנה ה' יוצא ממקומו ארי הא ה' מתגלי מאתר בית שכינתיה בישעיה ובמיכה כי הנה ה' יוצא ממקומו (ויצא) [וירד ודרך] ארי הא ה' מתגלי מאתר בית שכינתיה ויתגלי וירמוס על תוקפי ארעא. וכן ה' בצאתך משעיר ביום אתגלותך למתן להו אורייתא משעיר, וכן יצאת לישע עמך אתגלית לפרקן עמך. אלא בפסוק הלא ה' יצא לפניך שתרגם הלא מלאכא דה' נפיק לאצלחה קדמך שטפלו בו מלאך ותרגם יצא נפיק מבלי השמר כמו ויצא מלאך ה' ויך במחנה ונפק מלאכא דה' שהמלאך כתוב שם מפורש.
וכן בלשון עבר תרגמו בלשון גילוי בלא מחיצה ועבר ה' לנגוף את מצרים ואתגלי ה' לממחי ית מצראי, ועברתי בארץ מצרים ואתגליתי בארעא דמצרים וכבר כתבתי למעלה טעם לויעבור ה' על פניו וכן עד עברי וכן ה' אלהיך הוא עובר לפניך שיצאו מן הכלל הזה בתרגומו.
וכן בלשון קימה תרגמו בלשון גילוי בלא מחיצה, קומה ה' ויפוצו אויביך אתגלי ה' ויתבדרון שנאך, וכן תרגם יב"ע וקמתי עליהם ואתגליתי לאתפרעה מנהון.
וכן בלשון רכיבה תרגמו יב"ע בלשון גילוי בלא מחיצה וירכב על כרוב ויעף ואתגלי בגבורתיה על כרובין קלילין, וכן כי תרכב על סוסיך ארי אתגלית על מרכבך יקרך. ומה שתרגם אונקלוס רוכב שמים בעזרך דשכינתיה בשמיא בסעדך, וטפל שכינה עם שמים, להודיע שהשי"ת אינו מנהיג השמים בזולת אמצעי כמ"ש המורה בפ"ד ח"ב.
וכן בלשון עמידה תרגמו יב"ע בלשון גילוי בלא מחיצה, ועמדו רגליו ביום ההוא ואתגלי בגבורתיה ביומא ההוא, וכן ועמד לדין עמים ואתגלי למעבד פורענות דין מן עממיא, עמד וימודד ארץ אתגלי ואזיע ארעא, וכבר כתבתי למעלה למה תרגם אנקלוס הנני עומד לפניך שם על הצור הא אנא קאים קדמך תמן על טינרא, ומשם תבין למה הוציאו מלשון גילוי.
וכן בלשון גילוי תרגמו אנקלוס בזולת מחיצה, כי שם נגלו אליו האלהים ארי תמן אתגלי ליה ה'.
וכן הלשון ידיעה במראה אליו אתודע בחזון אנא מתגלי להון, אשר ידעו ה' פנים אל פנים דאתגלי ה' ליה אפין באפין.
והנה אנקלוס ויב"ע תרגמו בכלל כל אלו הלשונות הבאים אצל השי"ת דרך השאלה והעברה בתורה ובנביאים בלשון גילוי, שענינו פרסום, להעמידנו על אמתת המכוון בהם בלשון מושאל עם הרחקת הגשמות וכי לא באו כלם על תנועה גשמית לא עצמית ולא מקרית אלא על השקפה והראות ענין נתפרסם באותו מעמד, הן היה להשגחה או לפורענות או לנבואה. ולפי זה לא הוצרך לטפל ולהכניס עמהם יקרא [או שכינתא] או מימרא או גבורה לפי שכל הפעולות והנפלאות והנוראות ומראות הנבואות הם מיוחסות לשם המיוחד לבדו מזולת אמצעי אעפ"י שהם נעשים באמצעי ע"י המלאכים והשכלים הנבדלים והספירות והמדות איש איש על עבודתו ועל משאו אשר הופקדו אתו. וזאת ראיה חזקה להרמב"ם ז"ל כי השמירה לאנקלוס באלו הלשונות היא להשמר מן הגשמות בכלל ואלו היה הענין כמו שחושב הרמב"ן ז"ל שבכל מקום ומקום הוא פורט ומבדיל הענינים לפי הוראת הספירות והמדות לפי חלוק בהפעולות והענינים היה להם לאנקלוס וליונתן בן עוזיאל להבדיל בין ירידה וביאה ויציאה ועמידה והעברה ורכיבה וגילוי (והוראות) [וראיה בלשון נפעל וקימה] וידיעה בתרגומם (או להתיח) ולהניח שם מחיצה מבדלת בין השי"ת ובין הפועל המיוחס לו כפי הוראתו הפרטית, כאלו תאמר בירידה ונחת יקרא דה' וביציאה ואתגלית גבורתא דה' או ונפקת גבורתא או מחא מן קדם ה' וכן בכלם, אשר בחדא מחתא מחתינהו לתרגמם בלשון גילוי להודיע כי כלם הם שמות מושאלים, ולא אחד בהם יורה בעצם על ענינו בש"י אלא בדרך העברה לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע, וכאמרתם הכוללת דברה תורה כלשון בני אדם, ובפירוש הרמב"ם ז"ל אשר פירש באלו הלשונות הבאים בתורה ובנביאי האמת והצדק שהם על דרך העברה והשאלה לא על דרך ייחוד והגבלה אלא לרוממות והגדלה לכבוד ולתפארת ומעלה, יתרומם שמו על כל ברכה ותהלה.